21המוסף לשבת8.02.2013

"קבעתי לעצמי קווים אדומים שאני לא אהיה

סוהרת של האמא. אני אפילו מוכנה

לעשות לה שידוך. זה בריא שלילד

יהיה אבא מתפקד, חי וקיים"

"ובנובמבר 2003 התברר שבלי לשתף אותנו היועץ הכין הנחיות, שבהן קבע שרק בנות זוג, ולא הורים, יוכלו לה־

שתמש בזרע של איש צבא שנהרג. זה היה מפח נפש גדול. ושוב ההנחיות'. לפני היינו 'אנחנו אמרנו, התקוממנו. היינו צריכים לנהל משא ומתן, ובסוף נקבע שההנחיות יהיו שרירות וקיימות, אך לא יחולו על מקרה רחל כהן".

עשר שנים חלפו. עו"ד רוזנבלום מצאה דרך לעקוף גם את הנחיות היועץ בדרך משפטית יצירתית. 600 גב־

רים — 100 מהם חיילים או אנשי מערכת הביטחון — כבר ניגשו לבנקי הזרע ברחבי הארץ ובמקביל השאירו צוואה ביולוגית, המתירה שימוש בזרעם גם על ידי הוריהם, אם חלילה ייהרגו. בעשור האחרון נולדו בארץ כ־20 תינוקות לאנשים שנפטרו לפני שראו את הצאצא שלהם: תינוק אחד שאמו השאירה אחריה רק ביצית, ו־19 תינוקות שא־ביהם נפטר לפני לידתם. אף אחד מהם לא נולד לחייל שתי לראשונה, אלה, בימים ביולוגית. צוואה שהותיר

נשים הרות מזרעו של מת בעקבות בקשות הוריו."רחל היא המקרה הכי קשה שהיה לי, אבל בזכותה כל בקשה כזו נדונה היום אחרת", אומרת רוזנבלום. "רחל פתחה את העיניים ואת הלבבות למערכת המשפט ול־

ציבור. היא העלתה לסדר היום הציבורי בקשה רגישה של הורים שכולים, שיש טכנולוגיה למלא אותה, אבל המחוקק לא התאים את עצמו לצרכים שלשמם נלקחו

הזרע או הביצית".

"אני חשבתי שאם לוקחים זרע, יש חוק גם מה לעשות איתו", אומרת כהן. "פתאום גיליתי שלא. הייתי חלוצה, אבל באיזשהו מקום גם קורבן. לא הייתה לי עזרה, לא הד־

רכה, הייתי צריכה להילחם על הכל בכוחות עצמי. בגלל שלא ידעו איך להתנהג עם הנושא, הרבה דברים נתקעו. לא ידעו מה להחליט, מה להגיד. עשו ועדות וחשבו וחשבו ופתאום ההוא יצא לחו"ל וההוא נסע לחופשה. כל משחקי הניירות שאנשים משחקים, ובינתיים הפסדנו זמן. אני בכל אופן לא חיכיתי להם והתראיינתי לכתבה, שבה אמרתי

שאני מחפשת בחורה שתהיה אמא לילד מאבא ידוע". כהן אומרת שהיה ברור לה שהיא מחפשת אמא לילד ולא כלה או בחורה שתהיה אהובתו הפוטנציאלית של בנה שנהרג. "לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב מה קייואן היה רוצה או בוחר. לי היה חשוב שהאישה תהיה החלטית, אחת שיודעת מה היא רוצה, לא בחורה שמפנטזת או לא מבינה את המשמעות של מה שהיא הולכת לעשות. לא אחת שתשים לי את הילד ביד בעוד שנה או שנתיים, כי

זה גדול עליה, ותגיד לי, 'תסתדרי איתו'. "בבנק הזרע אין צד שני. כאן, לעומת זאת, יש, וצריך היא שלנו. לילדים לבעלי, לביני, בינה כימיה: לבדוק צריכה לקבל את כל החבילה יחד, כמו שאני מקבלת את כל החבילה שלה: רווקה, גרושה, אלמנה, עם הורים. לא רציתי להיות סבתא בכל מחיר. מדובר בילד, נשמה, שי־

כול להגיד לי כשיגדל, 'איך בחרת לי כזו אמא, איך העזת

לעשות לי דבר כזה?'" לא בעצם למה חיים, בבית, תינוק לך חסר היה אם

עשית ילד בעצמך כדי למלא את החלל?"עבר לי בראש להיות בהריון. בסך הכל הייתי בת 39כשקייואן נהרג, אבל בעלי התנגד לרעיון של 'ילד במ־

קום'. כשאני שומעת על אמהות שכולות שעשו ילדים, אני מכבדת אותן, מאושרת עבורן, אבל לנו זה לא התאים".

תשמשי ואת בתמונה תישאר שלא ופונדקאית אמא?

אביא ולא הסבתא, אני וחולני. מטורף זה "בעיניי לעולם ילד שכל חייו יחפש את אמא שלו, ילד שמלכ־תחילה אני מולידה אותו למצב בעייתי — מונעת ממנו

להגיד גם אבא וגם אמא".לקייואן הייתה אז חברה. כשיצא לשמירה שממנה לא שב במוצב יקינטון, השאיר לה אס־אם־אס: "נולדתי בש־

בילך, לחמתי בשבילך, נהרגתי בשבילך". "לא רציתי אותה", מודה כהן בגילוי לב. "אף פעם לא הייתה בינינו כימיה. אז נכון שהוא שלח לה אס־אם־אס עשר דקות לפני שנהרג, אבל בשביל זה לקשור אותה לכל החיים? חוץ מזה, היא הייתה מאוד צעירה, לא היה לה כלום בחיים. איך היא יכלה להיות אמא, ועוד בלי מסגרת משפחתית רגילה? בשבעה היא הייתה איתנו, וגם בשלושים, בשנה הראשונה, בשנייה, בשלישית, ולאט זה ירד. מההתחלה היה ידוע שזה לא יקרה בינינו ושיחררתי

"יום אחד הרופא הראה לי את

התא שמחזירים, וזה היה כל כך

מרגש. אבל אחרי שבועיים את

מקבלת תשובה: לא נקלט. ושוב

העולם מתמוטט"

רחל כהן ובנה קייואן ז"ל (בעיגול). "הרגשתי שהוא אומר לי 'אמא, עוד לא מאוחר. יש לך מה לקחת ממני'"

20המוסף לשבת8.02.2013

קייואן כהן היה צריך להיות השנה בן 30. אמא שלו מדמיינת אותו כאיש נשוי בצפון, במושב שגר היי־טק הייתה שאותם ילדים, להמון ואבא מנדנדת על ברכיה, נושמת את חמי־

מות גופם ומרדימה אותם עם השיר נומי נומי בלחן הפרסי המיוחד, כמו שרק היא יודעת.

אבל קייואן (כוכב שבתאי בפרסית) נהרג לפני עשר שנים, בעת שירותו הצבאי. צלף פלסטיני ירה בלוחם שמ־שון יפה התואר ששירת בעזה כדור אחד קטלני, בבוקר בסלון ישבו הבשורה נושאי בעוד באוגוסט 2002. ה־20 ביתה, ניגשה אמו רחל לחדרה, לקחה את התמונה הגדולה של בנה מטקס קבלת הכומתה, ניפצה אותה על הרצפה ופרצה בזעקות שבר: "קייואן, לאן נעלמת? איפה הפנים היפות האלו, העיניים האלו? הכל הולך להיקבר, לא יישאר

ממך כלום. איפה קייואן הקטן שהבטחת לי?""כאילו אחרי, שנים עשר משחזרת היא "ופתאום", שמעתי אותו. עד מותי אני אחווה את השיחה הזו. זה היה כמו אדם חי שמדבר איתי. הרגשתי שהוא אומר לי, 'אמא, עוד לא מאוחר. יש לך מה לקחת ממני'. ואני עונה לו, 'מה לקחת? עוד מעט קוברים אותך'. אנשים שעמדו לידי חשבו שהשתגעתי. עם מי היא מדברת, עם התמונה? אבל אני שמעתי, 'מה עם הזרע? את לא רוצה?' ואז הבנתי ופניתי לא זה הזרע. את לו שניקח אמר קייואן 'יעקב, לבעלי:

מאוחר'. ומפה עלה הרעיון".רחל כהן מפתח־תקווה הייתה אז בת 39, אמא לשלושה ילדים נוספים. בעקבות מות הבן שקעה לשנים של יגון וח־שכה. "לא יצאתי מהמיטה, לא נתתי לילדים להכניס הבי־

תה חומוס, קטשופ ופסטרמה, כי אלו המאכלים שקייואן הכי אהב. בשבעה צעקתי על כולם: 'אף אחד לא מתקלח. הוא נהרג, והוא כבר לא מתקלח. אתם לא מתביישים? איך אתם יכולים לחשוב על זה?' תקופה ארוכה הכרחתי את לינוי, הבת הקטנה שהייתה אז בת 8, לבוא איתי לבית הע־

למין. לא היה איפה לשים אותה. לא היה אכפת לי שהיא רעבה, צריכה פיפי, לא רוצה לבוא, שיש גשם מבול.

"שלושה חודשים אחרי המוות של קייואן הבן הבכור, ערן, אמר שהחברה שלו בהריון והוא מתחתן. כל החתונה היינו תחת השפעה של כדורים ואלכוהול, חיפשנו משהו שיעמיד אותנו על הרגליים. לא הצלחנו לשמוח. כשנולדה לי הנכדה שירין, לא יכולתי להיות הסבתא שרציתי. לא

יכולתי ליהנות מהטוב שהיה לי".

16 מבחנות של תקווההדבר היחיד שבשבילו הסכימה כהן לצאת ממיטתה לסבתא ולהפוך בזרע להשתמש חלומה: הגשמת היה מבנה האהוב. "ערן הוא הילד שלי ואיתן ולינוי גם, וכמו שהוא מקייואן, גם ככה נחת, מהם לראות רוצה שאני

הילד שלי ממש כמו שהם. כמו שאני השורש של הוריי, גם חיצוני, גם שלו — היופי כל עם שלי. השורש הוא פנימי — וכל הגנים הטובים שהיה לו. זה לא שאני נלחמת עם אלוהים שייצא ילד קופי קייואן, אבל אני רוצה את התכונות הטובות שהיו לו. אם לא היה לי את הזרע שלו, אז לא היה לי. הייתי כמו כל האמהות שאין להן. אבל ברגע שלקחו את זה ויש לי זרע, אז מה אנשים בעולם מצפים ממני? שאני לא אממש את מה שיש לי? שאני אשמיד את הפוטנציאל שיש לי לנכד מהבן שלי? זרע זה

חי, זה נותן חיים, זה מקור לבן אדם שלם".שהמדינה מהר די גילתה בתהליך, כשהתחילה אמנם מתירה שאיבת זרע מגופות של נפטרים — פעולה שחייבת להיעשות תוך 36 שעות — אבל מסרבת להתיר שימוש בו לצורכי הולדה, אלא אם המת השאיר אחריו הוראות מפורשות לעשות כן, דבר שהיה מקובל רק בקרב

חולים סופניים. וכך, למרות שהוריו של קייואן היו מצוידים ב־16 מב־

חנות, אפשרות כמעט אינסופית ליצירת צאצא, ידיהם היו כבולות, כי לקייואן לא היה שום מעמד משפטי על הזרע שלו, ובוודאי לא להוריו. בצר לה פנתה כהן, באמצעות עו"ד אירית רוזנבלום מארגון "משפחה חדשה", לאליקים רובינשטיין, ששימש אז היועץ המשפטי לממשלה, מתוך

תקווה שיעזור לממש את רצונה להשתמש בזרע. רוזנבלום, עו"ד מספרת שנה", נמשך ומתן "המשא

עוד כשהיו המבשרים בביתה, עם ההודעה האיומה שבנה החייל קייואן נפל בעזה, החליטה רחל כהן להביא לעולם ילד מזרעו | היא התגברה על המכשולים המשפטיים, מצאה אישה שמוכנה להגשים את חלומה, אבל

עשר שנים אחרי האסון טיפולי ההפריה עדיין לא הצליחו | "אני לא נשברת", אומרת כהן, "אני יודעת שגם הבן שלי רוצה את הילד שלו"

אתי אברמוב צילום: טל שחר

אלחם עד שיהיה לי נכד מהבן המת שלי

21המוסף לשבת8.02.2013

"קבעתי לעצמי קווים אדומים שאני לא אהיה

סוהרת של האמא. אני אפילו מוכנה

לעשות לה שידוך. זה בריא שלילד

יהיה אבא מתפקד, חי וקיים"

"ובנובמבר 2003 התברר שבלי לשתף אותנו היועץ הכין הנחיות, שבהן קבע שרק בנות זוג, ולא הורים, יוכלו לה־

שתמש בזרע של איש צבא שנהרג. זה היה מפח נפש גדול. ושוב ההנחיות'. לפני היינו 'אנחנו אמרנו, התקוממנו. היינו צריכים לנהל משא ומתן, ובסוף נקבע שההנחיות יהיו שרירות וקיימות, אך לא יחולו על מקרה רחל כהן".

עשר שנים חלפו. עו"ד רוזנבלום מצאה דרך לעקוף גם את הנחיות היועץ בדרך משפטית יצירתית. 600 גב־

רים — 100 מהם חיילים או אנשי מערכת הביטחון — כבר ניגשו לבנקי הזרע ברחבי הארץ ובמקביל השאירו צוואה ביולוגית, המתירה שימוש בזרעם גם על ידי הוריהם, אם חלילה ייהרגו. בעשור האחרון נולדו בארץ כ־20 תינוקות לאנשים שנפטרו לפני שראו את הצאצא שלהם: תינוק אחד שאמו השאירה אחריה רק ביצית, ו־19 תינוקות שא־ביהם נפטר לפני לידתם. אף אחד מהם לא נולד לחייל שתי לראשונה, אלה, בימים ביולוגית. צוואה שהותיר

נשים הרות מזרעו של מת בעקבות בקשות הוריו."רחל היא המקרה הכי קשה שהיה לי, אבל בזכותה כל בקשה כזו נדונה היום אחרת", אומרת רוזנבלום. "רחל פתחה את העיניים ואת הלבבות למערכת המשפט ול־

ציבור. היא העלתה לסדר היום הציבורי בקשה רגישה של הורים שכולים, שיש טכנולוגיה למלא אותה, אבל המחוקק לא התאים את עצמו לצרכים שלשמם נלקחו

הזרע או הביצית".

"אני חשבתי שאם לוקחים זרע, יש חוק גם מה לעשות איתו", אומרת כהן. "פתאום גיליתי שלא. הייתי חלוצה, אבל באיזשהו מקום גם קורבן. לא הייתה לי עזרה, לא הד־

רכה, הייתי צריכה להילחם על הכל בכוחות עצמי. בגלל שלא ידעו איך להתנהג עם הנושא, הרבה דברים נתקעו. לא ידעו מה להחליט, מה להגיד. עשו ועדות וחשבו וחשבו ופתאום ההוא יצא לחו"ל וההוא נסע לחופשה. כל משחקי הניירות שאנשים משחקים, ובינתיים הפסדנו זמן. אני בכל אופן לא חיכיתי להם והתראיינתי לכתבה, שבה אמרתי

שאני מחפשת בחורה שתהיה אמא לילד מאבא ידוע". כהן אומרת שהיה ברור לה שהיא מחפשת אמא לילד ולא כלה או בחורה שתהיה אהובתו הפוטנציאלית של בנה שנהרג. "לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב מה קייואן היה רוצה או בוחר. לי היה חשוב שהאישה תהיה החלטית, אחת שיודעת מה היא רוצה, לא בחורה שמפנטזת או לא מבינה את המשמעות של מה שהיא הולכת לעשות. לא אחת שתשים לי את הילד ביד בעוד שנה או שנתיים, כי

זה גדול עליה, ותגיד לי, 'תסתדרי איתו'. "בבנק הזרע אין צד שני. כאן, לעומת זאת, יש, וצריך היא שלנו. לילדים לבעלי, לביני, בינה כימיה: לבדוק צריכה לקבל את כל החבילה יחד, כמו שאני מקבלת את כל החבילה שלה: רווקה, גרושה, אלמנה, עם הורים. לא רציתי להיות סבתא בכל מחיר. מדובר בילד, נשמה, שי־

כול להגיד לי כשיגדל, 'איך בחרת לי כזו אמא, איך העזת

לעשות לי דבר כזה?'" לא בעצם למה חיים, בבית, תינוק לך חסר היה אם

עשית ילד בעצמך כדי למלא את החלל?"עבר לי בראש להיות בהריון. בסך הכל הייתי בת 39כשקייואן נהרג, אבל בעלי התנגד לרעיון של 'ילד במ־

קום'. כשאני שומעת על אמהות שכולות שעשו ילדים, אני מכבדת אותן, מאושרת עבורן, אבל לנו זה לא התאים".

תשמשי ואת בתמונה תישאר שלא ופונדקאית אמא?

אביא ולא הסבתא, אני וחולני. מטורף זה "בעיניי לעולם ילד שכל חייו יחפש את אמא שלו, ילד שמלכ־תחילה אני מולידה אותו למצב בעייתי — מונעת ממנו

להגיד גם אבא וגם אמא".לקייואן הייתה אז חברה. כשיצא לשמירה שממנה לא שב במוצב יקינטון, השאיר לה אס־אם־אס: "נולדתי בש־

בילך, לחמתי בשבילך, נהרגתי בשבילך". "לא רציתי אותה", מודה כהן בגילוי לב. "אף פעם לא הייתה בינינו כימיה. אז נכון שהוא שלח לה אס־אם־אס עשר דקות לפני שנהרג, אבל בשביל זה לקשור אותה לכל החיים? חוץ מזה, היא הייתה מאוד צעירה, לא היה לה כלום בחיים. איך היא יכלה להיות אמא, ועוד בלי מסגרת משפחתית רגילה? בשבעה היא הייתה איתנו, וגם בשלושים, בשנה הראשונה, בשנייה, בשלישית, ולאט זה ירד. מההתחלה היה ידוע שזה לא יקרה בינינו ושיחררתי

"יום אחד הרופא הראה לי את

התא שמחזירים, וזה היה כל כך

מרגש. אבל אחרי שבועיים את

מקבלת תשובה: לא נקלט. ושוב

העולם מתמוטט"

רחל כהן ובנה קייואן ז"ל (בעיגול). "הרגשתי שהוא אומר לי 'אמא, עוד לא מאוחר. יש לך מה לקחת ממני'"

20המוסף לשבת8.02.2013

קייואן כהן היה צריך להיות השנה בן 30. אמא שלו מדמיינת אותו כאיש נשוי בצפון, במושב שגר היי־טק הייתה שאותם ילדים, להמון ואבא מנדנדת על ברכיה, נושמת את חמי־

מות גופם ומרדימה אותם עם השיר נומי נומי בלחן הפרסי המיוחד, כמו שרק היא יודעת.

אבל קייואן (כוכב שבתאי בפרסית) נהרג לפני עשר שנים, בעת שירותו הצבאי. צלף פלסטיני ירה בלוחם שמ־שון יפה התואר ששירת בעזה כדור אחד קטלני, בבוקר בסלון ישבו הבשורה נושאי בעוד באוגוסט 2002. ה־20 ביתה, ניגשה אמו רחל לחדרה, לקחה את התמונה הגדולה של בנה מטקס קבלת הכומתה, ניפצה אותה על הרצפה ופרצה בזעקות שבר: "קייואן, לאן נעלמת? איפה הפנים היפות האלו, העיניים האלו? הכל הולך להיקבר, לא יישאר

ממך כלום. איפה קייואן הקטן שהבטחת לי?""כאילו אחרי, שנים עשר משחזרת היא "ופתאום", שמעתי אותו. עד מותי אני אחווה את השיחה הזו. זה היה כמו אדם חי שמדבר איתי. הרגשתי שהוא אומר לי, 'אמא, עוד לא מאוחר. יש לך מה לקחת ממני'. ואני עונה לו, 'מה לקחת? עוד מעט קוברים אותך'. אנשים שעמדו לידי חשבו שהשתגעתי. עם מי היא מדברת, עם התמונה? אבל אני שמעתי, 'מה עם הזרע? את לא רוצה?' ואז הבנתי ופניתי לא זה הזרע. את לו שניקח אמר קייואן 'יעקב, לבעלי:

מאוחר'. ומפה עלה הרעיון".רחל כהן מפתח־תקווה הייתה אז בת 39, אמא לשלושה ילדים נוספים. בעקבות מות הבן שקעה לשנים של יגון וח־שכה. "לא יצאתי מהמיטה, לא נתתי לילדים להכניס הבי־

תה חומוס, קטשופ ופסטרמה, כי אלו המאכלים שקייואן הכי אהב. בשבעה צעקתי על כולם: 'אף אחד לא מתקלח. הוא נהרג, והוא כבר לא מתקלח. אתם לא מתביישים? איך אתם יכולים לחשוב על זה?' תקופה ארוכה הכרחתי את לינוי, הבת הקטנה שהייתה אז בת 8, לבוא איתי לבית הע־

למין. לא היה איפה לשים אותה. לא היה אכפת לי שהיא רעבה, צריכה פיפי, לא רוצה לבוא, שיש גשם מבול.

"שלושה חודשים אחרי המוות של קייואן הבן הבכור, ערן, אמר שהחברה שלו בהריון והוא מתחתן. כל החתונה היינו תחת השפעה של כדורים ואלכוהול, חיפשנו משהו שיעמיד אותנו על הרגליים. לא הצלחנו לשמוח. כשנולדה לי הנכדה שירין, לא יכולתי להיות הסבתא שרציתי. לא

יכולתי ליהנות מהטוב שהיה לי".

16 מבחנות של תקווההדבר היחיד שבשבילו הסכימה כהן לצאת ממיטתה לסבתא ולהפוך בזרע להשתמש חלומה: הגשמת היה מבנה האהוב. "ערן הוא הילד שלי ואיתן ולינוי גם, וכמו שהוא מקייואן, גם ככה נחת, מהם לראות רוצה שאני

הילד שלי ממש כמו שהם. כמו שאני השורש של הוריי, גם חיצוני, גם שלו — היופי כל עם שלי. השורש הוא פנימי — וכל הגנים הטובים שהיה לו. זה לא שאני נלחמת עם אלוהים שייצא ילד קופי קייואן, אבל אני רוצה את התכונות הטובות שהיו לו. אם לא היה לי את הזרע שלו, אז לא היה לי. הייתי כמו כל האמהות שאין להן. אבל ברגע שלקחו את זה ויש לי זרע, אז מה אנשים בעולם מצפים ממני? שאני לא אממש את מה שיש לי? שאני אשמיד את הפוטנציאל שיש לי לנכד מהבן שלי? זרע זה

חי, זה נותן חיים, זה מקור לבן אדם שלם".שהמדינה מהר די גילתה בתהליך, כשהתחילה אמנם מתירה שאיבת זרע מגופות של נפטרים — פעולה שחייבת להיעשות תוך 36 שעות — אבל מסרבת להתיר שימוש בו לצורכי הולדה, אלא אם המת השאיר אחריו הוראות מפורשות לעשות כן, דבר שהיה מקובל רק בקרב

חולים סופניים. וכך, למרות שהוריו של קייואן היו מצוידים ב־16 מב־

חנות, אפשרות כמעט אינסופית ליצירת צאצא, ידיהם היו כבולות, כי לקייואן לא היה שום מעמד משפטי על הזרע שלו, ובוודאי לא להוריו. בצר לה פנתה כהן, באמצעות עו"ד אירית רוזנבלום מארגון "משפחה חדשה", לאליקים רובינשטיין, ששימש אז היועץ המשפטי לממשלה, מתוך

תקווה שיעזור לממש את רצונה להשתמש בזרע. רוזנבלום, עו"ד מספרת שנה", נמשך ומתן "המשא

עוד כשהיו המבשרים בביתה, עם ההודעה האיומה שבנה החייל קייואן נפל בעזה, החליטה רחל כהן להביא לעולם ילד מזרעו | היא התגברה על המכשולים המשפטיים, מצאה אישה שמוכנה להגשים את חלומה, אבל

עשר שנים אחרי האסון טיפולי ההפריה עדיין לא הצליחו | "אני לא נשברת", אומרת כהן, "אני יודעת שגם הבן שלי רוצה את הילד שלו"

אתי אברמוב צילום: טל שחר

אלחם עד שיהיה לי נכד מהבן המת שלי

וחצי. מה היא שעה ודיברנו שהוא נהרג, מהילדות עד עושה, מה המטרה שלה. בסוף הפגישה אמרתי שאחזיר נשים. עוד לבדוק שבועיים לעצמי ונתתי תשובה, לה את תכיר שהיא ערב, לארוחת אותה הזמנתי במקביל שאר המשפחה. בפגישה בינה לבין ילדיי הם דיברו על

הכל, חוץ מהאובדן".בעלך והילדים מעורבים בתהליך?

"בשנתיים הראשונות היה קטע שהילדים עצרו קצת את החיים שלהם והתרכזו בתהליך של קייואן. הם התלה־בו שיהיה להם אחיין, חיכו מתי זה יקרה. במשך השנים גם הם, כמוני, למדו לחכות ולא שואלים כלום. היום, כשיש טיפולים, הם לא יודעים. רק אני ויעקב יודעים. ואם לא מצליח, רק אני והוא מחבקים אחד את השני ובוכים. יעקב הוא בן אדם ביישן, לא כמוני. כל השנים חיכיתי שהוא תמיד אבל עוזבת, שהייתי לא נעזוב'. 'בואי לי, יגיד הייתי סקרנית לדעת אם הוא תומך כי אני רוצה, או בגלל

שהוא רוצה גם. היום אני יודעת שהוא רוצה כמוני".האמא עם בקשר כהן הזוג בני נמצאים שנים ארבע על בסודיות שומרים הם לבקשתה, לנכדם. המיועדת

זהותה. כהן מוכנה לספר רק שמדובר באישה בת 40."אנחנו נפגשים בחגים או באירועים משפחתיים וגם בימי הזיכרון. אני מרגישה שאנחנו משפחה, אבל יש לי גבולות. אני יודעת שיש את כלתי, אשתו של הבן ערן,

ויש אותה, האמא המיועדת של הילד של אנחנו יומיומי. בקשר לא אנחנו קייואן. היא ופתאום שבוע, לדבר לא מסוגלות מתקשרת ואנחנו מדברות שעתיים. אני לחב־ עליי סיפרה היא איתה. זורמת

רה טובה שלה, וזהו. גם אני לא מספרת קרובים אני משפחה לבני לכולם. עליה אומרת רק, 'זו הבחורה שתעשה לנו נכד

מקייואן'".המבחנה הפריות האכזבה, למרבה לא קייואן של מזרעו האישה שעברה צלחו עד כה. רק השבוע הסתיים עוד סבב

של טיפולים בכישלון."כשהתחלנו את התהליך, הייתי בטוחה שתוך שנתיים גג יהיה ילד", אומרת כהן. "גם עם הראשונה וגם עם הש־נייה הכל התחבר כמו שצריך, הכל בסדר, הזרע, הביצית. משתגעים. אנחנו ומזה שחסר, מה זה מזליקו, קצת רק הרופא שלנו, פרופ' יהושע דור, אומר שהוא לא יודע מה להגיד. 'כזה דבר', הוא אומר, 'עוד לא קרה לי. הכל טוב,

הכל בסדר, וזה לא קורה'. "ואת חושבת שזה לא מכניס אותי לדיכאון? שלא רע לי? עם כל טיפול אני תולה כל כך הרבה תקוות. ואם לא הפעם, אז בפעם הבאה. ואם לא בפעם הבאה, אז בפעם הבאה באה. והפרופ' אומר, 'רחל, ראיתי את ההתחלקות של התא, כל כך יפה, אין סיכוי שזה לא ייצא'. יום אחד הוא לקח אותי והראה לי את התא שמחזירים, וזה היה כל כך מרגש. אמ־

רתי, 'אלוהים, הטיפה הזו שאני לא יכולה לראות בעיניים לוקחת לי את כל הכוח בחיים. הדבר הזה קובע לי את החיים, משחק איתי. הלוואי, הלוואי שייקלט'. אבל אז, אחרי שבו־

עיים, את מקבלת תשובה: לא נקלט, לא חיובי. ושוב פעם נפילה, והעולם מתמוטט, וכל אחת בפינה שלה.

הצלחנו'. לא 'רחל, מתקשרת: הייתה היא "בהתחלה בפעמים האחרונות אני יודעת שצריכה להיות תשובה עד שתיים בצהריים, ואם היא לא מתקשרת עד שלוש וחצי, אני כבר מבינה לבד. בפעמים הראשונות היינו מדברות, אומרות שיש תקווה ולא קרה כלום, והרבה אנשים עוברים את זה. לאחרונה נהיה קשה, כי את אומרת: שש־שבע פע־

מים לא יצא. זה כבר קצת לא נורמלי. היה רגע שאמרתי לה, 'את חושבת שאם אני באה איתך לטיפולים, זה מלחיץ אותך?' והיא ענתה, 'לא, לא, מה פתאום', וביקשה ממני 'אם וביקשה, התקשרה היא האחרונה בפעם אבל לבוא. את מרשה לי, אני רוצה להיות לבד'. עניתי, 'איזו שאלה,

תעשי מה שאת רוצה'. לא נעלבתי". לניסיונות במקביל זוג בן מחפשת היא אם יודעת את

להיכנס להריון?"דיברנו על זה, אבל היא אומרת שהיא רק בקטע של הילד. מההתחלה אמרתי לה: 'אם רע לך וכואב לך ואת לא רוצה, מצאת חבר ואת רוצה לעזוב? רק תגידי'. לא מזמן אמרתי לה: 'תשמעי מאמי, אם קשה לך, אם את נשברת ומ־תביישת לבוא להגיד לי, אם את רוצה לנסות עם זרע אחר מבנק הזרע, לכי, אני איתך. אני אשאר איתך. אם תצליחי

שם ואת רוצה עדיין זרע של קייואן, אז גם בסדר'".היא לא חשבה שאת רוצה להיפטר ממנה?

"לא, וזה מה שיפה בינינו, שנוח לי לדבר איתה והיא לא נפגעת ואומרת את האמת. היא ענתה, 'לא, נלך יד ביד

כמו שצריך'". המחשבה להחליף אישה — אולי השלישית תצליח לה־

גם חלחלה, לכהן גורמת המיוחל — הנכד את לה עניק מבחינה מצפונית. "קשר עם מישהי כזו זה לא שעשועון ויוצאת. קונה לחנות, נכנסת שאת משחק לא טלוויזיה, זה המון עבודה קשה, נפשית. זה קליפות הלב שאת פות־חת ונכנסת עמוק בפנים. אני לא יכולה לקחת כמה בנות ולהגיד להן, 'בואו, כנסו לחדר, קחו זרע ונראה מי תצליח ולבן אדם, בני אנחנו פה. ג'ונגל לא זה בהריון'. להיות אדם יש ערך. עקרונית, חוקית, אני יכולה להגיד לה, 'אין לי סבלנות, אני רוצה להמשיך הלאה'. אבל אני לא יכו־לה להתנהג ככה. אחרי אחת ההפריות שלא הצליחו היא אמרה, 'אני מצטערת שאיכזבתי אותך'. כעסתי עליה, כי זה לא בידיים שלה. היא לא אשמה. היא רוצה ילד בדיוק

כמוני".ובכל זאת, גם את בן אדם. כשהיא מתקשרת ואומרת לך,

"רחל, לא הצלחנו", איך את מרגישה?לקבל שצריך ביום מתרגלת. לא פעם אף את "לזה תשובה אני אומרת לעצמי: הנה אנחנו קרובים, והנה עוד מעט תגיע בשורה טובה. ואז מתברר שהבשורה לא טובה. התשובה הראשונים ביומיים הצלחנו. כמעט אחת פעם הייתה חיובית. לא אמרתי לאף אחד. החזקתי את עצמי לא לספר, ואז היא התקשרה ואמרה שזה לא החזיק. ושוב דיכאון, ואני שוב הולכת לבית העלמין, צורחת לשמיים".

כמה כוחות יש לי?למען משהו לעשות כהן החליטה האחרונה בשנה ומצאה רפואית מזכירות ללימודי נרשמה היא עצמה. החולים בית של האונקולוגית במחלקה דווקא עבודה תל־השומר, מקום שבו היא קרובה לחיים וגם למוות, כמו

בחייה הפרטיים. "כשאני רואה אדם שמגיע למחלקה עם הילד שלו, וזה יכול להיות ילד בן 20 או בן 35, ואני רואה איך הוא מלווה את הילד שלו במשך ארבע שנים מרגע הבשורה ועד הקבר, אני חו־

שבת לעצמי: מה יותר קשה — לי, שבדקה לרגליים מתחת העולם התמוטט אחת שלי, או להם, שעולמם מתמוטט בכל יום מחדש, שבכל יום נפערת עוד קצת מה־תהום העמוקה. והמסקנה שלי היא שאין לאן לברוח, לא מזה ולא מזה. בסופו של

יום אני מקבלת מהם המון כוח". מביא אפשרויות עודף דווקא לפעמים איתו אומללות. את מצטערת שיש בכלל שהתחלת שנהרג, מבן לילד אפשרות בכלל בדרך הזו שנמשכת עשר שנים ועוד לא הסתיימה

בהצלחה? "בחיים לא", היא עונה בנחרצות. "אף פעם לא הצטע־רתי, ואם נכנסתי לדיכאון כי לא הצלחתי, בכיתי, כעסתי, אבל לא ויתרתי. לפעמים אני יושבת לבד ואומרת לו: 'יא רבי, מה אתה רוצה ממני? הרגת לי את הילד, אתה מע־

מיד אותי במבחן ועשר שנים אתה סוחב אותי, עם העגלה הכי כבדה שיכולה להיות בעולם'. בעגלה הזו יש הר, כמה הרים, אין לה משקל, אבל היא כבדה. ואני אומרת: 'מה אתה רוצה לבדוק פה? מה הקטע? אתה רוצה לראות שאני נשברת? אני לא אשבר, אמרתי לך מההתחלה שאני לא

אשבר'".אם, חלילה, יקרה לך משהו, את מצפה שילדייך ימשיכו

בניסיונות?"חשבתי גם על זה. החלטתי שאני אשב עם לינוי ואס־

ביר לה: 'את שותפה לחלום שלנו. יש לך יכולת לעשות לאחיך ילד'. אבל אם הם לא ירצו להמשיך עם החלום שלי, אני אכבד את זה. אני לא אתן שיהרסו לעצמם את החיים

בגלל החלום שלי".את חושבת לפעמים מה קייואן היה אומר על כל זה?

"הוא היה רוצה. בחלום שלי הוא עדיין אומר לי: 'אמא, את לא מרימה ידיים'. גם חברה שלי חלמה על זה. הוא אמר לה: 'תגידי לאמא שלי שהיא לא מרימה ידיים ושתמשיך'. אז החברה שאלה: 'למה אתה לא אומר לה את זה?' והוא ענה: 'אמא שלי במצב נפשי קשה, אני לא מסוגל ללכת אליה, תלכי את'. זה היה כבר לפני חמש שנים. גם הוא רוצה את הילד שלו, ואני מקווה שאעמוד במשימה. לפע־מים אני אומרת שהוא הפיל עליי משימה גדולה מדי, ואני שואלת: 'קייואן, למה לא מצליח? כמה כוחות יש לי? אני לא יכולה'. אבל אין ברירה אחרת מלבד להמשיך. אלחם

עד טיפת הזרע האחרונה". ¿

"את הנשים שבאו העמדתי מול התמונה של קייואן

ובחנתי את התגובה שלהן. היו כמה שחקניות שעשו

את עצמן מתרגשות, אבל רובן באמת התרגשו"

"הקשר עם האישה זה המון עבודה קשה, נפשית. אחרי אחת ההפריות

הכושלות היא אמרה 'אני מצטערת שאיכזבתי אותך'.

אבל היא לא אשמה"

עו"ד אירית רוזנבלום

שמאחד בינינו לבין העולם המערבי מאוד־מאוד חזק."אני גם לא רואה מצב שבו יוטלו סנקציות כלכליות על ישראל בגלל הסכסוך שלנו עם הפלסטינים או בגלל בנייה בשטחים. מדינות דמוקרטיות לא מטילות סנקציות על מדינות דמוקרטיות אחרות. מוט־

לות סנקציות על צפון־קוריאה, איראן וסוריה. אנחנו לא שם".

"חבל שלא התנצלתי קודם" אילון הספיק המון במהלך כהונתו (מכניסתו לתפקיד באפריל 2009 ועד היום קיים 346 פגישות מדיניות בחו"ל, נשא 30 נאומים, אירח בי־שראל 45 חברי קונגרס ו־100 חברי פרלמנט), אבל תמונה אחת מעיבה

על הקריירה שלו כולה: תמונת תקרית הספה הנמוכה מינואר 2010. מי הגה את הרעיון להושיב את השגריר הטורקי על מושב נמוך כדי

להשפיל אותו במהלך שיחת הנזיפה המפורסמת?"כדאי פעם אחת ולתמיד להפריך את כל המיתוסים: לא היה תכנון להעליב את השגריר הטורקי. כן הייתה כוונה להראות את הזעם בי־שראל על כך שהטורקים הקרינו סדרת טלוויזיה אנטישמית, שמציגה חיילי צה"ל רוצחים ילדים פלסטינים. השיחה התקיימה בחדרי בכנסת, שהוא חדר מאוד קטן וצפוף עם ספות נמוכות וכיסאות גבוהים. דווקא הספה היא המקום המכובד והנוח יותר, אבל כשנכנסו היועץ שלי וס־מנכ"ל אירופה דאז נאור גילאון, הם התחילו לצחוק ביניהם שהנה הוא

יושב נמוך ואנחנו גבוה. "הייתה אווירה של צחוק, והצלם של ערוץ 2 אמר לי שהתמונה משע־

ממת, אין התרחשות, וביקש שאלחץ את ידו של השגריר הטורקי. הסברתי לו שזו שיחת נזיפה ואין בה לחיצת יד. רק אחרי שהפנו את תשומת ליבי שהשגריר יושב נמוך, המשכתי בצחוק הזה ואמרתי לצלם שיראה שהש־

גריר יושב על כיסא נמוך. זה לא תוכנן ככה מראש. הכל קרה בבדיחות אמור שזה ידיעה ומתוך הדעת

להיות רק מצולם ולא מוקלט. יצא, הטורקי "כשהשגריר הוא הבין שזו הייתה שיחה קשה, אבל הוא לא הרגיש מושפל. מתי הרגיש מושפל? רק אחרי ששידרו את כל החומרים שלא היו אמורים לשדר. בעצם, הצלם הוא זה שהצית את התקרית הזו, אבל אני לקחתי אחריות. אני חושב שזו הייתה טעות,

ועל טעות מתנצלים. "בדיעבד אני יכול להצטער על זה שההתנצלות שלי לא באה מוקדם יותר. אני רציתי להוציא התנצלות שתשודר מיד עם הדיווח, אך ליברמן התנגד, וההודעה שלנו יצאה רק כעבור כמה שעות, ואז זה תפס נפח, הנשיא פרס התערב ואני התייצבתי באומץ והתנצלתי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתנצל עוד לפני שזה התפתח למשבר. אבל גם אחרי שהתנצלתי זה

לא עזר, והמשבר נמשך והחריף. הטורקים כבר לא זוכרים את זה". התקרית הזאת הכניסה את אילון לתודעה הציבורית, ולדבריו, עד היום הוא מקבל תגובות ברחוב על אותה ספה. "רוב התגובות חיוביות. אנשים מצפצפים לי בכביש, נותנים לי צ'פחות ואומרים כל הכבוד. חלקם מתבדחים שחבל שלא הושבתי אותו על הרצפה, ויש גם כאלה

שחושבים שזה לא היה מקצועי מצידי". ישראל צריכה להתנצל בפני טורקיה אחת ולתמיד?

"כל עוד אני לא משוכנע שהטורקים מעוניינים לחדש את היחסים האסטרטגיים עם ישראל, וכל עוד אני לא משוכנע שההתנצלות שהם דורשים מישראל היא לא מכשיר בידיהם להשפיל אותנו ולקדם את מעמדם בעולם המוסלמי והערבי — אני מתנגד לחלוטין להתנצלות כזו. כרגע יש להם אג'נדה קיצונית של התחברות לחמאס ולגורמים קיצו־

ניים אחרים. גם האמירות הלא אחראיות של ארדואן ושר החוץ הטורקי אחרי התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, מעידות על כך.

"הייתי אומר באופן קטגורי שרוב הדיפלומטים הטורקים די מזועז־עים מההתבטאויות האלה. בישראל מנהיגים נוהגים באחריות, נושכים שפתיים ולא מתבטאים נגד הטורקים וגם לא מגיבים על פרובוקציות מילוליות שלהם — אז ראוי שגם באנקרה ינמיכו את הטון. אני מצפה

מידידינו המערביים שיורידו את הטורקים מהעץ". גם אם הדלת נטרקה מאחוריו ברעש גדול, מבחינת אילון העתיד פתוח והשמיים הם הגבול. "מילאתי את התפקידים הכי מרתקים בשי־מהם הגיעו לפניי שאנשים "תפקידים אומר, הוא הדיפלומטי", רות רחוק מאוד. היה סגן שר חוץ ביבי נתניהו שנהיה ראש ממשלה. היה

שגריר בוושינגטון יצחק רבין שנהיה ראש ממשלה". אתה בעצם רומז שתרצה להיות ראש ממשלה כמו נתניהו ורבין?

"מטבע הדברים אני רוצה לחזור לתפקיד שבו אפשר להשפיע. אני מרגיש בשל וכשיר בעתיד להיות שר חוץ וגם מעבר לזה. אם תהיה לי הזדמנות לחזור לפוליטיקה, אני בהחלט לא מבטל את זה. אני חושב שיש לי עוד הרבה מה לתרום. בינתיים, פניי לתחום הפיננסי. יש לי כמה הצעות. אולי אכתוב ספר, הרצאות. ואמשיך לעסוק בהסברה למען

ישראל בהתנדבות". יש סיכוי שתשוב לשתף פעולה עם ליברמן?

"בהחלט. יכול להיות שבעתיד נשב בקואליציה ביחד". יש סיכוי שתהפכו לחברים?

"מכיוון שאף פעם היחסים בינינו לא היו על בסיס חברי, אני לא רואה את זה קורה".

שמעתי שהצבעת בבחירות לשאול מופז. זה לא מוכיח את הטענה של ליברמן שלא היית נאמן לו?

"הבחירות הן חשאיות. אני מנוע מלהגיד למי הצבעתי בבחירות. אני הייתי נאמן למדינת ישראל, לתפקיד שלי ולעם ישראל. הייתי

קולגיאלי לליברמן". ¿

מה אניעושה איתו

המשך מעמ' 12

אותה. עדיף היה לי שהיא תתקדם מאשר שתישאר בעולם של פנטזיות".

וכהן, ילידת פרס שהתחתנה עם בעלה בגיל 15 ומעו־לם לא יצאה לדייטים, מצאה את עצמה נשאבת לדייטים עם נשים שוויתרו על זוגיות, לפחות לאותו הרגע, ובחרו

בהולדת ילד. "היו כאלו שרצו כסף. אני לא הבטחתי כסף, אבל הן פינטזו שהילד יהיה בעצם יתום צה"ל ויהיה להן כסף, לא כמו מבנק הזרע, או שהמשפחה תיתן להן מהפנסיה שלהן וברחו. הרגליים את לקחו שלא, וכשגילו הילד. בשביל הייתה אחת שאמרה לי, 'מי את שתגידי לי אם אני מתאימה לא הזרע'. לבנק אלך אני את, לא אם מתאימה? לא או נעלבתי. למעשה, דווקא שמחתי מאוד, כי יצא ממנה האני

האמיתי שלה. "היה מקרה שנסעתי עד לטבריה בשביל מישהי. היא דיברה איתי המון, ממש עשתה לי חור בראש עם הטלפו־נים. כששאלתי, 'מתי את באה לגוש דן?' היא ענתה, 'עוד לא והיא חודשיים שעברו רואה ואני מעט', עוד מעט, מגיעה, אבל מתקשרת כל יום. ביום שישי אחד אמרתי די, עכשיו אני נוסעת לטבריה. התקשרתי אליה מהדרך, הסברתי לה שכיף לי לדבר איתה, אבל שבסוף אני לא יכולה להחזיק ביד חלום, אני צריכה לבחור אישה. היא לא אהבה את הגישה שלי והחלטנו יחד שזה לא מתאים.

"אני עשיתי להן מיונים, אבל גם הן עשו לי. לכולן הראיתי את כל האמת: שעצוב לי ורע לי ואני בדיכאון ואני בוכה כי איבדתי ילד, אבל אני גם מחייכת וצוחקת. כבר בטלפון אמרתי, 'חשוב לי שתבואו ותראו לא רק את הוורוד, אלא גם את השחור'. עוד בטלפון הסברתי, 'איך שאת נכנסת במסדרון, את תראי מין אנדרטה עם התמונה של קייואן'. הייתי בוחנת את התגובה שלהן, אבל רציתי

שיצליחו, לא להכשיל אותן. פסיכולוגית, חצי להיות הופכת את הזה "בתהליך מבינה תגובות ושפת גוף. זה לא היה להן קל, אני יודעת. היו כמה שחקניות שנכנסו ועשו את עצמן מתרגשות, אבל רובן באמת התרגשו ואמרו, 'איזה בחור מקסים, איזה ילד יפה', וגם, 'איך אפשר שלא יהיה ילד לבחור היפה הזה'".

אחרי חצי שנה, עשרות בחורות והליך משפטי שעדיין התנהל, בחרה כהן אמא לנכד שלה. "היא הייתה אז בת 34, באה עם אמא שלה, ובהתחלה נראתה אמיצה ורוצה, ובא־מת הרגשתי כימיה בינינו. זה לא שישבנו יחד, שתינו קפה ונהיינו חברות. זה היה הרבה יותר מורכב וקשה. שתינו היינו צריכות להיכנס עמוק אחת לתוך הלב של השנייה, בצעדים קטנים, מיום ליום, משבוע לשבוע. במבט לאחור

זה היה בית ספר לחיים, בית ספר לסבלנות".ההסכם, שנעשה אצל עו"ד רוזנבלום, קבע שמשפחת

כהן לא תשלם מזונות לאישה שנבחרה. "קבעתי לעצ־מי קווים אדומים", אומרת כהן, "שאני לא מתערבת לה בחיים, שאני לא אשים לה תנאים, כמו לתת לילד את השם קייואן או אפילו לשים ק' בתוך השם. לכולן אמרתי: 'לא אכפת לי שתביאו ילד ותתחתנו ואפילו תעברו ארץ'. כי מי אני? ואם היא תכיר מישהו, ואפילו בארץ אחרת, מי אני שאעצור אותה? דווקא ההפך. אני הייתי מוכנה לע־

שות לה את השידוך. זה בריא שלילד יהיה אבא מתפקד, חי וקיים. אני לא מכניסה אף אחד לכלא. אני רק רוצה

להיות סבתא. לא יותר. בטח לא סוהרת של האמא".הבחורה הראשונה שבחרה כהן נשארה איתה שנתיים. היא ללכת. החליטה היא ואז טיפולים, שלושה "עשינו אמרה שהטיפולים קשים לה, שקשה לה לעמוד באכזבה".

את יכולה להבין אותה?"בטח. את יודעת מה זה תקווה ואחר כך אכזבה? אני לא מאחלת לאף אחד. חיבקתי אותה, נישקתי, הבנתי אותה, ואפילו חודש וחצי־חודשיים אחרי זה עוד היינו בקשר. למה אני אומרת שצריך בחורה רצינית והחלטית? כי יש משברים, נפילות, אכזבות, ואת צריכה לעמוד בהם. תש־

מעי, אני לא תעודת הביטוח שלהן והן לא הביטוח שלי. הרי גם לי לא היה ביטוח לילד".

רק קצת מזליקוב־2009 הייתה כהן אחרי שלוש שנות מאבק משפטי טיפו־ של שנתיים בהצלחה, שהסתיימו רגשית מתיש לים עם האישה הראשונה, שהסתיימו בלא כלום, וחמישה צריכה שהיא העובדה את עיכלה שבהם צינון, חודשי לחפש אמא חדשה לנכד המיועד. "הייתי צריכה לנקות את הראש, לשכנע את עצמי שהכל קרה לטובה, להתנ־

תק רגשית מהבחורה. כמעט כמו תהליך של גירושים". המטרה הניעה אותה להמשיך.

"בהתחלה חזרתי למחברת של הסיבוב הראשון. הת־להריון נכנסו כבר מהן ארבע נשים. לכעשר קשרתי והיה להן ילד, כמה התחתנו וכמה לא ענו לי. כשראיתי מודעה ופירסמתי הלאה להמשיך החלטתי ככה, שזה באינטרנט, בפורומים של אמהות חד־הוריות, וככה הג־

עתי לאישה השנייה. הזמנתי אותה אלינו הביתה, והיא הגיעה, ביישנית כזו, כולה רועדת. אני זו שהייתי צריכה להרגיע אותה. היא סיפרה לי שגם בפעם הראשונה רצתה להתקשר, אבל התביישה, וכשאחותה התקשרה, אמרתי

שזה כבר לא אקטואלי. "גם אותה העברתי את מבחן האנדרטה בכניסה לבית, והיא נורא התרגשה מהתמונה. היא אמרה 'בחור יפה', והיו לה דמעות בעיניים. הבאתי את אלבום התמונות שלו,

נשק להשקיה המונית

לתקיפה הישראלית בסוריה יש היבט שולי מרתק אולי אף יותר מהתקיפה עצמה. לפי מקורות זרים ואהוד ברק, מטוסינו תקפו שם לגלות מדהים די וזה קונבנציונלי, כך כל לא נשק לייצור מפעל שאסד ממשיך לייצר נשק כזה. במקום לחפש לעצמו נתיב מילוט ומ־

דינה שתסכים לקלוט אותו, הוא עדיין מחבל תחבולות קטלניות נגד אויביו. זה מה שממלא אותו עניין ומעניק טעם לחייו בשעותיו הקשות

ביותר.בעצם, אסד כמעט לא עשה דברים אחרים בתקופת כהונתו הארו־כה. 13 שנים הוא כבר שולט בסוריה, כשאנחנו הספקנו להכתיר כאן ארבעה ראשי ממשלה, ורוב הזמן הוא מייצר נשק או רוכש נשק. הייתה לו ארץ ענייה לנהל ובעיות בצורת קשות ששיוועו לפתרון נוזלי, אבל נשיא סוריה התרכז בפיתוח נשק כימי, בהקמת כור גרעיני ובקניית טילים מתקדמים מרוסיה. חבריו הכי טובים היו האיראנים, תעשייני

נשק בכירים בזכות עצמם. ומה אנחנו עשינו באותן 13 שנים? שקדנו רבות על בניית כוחו של צה"ל, בעיקר כדי שנוכל להתמודד בשעת הצורך עם שכנים מפוק־

פקים כמו אסד, אבל גם הספקנו 1,001 דברים אחרים. ההבדל הגדול בין ישראל לבין שכניה הוא שאצלנו תעשיית הנשק היא אילוץ, ואילו

אצלם היא מהות. אתגרים אזרחיים מלהיבים אותנו פי כמה. בין שאר האתגרים הללו הספקנו לפתור את מצוקת היובש המעי־קה. ממש בימים האחרונים הוכרז כאן חגיגית על חיסול משבר המים. ישראל כבר לא מתייבשת. היה קשה מאוד להרטיב אותה, אבל עשינו את זה. כשאסד השקיע בנשק כימי, מדינת היהודים השקיעה במתקני התפלה. כשהוא התאמץ להצטייד בנשק גרעיני, היא הצטיידה באמ־צעי מלחמה בבצורת. המדענים הסורים התעסקו רוב הזמן במשימות

השמדה, והמדענים הישראלים במשימות השקיה. כך קרה בסוף שסוריה נשארה מדינה צמאה, אחת הצמאות בעולם, ואילו אצלנו הכנרת נמצאת בתהליך נסיקה מואץ למפלס העליון. מתקני ההתפלה מאפשרים לימה היחידה כאן להתפטם בלי הפרעה מגשמי הברכה ולהבטיח לנו בשנים הקרובות ראש שקט מדאגות מי־

מיות. כמה טוב שלא ויתרנו עליה לסורים. אם המים היו חשובים להם יותר מהנשק, הם היו זוכים בה מזמן, אבל הם העדיפו נשק. כל אומה

וסדרי העדיפויות שלה.

מלחמת אחים ויכוח לא אינטליגנטי במיוחד התגלע בימים האחרונים בין הש"ס־ניקים לבין חובשי הכיפות הסרוגות. באיחור של חודש החלו הסרוגים לגבות מש"ס את מחיר ההשתלחות של הרב עובדיה במפלגת בנט ("זה בית של גויים"). הצהרות לוחמניות הוחלפו בין שני הצדדים. אפילו

התפתחה תחרות מוזרה על תואר השקדן המצטיין בלימוד תורה. "למדתי בישיבות יותר מדרעי, ישי ואטיאס ביחד", השתבח הרב הח"כ אליהו בן דהן, יהודי ענוותן בדרך כלל. רב ציוני דתי אחר הודיע ש"אנחנו לא זזים מטר בלי שמישהו מהם ימצא את המקום להתנצל על

המשפטים שנאמרו לפני הבחירות".עם כל הכבוד, מומלץ כאן בכל זאת לזוז מטר או שניים גם אם לא תהיה התנצלות. ובכלל, מומלץ לא להיעלב כל כך. כציוני דתי אני מכריז בזאת שלא נפגעתי כלל כשהרב עובדיה פיקפק פומבית ביהדותה של מפלגת הציונות הדתית. כמו ישראלים ותיקים רבים כבר התרגלתי לשפת השוק שלו. מנהיג ש"ס מעולם לא היה כליל הנימוסים, קל וחומר בעונת בחירות. כשמפלגתו היקרה נמצאת במ־צוקה, הוא מנומס עוד פחות, כך שאין צורך להתרגש. הרב אמר שא־נחנו לא יהודים, אז אמר. זה לא פסק הלכה או תורה מסיני, רק רגע

קטן של איש גדול. אגב, גם הליכוד אמר לאחרונה דברים קשים על הבית היהודי. ערב הבחירות הוא אפילו הפיץ תשדיר תעמולה שקרי על קשרים נפשיים בין יגאל עמיר לנפתלי בנט. האם בגלל זה בנט יעשה עכשיו ברוגז באופוזיציה? בשום אופן. הרכבת קואליציה היא הזדמנות נדירה לט־לטלה לאומית בריאה, ואסור להחמיץ אותה בגלל שטויות. אם אפשר לעשות עסקים קואליציוניים עם ש"ס, צריך לשכוח מה שהרב עובדיה

אמר ולזרום הלאה. אבל גם אם אי־אפשר, חבל לריב. אחרי הכל, הבית היהודי קרובה יותר לש"ס משהחרדים קרובים. בניגוד למצביעי יהדות התורה, רוב מצביעי הרב עובדיה משרתים בצה"ל ומחזיקים טלוויזיה בבית. אמנם בדור האחרון הסתמן אצלם סחף רעיוני מסוים לכיוון החרדי, אבל ברחוב הציוני־דתי אפשר לזהות סחף דומה. מספר גדל והולך של תלמידי ישיבות חרד"ליות משרת בצבא פחות ופחות. כל שינוי בחקיקה בנושא השוויון בנטל יפגע גם בהם. לכן נפתלי בנט חטף השבוע ביקורת מבית, לא רק מבחוץ. כבר

בקרוב הוא יצטרך לפרק בזהירות את מטען הנפץ הזה. ולהיכנע הש"סניקים עם לריב מאוד קל הרי ובאומץ. בזהירות ללחצים מבפנים. החוכמה היא לחיות בשלום עם כולם בלי לוותר על

עקרונות. גיוס לכל הוא גיוס לכל. ¿

חגי סגל

רחל וקייואן בטקס ההשבעה בסיום הטירונות. "אני רוצה את התכונות הטובות שהיו לו"

רמ

רק

ל א

כמי

:ה

ציק

דורו

פר

ם לו

צי

וחצי. מה היא שעה ודיברנו שהוא נהרג, מהילדות עד עושה, מה המטרה שלה. בסוף הפגישה אמרתי שאחזיר נשים. עוד לבדוק שבועיים לעצמי ונתתי תשובה, לה את תכיר שהיא ערב, לארוחת אותה הזמנתי במקביל שאר המשפחה. בפגישה בינה לבין ילדיי הם דיברו על

הכל, חוץ מהאובדן".בעלך והילדים מעורבים בתהליך?

"בשנתיים הראשונות היה קטע שהילדים עצרו קצת את החיים שלהם והתרכזו בתהליך של קייואן. הם התלה־בו שיהיה להם אחיין, חיכו מתי זה יקרה. במשך השנים גם הם, כמוני, למדו לחכות ולא שואלים כלום. היום, כשיש טיפולים, הם לא יודעים. רק אני ויעקב יודעים. ואם לא מצליח, רק אני והוא מחבקים אחד את השני ובוכים. יעקב הוא בן אדם ביישן, לא כמוני. כל השנים חיכיתי שהוא תמיד אבל עוזבת, שהייתי לא נעזוב'. 'בואי לי, יגיד הייתי סקרנית לדעת אם הוא תומך כי אני רוצה, או בגלל

שהוא רוצה גם. היום אני יודעת שהוא רוצה כמוני".האמא עם בקשר כהן הזוג בני נמצאים שנים ארבע על בסודיות שומרים הם לבקשתה, לנכדם. המיועדת

זהותה. כהן מוכנה לספר רק שמדובר באישה בת 40."אנחנו נפגשים בחגים או באירועים משפחתיים וגם בימי הזיכרון. אני מרגישה שאנחנו משפחה, אבל יש לי גבולות. אני יודעת שיש את כלתי, אשתו של הבן ערן,

ויש אותה, האמא המיועדת של הילד של אנחנו יומיומי. בקשר לא אנחנו קייואן. היא ופתאום שבוע, לדבר לא מסוגלות מתקשרת ואנחנו מדברות שעתיים. אני לחב־ עליי סיפרה היא איתה. זורמת

רה טובה שלה, וזהו. גם אני לא מספרת קרובים אני משפחה לבני לכולם. עליה אומרת רק, 'זו הבחורה שתעשה לנו נכד

מקייואן'".המבחנה הפריות האכזבה, למרבה לא קייואן של מזרעו האישה שעברה צלחו עד כה. רק השבוע הסתיים עוד סבב

של טיפולים בכישלון."כשהתחלנו את התהליך, הייתי בטוחה שתוך שנתיים גג יהיה ילד", אומרת כהן. "גם עם הראשונה וגם עם הש־נייה הכל התחבר כמו שצריך, הכל בסדר, הזרע, הביצית. משתגעים. אנחנו ומזה שחסר, מה זה מזליקו, קצת רק הרופא שלנו, פרופ' יהושע דור, אומר שהוא לא יודע מה להגיד. 'כזה דבר', הוא אומר, 'עוד לא קרה לי. הכל טוב,

הכל בסדר, וזה לא קורה'. "ואת חושבת שזה לא מכניס אותי לדיכאון? שלא רע לי? עם כל טיפול אני תולה כל כך הרבה תקוות. ואם לא הפעם, אז בפעם הבאה. ואם לא בפעם הבאה, אז בפעם הבאה באה. והפרופ' אומר, 'רחל, ראיתי את ההתחלקות של התא, כל כך יפה, אין סיכוי שזה לא ייצא'. יום אחד הוא לקח אותי והראה לי את התא שמחזירים, וזה היה כל כך מרגש. אמ־

רתי, 'אלוהים, הטיפה הזו שאני לא יכולה לראות בעיניים לוקחת לי את כל הכוח בחיים. הדבר הזה קובע לי את החיים, משחק איתי. הלוואי, הלוואי שייקלט'. אבל אז, אחרי שבו־

עיים, את מקבלת תשובה: לא נקלט, לא חיובי. ושוב פעם נפילה, והעולם מתמוטט, וכל אחת בפינה שלה.

הצלחנו'. לא 'רחל, מתקשרת: הייתה היא "בהתחלה בפעמים האחרונות אני יודעת שצריכה להיות תשובה עד שתיים בצהריים, ואם היא לא מתקשרת עד שלוש וחצי, אני כבר מבינה לבד. בפעמים הראשונות היינו מדברות, אומרות שיש תקווה ולא קרה כלום, והרבה אנשים עוברים את זה. לאחרונה נהיה קשה, כי את אומרת: שש־שבע פע־

מים לא יצא. זה כבר קצת לא נורמלי. היה רגע שאמרתי לה, 'את חושבת שאם אני באה איתך לטיפולים, זה מלחיץ אותך?' והיא ענתה, 'לא, לא, מה פתאום', וביקשה ממני 'אם וביקשה, התקשרה היא האחרונה בפעם אבל לבוא. את מרשה לי, אני רוצה להיות לבד'. עניתי, 'איזו שאלה,

תעשי מה שאת רוצה'. לא נעלבתי". לניסיונות במקביל זוג בן מחפשת היא אם יודעת את

להיכנס להריון?"דיברנו על זה, אבל היא אומרת שהיא רק בקטע של הילד. מההתחלה אמרתי לה: 'אם רע לך וכואב לך ואת לא רוצה, מצאת חבר ואת רוצה לעזוב? רק תגידי'. לא מזמן אמרתי לה: 'תשמעי מאמי, אם קשה לך, אם את נשברת ומ־תביישת לבוא להגיד לי, אם את רוצה לנסות עם זרע אחר מבנק הזרע, לכי, אני איתך. אני אשאר איתך. אם תצליחי

שם ואת רוצה עדיין זרע של קייואן, אז גם בסדר'".היא לא חשבה שאת רוצה להיפטר ממנה?

"לא, וזה מה שיפה בינינו, שנוח לי לדבר איתה והיא לא נפגעת ואומרת את האמת. היא ענתה, 'לא, נלך יד ביד

כמו שצריך'". המחשבה להחליף אישה — אולי השלישית תצליח לה־

גם חלחלה, לכהן גורמת המיוחל — הנכד את לה עניק מבחינה מצפונית. "קשר עם מישהי כזו זה לא שעשועון ויוצאת. קונה לחנות, נכנסת שאת משחק לא טלוויזיה, זה המון עבודה קשה, נפשית. זה קליפות הלב שאת פות־חת ונכנסת עמוק בפנים. אני לא יכולה לקחת כמה בנות ולהגיד להן, 'בואו, כנסו לחדר, קחו זרע ונראה מי תצליח ולבן אדם, בני אנחנו פה. ג'ונגל לא זה בהריון'. להיות אדם יש ערך. עקרונית, חוקית, אני יכולה להגיד לה, 'אין לי סבלנות, אני רוצה להמשיך הלאה'. אבל אני לא יכו־לה להתנהג ככה. אחרי אחת ההפריות שלא הצליחו היא אמרה, 'אני מצטערת שאיכזבתי אותך'. כעסתי עליה, כי זה לא בידיים שלה. היא לא אשמה. היא רוצה ילד בדיוק

כמוני".ובכל זאת, גם את בן אדם. כשהיא מתקשרת ואומרת לך,

"רחל, לא הצלחנו", איך את מרגישה?לקבל שצריך ביום מתרגלת. לא פעם אף את "לזה תשובה אני אומרת לעצמי: הנה אנחנו קרובים, והנה עוד מעט תגיע בשורה טובה. ואז מתברר שהבשורה לא טובה. התשובה הראשונים ביומיים הצלחנו. כמעט אחת פעם הייתה חיובית. לא אמרתי לאף אחד. החזקתי את עצמי לא לספר, ואז היא התקשרה ואמרה שזה לא החזיק. ושוב דיכאון, ואני שוב הולכת לבית העלמין, צורחת לשמיים".

כמה כוחות יש לי?למען משהו לעשות כהן החליטה האחרונה בשנה ומצאה רפואית מזכירות ללימודי נרשמה היא עצמה. החולים בית של האונקולוגית במחלקה דווקא עבודה תל־השומר, מקום שבו היא קרובה לחיים וגם למוות, כמו

בחייה הפרטיים. "כשאני רואה אדם שמגיע למחלקה עם הילד שלו, וזה יכול להיות ילד בן 20 או בן 35, ואני רואה איך הוא מלווה את הילד שלו במשך ארבע שנים מרגע הבשורה ועד הקבר, אני חו־

שבת לעצמי: מה יותר קשה — לי, שבדקה לרגליים מתחת העולם התמוטט אחת שלי, או להם, שעולמם מתמוטט בכל יום מחדש, שבכל יום נפערת עוד קצת מה־תהום העמוקה. והמסקנה שלי היא שאין לאן לברוח, לא מזה ולא מזה. בסופו של

יום אני מקבלת מהם המון כוח". מביא אפשרויות עודף דווקא לפעמים איתו אומללות. את מצטערת שיש בכלל שהתחלת שנהרג, מבן לילד אפשרות בכלל בדרך הזו שנמשכת עשר שנים ועוד לא הסתיימה

בהצלחה? "בחיים לא", היא עונה בנחרצות. "אף פעם לא הצטע־רתי, ואם נכנסתי לדיכאון כי לא הצלחתי, בכיתי, כעסתי, אבל לא ויתרתי. לפעמים אני יושבת לבד ואומרת לו: 'יא רבי, מה אתה רוצה ממני? הרגת לי את הילד, אתה מע־

מיד אותי במבחן ועשר שנים אתה סוחב אותי, עם העגלה הכי כבדה שיכולה להיות בעולם'. בעגלה הזו יש הר, כמה הרים, אין לה משקל, אבל היא כבדה. ואני אומרת: 'מה אתה רוצה לבדוק פה? מה הקטע? אתה רוצה לראות שאני נשברת? אני לא אשבר, אמרתי לך מההתחלה שאני לא

אשבר'".אם, חלילה, יקרה לך משהו, את מצפה שילדייך ימשיכו

בניסיונות?"חשבתי גם על זה. החלטתי שאני אשב עם לינוי ואס־

ביר לה: 'את שותפה לחלום שלנו. יש לך יכולת לעשות לאחיך ילד'. אבל אם הם לא ירצו להמשיך עם החלום שלי, אני אכבד את זה. אני לא אתן שיהרסו לעצמם את החיים

בגלל החלום שלי".את חושבת לפעמים מה קייואן היה אומר על כל זה?

"הוא היה רוצה. בחלום שלי הוא עדיין אומר לי: 'אמא, את לא מרימה ידיים'. גם חברה שלי חלמה על זה. הוא אמר לה: 'תגידי לאמא שלי שהיא לא מרימה ידיים ושתמשיך'. אז החברה שאלה: 'למה אתה לא אומר לה את זה?' והוא ענה: 'אמא שלי במצב נפשי קשה, אני לא מסוגל ללכת אליה, תלכי את'. זה היה כבר לפני חמש שנים. גם הוא רוצה את הילד שלו, ואני מקווה שאעמוד במשימה. לפע־מים אני אומרת שהוא הפיל עליי משימה גדולה מדי, ואני שואלת: 'קייואן, למה לא מצליח? כמה כוחות יש לי? אני לא יכולה'. אבל אין ברירה אחרת מלבד להמשיך. אלחם

עד טיפת הזרע האחרונה". ¿

"את הנשים שבאו העמדתי מול התמונה של קייואן

ובחנתי את התגובה שלהן. היו כמה שחקניות שעשו

את עצמן מתרגשות, אבל רובן באמת התרגשו"

"הקשר עם האישה זה המון עבודה קשה, נפשית. אחרי אחת ההפריות

הכושלות היא אמרה 'אני מצטערת שאיכזבתי אותך'.

אבל היא לא אשמה"

עו"ד אירית רוזנבלום

שמאחד בינינו לבין העולם המערבי מאוד־מאוד חזק."אני גם לא רואה מצב שבו יוטלו סנקציות כלכליות על ישראל בגלל הסכסוך שלנו עם הפלסטינים או בגלל בנייה בשטחים. מדינות דמוקרטיות לא מטילות סנקציות על מדינות דמוקרטיות אחרות. מוט־

לות סנקציות על צפון־קוריאה, איראן וסוריה. אנחנו לא שם".

"חבל שלא התנצלתי קודם" אילון הספיק המון במהלך כהונתו (מכניסתו לתפקיד באפריל 2009 ועד היום קיים 346 פגישות מדיניות בחו"ל, נשא 30 נאומים, אירח בי־שראל 45 חברי קונגרס ו־100 חברי פרלמנט), אבל תמונה אחת מעיבה

על הקריירה שלו כולה: תמונת תקרית הספה הנמוכה מינואר 2010. מי הגה את הרעיון להושיב את השגריר הטורקי על מושב נמוך כדי

להשפיל אותו במהלך שיחת הנזיפה המפורסמת?"כדאי פעם אחת ולתמיד להפריך את כל המיתוסים: לא היה תכנון להעליב את השגריר הטורקי. כן הייתה כוונה להראות את הזעם בי־שראל על כך שהטורקים הקרינו סדרת טלוויזיה אנטישמית, שמציגה חיילי צה"ל רוצחים ילדים פלסטינים. השיחה התקיימה בחדרי בכנסת, שהוא חדר מאוד קטן וצפוף עם ספות נמוכות וכיסאות גבוהים. דווקא הספה היא המקום המכובד והנוח יותר, אבל כשנכנסו היועץ שלי וס־מנכ"ל אירופה דאז נאור גילאון, הם התחילו לצחוק ביניהם שהנה הוא

יושב נמוך ואנחנו גבוה. "הייתה אווירה של צחוק, והצלם של ערוץ 2 אמר לי שהתמונה משע־ממת, אין התרחשות, וביקש שאלחץ את ידו של השגריר הטורקי. הסברתי לו שזו שיחת נזיפה ואין בה לחיצת יד. רק אחרי שהפנו את תשומת ליבי שהשגריר יושב נמוך, המשכתי בצחוק הזה ואמרתי לצלם שיראה שהש־

גריר יושב על כיסא נמוך. זה לא תוכנן ככה מראש. הכל קרה בבדיחות אמור שזה ידיעה ומתוך הדעת

להיות רק מצולם ולא מוקלט. יצא, הטורקי "כשהשגריר הוא הבין שזו הייתה שיחה קשה, אבל הוא לא הרגיש מושפל. מתי הרגיש מושפל? רק אחרי ששידרו את כל החומרים שלא היו אמורים לשדר. בעצם, הצלם הוא זה שהצית את התקרית הזו, אבל אני לקחתי אחריות. אני חושב שזו הייתה טעות,

ועל טעות מתנצלים. "בדיעבד אני יכול להצטער על זה שההתנצלות שלי לא באה מוקדם יותר. אני רציתי להוציא התנצלות שתשודר מיד עם הדיווח, אך ליברמן התנגד, וההודעה שלנו יצאה רק כעבור כמה שעות, ואז זה תפס נפח, הנשיא פרס התערב ואני התייצבתי באומץ והתנצלתי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מתנצל עוד לפני שזה התפתח למשבר. אבל גם אחרי שהתנצלתי זה

לא עזר, והמשבר נמשך והחריף. הטורקים כבר לא זוכרים את זה". התקרית הזאת הכניסה את אילון לתודעה הציבורית, ולדבריו, עד היום הוא מקבל תגובות ברחוב על אותה ספה. "רוב התגובות חיוביות. אנשים מצפצפים לי בכביש, נותנים לי צ'פחות ואומרים כל הכבוד. חלקם מתבדחים שחבל שלא הושבתי אותו על הרצפה, ויש גם כאלה

שחושבים שזה לא היה מקצועי מצידי". ישראל צריכה להתנצל בפני טורקיה אחת ולתמיד?

"כל עוד אני לא משוכנע שהטורקים מעוניינים לחדש את היחסים האסטרטגיים עם ישראל, וכל עוד אני לא משוכנע שההתנצלות שהם דורשים מישראל היא לא מכשיר בידיהם להשפיל אותנו ולקדם את מעמדם בעולם המוסלמי והערבי — אני מתנגד לחלוטין להתנצלות כזו. כרגע יש להם אג'נדה קיצונית של התחברות לחמאס ולגורמים קיצו־

ניים אחרים. גם האמירות הלא אחראיות של ארדואן ושר החוץ הטורקי אחרי התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, מעידות על כך.

"הייתי אומר באופן קטגורי שרוב הדיפלומטים הטורקים די מזועז־עים מההתבטאויות האלה. בישראל מנהיגים נוהגים באחריות, נושכים שפתיים ולא מתבטאים נגד הטורקים וגם לא מגיבים על פרובוקציות מילוליות שלהם — אז ראוי שגם באנקרה ינמיכו את הטון. אני מצפה

מידידינו המערביים שיורידו את הטורקים מהעץ". גם אם הדלת נטרקה מאחוריו ברעש גדול, מבחינת אילון העתיד פתוח והשמיים הם הגבול. "מילאתי את התפקידים הכי מרתקים בשי־מהם הגיעו לפניי שאנשים "תפקידים אומר, הוא הדיפלומטי", רות רחוק מאוד. היה סגן שר חוץ ביבי נתניהו שנהיה ראש ממשלה. היה

שגריר בוושינגטון יצחק רבין שנהיה ראש ממשלה". אתה בעצם רומז שתרצה להיות ראש ממשלה כמו נתניהו ורבין?

"מטבע הדברים אני רוצה לחזור לתפקיד שבו אפשר להשפיע. אני מרגיש בשל וכשיר בעתיד להיות שר חוץ וגם מעבר לזה. אם תהיה לי הזדמנות לחזור לפוליטיקה, אני בהחלט לא מבטל את זה. אני חושב שיש לי עוד הרבה מה לתרום. בינתיים, פניי לתחום הפיננסי. יש לי כמה הצעות. אולי אכתוב ספר, הרצאות. ואמשיך לעסוק בהסברה למען

ישראל בהתנדבות". יש סיכוי שתשוב לשתף פעולה עם ליברמן?

"בהחלט. יכול להיות שבעתיד נשב בקואליציה ביחד". יש סיכוי שתהפכו לחברים?

"מכיוון שאף פעם היחסים בינינו לא היו על בסיס חברי, אני לא רואה את זה קורה".

שמעתי שהצבעת בבחירות לשאול מופז. זה לא מוכיח את הטענה של ליברמן שלא היית נאמן לו?

"הבחירות הן חשאיות. אני מנוע מלהגיד למי הצבעתי בבחירות. אני הייתי נאמן למדינת ישראל, לתפקיד שלי ולעם ישראל. הייתי

קולגיאלי לליברמן". ¿

מה אניעושה איתו

המשך מעמ' 12

אותה. עדיף היה לי שהיא תתקדם מאשר שתישאר בעולם של פנטזיות".

וכהן, ילידת פרס שהתחתנה עם בעלה בגיל 15 ומעו־לם לא יצאה לדייטים, מצאה את עצמה נשאבת לדייטים עם נשים שוויתרו על זוגיות, לפחות לאותו הרגע, ובחרו

בהולדת ילד. "היו כאלו שרצו כסף. אני לא הבטחתי כסף, אבל הן פינטזו שהילד יהיה בעצם יתום צה"ל ויהיה להן כסף, לא כמו מבנק הזרע, או שהמשפחה תיתן להן מהפנסיה שלהן וברחו. הרגליים את לקחו שלא, וכשגילו הילד. בשביל הייתה אחת שאמרה לי, 'מי את שתגידי לי אם אני מתאימה לא הזרע'. לבנק אלך אני את, לא אם מתאימה? לא או נעלבתי. למעשה, דווקא שמחתי מאוד, כי יצא ממנה האני

האמיתי שלה. "היה מקרה שנסעתי עד לטבריה בשביל מישהי. היא דיברה איתי המון, ממש עשתה לי חור בראש עם הטלפו־נים. כששאלתי, 'מתי את באה לגוש דן?' היא ענתה, 'עוד לא והיא חודשיים שעברו רואה ואני מעט', עוד מעט, מגיעה, אבל מתקשרת כל יום. ביום שישי אחד אמרתי די, עכשיו אני נוסעת לטבריה. התקשרתי אליה מהדרך, הסברתי לה שכיף לי לדבר איתה, אבל שבסוף אני לא יכולה להחזיק ביד חלום, אני צריכה לבחור אישה. היא לא אהבה את הגישה שלי והחלטנו יחד שזה לא מתאים.

"אני עשיתי להן מיונים, אבל גם הן עשו לי. לכולן הראיתי את כל האמת: שעצוב לי ורע לי ואני בדיכאון ואני בוכה כי איבדתי ילד, אבל אני גם מחייכת וצוחקת. כבר בטלפון אמרתי, 'חשוב לי שתבואו ותראו לא רק את הוורוד, אלא גם את השחור'. עוד בטלפון הסברתי, 'איך שאת נכנסת במסדרון, את תראי מין אנדרטה עם התמונה של קייואן'. הייתי בוחנת את התגובה שלהן, אבל רציתי

שיצליחו, לא להכשיל אותן. פסיכולוגית, חצי להיות הופכת את הזה "בתהליך מבינה תגובות ושפת גוף. זה לא היה להן קל, אני יודעת. היו כמה שחקניות שנכנסו ועשו את עצמן מתרגשות, אבל רובן באמת התרגשו ואמרו, 'איזה בחור מקסים, איזה ילד יפה', וגם, 'איך אפשר שלא יהיה ילד לבחור היפה הזה'".

אחרי חצי שנה, עשרות בחורות והליך משפטי שעדיין התנהל, בחרה כהן אמא לנכד שלה. "היא הייתה אז בת 34, באה עם אמא שלה, ובהתחלה נראתה אמיצה ורוצה, ובא־מת הרגשתי כימיה בינינו. זה לא שישבנו יחד, שתינו קפה ונהיינו חברות. זה היה הרבה יותר מורכב וקשה. שתינו היינו צריכות להיכנס עמוק אחת לתוך הלב של השנייה, בצעדים קטנים, מיום ליום, משבוע לשבוע. במבט לאחור

זה היה בית ספר לחיים, בית ספר לסבלנות".ההסכם, שנעשה אצל עו"ד רוזנבלום, קבע שמשפחת

כהן לא תשלם מזונות לאישה שנבחרה. "קבעתי לעצ־מי קווים אדומים", אומרת כהן, "שאני לא מתערבת לה בחיים, שאני לא אשים לה תנאים, כמו לתת לילד את השם קייואן או אפילו לשים ק' בתוך השם. לכולן אמרתי: 'לא אכפת לי שתביאו ילד ותתחתנו ואפילו תעברו ארץ'. כי מי אני? ואם היא תכיר מישהו, ואפילו בארץ אחרת, מי אני שאעצור אותה? דווקא ההפך. אני הייתי מוכנה לע־

שות לה את השידוך. זה בריא שלילד יהיה אבא מתפקד, חי וקיים. אני לא מכניסה אף אחד לכלא. אני רק רוצה

להיות סבתא. לא יותר. בטח לא סוהרת של האמא".הבחורה הראשונה שבחרה כהן נשארה איתה שנתיים. היא ללכת. החליטה היא ואז טיפולים, שלושה "עשינו אמרה שהטיפולים קשים לה, שקשה לה לעמוד באכזבה".

את יכולה להבין אותה?"בטח. את יודעת מה זה תקווה ואחר כך אכזבה? אני לא מאחלת לאף אחד. חיבקתי אותה, נישקתי, הבנתי אותה, ואפילו חודש וחצי־חודשיים אחרי זה עוד היינו בקשר. למה אני אומרת שצריך בחורה רצינית והחלטית? כי יש משברים, נפילות, אכזבות, ואת צריכה לעמוד בהם. תש־

מעי, אני לא תעודת הביטוח שלהן והן לא הביטוח שלי. הרי גם לי לא היה ביטוח לילד".

רק קצת מזליקוב־2009 הייתה כהן אחרי שלוש שנות מאבק משפטי טיפו־ של שנתיים בהצלחה, שהסתיימו רגשית מתיש לים עם האישה הראשונה, שהסתיימו בלא כלום, וחמישה צריכה שהיא העובדה את עיכלה שבהם צינון, חודשי לחפש אמא חדשה לנכד המיועד. "הייתי צריכה לנקות את הראש, לשכנע את עצמי שהכל קרה לטובה, להתנ־

תק רגשית מהבחורה. כמעט כמו תהליך של גירושים". המטרה הניעה אותה להמשיך.

"בהתחלה חזרתי למחברת של הסיבוב הראשון. הת־להריון נכנסו כבר מהן ארבע נשים. לכעשר קשרתי והיה להן ילד, כמה התחתנו וכמה לא ענו לי. כשראיתי מודעה ופירסמתי הלאה להמשיך החלטתי ככה, שזה באינטרנט, בפורומים של אמהות חד־הוריות, וככה הג־

עתי לאישה השנייה. הזמנתי אותה אלינו הביתה, והיא הגיעה, ביישנית כזו, כולה רועדת. אני זו שהייתי צריכה להרגיע אותה. היא סיפרה לי שגם בפעם הראשונה רצתה להתקשר, אבל התביישה, וכשאחותה התקשרה, אמרתי

שזה כבר לא אקטואלי. "גם אותה העברתי את מבחן האנדרטה בכניסה לבית, והיא נורא התרגשה מהתמונה. היא אמרה 'בחור יפה', והיו לה דמעות בעיניים. הבאתי את אלבום התמונות שלו,

נשק להשקיה המונית

לתקיפה הישראלית בסוריה יש היבט שולי מרתק אולי אף יותר מהתקיפה עצמה. לפי מקורות זרים ואהוד ברק, מטוסינו תקפו שם לגלות מדהים די וזה קונבנציונלי, כך כל לא נשק לייצור מפעל שאסד ממשיך לייצר נשק כזה. במקום לחפש לעצמו נתיב מילוט ומ־

דינה שתסכים לקלוט אותו, הוא עדיין מחבל תחבולות קטלניות נגד אויביו. זה מה שממלא אותו עניין ומעניק טעם לחייו בשעותיו הקשות

ביותר.בעצם, אסד כמעט לא עשה דברים אחרים בתקופת כהונתו הארו־כה. 13 שנים הוא כבר שולט בסוריה, כשאנחנו הספקנו להכתיר כאן ארבעה ראשי ממשלה, ורוב הזמן הוא מייצר נשק או רוכש נשק. הייתה לו ארץ ענייה לנהל ובעיות בצורת קשות ששיוועו לפתרון נוזלי, אבל נשיא סוריה התרכז בפיתוח נשק כימי, בהקמת כור גרעיני ובקניית טילים מתקדמים מרוסיה. חבריו הכי טובים היו האיראנים, תעשייני

נשק בכירים בזכות עצמם. ומה אנחנו עשינו באותן 13 שנים? שקדנו רבות על בניית כוחו של צה"ל, בעיקר כדי שנוכל להתמודד בשעת הצורך עם שכנים מפוק־

פקים כמו אסד, אבל גם הספקנו 1,001 דברים אחרים. ההבדל הגדול בין ישראל לבין שכניה הוא שאצלנו תעשיית הנשק היא אילוץ, ואילו

אצלם היא מהות. אתגרים אזרחיים מלהיבים אותנו פי כמה. בין שאר האתגרים הללו הספקנו לפתור את מצוקת היובש המעי־קה. ממש בימים האחרונים הוכרז כאן חגיגית על חיסול משבר המים. ישראל כבר לא מתייבשת. היה קשה מאוד להרטיב אותה, אבל עשינו את זה. כשאסד השקיע בנשק כימי, מדינת היהודים השקיעה במתקני התפלה. כשהוא התאמץ להצטייד בנשק גרעיני, היא הצטיידה באמ־צעי מלחמה בבצורת. המדענים הסורים התעסקו רוב הזמן במשימות

השמדה, והמדענים הישראלים במשימות השקיה. כך קרה בסוף שסוריה נשארה מדינה צמאה, אחת הצמאות בעולם, ואילו אצלנו הכנרת נמצאת בתהליך נסיקה מואץ למפלס העליון. מתקני ההתפלה מאפשרים לימה היחידה כאן להתפטם בלי הפרעה מגשמי הברכה ולהבטיח לנו בשנים הקרובות ראש שקט מדאגות מי־

מיות. כמה טוב שלא ויתרנו עליה לסורים. אם המים היו חשובים להם יותר מהנשק, הם היו זוכים בה מזמן, אבל הם העדיפו נשק. כל אומה

וסדרי העדיפויות שלה.

מלחמת אחים ויכוח לא אינטליגנטי במיוחד התגלע בימים האחרונים בין הש"ס־ניקים לבין חובשי הכיפות הסרוגות. באיחור של חודש החלו הסרוגים לגבות מש"ס את מחיר ההשתלחות של הרב עובדיה במפלגת בנט ("זה בית של גויים"). הצהרות לוחמניות הוחלפו בין שני הצדדים. אפילו

התפתחה תחרות מוזרה על תואר השקדן המצטיין בלימוד תורה. "למדתי בישיבות יותר מדרעי, ישי ואטיאס ביחד", השתבח הרב הח"כ אליהו בן דהן, יהודי ענוותן בדרך כלל. רב ציוני דתי אחר הודיע ש"אנחנו לא זזים מטר בלי שמישהו מהם ימצא את המקום להתנצל על

המשפטים שנאמרו לפני הבחירות".עם כל הכבוד, מומלץ כאן בכל זאת לזוז מטר או שניים גם אם לא תהיה התנצלות. ובכלל, מומלץ לא להיעלב כל כך. כציוני דתי אני מכריז בזאת שלא נפגעתי כלל כשהרב עובדיה פיקפק פומבית ביהדותה של מפלגת הציונות הדתית. כמו ישראלים ותיקים רבים כבר התרגלתי לשפת השוק שלו. מנהיג ש"ס מעולם לא היה כליל הנימוסים, קל וחומר בעונת בחירות. כשמפלגתו היקרה נמצאת במ־צוקה, הוא מנומס עוד פחות, כך שאין צורך להתרגש. הרב אמר שא־נחנו לא יהודים, אז אמר. זה לא פסק הלכה או תורה מסיני, רק רגע

קטן של איש גדול. אגב, גם הליכוד אמר לאחרונה דברים קשים על הבית היהודי. ערב הבחירות הוא אפילו הפיץ תשדיר תעמולה שקרי על קשרים נפשיים בין יגאל עמיר לנפתלי בנט. האם בגלל זה בנט יעשה עכשיו ברוגז באופוזיציה? בשום אופן. הרכבת קואליציה היא הזדמנות נדירה לט־לטלה לאומית בריאה, ואסור להחמיץ אותה בגלל שטויות. אם אפשר לעשות עסקים קואליציוניים עם ש"ס, צריך לשכוח מה שהרב עובדיה

אמר ולזרום הלאה. אבל גם אם אי־אפשר, חבל לריב. אחרי הכל, הבית היהודי קרובה יותר לש"ס משהחרדים קרובים. בניגוד למצביעי יהדות התורה, רוב מצביעי הרב עובדיה משרתים בצה"ל ומחזיקים טלוויזיה בבית. אמנם בדור האחרון הסתמן אצלם סחף רעיוני מסוים לכיוון החרדי, אבל ברחוב הציוני־דתי אפשר לזהות סחף דומה. מספר גדל והולך של תלמידי ישיבות חרד"ליות משרת בצבא פחות ופחות. כל שינוי בחקיקה בנושא השוויון בנטל יפגע גם בהם. לכן נפתלי בנט חטף השבוע ביקורת מבית, לא רק מבחוץ. כבר

בקרוב הוא יצטרך לפרק בזהירות את מטען הנפץ הזה. ולהיכנע הש"סניקים עם לריב מאוד קל הרי ובאומץ. בזהירות ללחצים מבפנים. החוכמה היא לחיות בשלום עם כולם בלי לוותר על

עקרונות. גיוס לכל הוא גיוס לכל. ¿

חגי סגל

רחל וקייואן בטקס ההשבעה בסיום הטירונות. "אני רוצה את התכונות הטובות שהיו לו"

רמ

רק

ל א

כמי

:ה

ציק

דורו

פר

ם לו

צי