₪32

ניר קיפניס טוען שדגים קטנים ומסריחים

הם הטרנד הבא

למה יש רקתל אביב אחת?כתבינו יצאו לבדוק את הסוגיה בלי לצאת מתנשאים

דודו בוסי מספיד את עירו

דפנה לוסטיג מתחקה אחר

אופנה מקומית

פברואר 2013

01

מגזין של עיר

yslexperience.comJessica Chastain

Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141

A80226_Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141.indd 1 24/01/13 15:14

yslexperience.comJessica Chastain

Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141

A80226_Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141.indd 1 24/01/13 15:14

פברואר 2013

4

URBAN CULTUREגיליון 01

++ 06 ++המהגרים החדשים

ככה הם חווים את העיר בשבוע הראשון שלהם כאן

לטף את המומחהייעוץ התנהגותי לחיות בית סוררות

++ 08 ++כוסית על

דודו בוסי כותב מהלב++ 10 ++

הביורוקרטורתומר און מנסה להבין את חוקיה הכתובים

ובעיקר הלא כתובים של העיר הזאתמזל שיש למי להתקשר

++ 73~72 ++קיבת פנדורה

פותחים לשפים הגדולים את כל הדלתות במטבח ומחפשים סטיות, העדפות

קולינריות וחטאים חמוריםריטה גולדשטיין

++ 16~13 ++יומני הרום

אפרת אברמוב יוצאת לסיבוב ברים ציוני ברחבי תל אביב עם חמישה תיירים שיכורים.

יש גם תמונות++ 34 ++

עיר, חי, צומחשני חברי מועצת עיריית תל אביב-יפו,

טבלה אחת ופלורליזם עירוני++ 37~36 ++פילוסופטיה

דיון פילוסופי רך וידידותי למשתמש בשאלה 'מהי התל–אביביות?'

טינו מוסקוביץ'++ 68~66 ++

אותה גברת בשינוי אידרהניר קיפניס חווה על בשרו את קאמבק

הלקרדות שפושה בעיר ++ 43~40 ++

פרלמנט לייטוילוז'ני, אפרת גוש ונעמה חסין יושבים סביב

שולחן אחד עמוס בכל טוב ומלרלרים על סוגיות הרות גורל

אסי גל

כתובת המערכתרח' יצחק שדה 37, תל–אביב

טלפון 03-5279270פקס 03-5287501

www.urbanculture.co.ilמייל מערכת

mail@urbanculture.co.ilדואר אלקטרוני

info@urbanculture.co.il

יחסי ציבור עידן ספיבקמנהל מכירות אבישי לוי

ניהול מדיה חברתית קידר הללימו"ל ובעלים אדם פרנקל

פברואר 2013, גיליון 1

עקבו אחרינו באינסטגרם@uc_israel

עשו לנו לייק בפייסבוקUC Urban Culture

----בשער נעם פרוסט לאלינור שחר

צילום שער אלון שפרנסקיצילום אלון שפרנסקי

עורך אופנה נמרוד פלד סטיילינג נעה נוז'יק לסולו

איפור נגה תמיר לסולו שיער בנג'מין רואימי לסולו

++ 81~80 ++דרס-קוד

חיננית בודקת ומבקרת את הקשר בין חלל עבודה לנפשות המתלבשות בו

חן אבני++ 75 ++דו קיום

קרניבורית וטבעוני תרים אחר המסעדה שתצליח לספק קולינרית את דרישות שני

הצדדים++ 45~44 ++Snap Shot

נמרוד פלד מלהגג על גבריות צבעונית++ 55~54 ++

בעלי מלאכהדפנה לוסטיג פוגשת את צמד המעצבות

המקומיות 'אלף אלף' ומרכיבה מראה ברוח עיצוביהן

++ 20~18 ++אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף

HIV לכולם הוא Red Line-בתל אביב מתקיימות מסיבות ה

HIV המיועדות לנשאיראיון עם אלון מדר, מארגן הליין

++ 70 ++שוק העיקרים

גאדג'טים ושאר מותרות מקבלים מאיתנו ציונים בסמיילי

++ 46 ++נוסה על בני אדם

מוצרי טיפוח תחת עין המבקרת. לא לנשים בלבד, אבל בעיקר

++ 78~76 ++לוכדי הארומה

הפקת תבלינים אקלקטית++ 64 ++

כן, אני יכולה!איגי וקסמן בטור אישי על הורות ועיר

++ 39~38 ++האיש מהקיר

נתנו למרססי גרפיטי לפנטז על הרכבת הקלה בתל אביב++ 79 ++

מאסטר חךבדיקת אלכוהול ומוצרי מזון

יעל רייף++ 53~48 ++

I love Minnieהעכברים משתלטים על עולם האופנה העילית

++ 82 ++סטריפ קומיקס

חגי גילר, קרפדיטו שביב ורחלי צאירי

++ 33~22 ++למה יש רק תל אביב אחת?

+ אסי גל בודק את השאלה עם דוד טור, ראובן לובלין ונמרוד רותם, ברוני הלילה של הערים הגדולות

+ טל לוין בודקת את הנסיבות התרבותיות+ שרון צ'רניאק בוחן את ההקשר הארכיטקטוני

מערכתעורכת יעל רייף

עורך משנה אסי גלעורכת לשונית רותם בירון

עורך גרפי נמרוד מרוזמפיקת מערכת רוית משרקי

צלמים בן יוסטר, קארה גולדברגמנהל מסחרי סטניסלב ברגstas@urbanculture.co.il

משתתפים ניר קיפניס, אפרת אברמוב, ריטה גולדשטיין, אליה בן–שושן, דודו בוסי, נמרוד פלד, דפנה לוסטיג, טינו מוסקוביץ',

איגי וקסמן, אסי גל, טל לוין, יעל רייף, שרון צ'רניאק, חן אבני )חיננית(, תומר און, רחלי

צאירי, חגי גילר, גון בן ארי )קרפדיטו שביב(, Wonky Monky, Dede Bandaid

פברואר 2013

6

URBAN CULTUREהמהגרים החדשים / לטף את המומחה

אוטובוסים שאני לא מכיר. על מה נראה לך שאתה הולך להוציא כאן הכי הרבה

כסף? אוכל, שייק פירות בתמרה וקפה על בן גוריון. מה חסר בעיר הזאת? מעבר לחנייה? אני חדש פה לחלוטין ועדיין חוקר ומגלה את העיר, כרגע אני מכיר רחוב וחצי ובינתיים מרגיש כאילו יש פה הכל. עם מי

היית רוצה להעביר ליל פורענות? עם אשתי. כל תשובה אחרת תסתיים בשבוע של שינה על הספה. 'עיר ללא הפסקה', אגדה אורבנית או מציאות חיה? אגדה

אורבנית. הגיע יום שבת הראשון שלי בעיר, יצאתי מהבית לאכול חומוס — והכל סגור, חיפשתי מקום לאכול פסטה — הכל סגור,

אני מסתובב ומסתובב והכל סגור. תל אביב או ירושלים, אמרנו?

גדל והתחנך: באר שבע משלח יד: מחפש עבודה היום הראשון בתל אביב: סידור

הדירה וחומוס בדיזינגוף

למה דווקא תל אביב? זה המרכז היחיד של חברה ועבודה בישראל. כל השאר זה

פריפריה בכל תחום של הגדרה. חוץ מזה, אשתי לחצה גם כן ולא ראיתי אלטרנטיבה

אחרת שתספק לי איכות חיים וחברה. למה אתה מתגעגע בבאר שבע? תחושת סוף העולם שמאלה ואווירת הקיבוץ. מה יותר

מגניב בבאר שבע? יש מלא סטודנטים וכולם מכירים את כולם. חוץ מזה, יש המון

מסיבות בית מגניבות. מה מעצבן אותך בתל אביב? חנייה ועוד פעם חנייה, ולמה

אין פה אף פעם שמאלה בכבישים?! קשיי התאקלמות שאתה צופה? עלויות מחיה,

טירוף של אנשים כל הזמן והמון קווי

אליק דרמר בן 29. עבר לתל אביב לפני שבועיים לרגל סיום לימודיו. מתגורר עם

אשתו הטרייה ברחוב אמיל זולא

המהגרים החדשים

01מהם שלושת המקומות הכי שווים

בעיר? הבית שלי, הירקון והטיילת הכי מדהימה במזרח התיכון. מה יגרום לך

לעזוב את העיר? כסף או מחסור בו, ואם העיר תתחרד. מילה לחולדאי? מה עם דיור

ציבורי בעיר? איך אפשר לקנות כאן דירה? צריך להשקיע משאבים לצמצום תופעת

הדירות בבעלות זרה ודירות הרפאים. למה שווה לחיות בעיר הזאת? כשאתה

פה אתה מרגיש כאילו אין שום עיר אחרת בעולם. גרתי בניו יורק, בלוס אנג'לס,

בשיקגו, ופה זה מרגיש הכי נכון.

צילום בן יוסטר

שאלההחתול שלי תמיד התאפיין בהתנהגות אגואיסטית, אך יש

בעיה אחת שמוציאה אותי מדעתי. בכל לילה, החל מחמש שש בבוקר, הוא מתחיל לשרוט את דלתות הארונות בחדר השינה, את הקירות, המראה, והכל כדי להעיר אותי. בהתחלה חשבתי

שהוא רעב ודאגתי להשאיר לו כמות מספקת של אוכל שתשביע אותו עד הבוקר, אך למרות מאמציי הוא ממשיך לעשות זאת,

אולי בכדי לקבל את תשומת לבי. הבעיה פוגעת באופן משמעותי בשעות השינה ובאיכותה. מה עושים?

נטע רון

תשובהאורלי זכאי — יועצת להתנהגות חתולים ומטפלת ברפואה סינית

בבעלי חיים---

חתולים, בגלל היותם ציידים, פעילים בעיקר משעות הערב ועד שעות הבוקר המוקדמות, וישנים במהלך היום, במיוחד

אם ברוב היום הם לבד בבית. כדי לאפשר לך ולו לילות שקטים, צריך קודם כל להבין שכך החתול מתנהג באופן טבעי. הרי אי

אפשר לצפות ממנו לישון 24 שעות ביממה. לכן חשוב לספק לו סביבה ביתית מעניינת ומותאמת לחתולים, לגוון אותה מדי פעם

ולהוסיף זמני משחק. כך תגרמי לו לפרוק אנרגיות יחד איתך ולבד. לצורך כך, סדרי אזור גבוה שיאפשר תצפית אל החוץ, חדשי

את מלאי הצעצועים מדי פעם וודאי שכלי האוכל והמים נקיים ושארגז הצרכים נקי לפני השינה. אחרי שתספקי את כל הצרכים

הפיזיים והמנטליים של החתול, נסי להתעלם מהיללות בלילה עד שייפסקו. גם אם השיפור איטי, זכרי שאין קיצורי דרך ושלא כדאי

להתעלם מקריאותיו מבלי לספק את כל צרכיו. הבעיה רק תלך ותחמיר אם תנהגי כך. אני ממליצה בחום להשקיע זמן ומאמץ,

כדי שגם לך וגם לחתול יהיו לילות שקטים ורגועים.

שאלהלא מזמן אימצתי סוף סוף כלבה צעירה בת שנה. כשאני מטייל איתה היא נעצרת המון ליד מקומות ומרחרחת אותם שעות. בהתחלה אני נותן לה אבל אחרי כמה זמן נמאס לי ואני מושך אותה כדי שתמשיך

ללכת. לפעמים היא כל כך מתעקשת שהיא פשוט נשכבת על הרצפה ומסרבת לזוז. אם אני מאפשר לה לרחרח עוד, היא תמשיך במשך

הרבה זמן ולפעמים לא תעשה כלום בסוף. שאלתי היא האם זה בסדר למשוך אותה כשהיא נשכבת, ומה עליי לעשות במקרה כזה? האם למשוך יותר בכוח? אני חושש מכך משום שאז אני חש שאני כמעט

חונק אותה.יניב מלכי

תשובהגיא תיכון — מאלף ומטפל התנהגותי בכלבים

---ברכות על האימוץ. ראשית, חשוב להבין שככל שמושכים חזק יותר, כך הופכים את הכלב לאדיש יותר למשיכות ומעוררים אצלו רפלקס התנגדות טבעי. חשוב לבדוק האם הכלבה מורגלת לרצועה ולקולר,

ויודעת ללכת כאשר הם מחוברים אליה. הרבה כלבים לא עברו הרגלה נכונה להולכה עם רצועה והדבר מקשה עליהם ללכת בחופשיות

בטיולים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים מעין אלה היא תרגול הליכה אחריכם בבית עם רצועה, תוך עידוד וחיזוק הכלבה

עם צ'ופר שהיא אוהבת, על כל פעולה טובה שהיא עושה: הולכת איתכם, מסתכלת עליכם, נצמדת אליכם וכדומה. כל זאת על מנת

להכין אותה להולכה בחוץ. חשוב לתרגל זאת 3-2 פעמים ביום למשך 5-3 דקות רצופות. בנוסף, יש להצטייד בצ'ופרים שהיא מאוד אוהבת,

כמו פסטרמה דלת שומן חתוכה לקוביות קטנות ולצ'פר אותה על הליכה איתכם, ובכך לעודד אותה להמשיך בטיול. כל עוד היא

מתקדמת איתכם חשוב לצ'פר אותה. במקרים שבהם הכלבה נעצרת בטיול, יש לקרוא לה לבוא אליכם מבלי למשוך, וברגע שהיא מתחילה

לרוץ אליכם להוציא את הצ'ופר ולתת לה. חשוב לציין שאין לנופף בצ'ופר מולה כשוחד, זה יעכב את ההתקדמות שלה. מצבים שבהם

הכלבה נתקעת הם הזדמנות טובה ללמד אותה שאם היא עוזבת את הגירוי היא מקבלת צ'ופר, ואז היא תרצה להגיע אליכם מהר מהר.

לטף את המומחה01

פינת ייעוץ התנהגותי לחיות מחמד

סוררות

ת ינ

לפת

לושא

?ת

מימו

ערה

ילצ'

ינצ'

?טן

תלש

ס מו

ח ?

נימ

קל נ

תוח

?דן

מרב

כלm

ail@

urb

ancu

ltu

re.c

o.il

ל: ת

נוהפ

לתן

ניתי

גונה

תהה

ץ עו

היי

?תון

עי ה

ת א

נו ל

טש

ק ל

םצי

רור ו

עי ל

שיועכ

ק ר

םת

ברע

mai

l@u

rban

cult

ure

.co

.ilל:

בו ת

כ

ראלף לורן קניון רמת אביב, 03-6437536 | ראלף לורן כיכר המדינה, 03-6954388

ראלף לורן קניון רמת אביב, 03-6437536 | ראלף לורן כיכר המדינה, 03-6954388

פברואר 2013

8

URBAN CULTUREכוסית על

אחרי כמה חודשים חזרתי לתל אביב, הפעם לדירה שכורה במרכז. צחקתי על

עצמי, גיחכתי על גחמת הפיתוח שאחזה בילד מהתקווה. ממקום מושבי הנוכחי אני צופה בצעירים שנסחפים אל הכרך

הגדול, מתהדרים בתל–אביביותם החדשה כתרנגולים בכרבולותיהם, ומחייך. מאחל

להם הצלחה. זה לא פשוט ובטח לא זול לחיות בביתם החדש. כפי שחשתי

בזמן המחאה אשתקד )יותר נכון לומר, הפסטיבל(, שום דבר לא באמת זז או יזוז כאן. המחירים ממשיכים להאמיר, ונראה

לי שאותם צעירים שאפתנים ייאלצו לחזור למקום שממנו באו. וזוהי אסונה של העיר

הזאת, שבנויה מאותם תל אביבים חדשים. הם אלה שמפיחים בה את החיים התוססים,

הם אלה שמפיחים בה את היצירה, הם אלה שמספקים לתושבים הוותיקים את

הכוח להשאיר את תל אביב עיר הבירה של התרבות הישראלית.

לצער כולנו ראש העיר חולדאי לא משקיע מאמצים במציאת פתרונות דיור הולמים לתושבים. הבן אדם משוכנע שהוא מנהל

מפעל כלכלי ולא עיר שחיים ונושמים בה עשרות אלפים אם לא מאות אלפים, שבקרוב לא יוכלו יותר להרשות לעצמם

לגור בה. ההיתרים לבניית מגדלי המגורים המפוארים בעיר מממשים את נוחיות חייהם

של העשירים המופלגים בלבד. לטעמי, אחרי שתוסדר בעיית הפליטים והמסתננים

הבלתי חוקיים )כולי תקווה כי על הצד הטוב וההומאני ביותר(, יש להקים בשטחי

התחנה המרכזית הישנה דיור ציבורי במחיר שווה לכל נפש. המקום יכול להיות הסוהו

החדש של תל אביב ויהווה תחליף לשכונת פלורנטין המתייקרת. אבל אני בספק אם

זה יקרה בעתיד הקרוב. הכל תקוע בכל מה שנוגע למעמד הנמוך והנמוך פחות )אני

בכוונה לא מזכיר את מעמד הביניים שיזם את קיץ הפסטיבלים. רבים מהמעמד הזה

הם בעלי דירות הגובים שכר דירה מופקע(.תמיד האמנתי שנולדתי ושאמות בעיר

הזאת. היום אני בספק אם זה יקרה. בגילי המופלג אני עדיין חי בשכירות בדירת

שני חדרים. מהמסעדה שניהלתי פרשתי מזמן. את פרנסתי אני מוצא היום בעיקר

מסדנאות הכתיבה שאני מנחה ומהרצאות. עשיר כבר לא אהיה בגלגול הזה. חלום קניית

דירה בעיר שבה נולדתי הולך ומתרחק ממני. המחשבות על חיים בפריפריה הולכות

ומשתלטות על מוחי. אני חושש כי היום בו איאלץ לחיות מחוץ לתל אביב, מחוץ לביתי,

מחוץ לחיי האורבניים המוכרים והאהובים, יהיה כנראה היום או אחד הימים העצובים

בחיי. ובמצב הנוכחי היום הזה הולך ומתקרב אליי, ולרבים אחרים, בצעדים ענקיים.

לתשומת לבך, רון.

תמיד האמנתי שנולדתי ושאמות בעיר הזאת. היום

אני בספק אם זה יקרה. בגילי המופלג אני עדיין חי בשכירות בדירת שני חדרים. מהמסעדה

שניהלתי פרשתי מזמן. את פרנסתי אני מוצא היום בעיקר מסדנאות הכתיבה שאני מנחה

ומהרצאות. עשיר כבר לא אהיה בגלגול הזה

מבין חבריי ומכריי המתגוררים בתל אביב, אני בין היחידים שנולדו בה. רובם ככולם

הגיעו מהפריפריה הקרובה והרחוקה. בילדות המוקדמת שלי לא חשתי תל–אביבי.

נולדתי בשכונת התקווה בדרום העיר, סוג של פריפריה במרכז. לומר את האמת, די

התביישתי במקום מגוריי. התביישתי לומר שאני גר בהתקווה. כילד הייתי תולעת

ספרים ועיתונים. מדי יום הקדשתי שעות לקריאה. לפחות אחת לשבוע עלה שמה של השכונה לכותרות, לרוב בהקשרים שליליים. עוני, דלות, פשע ושאר מרעין בישין. הייתי קורא את הכתבות האלו ומרגיש שמישהו

מבין דפי העיתון מצביע עליי ואומר 'אתה הוא הפושע, אתה הוא העני והדל'.

התהלכתי בתחושה שעל מצחי מוטבע אות קין. שיקרתי אנשים ששאלו היכן אני מתגורר, אומר שאני גר ביד אליהו השכנה, בעלת התדמית המכובדת והמהוגנת דאז. פעמים רבות נדנדתי להוריי, תבעתי מהם

לעזוב את השכונה ולעבור למרכז העיר. בהגיעי לגיל בר מצווה עברנו להתגורר בנווה

ברבור, שכונה שהיתה אז חדשה, ממוקמת בין יד אליהו לכפר שלם ומיועדת בעיקר

לתושבי דרום העיר שפונו מבתיהם במסגרת פרויקט 'פינוי ובינוי' השכונות שיזם מנחם

בגין, ולעולים חדשים מברית המועצות. היינו בין הראשונים שנכנסו לבניין חדש בן 12

קומות. כשאט אט התמלא הבניין במשפחות המפונים והעולים, מצאתי שנווה ברבור היא בעצם שכונת התקווה על עמודים;

ילדים ערסוואטים השתינו במעליות, צרחו, נהגו באלימות זה כלפי זה. הייתי מתוסכל,

חלמתי על תרבות דיור אחרת. בגיל 24 חשבתי שהגשמתי חלום. ניהלתי אז מסעדה משפחתית מצליחה בשכונה. עוד הרבה לפני כן התמכרתי לחיי הלילה

של תל אביב. הייתי בליין קבוע במועדונים הרוקסן, קולנוע דן ופינגווין, השם ייקום

דמם. מצצתי את החיים עד הקצה. לא היה בר נחשב שלא עשיתי בו לילה. אלה היו

השנים היפות של הגירת הפריפריה הרחוקה לעיר החטאים. מתחם שינקין היה אז בשיא

פריחתו. בשבילי השנים האלו היו שנים של סקס, אלכוהול ורוקנרול שרק לאחרונה

נרגעו מעט.

מרווחי המסעדה יזמתי רכישת בית על שם הוריי במקום שרחוק מאה שמונים מעלות

מתל אביב בכלל ומהשכונה בפרט: הרצליה פיתוח, רחמנא ליצלן! הייתי משוכנע אז

שהתקבלתי למועדון ארץ ישראל הראשונה שאליו חפצתי להיכנס מאז שקיימת בי תודעה. התהלכתי מסונוור בין הווילות

המצויצות. ראוי לציין שהבית בפיתוח היה אז חדש, 'יד ראשונה', אבל רחוק ממפלצות התהילה הבנויות שם. לא היו לי שם חברים,

וגם לא חיפשתי. ביישן מטבעי. מה גם שהכל מוקף שם בחומות גבוהות. לא התחברתי

לבתי הקפה והברים שלאורך הטיילת. של הרצליה. הכל שם נראה לי חיצוני, לא

אמיתי ובעיקר חומרני. אלה לא היו האנשים שהורגלתי לראות במקומות הבילוי בעיר

הולדתי.

יליד תל אביבטקסט דודו בוסי

צילום רוני כנעני

כוסית על01

חדש! הרצליה, קניון שבעת הכוכבים

NEW COLLECTION

פברואר 2013

10

URBAN CULTUREהביורוקרטור

אני יכול להעסיק חניין? תמהוני עתיר ראסטות או הומלס מקומי מאובק? ובדרך

גם לעזור קצת לכלכלה השכונתית ולתת לו כמה שקלים, תמורה נאה עבור חמש אבני

שפה בצבעי כחול–לבן, וגם — האם אותו מאותגר תספורת וחפיפה צריך להוציא לי

חשבונית, שאלתי. האם אני צריך לפתוח לו קרן פנסיה ואולי גם ביטוח מנהלים?

המוקדנית שתקה. הרגשתי שאני והמוקדנית מגיעים להבנות חדשות ומתחילים להכיר זה את זו גם ללא מילים מיותרות, אבל לא העזתי לחצות קו

ברור ולשאול אותה היכן היא מתגוררת. הפלגתי על כנפי הדמיון וחשבתי שהיא בטח מעיר רחוקה, קסומה וחסרת פיח

ורעש אוטובוסים — אי שם מעבר לנתיבי איילון. כך הצטיירה לי שונאת המתנחלים.

אולי שם, מעבר לכבישים הגדולים

והפתוחים, כשחוזרים מהעבודה מאוחר, חונים ממש מתחת לבית במפרצים אפורים

רחבים ומזמינים. שם בוודאי לא עוסקים בפענוח שילוט היתרי חניה המסווגים

אזורים, שעות, מינים, שגרירות, לאום ונפחי מנוע, המוצבים לפני כל כחול–לבן. אולי

שם כשרוצים לצאת לבלות לא מסתבכים בשאלה הקיומית לגבי הרכב: להזיז או לא

להזיז? הרגשתי עצמי נשאב אל כל הטוב הזה ומדמיין ערבים נטולי מתח או ריבי

חניה טריטוריאליים, כשלפתע שמעתי קול קורא: "הלו, אתה עוד שם?"

"אני כאן", עניתי למוקדנית שלי שצריכה ודאי להתפנות אל נזקק אחר, "אבל כבר הולך, חברה שלי כבר חנתה במקום אחר

בזמן ששמרתי לה מקום, והגיעה הביתה. אני כבר רואה את האור בסלון. בינתיים אני

פה, בקור, בחושך לבד, סוחט את חדוות הסיפוק באוצר שמצאתי, חבוי לו ברחוב

פנימי, ושואל את עצמי עד מתי נמשיך להתנהג כמו חיות האחד אל השני,

עד מתי?"

להכווין אותי אל ההידרדרות המוסרית של חניה בלתי חוקית? חשתי כי החלה להירקם בינינו ידידות טלפונית מיוחדת והחלטתי גם אני מצדי להיפתח. סיפרתי לה שחברה שלי

אמורה להגיע. לא סיפרתי לה שלפעמים היא עצבנית ושהיא לא צריכה יום חודשי

מסוים בשביל זה. כל יום עבורה הוא סיבה טובה מספיק לעצבנות, אבל כשאתה חוזר

מהעבודה אחרי שמונה בערב ומתעוררת תדיר הבעיה המוכרת — חניה, אתה בבעיה.

בסוף סיפרתי לה הכל. על החברה, על ערבים של חיפושי חניה ועל לילות של שינה

בסלון, בערבים בהם קשה במיוחד. והיא היתה אמפתית וזה ראוי להערכה. אבל אז, כששאלתי אותה אם מותר לי לשמור חניה

ובכך לפתור את מצוקתי שלי על חשבון הגדלת מצוקתו של אחר, הגענו להתלבטות

משותפת. באגף אכיפת החניה היו ודאי מכנים זאת 'תפיסת — לכאורה — חזקה על שטח ציבורי', אקט שכל תל–אביבי באשר

הוא חטא בו בעצמו, ואם לא כן, יקום, יחזיר את תעודת התושב שלו ויעזוב את

העיר עכשיו! המוקדנית מצדה לא נסחפה ואמרה ששמירת חניה נשמעת לה כאילו שאני מזמין מריבה, והעירייה — אין היא מתערבת בעניינים שכאלו. "במקרה של

מדון", הבהירה, "תגיע למקום המשטרה". אחרי שאיימה עלי עם העין הכחולה גם

מיהרה לקחת אחריות והבהירה שאם אקים במקום מבנה מאולתר משני בלוקים, שארית

של רהיט, ערס וחתיכת כפיס עץ שמצאתי בבניין המשתפץ הקרוב לאזור מגוריי, או

אז היא תשלח את חבריה הפקחים להרוס את המבנה הבלתי חוקי שהוקם ללא

האישורים המתאימים מאגף הבינוי. בתל אביב, מסתבר, לא אוהבים מתנחלים. כולם

סמולנים בעיר הזאת. פיכסה.אישה קשוחה, ליידי 106, אבל אני לא

ויתרתי בקלות. שאלתי מה קורה אם אני עסוק. אם חבריי שאינם תושבים נמצאים בדרכם אליי כדי לצאת ולבלות, ואני צריך להתארגן ולהתבשם בטרם אתבסם, האם

אני עומד בפינת הרחוב ומתלבט. אפילו הפקחים התייאשו. או שזה מחסור בנייר בשביל הדוחות, או שזו חמלתם הידועה

שגרמה להם לפתח בשנים האחרונות מדרג הקלות בפשיעת התושבים. אחרי התלבטות

מוסרית קשה החלטתי לפנות אל נציגת הסמכות העליונה. המוקדנית ממוקד 106

סיפרה לי שבאגף החניה החליטו לא לאכוף ברחובות הפנימיים. הרחובות הפנימיים — לא ידעתי שיש דבר כזה. לי זה נשמע כמו

שם קוד למקום מסתור של אוצר. אוצר החניה. מעניין אם ניתן להשיג בעירייה מפה תלת–ממדית אשר בה מסומנים

אותם רחובות פנימיים יקרים מפז. קולה המונוטוני של המוקדנית הבהיר שכבר נתנה

את התשובות הללו מאות פעמים, וזה רק בשעה האחרונה. היא הסבירה על אוטומט

שברחובות הפנימיים לא נותנים דוחות חניה גם למי שחונה באדום–לבן בין תשע בערב

לתשע בבוקר. יפה מצדם שזה עד תשע בבוקר, חשבתי, נותנים לנמנם כמו שצריך. "כמובן שישנם סייגים", הזהירה בהדגשה

לבל אפול במלכודת ולפני שאתפוס אותה בהתחייבות: לא לחסום כניסה לחניה ולא

לחנות בחניית נכים. כשדחקתי אותה לפינה כדי לדרוש פתרונות נוספים למצוקה,

הסתבר שיש הקלות מרחיקות לכת מהיתר הלילה באדום–לבן: מותר לחנות על

המדרכה אם תשאיר מקום להולכי הרגל. בסוף הסכמנו להסכים על שורה תחתונה:

כל עוד תפנה את סוס הברזל שלך לפני תשע בבוקר, לא אתה ולא הוא תאכלו קש.

אבל למה שהמוקדנית תספר לי את אחד הסודות השמורים והבלתי רשמיים בלי

להתבייש, כאילו היו חלק מעקרונות העיר הידועים לכולם, אלו שתלויים במסגרת

נחושת מעוטרת במשרדו של חולדאי לצד 'קליטת עלייה מצרפת ושיזופה

במפעל הארץ', ו'הכנת בני נוער אמריקנים יהודים להתמודדות עם מנות אלכוהול

מופרזות טרם הגעתם לגיל החוקי לצריכתו במולדתם'. למה לה למוקדנית החביבה

אישה קשוחה, ליידי 106, אבל אני לא ויתרתי בקלות. שאלתי מה קורה אם אני עסוק. אם חבריי שאינם תושבים

בדרך אלי כדי לצאת ולבלות, ואני צריך להתארגן ולהתבשם בטרם אתבסם. האם

אני יכול להעסיק חניין? תמהוני עתיר ראסטות או הומלס מקומי מאובק? ובדרך

גם לעזור קצת לכלכלה השכונתית

אכיפה מוגדרתטקסט תומר און

הביורוקרטור01

אזרח מכוון מטרה שיודע את זכויותיו, מוקדנית שעברה תחקיר או שניים במהלך שירותה ברשות המוניציפלית

והתדיינות פילוסופית על אבני שפה. תומר און שואל את כל מה שלנו לא היה נעים ויוצא עם חופן שימושי

של תשובות

.com

DRINK WITH CARE. STOLICHNAYA® Premium vodka. 40% Alc./Vol. 100% Grain Neutral Spirits. © 2012

פברואר 2013

13

URBAN CULTUREיומני הרום

לאפרת אברמוב חשוב ממדינת ישראל ולנו חשוב מהמגזין. אז שלחנו אותה לבר הופינג ציוני שכלל חמישה תיירים

שיכורים, ארבעה ברים, שלושה צ'ייסרים בכל אחד, שני אסיאתים ובחורה זורמת אחת שאחראית על הרמת האווירה.

לידיעת דני אילון, ככה עושים הסברה

יומני הרום

טקסט אפרת אברמוב

צילום בן יוסטר

לתיירים, ומגיע לפעמים לארבעה בשבוע, תלוי בכמות הפיגועים. הוא קורא לזה 'בר

הופינג', שזה שם הרבה יותר פוליטיקלי קורקט מ'בואו לפגוש ישראליות שיכורות'.

"אתה לא נראה חיית מסיבות מטורפת",

אני מבקרת. "מישהו צריך להיות המבוגר האחראי, באופי שלי אני פליזר, ניזון

מההנאה שלהם. פיתחתי כישרון להיות בלתי נראה. פעם היה לי סיור פרטי עם

זוג בני 50, רק אני והם כל הערב. הם נהנו מאוד". הקליינטים מגיעים מפה לאוזן או דרך פרסומים שעידו משאיר בהוסטלים

ובבתי מלון. הסיור כולל כמה ברים מקומיים

זה מתחיל כמו בליינד דייט המוני. יום שבת בערב, עשרה תיירים נבוכים לוחצים ידיים

בלובי של הוסטל ברחוב מונטיפיורי. על השולחן מונחים ערק ויין זול. כולם בנים חוץ

משתי גרמניות מצחקקות. מדריך הסיור, עידו וייל, צעיר שנראה צעיר מגילו, מקבל את פניהם. "קבוצה מאוד אקזוטית היום",

הוא אומר בהתרגשות, "יש אפילו יפני". ביכולת ההבחנה החדה שלו זכה וייל )31(

ביושר. כבר שלוש שנים שהוא מעביר סיורי לילה. בהתחלה, לאחר שסיים לימודי יחסים

בינלאומיים, העביר מטעם עיריית תל אביב סיורי חיי לילה לעיתונאים זרים. לפני

שנה החליט להעביר מטעם עצמו סיורים

לפי זרימת הערב, ולמרות שהמחיר הוא 100 שקלים לבנים ורק 50 שקלים לבנות,

הנוכחות הנשית דלילה. "ככה זה, בנות כנראה מאמינות שהן יכולות להשיג את

הדברים בעצמן", מסביר הפליזר. "זה הבר האמפינג הראשון שלך?" אני שואלת את

ריקרדו מפורטוגל שכמעט יורק את הערק. "את מתכוונת לבר הופינג?" הוא שואל,

"זה תלוי בך", אני קורצת.ריקרדו, שמעדיף את הביטוי 'פאב קרול'

מספר שהוא עושה את זה בכל העולם. "זו דרך מעולה להכיר מקומות חדשים. הפאב

קרול הכי טוב שלי היה ברומא עם מדריך מג'מייקה שידע פורטוגזית ועם חבורה של

פברואר 2013 פברואר 2013

15 14

יומני הרום URBAN CULTUREURBAN CULTUREיומני הרום

אוסטרלים. סיימנו את הערב בריקוד סוער בדיסקוטק על גדות הטיבר". "אז בכל זאת היה האמפינג", אני מחייכת. אבל ריקרדו,

עורך דין אידיאליסט, מתגלה כפארטי פופר עקבי. "אני לא בא בשביל זה, עד לפני

כמה שנים הייתי נגד וואן נייט סטנד. יותר מעניינות אותי השיחות, האנשים". אותי

דווקא השיחה עם האיש ריקרדו מעניינת הרבה פחות. במיוחד כשפלאש מסנוור אותי.

"סאי צ'יז!" צווח היפני שמתעקש לתעד את השיחה. מעניין לאיזה חור שחור של

תשלילים דיגיטליים הולכות כל התמונות של היפנים. טציה היפני החמוד לומד בכלל

אנגלית בקנדה, והגיע עם ג'ריס, שותפו הפיליפיני לדירה. הפיליפיני עובד בחברת

התעופה 'אייר קנדה' ויש לו תעריפים זולים על טיסות. "הטלנו קובייה ויצא ישראל!"

צורח היפני בהתלהבות, והפיליפיני מהנהן בהשלמה ומוסיף "העדפתי ברלין". יאניס,

בחור נאה וגבוה מיוון ניגש לגרמניות ומציג את עצמו. הן בתמורה מצחקקות בחן

קפוא. כמי שקוראת את מוספי הכלכלה יכולתי לספר לו מראש שאין לו סיכוי עם אף

גרמנייה בשנים הקרובות.

פארטי גירל והעולם אדיש"היי אבריבאדי!" אני שומעת מבטא ישראלי

חזק. עדי, בחורה נאה בשמלת מיני קצרה וידידה טובה של עידו, באה לעזרת חבר."אני מצטרפת מדי פעם", היא מספרת

תוך כדי שהיא מפזרת חיוכים מפלרטטים, "בעיקר כשיש קבוצות גדולות, מבחינתי זה

תירוץ לצאת מהבית ובדרך אני עוזרת לעידו להרים אווירה". אחרון מגיע תאודור, חתיך מדרום אפריקה. "היי אבריבאדי" אומרת לו

עדי. אנחנו מתחילים לצעוד לבר הראשון, זה מרגיש כמו טיול שנתי שהלך לאיבוד. אני מסתכלת מסביב, שבעה בנים ועדי.

"איפה הגרמניות?" אני שואלת את עידו. "התחרטו", הוא עונה. תכל'ס, לך תסמוך על גרמנים. הבר הראשון — 'ביפר'. למרות התור

בכניסה עידו לוחש משהו באזני הסלקטור ודלת צדדית נפתחת עבורנו. תמרון מרשים.

אני מתחילה להבין את העניין: התיירים מקבלים היכרות מקוצרת עם העיר, והברים מרוויחים לקוחות נחמדים ששותים כל אחד

כמו פלוגה שלמה אחרי מסע כומתה.הביפר מלא. היפני נעמד ליד הבר, מצלם

וממתין לשירות. היווני שואל אותי מה ישראליות אוהבות. "גברים מצליחים?"

אני מנסה. "זה גם ביוון," הוא נאנח וניגש לחבורת בנות.

אני עושה לחיים עם תאודור החתיך מדרום אפריקה. הוא בן 24, פעם ראשונה בישראל, הגיע לפני שבועיים לקטוף אבוקדו בקיבוץ עין גב ומהר מאוד מיצה ונמלט לתל אביב. על הבר הופינג הוא קרא בפלאייר בהוסטל.

"נחמד פה, אבל אני מעדיף את הרדיו או את הבלוק", הוא אומר תוך בחינת מחשוף

מזדמן. מסתבר שמדובר בחיית מסיבות שפקדה את הרדיו כבר ארבע פעמים בקצת פחות מארבעה ימים. האבוקדו יכול לחכות.

היפני מתייבש ליד הבר. אני מסבירה לו שבישראל, אם רוצים לקבל שירות, צריך

להיות אסרטיביים. הוא מהנהן בנחישות של לוחם יאקוזה ומתחיל לנופף בידיו. היווני חוזר מאוכזב מסיבוב בקרת האיכות. "לא

משהו", הוא מסכם. מסתבר שהערב יש כאן מפגש של קבוצת הפייסבוק 'בחורים שווים בין חברות' והמקום מאוכלס בהרבה רווקים

ורווקות מכווני מטרה. עדי, המרימה ברעל, מגיחה בהתלהבות ומכריזה שכולן חמות על

תאודור הדרום אפריקאי. הוא לא מתרגש. "חבל שדווקא פה. מתי מגיעים לרדיו?" הוא

מתעניין. היפני סוף סוף מצליח לקבל שירות ומצלם את הברמן למזכרת תוך כדי שעדי

סוחפת אותו לריקוד צמוד. במקביל, ריקרדו הפורטוגלי אוכל את הראש לשני ישראלים

על הבר. "תיכף ממשיכים", אומר עידו המדריך. היווני והדרום אפריקאי יוצאים

לסיבוב ליקוט אחרון, אולי בכל זאת פספסו פינה. עדי זורמת לנאמבר פרובוקטיבי על

הבר והיפני מצלם אותה ומוחא כפיים בהתלהבות. באוויר תחושה של קירוב

לבבות.

"הלוקיישן הבא רוטשילד 12", מכריז עידו. "הייתי שם פעמיים", מלין הדרום אפריקאי. בדרך, היפני מזיז את עדי לצד שמאל והולך בצד ימין המסוכן, הקרוב יותר לכביש, כמו

ביפן. היא מוקסמת מהמחווה האבירית. אחרי הכל, בישראל הרוב קופים. נראה שחלק אחר מהחבורה נדרס. "לא היינו יותר?" אני שואלת את עידו. "ככה זה,

אנשים נושרים במהלך הערב", הוא עונה. אני חושבת לעצמי שככה בעצם מתחילים סרטי

אימה. הפיליפיני מגיע בריצה. "התנשקתי עם ישראלית", הוא אומר בעיניים נוצצות, "עכשיו אני מבין למה יש פה כל כך הרבה פיליפינים!" אני מחייכת אליו בנימוס אבל

בלב מקווה שרוב הפיליפינים לא מתנשקים עם ישראליות, אחרת יהיה קצת דוחה

לעבור ליד הבריכה האקולוגית בכיכר רבין, בין כל כסאות הגלגלים. בדרך לבר הבא אני מסתכלת על הספיחים ומשחקת עם עצמי את משחק הילדים האהוב 'להתחתן לשכב

להרוג'. זה פשוט מאוד. להתחתן — עם היפני. לשכב — עם הדרום אפריקאי. להרוג —

בלי שום ספק את הפורטוגלי.

זרים מלוכלכיםאנחנו מגיעים לרוטשילד 12 רק כדי לגלות

שבדיוק מתחילה הופעה של להקה לא מוכרת. ההיפסטרים בקהל באקסטזה אבל

היווני והדרום אפריקאי מתמרמרים. אי אפשר להתחיל עם בנות בזמן הופעה. וזה

גם לא הרדיו. היפני והפיליפיני מזמינים שתייה תוך נפנופי ידיים, ורק הפורטוגלי

מבסוט כי זו הזדמנות עבורו להיחשף למוזיקה מקומית. איך אומרים סחי

בפורטוגזית? בינתיים, באזור אחר של הבר וסמוך מדי לאוזני, הדרום אפריקאי החתיך

מונה מה הוא אוהב לאכול בארץ: לאפה, שווארמה, פלאפל, ג'חנון, שקשוקה, סביח,

מלבי ובקלאווה. אבוקדו פחות. אז מה לעזאזל חיפשת מלכתחילה בעין גב?

ואז הגיע תורו של המקום שהשכיח לרגע את ימי הרדיו הלוהטים. בדרך ל'שלאגזאנה'

מסביר הדרום אפריקאי המלומד שלמקום קראו פעם פינגווין ועכשיו שיפצו ושינו לו

את השם. וחוצמזה, יש שם אחלה בנות. אני

תוהה מתי הוא יוציא סיורים משלו, והאם הוא בעצם סוג של בליין תל–אביבי עם

מבטא מוזר. היפני והפיליפיני די שתויים וממציאים משחק מפגר. בכל פעם שהם

רואים ישראלי שמזכיר אסיאתי, הם צווחים ומצביעים עליו. זה קצת מצחיק. עידו לא

מתרגש. לא מזמן הוא עשה סיור לחמישה צרפתים, הם השתכרו ואחד מהם השתגע, התפשט באמצע הרחוב, טיפס על פנס ורב

עם עובדי התחזוקה. שם עידו התערב.עכשיו היפני והפיליפיני נעמדים מאחורי עדי

ובוהים לה בישבן. "אני מת על קימורים!" אומר הפיליפיני. "זה יופי של תחת!" מחייך

היפני. "יש מה לתפוס!" נוהם הפיליפיני. עדי נעלבת. "אתם אומרים שיש לי פולקעלך?!"

היא שואלת. הם מתפקעים מצחוק."פוקעלעך", אומר היפני במבטא שמטשטש כל זכר למילה המקורית. "'זרים מלוכלכים'.

זו צריכה להיות הכותרת שלך", אומר לי הפיליפיני ומנסה לנשק אותי.

אני עושה לחיים עם תאודור החתיך מדרום אפריקה. הוא בן 24, פעם ראשונה בישראל,

הגיע לפני שבועיים לקטוף אבוקדו בקיבוץ עין גב ומהר מאוד מיצה ונמלט לתל אביב. על הבר

הופינג הוא קרא בפלאייר בהוסטל

נראה שחלק אחר מהחבורה נדרס. "לא היינו יותר?" אני שואלת את

עידו. "ככה זה, אנשים נושרים במהלך הערב", הוא עונה. אני חושבת לעצמי

שככה בעצם מתחילים סרטי אימה

פברואר 2013 פברואר 2013

15 14

יומני הרום URBAN CULTUREURBAN CULTUREיומני הרום

אוסטרלים. סיימנו את הערב בריקוד סוער בדיסקוטק על גדות הטיבר". "אז בכל זאת היה האמפינג", אני מחייכת. אבל ריקרדו,

עורך דין אידיאליסט, מתגלה כפארטי פופר עקבי. "אני לא בא בשביל זה, עד לפני

כמה שנים הייתי נגד וואן נייט סטנד. יותר מעניינות אותי השיחות, האנשים". אותי

דווקא השיחה עם האיש ריקרדו מעניינת הרבה פחות. במיוחד כשפלאש מסנוור אותי.

"סאי צ'יז!" צווח היפני שמתעקש לתעד את השיחה. מעניין לאיזה חור שחור של

תשלילים דיגיטליים הולכות כל התמונות של היפנים. טציה היפני החמוד לומד בכלל

אנגלית בקנדה, והגיע עם ג'ריס, שותפו הפיליפיני לדירה. הפיליפיני עובד בחברת

התעופה 'אייר קנדה' ויש לו תעריפים זולים על טיסות. "הטלנו קובייה ויצא ישראל!"

צורח היפני בהתלהבות, והפיליפיני מהנהן בהשלמה ומוסיף "העדפתי ברלין". יאניס,

בחור נאה וגבוה מיוון ניגש לגרמניות ומציג את עצמו. הן בתמורה מצחקקות בחן

קפוא. כמי שקוראת את מוספי הכלכלה יכולתי לספר לו מראש שאין לו סיכוי עם אף

גרמנייה בשנים הקרובות.

פארטי גירל והעולם אדיש"היי אבריבאדי!" אני שומעת מבטא ישראלי

חזק. עדי, בחורה נאה בשמלת מיני קצרה וידידה טובה של עידו, באה לעזרת חבר."אני מצטרפת מדי פעם", היא מספרת

תוך כדי שהיא מפזרת חיוכים מפלרטטים, "בעיקר כשיש קבוצות גדולות, מבחינתי זה

תירוץ לצאת מהבית ובדרך אני עוזרת לעידו להרים אווירה". אחרון מגיע תאודור, חתיך מדרום אפריקה. "היי אבריבאדי" אומרת לו

עדי. אנחנו מתחילים לצעוד לבר הראשון, זה מרגיש כמו טיול שנתי שהלך לאיבוד. אני מסתכלת מסביב, שבעה בנים ועדי.

"איפה הגרמניות?" אני שואלת את עידו. "התחרטו", הוא עונה. תכל'ס, לך תסמוך על גרמנים. הבר הראשון — 'ביפר'. למרות התור

בכניסה עידו לוחש משהו באזני הסלקטור ודלת צדדית נפתחת עבורנו. תמרון מרשים.

אני מתחילה להבין את העניין: התיירים מקבלים היכרות מקוצרת עם העיר, והברים מרוויחים לקוחות נחמדים ששותים כל אחד

כמו פלוגה שלמה אחרי מסע כומתה.הביפר מלא. היפני נעמד ליד הבר, מצלם

וממתין לשירות. היווני שואל אותי מה ישראליות אוהבות. "גברים מצליחים?"

אני מנסה. "זה גם ביוון," הוא נאנח וניגש לחבורת בנות.

אני עושה לחיים עם תאודור החתיך מדרום אפריקה. הוא בן 24, פעם ראשונה בישראל, הגיע לפני שבועיים לקטוף אבוקדו בקיבוץ עין גב ומהר מאוד מיצה ונמלט לתל אביב. על הבר הופינג הוא קרא בפלאייר בהוסטל.

"נחמד פה, אבל אני מעדיף את הרדיו או את הבלוק", הוא אומר תוך בחינת מחשוף

מזדמן. מסתבר שמדובר בחיית מסיבות שפקדה את הרדיו כבר ארבע פעמים בקצת פחות מארבעה ימים. האבוקדו יכול לחכות.

היפני מתייבש ליד הבר. אני מסבירה לו שבישראל, אם רוצים לקבל שירות, צריך

להיות אסרטיביים. הוא מהנהן בנחישות של לוחם יאקוזה ומתחיל לנופף בידיו. היווני חוזר מאוכזב מסיבוב בקרת האיכות. "לא

משהו", הוא מסכם. מסתבר שהערב יש כאן מפגש של קבוצת הפייסבוק 'בחורים שווים בין חברות' והמקום מאוכלס בהרבה רווקים

ורווקות מכווני מטרה. עדי, המרימה ברעל, מגיחה בהתלהבות ומכריזה שכולן חמות על

תאודור הדרום אפריקאי. הוא לא מתרגש. "חבל שדווקא פה. מתי מגיעים לרדיו?" הוא

מתעניין. היפני סוף סוף מצליח לקבל שירות ומצלם את הברמן למזכרת תוך כדי שעדי

סוחפת אותו לריקוד צמוד. במקביל, ריקרדו הפורטוגלי אוכל את הראש לשני ישראלים

על הבר. "תיכף ממשיכים", אומר עידו המדריך. היווני והדרום אפריקאי יוצאים

לסיבוב ליקוט אחרון, אולי בכל זאת פספסו פינה. עדי זורמת לנאמבר פרובוקטיבי על

הבר והיפני מצלם אותה ומוחא כפיים בהתלהבות. באוויר תחושה של קירוב

לבבות.

"הלוקיישן הבא רוטשילד 12", מכריז עידו. "הייתי שם פעמיים", מלין הדרום אפריקאי. בדרך, היפני מזיז את עדי לצד שמאל והולך בצד ימין המסוכן, הקרוב יותר לכביש, כמו

ביפן. היא מוקסמת מהמחווה האבירית. אחרי הכל, בישראל הרוב קופים. נראה שחלק אחר מהחבורה נדרס. "לא היינו יותר?" אני שואלת את עידו. "ככה זה,

אנשים נושרים במהלך הערב", הוא עונה. אני חושבת לעצמי שככה בעצם מתחילים סרטי

אימה. הפיליפיני מגיע בריצה. "התנשקתי עם ישראלית", הוא אומר בעיניים נוצצות, "עכשיו אני מבין למה יש פה כל כך הרבה פיליפינים!" אני מחייכת אליו בנימוס אבל

בלב מקווה שרוב הפיליפינים לא מתנשקים עם ישראליות, אחרת יהיה קצת דוחה

לעבור ליד הבריכה האקולוגית בכיכר רבין, בין כל כסאות הגלגלים. בדרך לבר הבא אני מסתכלת על הספיחים ומשחקת עם עצמי את משחק הילדים האהוב 'להתחתן לשכב

להרוג'. זה פשוט מאוד. להתחתן — עם היפני. לשכב — עם הדרום אפריקאי. להרוג —

בלי שום ספק את הפורטוגלי.

זרים מלוכלכיםאנחנו מגיעים לרוטשילד 12 רק כדי לגלות

שבדיוק מתחילה הופעה של להקה לא מוכרת. ההיפסטרים בקהל באקסטזה אבל

היווני והדרום אפריקאי מתמרמרים. אי אפשר להתחיל עם בנות בזמן הופעה. וזה

גם לא הרדיו. היפני והפיליפיני מזמינים שתייה תוך נפנופי ידיים, ורק הפורטוגלי

מבסוט כי זו הזדמנות עבורו להיחשף למוזיקה מקומית. איך אומרים סחי

בפורטוגזית? בינתיים, באזור אחר של הבר וסמוך מדי לאוזני, הדרום אפריקאי החתיך

מונה מה הוא אוהב לאכול בארץ: לאפה, שווארמה, פלאפל, ג'חנון, שקשוקה, סביח,

מלבי ובקלאווה. אבוקדו פחות. אז מה לעזאזל חיפשת מלכתחילה בעין גב?

ואז הגיע תורו של המקום שהשכיח לרגע את ימי הרדיו הלוהטים. בדרך ל'שלאגזאנה'

מסביר הדרום אפריקאי המלומד שלמקום קראו פעם פינגווין ועכשיו שיפצו ושינו לו

את השם. וחוצמזה, יש שם אחלה בנות. אני

תוהה מתי הוא יוציא סיורים משלו, והאם הוא בעצם סוג של בליין תל–אביבי עם

מבטא מוזר. היפני והפיליפיני די שתויים וממציאים משחק מפגר. בכל פעם שהם

רואים ישראלי שמזכיר אסיאתי, הם צווחים ומצביעים עליו. זה קצת מצחיק. עידו לא

מתרגש. לא מזמן הוא עשה סיור לחמישה צרפתים, הם השתכרו ואחד מהם השתגע, התפשט באמצע הרחוב, טיפס על פנס ורב

עם עובדי התחזוקה. שם עידו התערב.עכשיו היפני והפיליפיני נעמדים מאחורי עדי

ובוהים לה בישבן. "אני מת על קימורים!" אומר הפיליפיני. "זה יופי של תחת!" מחייך

היפני. "יש מה לתפוס!" נוהם הפיליפיני. עדי נעלבת. "אתם אומרים שיש לי פולקעלך?!"

היא שואלת. הם מתפקעים מצחוק."פוקעלעך", אומר היפני במבטא שמטשטש כל זכר למילה המקורית. "'זרים מלוכלכים'.

זו צריכה להיות הכותרת שלך", אומר לי הפיליפיני ומנסה לנשק אותי.

אני עושה לחיים עם תאודור החתיך מדרום אפריקה. הוא בן 24, פעם ראשונה בישראל,

הגיע לפני שבועיים לקטוף אבוקדו בקיבוץ עין גב ומהר מאוד מיצה ונמלט לתל אביב. על הבר

הופינג הוא קרא בפלאייר בהוסטל

נראה שחלק אחר מהחבורה נדרס. "לא היינו יותר?" אני שואלת את

עידו. "ככה זה, אנשים נושרים במהלך הערב", הוא עונה. אני חושבת לעצמי

שככה בעצם מתחילים סרטי אימה

פברואר 2013

16

URBAN CULTUREיומני הרום

בשלאגזאנה, אחרי ששוב פסחנו על התור, אני מוצאת את עצמי באופן לא אופייני לי

מתרגשת מהעיצוב. אולי בגלל הוויסקי ואולי בגלל שלא יצאתי לסבב ברים הרבה זמן,

המקום מדליק אותי. המחילות והחדרונים המסתוריים נראים לי כלוקיישן של חלומות אפלים. אני נזכרת בחדר החושך בדיסקוטק

זמן אמיתי בגיל 16, בגיפופים רנדומליים עם דמויות זרות. אני אומרת לעצמי שאנחנו

צריכות לצאת יותר. כולם שיכורים ומתפזרים בקהל. היווני והדרום אפריקאי יוצאים לעבוד

ועוברים בין צמדים של בחורות, היפני ועדי רוקדים גאנגם סטייל והפיליפיני שוב נעלם.

כנראה מפחד שיבקשו גם ממנו להדגים. הפורטוגלי מזמין משקה בבר ואוכל לעידו

המדריך את הראש. אני שתויה, רוקדת בטירוף ולרגע הופכת לתיירת ענוגה מלפלנד שנסחפה בטעות לכל התועבה ומזהמת את ורידיה הנורדים בדם לבנט לוהט. ממשיכים

לרדיו! מכריז עידו. "מה, אתה רציני?!" אני שואלת ומקווה שלא. "קדימה. היווני

והדרום אפריקאי יצטרפו אלינו בהמשך". אני מסתכלת עליהם. הצמד קוצר הצלחה. היווני לוחש משהו לאוזן של בלונדה שנראית לגמרי

בעניין, והדרום אפריקאי מצמיד ג'ינג'ית אל הקיר בריקוד ארוטי. אני נפרדת מהם בלב

ויודעת שלא אראה אותם לעולם.

אפילוגקבלו בדיחה - למועדון נכנסים בלי סלקציה

פורטוגלי, פיליפיני ויפני. אומר הפורטוגלי: איך נהיינו שלושה? אומר הפיליפיני:

התנשקתי עם עוד ישראלית! היפני חושב, שולף מצלמה, מצלם וצועק "סאי צ'יז!"

אני מרגישה כמו בשדה קרב שבו אבדו חיילים בדרך. עידו ועדי נראים מותשים, היפני נראה

ירוק, הפורטוגלי לוגם מבקבוק אלכוהול שסחב השד יודע מאיפה ולמרבה הצער לא

עושה אותו מגניב, הפיליפני שוב מתנשק עם ישראלית, ולי יש קצת בחילה. אחרי עוד

סלקציה חלקה וסיבוב ברדיו, האסיאתים מגמגמים גם הם משהו על בחילה ונפרדים לשלום. טו מן דאון. הפורטוגלי כבר שיכור

כלוט ומושיב אותנו על הבר. הוא מספר שבפורטוגל ריבוי שמות זה סמל לכבוד,

והשם האמיתי שלו הוא ריקארדו-ג'ורג'- קנסלה-סוזה. בישראל היה הופך גם בגילו

הנוכחי לילד השנוא של השכבה. "לעידו יש מזל שיש לו חברה כמוני", לוחשת עדי.

"נראה לי שגם לך יש מזל שיש לך אותו", אני אומרת. "תוכלי להחליף אותי לפעמים", היא

אומרת. "ונבש!! השם האחרון הוא נבש!", מוסיף הפורטוגלי. "נראה", אני עונה.

את הדרך הביתה אני עושה בזחילה. תייר שיכור זה מגניב, אזרח שיכור זה סטטוס

שלרוב מצביע על בעיה. אני חושבת לעצמי שאם הייתי בחו"ל, אני הייתי הזרה השיכורה

והמביכה. אולי איזה עיתונאי מקומי היה עושה עליי כתבה שבודקת כמה כיף זה פאב

קרול. אני רק יכולה לקוות שמתוך שלוש האופציות, איתי הוא היה בוחר להתחתן.

אני שתויה, רוקדת בטירוף ולרגע הופכת לתיירת ענוגה מלפלנד שנסחפה בטעות לכל התועבה

ומזהמת את ורידיה הנורדים בדם לבנט לוהט

ולנטיין בטוח

ניתן להשיג: ניו פארם, רשת AM PM, תחנות נוחות דלק מנטה, תחנות נוחות דלק טן, תחנות נוחות דלק יעד, סופר באבא, רשת אקדמון, בתי מרקחת פרטיים ובפיצוציות

www.purissima.co.il | 08-9715511 'פוריסימה ישראל בע"מ זכיינית בלעדית | טל

ולנטיין בטוח

ניתן להשיג: ניו פארם, רשת AM PM, תחנות נוחות דלק מנטה, תחנות נוחות דלק טן, תחנות נוחות דלק יעד, סופר באבא, רשת אקדמון, בתי מרקחת פרטיים ובפיצוציות

www.purissima.co.il | 08-9715511 'פוריסימה ישראל בע"מ זכיינית בלעדית | טל

פברואר 2013 פברואר 2013

19 18

HIV אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף לכולם הואHIV אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף לכולם הוא URBAN CULTUREURBAN CULTURE

איידס, לא מהבית ולא מהסביבה שבה גדלתי. הייתי בן 24 וקיבלתי את הבשורה על המחלה כגזר דין מוות, לא פחות, אף על פי שכבר אז הטיפול היה מתקדם. העבודה בוועד עוזרת לי להשלים עם הסטטוס הרפואי שלי על ידי

דיבור על הנשאות, כולל מענה בלתי פוסק על שאלות חודרניות. אין לי בעיה לדבר על זה עם

אף אחד ובשום מצב. זה אני". הוא מראה לי קעקוע על זרועו, שבו מופיעה הכתובת

I am, כשהאות i מעוצבת כמו הסרט האדום המפורסם שמסמל את המאבק במחלה ואת

הסולידריות עם נשאי הנגיף. מדר לא רק נושא את לפיד ההסברה. הוא

גם זה שאחראי על פעילויות הפנאי של חברי הקהילה החיובית בארץ ובעיקר בתל אביב, הכוללות בין היתר סדנאות אמנות, פגישות קואוצ'ינג, טיולים ופעילויות ספורט. מלבד אלה, אחת לחודשיים מתקיימות מסיבות

.HIV המיועדות לנשאי ,Red Line-ה"למסיבות האלה מגיעים אך ורק נשאים. מי שרוצה להירשם ולהגיע למסיבה עושה את

זה דרכי, ואני מוודא לפני כן שהוא אכן נשא", מסביר מדר, "אני מחויב לזה. השמירה על

פרטיות המשתתפים חשובה ביותר, בין היתר כדי שירגישו נוח להגיע וידעו שהם מוגנים מפני חשיפה לא רצויה". לארגון המסיבות הגיע לאחר שהופיע באירועים של הוועד

בדמות דראג קווין שלא התביישה לדבר על המחלה ושמצאה חן בעיני הנהלת הוועד.

"אחרי לא הרבה זמן הציעו לי את התפקיד. בהתחלה חשבתי שאהיה מין מפיק אירועים, ואכן המסיבות הראשונות באמת היו הפקות

מטורפות".

מי האנשים שמגיעים למסיבות האלה? גייז? סטרייטים?

"כל הפעילויות של הוועד מיועדות לכולם. צריך לזכור שגייז הם לא רוב האנשים שחיים

עם HIV בארץ, אלא מהווים רק שליש מהנשאים. המסיבות, לעומת זאת, בגלל

האופי שלהן ובגלל שהן קורות כאן, הן בעיקר בהשתתפות גייז תל–אביביים. בהתחלה הגיעו

גם סטרייטים, אבל הם נעלמו עם הזמן".

יש קליקה של נשאים? ברנז'ה?

"בטח, והם לא סתם ברנז'ה, הם האליטה של הקהילה הגאה בתל אביב. אנשים

אינטליגנטים, עם עבודות מעולות, שמתמודדים עם מה שעובר עליהם,

שחושבים. זו לא קליקה מהסוג הסליזי של מסיבות ברבק )אורגיות שבהן הסקס נעשה ללא קונדום. א"ב(. אלו שמחפשים פרטנרים לברבק לא צריכים את המסיבות בשביל זה.

יש 'אטרף', יש 'גריינדר'".

להיות נשאי HIV זה יותר ממחלה. זה להתמודד עם

סטיגמות, פחדים והמון בדידות. מסיבות ה-Red Line שמארגן אלון מדר, נשא בעצמו, עוזרות

להם להתמודד עם כל אלה ומהוות קרקע נוחה לפורקן שמאפשר לרגע קט לשכוח

את מצבם

המתנה הכי גדולה בחייםכשאני שואל אותו על הסטריאוטיפ הנפוץ של קרחנות וסקס בשירותים הוא מסביר:

"למסיבות הראשונות אנשים באו כדי לעשות סמים ולהזדיין, אבל חתכתי את זה מאוד מהר. קודם בדרכים אלגנטיות,

כמו להעיר לאנשים על צורת ההתנהגות במסיבה, ואחר כך כבר הפכתי לבוטה יותר:

'אתם רוצים מסיבה של שירזי? לכו לשם'. להומואים קל להגיע בשביל סקס, אבל

הרבה יותר מאתגר לדבר ולהכיר, זו המטרה האמיתית של המסיבות האלה. הרבה

הומואים שחיים עם HIV יגידו שזו המתנה הגדולה בחייהם, בדיוק מהסיבה הזו. היום

גייז בכל העולם נוטים יותר ויותר לסקס מזדמן, להארד קור — כמה שיותר גדול,

חזק, כואב. אבל זה חרא שהם מאכילים את עצמם בו. זה מה שהם מאמינים שמגיע

להם, וזה עצוב. בהרבה מקרים HIV עוזר להתפכח מהאשליה שאלה החיים שאנחנו

רוצים לעצמנו. אם לא הייתי נדבק בנגיף, סביר להניח שהייתי נשאר דייל שכל

מה שמעניין אותו זה הקניות, הזיונים והאלכוהול שלו, וממשיך להאמין שאלה

החיים שהומו צריך לחיות".

בהתחלה מדר עוד החתים על מסמכי סודיות את בעלי המקומות שבהם

מתקיימות המסיבות. היום הם כבר יודעים שמדובר במסיבות של הוועד ולא

עושים מזה עניין. "במקומות מסוימים אני אוסף אליי את הצוות, מספר שזה אירוע

פרטי ומבקש להימנע מהצגת שאלות למשתתפים כמו לכבוד מה האירוע, או למה הם כאן". למרות שברוב המקרים מדובר בשיתוף פעולה מלא, לאחרונה

נתקל בהתנגדות מצד בעלי מקומות שונים, לאחר שהביא עמו סרט העוסק בהתמודדות

עם HIV והציע אותו לסינמטקים ובתי קולנוע ברחבי הארץ ללא עלות, וגם ביקש

להוסיף הרצאה שבה יספר את סיפורו האישי ויענה על שאלות, כל זה בהתנדבות

מוחלטת. "התגובות להצעה הזו לא היו טובות", הוא מספר, "דיברו איתנו על

שיקולים כלכליים, על צרכים אמנותיים. נו באמת, מה יותר מתאים מזה לסינמטק?

יש לזה מילה אחת: איידסופוביה. אותו דבר קורה עם נותני חסויות. אף אחד לא

מוכן לתת חסות לנושא הזה. אין סלב אחד לרפואה שמוכן לקשור את עצמו לוועד למלחמה באיידס. בר רפאלי השתתפה בערב גאלה בניו יורק לקידום המודעות

טקסט אליה בן–שושן

צילום בן יוסטר

מימין אלון מדרמימין למטה סולידריות

עם נשאי הנגיף. הקעקוע של מדר

כשאני פוגש את אלון בבית הקפה השכונתי בפלורנטין, הוא נראה כמו דוגמן של ביטחון

עצמי. חזה פתוח ומורם ושפת גוף נינוחה ונוכחת. קשה שלא להישבות בחיוך הרחב

שעל פניו, וקשה עוד יותר שלא להיסחף בשטף הדיבור הרהוט והמתגלגל. אנו הולכים

לביתו, והוא מוביל אותי אל אחד הרחובות היפים בשכונה.

אלון מדר )33(, רכז השירותים הקהילתיים של הוועד למלחמה באיידס, העביר את רוב ילדותו בין ארצות הברית, שם נולד,

ובין ישראל. כשהיה בן 12 חזרה משפחתו להתגורר כאן ובהמשך למד בישיבה תיכונית

של בני עקיבא. הוא מעולם לא הרגיש תחושת שייכות — הערבוב בין המנטליות

האמריקנית לה היה רגיל לבין הישראליות, וגם הדת שספג בבית, היו מבלבלים עבורו.

כך גם נטייתו המינית, שלא השתלבה עם הסביבה הדתית שבה התחנך. בתום

השירות הצבאי עבד כדייל בחברת תעופה אמריקנית וקבע את ניו יורק כביתו, אך בתום עשר שנים חש שהוא "מואס בחיי

העשירים והמפורסמים מבלי להיות עשיר או מפורסם", כפי שהוא מכנה את התקופה,

עזב את עבודתו כדייל וחזר לארץ בכוונה להשתקע בה. כשאני שואל מדוע בחר לעבוד דווקא בוועד למלחמה באיידס, הוא מסביר:

"לפני שנדבקתי לא ידעתי שום דבר על

ל-HIV, אבל בארץ היא מתעלמת מאיתנו לחלוטין. דנה אינטרנשיונל הופיעה באירוע

התרמה לחולי איידס בברלין, אבל בארץ אנחנו לא מצליחים ליצור איתה קשר. אין

לאנשים האלה שום אינטרס לשים את הפנים שלהם על שלטים של הוועד למעט

טוב לב — וזו בעיה שאנחנו נאבקים בה כבר שנים". במסגרת עבודתו בוועד, הבין מדר שיש בכוחו ליצור בקרב נשאי הנגיף

מודעות חדשה כלפי עצמם, תוך הטמעת ההבנה שגם נשאים יכולים ליהנות מאיכות חיים גבוהה. "מלחמת ההישרדות והמאבק

על הזכות לטיפול רפואי כמעט מאחורינו, ועכשיו הזמן להילחם על איכות החיים

שלנו. הקהילה החיובית בארץ חייבת לשאוב כוח מתוך עצמה ולהפוך לקבוצה חזקה,

איחוד של פרטים שמסוגלים לתמוך זה בזה ולעמוד בפני איך שהחברה תופסת אותם.

זה מתחיל בקטנות", הוא מסביר, "וחשוב לי שמספר רב ככל האפשר של אנשים יקבלו מידע אמיתי על המחלה. כחלק משבירת הסטיגמה אני מסביר למה הביטוי 'נשא

,HIV איידס' שגוי מיסודו. אתה או נשא שלאו חולה במחלת האיידס. במקום זה אפשר

לקרוא לנו 'אנשים שחיים עם HIV' — זה ביטוי הרבה פחות תחום. אולי ככה, מי

שיקבל את הבשורה הזו בעתיד, ולצערנו לא חסרים כאלה, לא ירגיש שעולמו חרב עליו".

אז איך בכל זאת אנשים נדבקים היום ?HIV-ב

"בכל מקום. לא צריך את המסיבות של הוועד בשביל זה. גם לא את הגן )העצמאות.

א"ב(. היחידים שעוד הולכים לגן הם גברים בארון שמחפשים סקס עם גברים אחרים

מדר: היום, גייז בכל העולם נוטים יותר ויותר לסקס מזדמן, להארד קור — כמה שיותר גדול, חזק, כואב. אבל זה חרא שהם

מאכילים את עצמם בו. זה מה שהם מאמינים שמגיע להם, וזה עצוב. בהרבה מקרים, HIV עוזר להתפכח מהאשליה שאלה

החיים שאנחנו רוצים לעצמנו. אם לא הייתי נדבק בנגיף, סביר להניח שהייתי נשאר דייל שכל מה שמעניין אותו הוא הקניות, הזיונים והאלכוהול שלו, וממשיך להאמין שאלה החיים שהומו

צריך לחיות

פברואר 2013 פברואר 2013

19 18

HIV אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף לכולם הואHIV אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף לכולם הוא URBAN CULTUREURBAN CULTURE

איידס, לא מהבית ולא מהסביבה שבה גדלתי. הייתי בן 24 וקיבלתי את הבשורה על המחלה כגזר דין מוות, לא פחות, אף על פי שכבר אז הטיפול היה מתקדם. העבודה בוועד עוזרת לי להשלים עם הסטטוס הרפואי שלי על ידי

דיבור על הנשאות, כולל מענה בלתי פוסק על שאלות חודרניות. אין לי בעיה לדבר על זה עם

אף אחד ובשום מצב. זה אני". הוא מראה לי קעקוע על זרועו, שבו מופיעה הכתובת

I am, כשהאות i מעוצבת כמו הסרט האדום המפורסם שמסמל את המאבק במחלה ואת

הסולידריות עם נשאי הנגיף. מדר לא רק נושא את לפיד ההסברה. הוא

גם זה שאחראי על פעילויות הפנאי של חברי הקהילה החיובית בארץ ובעיקר בתל אביב, הכוללות בין היתר סדנאות אמנות, פגישות קואוצ'ינג, טיולים ופעילויות ספורט. מלבד אלה, אחת לחודשיים מתקיימות מסיבות

.HIV המיועדות לנשאי ,Red Line-ה"למסיבות האלה מגיעים אך ורק נשאים. מי שרוצה להירשם ולהגיע למסיבה עושה את

זה דרכי, ואני מוודא לפני כן שהוא אכן נשא", מסביר מדר, "אני מחויב לזה. השמירה על

פרטיות המשתתפים חשובה ביותר, בין היתר כדי שירגישו נוח להגיע וידעו שהם מוגנים מפני חשיפה לא רצויה". לארגון המסיבות הגיע לאחר שהופיע באירועים של הוועד

בדמות דראג קווין שלא התביישה לדבר על המחלה ושמצאה חן בעיני הנהלת הוועד.

"אחרי לא הרבה זמן הציעו לי את התפקיד. בהתחלה חשבתי שאהיה מין מפיק אירועים, ואכן המסיבות הראשונות באמת היו הפקות

מטורפות".

מי האנשים שמגיעים למסיבות האלה? גייז? סטרייטים?

"כל הפעילויות של הוועד מיועדות לכולם. צריך לזכור שגייז הם לא רוב האנשים שחיים

עם HIV בארץ, אלא מהווים רק שליש מהנשאים. המסיבות, לעומת זאת, בגלל

האופי שלהן ובגלל שהן קורות כאן, הן בעיקר בהשתתפות גייז תל–אביביים. בהתחלה הגיעו

גם סטרייטים, אבל הם נעלמו עם הזמן".

יש קליקה של נשאים? ברנז'ה?

"בטח, והם לא סתם ברנז'ה, הם האליטה של הקהילה הגאה בתל אביב. אנשים

אינטליגנטים, עם עבודות מעולות, שמתמודדים עם מה שעובר עליהם,

שחושבים. זו לא קליקה מהסוג הסליזי של מסיבות ברבק )אורגיות שבהן הסקס נעשה ללא קונדום. א"ב(. אלו שמחפשים פרטנרים לברבק לא צריכים את המסיבות בשביל זה.

יש 'אטרף', יש 'גריינדר'".

להיות נשאי HIV זה יותר ממחלה. זה להתמודד עם

סטיגמות, פחדים והמון בדידות. מסיבות ה-Red Line שמארגן אלון מדר, נשא בעצמו, עוזרות

להם להתמודד עם כל אלה ומהוות קרקע נוחה לפורקן שמאפשר לרגע קט לשכוח

את מצבם

המתנה הכי גדולה בחייםכשאני שואל אותו על הסטריאוטיפ הנפוץ של קרחנות וסקס בשירותים הוא מסביר:

"למסיבות הראשונות אנשים באו כדי לעשות סמים ולהזדיין, אבל חתכתי את זה מאוד מהר. קודם בדרכים אלגנטיות,

כמו להעיר לאנשים על צורת ההתנהגות במסיבה, ואחר כך כבר הפכתי לבוטה יותר:

'אתם רוצים מסיבה של שירזי? לכו לשם'. להומואים קל להגיע בשביל סקס, אבל

הרבה יותר מאתגר לדבר ולהכיר, זו המטרה האמיתית של המסיבות האלה. הרבה

הומואים שחיים עם HIV יגידו שזו המתנה הגדולה בחייהם, בדיוק מהסיבה הזו. היום

גייז בכל העולם נוטים יותר ויותר לסקס מזדמן, להארד קור — כמה שיותר גדול,

חזק, כואב. אבל זה חרא שהם מאכילים את עצמם בו. זה מה שהם מאמינים שמגיע

להם, וזה עצוב. בהרבה מקרים HIV עוזר להתפכח מהאשליה שאלה החיים שאנחנו

רוצים לעצמנו. אם לא הייתי נדבק בנגיף, סביר להניח שהייתי נשאר דייל שכל

מה שמעניין אותו זה הקניות, הזיונים והאלכוהול שלו, וממשיך להאמין שאלה

החיים שהומו צריך לחיות".

בהתחלה מדר עוד החתים על מסמכי סודיות את בעלי המקומות שבהם

מתקיימות המסיבות. היום הם כבר יודעים שמדובר במסיבות של הוועד ולא

עושים מזה עניין. "במקומות מסוימים אני אוסף אליי את הצוות, מספר שזה אירוע

פרטי ומבקש להימנע מהצגת שאלות למשתתפים כמו לכבוד מה האירוע, או למה הם כאן". למרות שברוב המקרים מדובר בשיתוף פעולה מלא, לאחרונה

נתקל בהתנגדות מצד בעלי מקומות שונים, לאחר שהביא עמו סרט העוסק בהתמודדות

עם HIV והציע אותו לסינמטקים ובתי קולנוע ברחבי הארץ ללא עלות, וגם ביקש

להוסיף הרצאה שבה יספר את סיפורו האישי ויענה על שאלות, כל זה בהתנדבות

מוחלטת. "התגובות להצעה הזו לא היו טובות", הוא מספר, "דיברו איתנו על

שיקולים כלכליים, על צרכים אמנותיים. נו באמת, מה יותר מתאים מזה לסינמטק?

יש לזה מילה אחת: איידסופוביה. אותו דבר קורה עם נותני חסויות. אף אחד לא

מוכן לתת חסות לנושא הזה. אין סלב אחד לרפואה שמוכן לקשור את עצמו לוועד למלחמה באיידס. בר רפאלי השתתפה בערב גאלה בניו יורק לקידום המודעות

טקסט אליה בן–שושן

צילום בן יוסטר

מימין אלון מדרמימין למטה סולידריות

עם נשאי הנגיף. הקעקוע של מדר

כשאני פוגש את אלון בבית הקפה השכונתי בפלורנטין, הוא נראה כמו דוגמן של ביטחון

עצמי. חזה פתוח ומורם ושפת גוף נינוחה ונוכחת. קשה שלא להישבות בחיוך הרחב

שעל פניו, וקשה עוד יותר שלא להיסחף בשטף הדיבור הרהוט והמתגלגל. אנו הולכים

לביתו, והוא מוביל אותי אל אחד הרחובות היפים בשכונה.

אלון מדר )33(, רכז השירותים הקהילתיים של הוועד למלחמה באיידס, העביר את רוב ילדותו בין ארצות הברית, שם נולד,

ובין ישראל. כשהיה בן 12 חזרה משפחתו להתגורר כאן ובהמשך למד בישיבה תיכונית

של בני עקיבא. הוא מעולם לא הרגיש תחושת שייכות — הערבוב בין המנטליות

האמריקנית לה היה רגיל לבין הישראליות, וגם הדת שספג בבית, היו מבלבלים עבורו.

כך גם נטייתו המינית, שלא השתלבה עם הסביבה הדתית שבה התחנך. בתום

השירות הצבאי עבד כדייל בחברת תעופה אמריקנית וקבע את ניו יורק כביתו, אך בתום עשר שנים חש שהוא "מואס בחיי

העשירים והמפורסמים מבלי להיות עשיר או מפורסם", כפי שהוא מכנה את התקופה,

עזב את עבודתו כדייל וחזר לארץ בכוונה להשתקע בה. כשאני שואל מדוע בחר לעבוד דווקא בוועד למלחמה באיידס, הוא מסביר:

"לפני שנדבקתי לא ידעתי שום דבר על

ל-HIV, אבל בארץ היא מתעלמת מאיתנו לחלוטין. דנה אינטרנשיונל הופיעה באירוע

התרמה לחולי איידס בברלין, אבל בארץ אנחנו לא מצליחים ליצור איתה קשר. אין

לאנשים האלה שום אינטרס לשים את הפנים שלהם על שלטים של הוועד למעט

טוב לב — וזו בעיה שאנחנו נאבקים בה כבר שנים". במסגרת עבודתו בוועד, הבין מדר שיש בכוחו ליצור בקרב נשאי הנגיף

מודעות חדשה כלפי עצמם, תוך הטמעת ההבנה שגם נשאים יכולים ליהנות מאיכות חיים גבוהה. "מלחמת ההישרדות והמאבק

על הזכות לטיפול רפואי כמעט מאחורינו, ועכשיו הזמן להילחם על איכות החיים

שלנו. הקהילה החיובית בארץ חייבת לשאוב כוח מתוך עצמה ולהפוך לקבוצה חזקה,

איחוד של פרטים שמסוגלים לתמוך זה בזה ולעמוד בפני איך שהחברה תופסת אותם.

זה מתחיל בקטנות", הוא מסביר, "וחשוב לי שמספר רב ככל האפשר של אנשים יקבלו מידע אמיתי על המחלה. כחלק משבירת הסטיגמה אני מסביר למה הביטוי 'נשא

,HIV איידס' שגוי מיסודו. אתה או נשא שלאו חולה במחלת האיידס. במקום זה אפשר

לקרוא לנו 'אנשים שחיים עם HIV' — זה ביטוי הרבה פחות תחום. אולי ככה, מי

שיקבל את הבשורה הזו בעתיד, ולצערנו לא חסרים כאלה, לא ירגיש שעולמו חרב עליו".

אז איך בכל זאת אנשים נדבקים היום ?HIV-ב

"בכל מקום. לא צריך את המסיבות של הוועד בשביל זה. גם לא את הגן )העצמאות.

א"ב(. היחידים שעוד הולכים לגן הם גברים בארון שמחפשים סקס עם גברים אחרים

מדר: היום, גייז בכל העולם נוטים יותר ויותר לסקס מזדמן, להארד קור — כמה שיותר גדול, חזק, כואב. אבל זה חרא שהם

מאכילים את עצמם בו. זה מה שהם מאמינים שמגיע להם, וזה עצוב. בהרבה מקרים, HIV עוזר להתפכח מהאשליה שאלה

החיים שאנחנו רוצים לעצמנו. אם לא הייתי נדבק בנגיף, סביר להניח שהייתי נשאר דייל שכל מה שמעניין אותו הוא הקניות, הזיונים והאלכוהול שלו, וממשיך להאמין שאלה החיים שהומו

צריך לחיות

פברואר 2013

20

HIV אתה נמצא במסיבה שבה הנושא המשותף לכולם הואURBAN CULTURE

ולא עוצרים לחשוב על קונדום לפני כן, כדי שזה לא יעצור אותם. גם הסמים הם גורם

לא קטן לעלייה באחוז ההדבקות בארץ. כשאתה על סמים בחדר חושך של מסיבה

זו או אחרת, אתה עושה סקס גם בלי קונדום. מהבחינה הזו אנחנו חוזרים לשנות

ה-70 וה-80 בארצות הברית".לגבי מדביקים סדרתיים שנוהגים להדביק

בכוונה פרטנרים לסקס, לאלון הסבר לא קל. "נכון, זה מחריד, אבל צריך להבין

שעומדות מאחורי מעשים כאלה צלקות נפשיות ומניעים לא פשוטים. האנשים

האלה עושים את מה שהם עושים בגלל נכות נפשית, שנובעת מחוסר היכולת שלהם להתמודד עם מחלה שהחברה

לימדה אותם שהיא נוראית. אז מה הפלא שיש אנשים שלא מצליחים לעכל את

הידיעה הזו ועושים מעשים כאלה? בסופו של דבר זו גם אשמתנו שזה קורה. הכל מתחיל בחינוך, באיך שאנחנו מלמדים

את הילדים שלנו לתפוס את המחלה הזו. חברה שלא מלמדת על HIV ועל סקס מוגן, לא יכולה לזרוק את האחריות על הנשאים. אנחנו חולים בנגיף הסטיגמה.

הנשאים מטפלים במחלה שלהם, מה החברה עושה כדי להירפא מהנגיף שלה?"

נכון להיום, בשל משאבים מצומצמים, מתקיימות מסיבות הוועד בתל אביב בלבד.

לפני כשנה החל הוועד לקיים אירועים .HIV המיועדים לקהילת סטרייטים נשאי"יזמנו את האירועים הללו בעקבות פניות

של סטרייטים שטענו בפנינו שיש להם בעיה להכיר בני זוג נשאים, ויצרנו עבורם מפגשים מיוחדים. היה להם הרבה יותר קשה להיפתח בהתחלה והמפגשים היו

שקטים, אבל לאט לאט הקבוצה הזו התגבשה והיום הם מחכים שנקרא להם

לפעילויות. התוצאה באמת מדהימה ונוגעת ללב, ומה שיפה הוא שזו קבוצה

מאוד הטרוגנית. ישראלים, עולים מברית המועצות לשעבר, עולים מאתיופיה

ומכורים לסמים לשעבר — כולם מוצאים שפה משותפת בסופו של דבר".

מה מטרת ההפרדה בין האירועים לגייז ולסטרייטים?

"אנחנו מוכרחים לעשות הפרדה בין הומואים לסטרייטים מפני שלכל אוכלוסייה

יש צרכים ספציפיים. גייז יכולים לצאת או להכיר באינטרנט, האפשרויות כולן פתוחות

בפניהם. סטרייטים נשאים הם הרבה יותר בודדים, הארון שלהם הרבה יותר גדול, או

בעצם — קטן. איידס הרי נתפס כמחלה של הומואים, אז אם אתה סטרייט ויש לך איידס, מה זה אומר עליך? הומואים כבר

חיים בשוליים, הם רגילים לזה, לסטרייטים זה עולם זר והוא הרבה יותר קשה

להתמודדות".

Red-נ' )37(, מבלה קבוע במסיבות הLine. עומד לסיים תואר שני במדעי

הרפואה ומאחוריו חמש שנים של עבודה כדייל באל על, אותה עזב לא מזמן. מונולוג

"מכה מהגיהינום. ככה הרגשתי כשסיפרו לי שהתוצאה של הבדיקה שלי חיובית. מכל האנשים בעולם, אני, שמעולם לא

קיימתי יחסי מין לא מוגנים, למה דווקא לי? כנראה שהקונדום התפנצ'ר באחת

הפעמים ולא שמתי לב. זה התחיל לפני שנתיים וחצי, כשעברתי סוג של קריסת

מערכות - חום גבוה, חולשה, פצעים בגרון ועל הלשון. הרופא שלח אותי לבדיקות

ובין היתר לבדיקת HIV. את הבדיקה עשיתי פעמיים, כי הראשונה יצאה גבולית.

כשהגיעה התוצאה הסופית חשבתי כמו שרוב האוכלוסייה חושבת: שאני עומד למות ושנגזר עליי לקחת ארבעים כדורים ביום עם

תופעות לוואי מטורפות. שתי בנות מהוועד ישבו איתי מרגע הגילוי ושינו לי מהר מאוד

את התפיסה לגבי המחלה. אז גם הבנתי שאפילו תואר שני במדעי הרפואה לא הקנה

לי שום ידע אמיתי. מהפגישה איתן יצאתי עם הידיעה שזו מחלה כרונית רגילה עם

טיפול של 3-2 כדורים ביום, ושאני אפילו יכול להביא ילדים לעולם אם ארצה. בקיצור,

אפילו אם הרעיון לא מוצא חן בעיניי — החיים כנראה הולכים להימשך.

והחיים באמת נמשכו ועם הזמן גם למדתי לא לשקוע בזה, לא להסתכל אחורה בצער, להשתדל להתרכז בחיובי. אני עדיין מנסה להבין את החיובי, אבל אני שומע מנשאים ותיקים שבאיזשהו מקום זו בעצם מתנה.

אין ספק שזה משנה את החיים, מכניס לפרופורציות, אתה מתחיל להבין מה חשוב.

זה גורם לך להסתכל למוות בעיניים מבלי שהוא שם באמת, ועם כל זה דייטים בהחלט נהיו קשים יותר. אני לא אכנס למיטה עם מי

שלא יודע על מצבי, ולכן אני מספר לפני שהשלב הזה מגיע, בדרך כלל בדייט השני או השלישי. עדיין לא יצא לי לספר להרבה אנשים. הראשון שסיפרתי לו סיפר לי שגם

הוא נשא. השני נבהל ונעלם אחרי הדייט השני. כנראה לא התאים לו. באחת הפעמים

שהגעתי לוועד למלחמה באיידס שמעתי על ה-Red-Line, מסיבות של נשאים בלבד.

למסיבה הראשונה הגעתי עם המון חששות כי פחדתי להיחשף בפני נשאים אחרים,

אבל כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיניי. פתאום ראיתי פרצוף מוכר, ואז עוד אחד,

ועוד אחד. מהר מאוד אתה מבין שלא מעט מהפרצופים המוכרים בתל אביב הם נשאים

בעצמם. כולם יודעים שיש לא מעט גייז שהם נשאים, אבל פתאום למספרים מתחברים

פרצופים. עם כמה שזה נשמע אגואיסטי, זה מקל על הבדידות.

ועדיין, יש משהו מפחיד בחשיפה הזאת. היא סוג של יציאה מהארון, כמו הפעם הראשונה

שאתה יוצא לבר של גייז. אבל מה שיותר מפחיד הוא החשיפה בין אנשים שהם לא

נשאים, החשש שהשמועה תופץ בביצה הגאה — שהיא גם ככה קטנה וכולם בה מכירים את כולם — ושזה יוביל למצב של בידוד

חברתי. בניגוד ללא מעט דעות, צריך להבין שהמסיבות הן לא מסיבות קרחנה, אין סמים ועניינים, רק אווירה טובה ופתוחה. נפגשים,

מדברים, מכירים אנשים חדשים. בהמשך שותים ומתפרקים קצת, ונהיה יותר נוח

להשתולל. יכול להיות שיש אנשים שמגיעים בשביל סקס, אבל זה לא קורה במסיבה

עצמה. מה שקורה כשהולכים הביתה זה כבר עניין אחר. אני אישית מגיע בשביל למצוא זוגיות. אני עדיין לא בשלב שבו אני מרשה

לעצמי לחשוב על זוגיות עם מישהו 'שלילי', אז אני הולך כדי להכיר בן זוג פוטנציאלי

שיהיה באותו הראש, שיבין אותי. כרגע, נראה שזה הרבה יותר פשוט ככה.

כיום היחס שלי למסיבות האלה הוא אמביוולנטי. מצד אחד אתה יוצא כדי

להתפרק ולשכוח מהכל, ומצד שני אתה במסיבה שהנושא המשותף לכולם בה הוא

HIV. זה מהווה תזכורת למצב במקום לעזור לך לברוח ממנו, משהו שכל נשא צריך מדי פעם. אז לפעמים יש הומור שחור והערות מצחיקות ולרוב זה מצחיק ומשחרר, אבל

לפעמים זה לא בזמן המתאים. בכל מקרה, אני משתדל שהנשאות לא תתפוס יותר מדי

מקום בחיים שלי. החיים נמשכים עם אותן עליות ומורדות ובאותו מסלול — צריך רק

להסתכל קדימה".

נ': מהר מאוד אתה מבין שלא מעט מהפרצופים המוכרים בתל אביב הם נשאים בעצמם. כולם

יודעים שיש לא מעט גייז שהם נשאים, אבל פתאום למספרים מתחברים פרצופים. עם כמה שזה נשמע

אגואיסטי, זה מקל על הבדידות

פברואר 2013 פברואר 2013

23 22

העיר העברית הראשונה? URBAN CULTUREURBAN CULTUREהעיר העברית הראשונה?

החיים הסטודנטיאליים בבאר שבע נחשבים לטובים בארץ ומועדנים וברים

לא חסרים בה. בחיפה סצינת תיאטרות השוליים מפותחת וגם לתיאטרון

הממסדי עושים שם כבוד. ירושלים, בנוסף למבחר המוזיאונים שבה, הולכת

וממצבת את עצמה כזירה קולינארית מסקרנת עם לא מעט טרנדים שיצאו

מחומותיה והגיעו לשאר הערים. ובכל זאת, יש תל–אביב רק אחת.

רק היא שימשה ומשמשת אבן שואבת למיטב היוצרים והאמנים, בעבר ובהווה.

רק בה רוצים לעבור לגור אחרי הצבא ורק היא נחשבת גם בעיניינו וגם

בעיני שאר העולם, לבירה הבילויית והתרבותית האמיתית של ישראל.

שלחנו שלושה כתבים למצוא תשובה היסטורית, אנתרופולוגית וחברתית

לשאלה, ובדרך גם לבדוק האם שלטונה הבלעדי מתחיל להתערער

למה יש רקתל אביב אחת?

מימין לשמאל נמרוד רותם, ראובן לובלין,

דוד טור

פברואר 2013 פברואר 2013

23 22

העיר העברית הראשונה? URBAN CULTUREURBAN CULTUREהעיר העברית הראשונה?

החיים הסטודנטיאליים בבאר שבע נחשבים לטובים בארץ ומועדנים וברים

לא חסרים בה. בחיפה סצינת תיאטרות השוליים מפותחת וגם לתיאטרון

הממסדי עושים שם כבוד. ירושלים, בנוסף למבחר המוזיאונים שבה, הולכת

וממצבת את עצמה כזירה קולינארית מסקרנת עם לא מעט טרנדים שיצאו

מחומותיה והגיעו לשאר הערים. ובכל זאת, יש תל–אביב רק אחת.

רק היא שימשה ומשמשת אבן שואבת למיטב היוצרים והאמנים, בעבר ובהווה.

רק בה רוצים לעבור לגור אחרי הצבא ורק היא נחשבת גם בעיניינו וגם

בעיני שאר העולם, לבירה הבילויית והתרבותית האמיתית של ישראל.

שלחנו שלושה כתבים למצוא תשובה היסטורית, אנתרופולוגית וחברתית

לשאלה, ובדרך גם לבדוק האם שלטונה הבלעדי מתחיל להתערער

למה יש רקתל אביב אחת?

מימין לשמאל נמרוד רותם, ראובן לובלין,

דוד טור

פברואר 2013 פברואר 2013

25 24

העיר העברית הראשונה? URBAN CULTUREURBAN CULTUREהעיר העברית הראשונה?

מנורה קטנה בדלת שמכניסה קצת אור לטינופת. לפני שפתחתי, הייתי שם באיזה

מועדון אנדרגראונד, הסתובבתי בסטלה משוגעת, היו שם שתי זונות ואיזה מנורה וזה הרגיש אותנטי. בדיוק המקום לקלאב

אמיתי". מקומות המוניים עם אופי תיירותי הם כנראה לא כוס התה של מי שמעדיף

את החלוד והמחוספס-אך-איכותי, בייחוד כשמשווים את הטריטוריה הירושלמית

עליה הוא חולש כרגע, למתחם התחנה בתל אביב. "ישב ראש העיר בתל אביב וקלקל את

הכל. למי שהתייעץ איתי אמרתי 'מתחם בלי לילה לא עובד'. למה נמל תל אביב עבד

טוב? בגלל הלילה. שם התחלנו עם הזום, ה-TLV. בלי לילה המתחם לא היה נפתח.

היום כולם פרופסורים, עושים מליונים עלינו, אותנו זרקו. אבל במתחם הרכבת מה?

פתחו עוד ארומה? עוד קפה ג'ו? במתחם הירושלמי הולכים על קטע של אמנות, היי–טק, הזאפה, מסעדות גורמה, ואני, המועדון

שלי".

אוקי, אז ירושלים יותר יפה ארכיטקטונית, מה עוד מפריע לך?

"האנשים. התל–אביבי הוא צפוני מזויף. גר בצפון העיר, חי על 4,000 שקלים לחודש ולא

ירד לדרום כי שם עניים. זו העיר שלך, הכל בלוף, אנשים עם פוזה שאין כלום מאחוריה.

בירושלים גם העניים וגם העשירים הם פשוטים. לא מרגישים את הבדלי המעמדות.

גם הירושלמי הכי עשיר, אין לו את הפוזה של התל–אביבי. הוא נוסע בסובארו, אין

ראוותנות ואין פקקים. יש חניה, אוויר נקי, מזג אוויר מצוין. בקיץ נעים בלילה, ויפה

כאן בכל פרמטר. ירושלים לא רואה את תל אביב ממטר. רק ים אין לנו, וגם זה לא חשוב.

הירושלמיאם תשאלו את ראובן לובלין )'האומן 17'(

הוא יגיד שתל אביב היא בכלל לא כזה איי איי איי ושכרגע היא ה-עיר רק בשל

נסיבות מצערות

בקומה השנייה של המקום החדש של ראובן לובלין, 'ג'סטיס', במתחם הרכבת הירושלמי,

.They Will Come כתוב בגדול על הקירפרט לרפרנס המיני שהמשפט הזה מעלה,

לובלין מתכוון דווקא לאותו משפט מהסרט 'שדה החלומות' — "אם תבנה את זה, הם

יבואו", בתרגום ציוני. "אין מספיק מקומות בילוי בירושלים", הוא מסביר, "ויש קהל שרוצה לבוא. רק צריך לבנות לו". לובלין באמת מאמין בזה. זה המקום השני של

האיש, בן 50 כבר. הראשון הוא 'האומן 17' המיתולוגי. גם האומן 17 בתל אביב שלו, וגם

'Deli', ובתכנון עוד מקום, אבל הוא עצמו ממש לא רוצה לגור כאן. "קודם כל, תל אביב עיר מגעילה מבחינה ארכיטקטונית. אם כבר,

אני אוהב את דרום תל אביב, את הכיעור, הרבה יותר מצפון העיר", הוא מסביר, "בגלל

זה פתחתי את האומן 17 איפה שפתחתי. זה לא רחוב מפחיד, אבל זה לכלוך עם

למה יש רק תל אביב אחת?

הנחנו ששיחות עם שלושת מעצבי תרבות הלילה בישראל על השאלה

)מדוע תל אביב היא העיר האמיתית היחידה בישראל( יהיו די דומות. לא בנינו על זה שאחד מהם לא יסכים עם הקביעה, השני ישמח שתל אביב לא מתקרבת

אליו הביתה והשלישי לא יבין מה אנחנו רוצים

אני אוהב את חיפה בגלל רותם:

אני הזו, ש

אין בה את הדרישה ש

אני או א יודע מי מציב אותה,

ל

החברה — של לצאת כל ערב

ולשתות בירה או לצאת כל ערב

ולנסות להכיר אנשים, או להגיד

מגניב לי. בתל אביב ה וזה לא

ז

אם אתה לא עושה את זה, אתה

לא שם, אתה לא בקטע

פוני לין: התל–אביבי הוא צ

לוב

פון העיר, חי על ף. גר בצ

מזוי

4000 שקלים לחודש ולא ירד

. זו העיר עניים

לדרום כי שם

שלך, הכל בלוף, אנשים עם

אין כלום מאחוריהפוזה ש

אחד כמוני שבא מדרום אמריקה, בכלל רואה את כל הים בארץ כמו פיפי. בגדול, מי

שירושלמי, רוצה להיות ירושלמי".

ועם כל זה, למה תל אביב היא מה שהיא וירושלים היא לא?

"כל המסעדות הכי טובות בתל אביב הוקמו על ידי ירושלמים: רפאל — ירושלמי,

אייל שני — ירושלמי, טוטו — ירושלמי. הם התחילו פה, אבל אז היתה אינתיפאדה והעיר הזאת התרסקה. לא היתה להם

ברירה אלא לעזוב את העיר כדי להתפרנס. אנשים לא יצאו מהבית כדי לאכול. המצב

הכלכלי פה היה ייחודי לירושלים. חמש שנים של פיצוץ אחרי פיצוץ. מרכז העיר היה

ריק שנתיים בגלל זה. אי אפשר לשכוח את זה ולהגיד 'איזה יופי, תל אביב יותר טובה'. תחשוב שדיזנגוף היה ריק חמש שנים. פה עוד אנשים נשארו. בתל אביב היו בורחים ישר. קח את מלחמת המפרץ. אחרי הטיל הראשון, חצי מתל אביב ברחו לירושלים.

בגלל זה בעיניי ירושלים היא המקבילה האמיתית של ברלין בישראל, לא תל אביב. בברלין עושים יצירה מעניינת כי הם עברו

סבל וקושי. איזה סבל עברו בתל אביב? ירושלים יודעת מה זה קושי".

אז אתה אומר שהסיבה שירושלים היא לא ה-עיר, היא רק נסיבות

"ברור. אני אזכיר לך שבתחילת שנות התשעים חיי הלילה בארץ נשלטו על ידי

ירושלים. כל ערב שבעים אחוז מהקהל היו תל-אביבים. כל הדי.ג'יים הכי גדולים היו

פה. אבל אז באה האינתיפאדה ודי.ג'יים לא רצו לבוא הנה יותר. לא היה תוכן לתת, אז

ירושלמים גם לא הגיעו. רק בגלל זה פתחתי מקום בתל אביב, אבל תל אביב באמת לא מגניבה כמו שאתה מדמיין אותה. יש בה בקושי עשרה מועדונים שווים. זה פשוט

מקום עם ריכוז של צעירים. בגלל שיש עבודה ומגוון של אנשים, אז אפשר למצוא

זוגיות. אבל בחצי מהמועדונים אפילו אין רזידנטים )די.ג'יים קבועים של המקום. א"ג(.

קח את הבלוק. אחלה מקום, הכל בסדר, אבל אין להם ליינים משלהם. כל ערב מישהו

אחר מרים שם ערב. זה אולם להשכרה".

אתה מאמין שלמרות הנסיבות ירושלים יכולה לחזור לגדולתה?

"הכל תלוי בכלכלה של העיר. לא חושב שיש עיר בעולם שהיתה שורדת כלכלית כמו שירושלים שרדה, אבל בירושלים יש

בעיה של תעסוקה, בגלל זה הקהל האיכותי מסיים ללמוד ועוזב את העיר. המקור לבעיה

נעוץ בחבר'ה שבנו את ירושלים לפני 40 שנה, כמו טדי קולק האגדי. הם הרסו את

ירושלים. הם באו ממנטליות סוציאליסטית–קומוניסטית, ובנו פה מוזיאונים וקריית ממשלה, ועוד ועוד, הכל חוץ ממקומות

עבודה, ועכשיו אין שטח לבנות אזור תעשייה ראוי. אותם חבר'ה גם לא דאגו

לארגן אירועים לצעירים. הפסטיבל היחיד שהיה לעיר הוא פסטיבל ישראל. זה פסטיבל

לבני 70 פלוס. ובכל זאת, בוא נעשה רגע מתמטיקה, בתל אביב יש 500,000 תושבים

ועוד מיליון שמגיעים לבלות מהפריפריה. פה, מתוך 800,000 התושבים, 300,000

חילונים, ומתוכם אולי רק 100,000 הם לא שומרי שבת. לנו אין פריפריה. מבית שמש

הרי לא באים לבלות. ובכל זאת ירושלים חזקה. חמישית מתל אביב, ויש פה ארבעה

מועדונים חזקים מול העשרה שלכם. אז אתם בושה, לא אנחנו. מאה אלף ואנחנו

אימפריה".

החיפאי AKA ,27( אם תשאלו את נמרוד רותם

קוף טבת(, מרים ליינים אלקטרוניים והיפ הופ בחיפה, בעיקר במועדון ה'וונדרבר', הסיבה שאין עוד תל אביב היא שאנשים מחוץ לתל אביב לא רוצים שהעיר שלהם

תהיה תל אביב

מונולוגהקהל החיפאי הוא צועני. מה זה צועני? זה

שלא אכפת לך לישון על הרצפה אם אין מיטה, לא אכפת לך לאכול ארוחה ביום אם אין זמן. אנחנו חבורה של פחות או יותר בני 27, עושים שטויות, חיים את מה שבא לנו.

לא הלכנו לעבוד באיזה זבאלה, לא הלכנו להתחתן. אף אחד מאיתנו לא עושה כסף. אם מישהו כן, הוא מזמין את כולם לאוכל.

בחיפה אתה ממצה יותר מהר את זה שמשעמם. בגלל זה אני חלק מחבורה של אנשים שעושים דברים כדי שיהיו דברים.

המצב, שהוא קצת באסה, זה שאם לא נארגן, לא יהיה. אז יש מישהו שמארגן

אמנות, יש מי שמארגן ערבי פאנק, ויש אחד שפותח פאב ממש צועני בחדר המדרגות

שלו וקורא לו 'הבורדל'. השכנים שלו זה זונה ומהמר, אז אם הוא לא יגיד כלום, הם לא

יגידו כלום. אני אוהב את חיפה בגלל שאין בה את הדרישה הזו, שאני לא יודע מי מציב

טקסט אסי גלצילום בן יוסטר

אותה, אני או החברה — של לצאת כל ערב ולשתות בירה או לצאת כל ערב ולנסות

להכיר אנשים, או להגיד זה וזה לא מגניב לי. אנחנו שילוב מעניין של עיר גדולה שהיא פריפריה. אין לי שום תחושה רעה כשאני

הולך לישון באחת עשרה בלילה. יש לי קונטרול על החיים שלי, אני לא הולך עכשיו

לרזות עשרים קילו ולגדל זקן. תל אביב, לעומת זאת, כן מכריחה אותך לעשות את זה. בתל אביב אם אתה לא עושה את זה,

אתה לא שם, אתה לא בקטע. אני משתדל פעם בשנה לחסוך את כל הכסף ולנסוע

לברלין. משם יוצא לי לראות איך זה באמת קורה. עיר עם יופי אמיתי וזרימה נכונה. ככה אני רוצה שחיפה תהיה. בתל אביב,

אחרי יומיים שלושה אני מרגיש זעזוע. תל אביב כולה סתירות: מצד אחד המון כסף,

מגדלים, אהוד ברק, מצד שני, מהפכה חברתית, אנשים שאומרים סוציאליזם,

אחי, הכל סבבה. ומצד שלישי הזקנים שלא יודעים למה מחרבנים עליהם. ממש מחלת

נפש. קשה פה. אנשים מסתובבים ברחובות והווייב שלהם קשה. כשאני מביא די.ג'יים מתל אביב הם יילחמו איתי על כל שקל — מה קורה אם מסיבה נגמרת מוקדם? מה

קורה אם לא עליתי בסוף לתקלט? בחיפה פחות מתעניינים בכסף. אתה עושה הרבה

פחות בחודש ומתקיים מפחות בחודש. אלו שכן עושים כסף, ההייטקסיטים

המנומנמים, מצחיקים אותי. כשמישהו בחיפה מתלהב מכסף זה כמו בוראט, אתה מתלהב מזה שיש לך וידאו. ערבים עשירים

עם אריות בכניסה, נובורישים שמופיעים במקומון. זה מצחיק. זה לא רק שאלה של

אנשים, אני יודע שיש אנשים כמוני בתל

העיר העברית העיר העברית הראשונה?

הראשונה?

ZIP

םדי

בג /

ת רי

טש

אי מ

אור

פואי

פברואר 2013 פברואר 2013

25 24

העיר העברית הראשונה? URBAN CULTUREURBAN CULTUREהעיר העברית הראשונה?

מנורה קטנה בדלת שמכניסה קצת אור לטינופת. לפני שפתחתי, הייתי שם באיזה

מועדון אנדרגראונד, הסתובבתי בסטלה משוגעת, היו שם שתי זונות ואיזה מנורה וזה הרגיש אותנטי. בדיוק המקום לקלאב

אמיתי". מקומות המוניים עם אופי תיירותי הם כנראה לא כוס התה של מי שמעדיף

את החלוד והמחוספס-אך-איכותי, בייחוד כשמשווים את הטריטוריה הירושלמית

עליה הוא חולש כרגע, למתחם התחנה בתל אביב. "ישב ראש העיר בתל אביב וקלקל את

הכל. למי שהתייעץ איתי אמרתי 'מתחם בלי לילה לא עובד'. למה נמל תל אביב עבד

טוב? בגלל הלילה. שם התחלנו עם הזום, ה-TLV. בלי לילה המתחם לא היה נפתח.

היום כולם פרופסורים, עושים מליונים עלינו, אותנו זרקו. אבל במתחם הרכבת מה?

פתחו עוד ארומה? עוד קפה ג'ו? במתחם הירושלמי הולכים על קטע של אמנות, היי–טק, הזאפה, מסעדות גורמה, ואני, המועדון

שלי".

אוקי, אז ירושלים יותר יפה ארכיטקטונית, מה עוד מפריע לך?

"האנשים. התל–אביבי הוא צפוני מזויף. גר בצפון העיר, חי על 4,000 שקלים לחודש ולא

ירד לדרום כי שם עניים. זו העיר שלך, הכל בלוף, אנשים עם פוזה שאין כלום מאחוריה.

בירושלים גם העניים וגם העשירים הם פשוטים. לא מרגישים את הבדלי המעמדות.

גם הירושלמי הכי עשיר, אין לו את הפוזה של התל–אביבי. הוא נוסע בסובארו, אין

ראוותנות ואין פקקים. יש חניה, אוויר נקי, מזג אוויר מצוין. בקיץ נעים בלילה, ויפה

כאן בכל פרמטר. ירושלים לא רואה את תל אביב ממטר. רק ים אין לנו, וגם זה לא חשוב.

הירושלמיאם תשאלו את ראובן לובלין )'האומן 17'(

הוא יגיד שתל אביב היא בכלל לא כזה איי איי איי ושכרגע היא ה-עיר רק בשל

נסיבות מצערות

בקומה השנייה של המקום החדש של ראובן לובלין, 'ג'סטיס', במתחם הרכבת הירושלמי,

.They Will Come כתוב בגדול על הקירפרט לרפרנס המיני שהמשפט הזה מעלה,

לובלין מתכוון דווקא לאותו משפט מהסרט 'שדה החלומות' — "אם תבנה את זה, הם

יבואו", בתרגום ציוני. "אין מספיק מקומות בילוי בירושלים", הוא מסביר, "ויש קהל שרוצה לבוא. רק צריך לבנות לו". לובלין באמת מאמין בזה. זה המקום השני של

האיש, בן 50 כבר. הראשון הוא 'האומן 17' המיתולוגי. גם האומן 17 בתל אביב שלו, וגם

'Deli', ובתכנון עוד מקום, אבל הוא עצמו ממש לא רוצה לגור כאן. "קודם כל, תל אביב עיר מגעילה מבחינה ארכיטקטונית. אם כבר,

אני אוהב את דרום תל אביב, את הכיעור, הרבה יותר מצפון העיר", הוא מסביר, "בגלל

זה פתחתי את האומן 17 איפה שפתחתי. זה לא רחוב מפחיד, אבל זה לכלוך עם

למה יש רק תל אביב אחת?

הנחנו ששיחות עם שלושת מעצבי תרבות הלילה בישראל על השאלה

)מדוע תל אביב היא העיר האמיתית היחידה בישראל( יהיו די דומות. לא בנינו על זה שאחד מהם לא יסכים עם הקביעה, השני ישמח שתל אביב לא מתקרבת

אליו הביתה והשלישי לא יבין מה אנחנו רוצים

אני אוהב את חיפה בגלל רותם:

אני הזו, ש

אין בה את הדרישה ש

אני או א יודע מי מציב אותה,

ל

החברה — של לצאת כל ערב

ולשתות בירה או לצאת כל ערב

ולנסות להכיר אנשים, או להגיד

מגניב לי. בתל אביב ה וזה לא

ז

אם אתה לא עושה את זה, אתה

לא שם, אתה לא בקטע

פוני לין: התל–אביבי הוא צ

לוב

פון העיר, חי על ף. גר בצ

מזוי

4000 שקלים לחודש ולא ירד

. זו העיר עניים

לדרום כי שם

שלך, הכל בלוף, אנשים עם

אין כלום מאחוריהפוזה ש

אחד כמוני שבא מדרום אמריקה, בכלל רואה את כל הים בארץ כמו פיפי. בגדול, מי

שירושלמי, רוצה להיות ירושלמי".

ועם כל זה, למה תל אביב היא מה שהיא וירושלים היא לא?

"כל המסעדות הכי טובות בתל אביב הוקמו על ידי ירושלמים: רפאל — ירושלמי,

אייל שני — ירושלמי, טוטו — ירושלמי. הם התחילו פה, אבל אז היתה אינתיפאדה והעיר הזאת התרסקה. לא היתה להם

ברירה אלא לעזוב את העיר כדי להתפרנס. אנשים לא יצאו מהבית כדי לאכול. המצב

הכלכלי פה היה ייחודי לירושלים. חמש שנים של פיצוץ אחרי פיצוץ. מרכז העיר היה

ריק שנתיים בגלל זה. אי אפשר לשכוח את זה ולהגיד 'איזה יופי, תל אביב יותר טובה'. תחשוב שדיזנגוף היה ריק חמש שנים. פה עוד אנשים נשארו. בתל אביב היו בורחים ישר. קח את מלחמת המפרץ. אחרי הטיל הראשון, חצי מתל אביב ברחו לירושלים.

בגלל זה בעיניי ירושלים היא המקבילה האמיתית של ברלין בישראל, לא תל אביב. בברלין עושים יצירה מעניינת כי הם עברו

סבל וקושי. איזה סבל עברו בתל אביב? ירושלים יודעת מה זה קושי".

אז אתה אומר שהסיבה שירושלים היא לא ה-עיר, היא רק נסיבות

"ברור. אני אזכיר לך שבתחילת שנות התשעים חיי הלילה בארץ נשלטו על ידי

ירושלים. כל ערב שבעים אחוז מהקהל היו תל-אביבים. כל הדי.ג'יים הכי גדולים היו

פה. אבל אז באה האינתיפאדה ודי.ג'יים לא רצו לבוא הנה יותר. לא היה תוכן לתת, אז

ירושלמים גם לא הגיעו. רק בגלל זה פתחתי מקום בתל אביב, אבל תל אביב באמת לא מגניבה כמו שאתה מדמיין אותה. יש בה בקושי עשרה מועדונים שווים. זה פשוט

מקום עם ריכוז של צעירים. בגלל שיש עבודה ומגוון של אנשים, אז אפשר למצוא

זוגיות. אבל בחצי מהמועדונים אפילו אין רזידנטים )די.ג'יים קבועים של המקום. א"ג(.

קח את הבלוק. אחלה מקום, הכל בסדר, אבל אין להם ליינים משלהם. כל ערב מישהו

אחר מרים שם ערב. זה אולם להשכרה".

אתה מאמין שלמרות הנסיבות ירושלים יכולה לחזור לגדולתה?

"הכל תלוי בכלכלה של העיר. לא חושב שיש עיר בעולם שהיתה שורדת כלכלית כמו שירושלים שרדה, אבל בירושלים יש

בעיה של תעסוקה, בגלל זה הקהל האיכותי מסיים ללמוד ועוזב את העיר. המקור לבעיה

נעוץ בחבר'ה שבנו את ירושלים לפני 40 שנה, כמו טדי קולק האגדי. הם הרסו את

ירושלים. הם באו ממנטליות סוציאליסטית–קומוניסטית, ובנו פה מוזיאונים וקריית ממשלה, ועוד ועוד, הכל חוץ ממקומות

עבודה, ועכשיו אין שטח לבנות אזור תעשייה ראוי. אותם חבר'ה גם לא דאגו

לארגן אירועים לצעירים. הפסטיבל היחיד שהיה לעיר הוא פסטיבל ישראל. זה פסטיבל

לבני 70 פלוס. ובכל זאת, בוא נעשה רגע מתמטיקה, בתל אביב יש 500,000 תושבים

ועוד מיליון שמגיעים לבלות מהפריפריה. פה, מתוך 800,000 התושבים, 300,000

חילונים, ומתוכם אולי רק 100,000 הם לא שומרי שבת. לנו אין פריפריה. מבית שמש

הרי לא באים לבלות. ובכל זאת ירושלים חזקה. חמישית מתל אביב, ויש פה ארבעה

מועדונים חזקים מול העשרה שלכם. אז אתם בושה, לא אנחנו. מאה אלף ואנחנו

אימפריה".

החיפאי AKA ,27( אם תשאלו את נמרוד רותם

קוף טבת(, מרים ליינים אלקטרוניים והיפ הופ בחיפה, בעיקר במועדון ה'וונדרבר', הסיבה שאין עוד תל אביב היא שאנשים מחוץ לתל אביב לא רוצים שהעיר שלהם

תהיה תל אביב

מונולוגהקהל החיפאי הוא צועני. מה זה צועני? זה

שלא אכפת לך לישון על הרצפה אם אין מיטה, לא אכפת לך לאכול ארוחה ביום אם אין זמן. אנחנו חבורה של פחות או יותר בני 27, עושים שטויות, חיים את מה שבא לנו.

לא הלכנו לעבוד באיזה זבאלה, לא הלכנו להתחתן. אף אחד מאיתנו לא עושה כסף. אם מישהו כן, הוא מזמין את כולם לאוכל.

בחיפה אתה ממצה יותר מהר את זה שמשעמם. בגלל זה אני חלק מחבורה של אנשים שעושים דברים כדי שיהיו דברים.

המצב, שהוא קצת באסה, זה שאם לא נארגן, לא יהיה. אז יש מישהו שמארגן

אמנות, יש מי שמארגן ערבי פאנק, ויש אחד שפותח פאב ממש צועני בחדר המדרגות

שלו וקורא לו 'הבורדל'. השכנים שלו זה זונה ומהמר, אז אם הוא לא יגיד כלום, הם לא

יגידו כלום. אני אוהב את חיפה בגלל שאין בה את הדרישה הזו, שאני לא יודע מי מציב

טקסט אסי גלצילום בן יוסטר

אותה, אני או החברה — של לצאת כל ערב ולשתות בירה או לצאת כל ערב ולנסות

להכיר אנשים, או להגיד זה וזה לא מגניב לי. אנחנו שילוב מעניין של עיר גדולה שהיא פריפריה. אין לי שום תחושה רעה כשאני

הולך לישון באחת עשרה בלילה. יש לי קונטרול על החיים שלי, אני לא הולך עכשיו

לרזות עשרים קילו ולגדל זקן. תל אביב, לעומת זאת, כן מכריחה אותך לעשות את זה. בתל אביב אם אתה לא עושה את זה,

אתה לא שם, אתה לא בקטע. אני משתדל פעם בשנה לחסוך את כל הכסף ולנסוע

לברלין. משם יוצא לי לראות איך זה באמת קורה. עיר עם יופי אמיתי וזרימה נכונה. ככה אני רוצה שחיפה תהיה. בתל אביב,

אחרי יומיים שלושה אני מרגיש זעזוע. תל אביב כולה סתירות: מצד אחד המון כסף,

מגדלים, אהוד ברק, מצד שני, מהפכה חברתית, אנשים שאומרים סוציאליזם,

אחי, הכל סבבה. ומצד שלישי הזקנים שלא יודעים למה מחרבנים עליהם. ממש מחלת

נפש. קשה פה. אנשים מסתובבים ברחובות והווייב שלהם קשה. כשאני מביא די.ג'יים מתל אביב הם יילחמו איתי על כל שקל — מה קורה אם מסיבה נגמרת מוקדם? מה

קורה אם לא עליתי בסוף לתקלט? בחיפה פחות מתעניינים בכסף. אתה עושה הרבה

פחות בחודש ומתקיים מפחות בחודש. אלו שכן עושים כסף, ההייטקסיטים

המנומנמים, מצחיקים אותי. כשמישהו בחיפה מתלהב מכסף זה כמו בוראט, אתה מתלהב מזה שיש לך וידאו. ערבים עשירים

עם אריות בכניסה, נובורישים שמופיעים במקומון. זה מצחיק. זה לא רק שאלה של

אנשים, אני יודע שיש אנשים כמוני בתל

העיר העברית העיר העברית הראשונה?

הראשונה?

ZIP

םדי

בג /

ת רי

טש

אי מ

אור

פואי

פברואר 2013

26

URBAN CULTUREהעיר העברית הראשונה?

אביב, אני פשוט יותר מחובר לחיפה. יש פה פחות צפירות, פחות עשן ופחות פקקים.

מתי שאני רוצה יש לי שקט ומתי שאני רוצה יש לי רעש. וחיפה הרבה יותר יפה. פי אלף.

יש המון טבע בחיפה. תמיד אתה יכול ללכת ולעשות טיול רגלי באזור. ויש לחיפה גם את האלמנט האורבני. יש מיליון ילדים שעושים גרפיטי, המון סקייטרים, אבל ההתרחשויות פחות אינטנסיביות, ואם יש אינטנסיביות אז

כולם עייפים אחר כך. הרבה אומרים לי שבחיפה לא מחדשים

שום דבר. אני אומר שבחיפה יש קטע של מלקטים. אנחנו רואים מה שאנחנו אוהבים

ולוקחים את זה אלינו. ומה שמגניב הוא שזה של צעירים ולא של מנהלי מועדונים.

אני לא אהיה בן 45 ובעל מועדון. אני אסיים ללמוד קולנוע, אטוס לחו"ל ואעשה סרטים.

גם על חיפה. אבל גם אם לא אחיה בעיר, אני יודע שאני שייך לשם. בתל אביב אנשים

לא מרגישים שייכים לעיר. זו עיר של המון בודדים, וחיפה בדיוק להיפך. עיר של המון

חיבוקים. אם מישהו חדש יעבור לחיפה, זה מה שהוא יקבל מכולם. יכול להיות

שאנחנו באמת בבועה, אבל אין הרבה יותר טוב בחוץ. אתה פותח חדשות ובעיקר

מתבאס, אז עדיף לבלות עם חברים בבית. יש אצלנו אמירה שתל אביב זה כמו לשכב

עם דוגמנית וחיפה זה כמו לזיין שמנה. בתיאוריה אתה תרצה לזיין דוגמנית, אבל אז

אתה נכנס איתה למיטה ולא מעניין אותה כלום והיא מזדיינת חרא כי היא עשתה

את זה כבר 7,000 פעם. כשאתה נכנס עם שמנה למיטה היא מתרגשת ונהנית ואחר

כך כיף לדבר איתה, והכל מעניין ומגניב. אז אתה צריך להתגבר על מכשול אסתטי, אבל

בסופו של דבר גבר אמיתי יעדיף שמנה.

התל-אביביאם תשאלו את דוד טור )'ברקפסט',

'החתול והכלב'(, הוא יגיד שאין לו מושג למה, אבל קשה להאמין שהוא לא יודע

שזה בגלל אנשים כמו דוד טור

"אנשים. כמויות של אנשים. רק בגלל זה תל אביב היא העיר היחידה האמיתית בישראל.

אין הרבה אנשים בישראל, אז אי אפשר שיהיו שני מרכזים".

אבל למה תל אביב? גם בראשון לציון יש הרבה אנשים

"כן. והאמת שבאנגליה אמנם יש רק לונדון אחת, אבל יש תרבות אחרת. יש מנצ'סטר. אז אולי השאלה צריכה להיות למה אין לנו

מנצ'סטר. אפילו שיש באר שבע בעצם, יש אנשים שאוהבים את באר שבע. לא

יודע, לא נראה לי שתמצא תשובה". אנחנו יושבים ב'קפה אירופה', המקום האחרון

שהרים טור )37(, אחד הבעלים של 'החתול והכלב', ה'ברקפסט', ה'מילק' שלצדו ועוד

המון מקומות שנסגרו אבל הספיקו להיות מיתולוגיים: 'לנסקי', 'אקדמיה', 'סטולי',

אם אתם מתעקשים לנבור בהיסטוריה. גם פה הוא לא לבד. לצדו נמצא מעוז אלונים,

שאמון על האוכל והדרינקים והכל מיני, אבל טור הביא את מה שהוא יודע לעשות

הכי טוב - להרים מקום שאנשים מכל הארץ ירצו להגיע אליו. "יש פה אנשים שמגיעים

מחדרה באמצע השבוע", הוא מספר, "נוסעים 45 דקות, יושבים שעתיים, שותים,

נהנים, נוסעים חזרה 45 דקות. לא מבין את זה". עאלק לא מבין את זה. קל מאוד

להבין את זה. טור יודע מה הוא עושה. רק צריך להביט על קפה אירופה מהקומה

השנייה שבה אנחנו יושבים בשביל לקלוט את זה. שלוש קומות למקום; כניסה

ענקית, קומה שנייה עם בר וגג. הקומה השנייה צופה על הכניסה ועל כל הרחוב,

הגג כנ"ל. הרחוב הוא רוטשילד, השעה אחת עשרה בלילה ומולנו בשדרה להקה

מרביצה נאמבר של הנדריקס כשלידם בחור מג'נגל ובחורה במין שרוואל רוקדת. טור מסביר לי שהשולחנות בכניסה מסודרים ככה שמכל שולחן תראה את כולם ושכדי

להיכנס פנימה תצטרך לעבור בין כולם. מינגלינג כפוי וכל כך רצוי. אנחנו בשוט

השלישי שלנו. איזה גלן ויסקי שטור נהנה להוציא. כשאני אומר לו שתמיד בראיונות

הוא יוצא פרוע, אבל שאני מרגיש שהוא עושה את זה דווקא, הוא מחייך. "רוצים

לשמוע שאני עושה קוק, שאני פרא, אז זה מה שאני נותן", ואז הוא מזמין עוד שוט. עשה ילד שני לא מזמן הבחור, אבל היום

לא בא לו להיות בבית עם הרעש, אז יצא. "אני היפראקטיבי ולא ממש מצליח לישון,

אז אין לי ברירה אלא להיות איש של חיי לילה", הוא אומר ומביט על הכוס של

השוט. “מה זה הכוס הזו?" הוא שואל את המלצרית שהביאה. “נגמרו האחרות", היא עונה. הוא לא מרוצה, "זאת כוס מכוערת.

אין לה סטייל". אני שואל אותו אם הוא חושב שמקום כמו קפה אירופה היה

עובד גם בעיר אחרת. "היה לי מקום בעיר אחרת", הוא מספר, "פתחנו סניף, כאילו,

של ה'לנסקי', בהרצליה. למקורי היו מגיעים המון הרצליינים, אז אמרנו שנעשה מקום

רק להם. אבל היה משעמם. בתל אביב הקהל מגוון, שם כולם היו אותו דבר. ג'ל

בשיער, אותם בגדים, יוצאים רק בחמישי ושישי. בסוף סגרנו". השאלה למה הוא פותח מקומות דווקא בתל אביב נראית

לטור לא הגיונית. "פה גרתי רוב חיי, פה אני גר עכשיו, פה יש את האנשים שאני מכיר".

ובכל זאת, כדי להבין קצת יותר מה הופך

את העיר הזאת למה שהיא, אנחנו מדברים קצת היסטוריה. הוא עבר לתל אביב בגיל

צעיר, עבד בברים. בשנות העשרים שלו הלך ללמוד ארכיטקטורה בווילס. כשחזר הרים את הסטולי. עד אז כל הברים בתל

אביב נראו אותו דבר — בר מתכת, שולחנות סתם. הוא הראשון שהרים בר מעץ כבד,

עם דגש על מוזיקה ואוכל. היה מקום רק למאה איש אבל ההמונים גדשו אותו. זה

האלמנט החוזר במקומות שלו — זיהוי פוטנציאל בלייני נדרש. ככה גם פתח את

הלנסקי, המגה–בר הראשון שהיה פה. "ראיתי שעל הבר יושבים אנשים שבאים בג'יפים, מזמינים בקבוק שלם של וודקה

והמון רדבול. אז הבנתי שהם צריכים משהו אחר. מקום עם VIP והמון ספייס". באמצע הלנסקי הוא הציב בר ענק בצורת

H, כך שמכל פינה תהיה לאנשים נקודת מכירה של אלכוהול. כסף בשבילו ושום

זמן המתנה בשבילם. רק שירגישו מלכים. בשוט הרביעי שלנו מגיע הסומלייה החדש

של המקום. מאוד חייכן, נרגש להיות פה. הגיע מירושלים. "שם זו בועה אמיתית",

הוא אומר, "אנשים לא שמחים, אין התרחשויות. לא כמו פה", הוא מצביע על

הלהקה בשדרה ועל המרקדת שלצדה. "אין סטייל", מסכם טור. אחר כך הסומלייה

מחמיא לטור על השירותים. "ברור, השירותים זה הכי חשוב. אם הייתי יכול הייתי עושה מקום שהוא רק שירותים".

בהמשך הוא מראה לי אותם ואת חדר ההמתנה הקטן שבין תא השירותים לשאר

המקום. באת להשתין, תשוחח בזמן שאתה ממתין. אנחנו מזמינים קוקטייל, ויסקי סאוור. הסאוור הכי טוב ששתיתי

בחיים שלי. מדויק, מוקפד. גם האוכל. הכל בסטייל, הכל כדי שתרגיש בן אצולה לערב. “נו, אז נראה לך שתצא עם תשובה לשאלה שלך?“ הוא שואל בשתיים בלילה

לפני שהוא ממשיך לחתול והכלב. אני אומר שנראה לי שכן, שנראה לי שהוא אחד מהגורמים לעיר להיות מה שהיא. “יאללה,

מה זה חשוב למה,“ הוא אומר, "העיקר ליהנות. שיזדיינו כולם".

טור: "השירותים זה הכי חשוב.

תי יכול הייתי עושה מקום אם היי

ם". בהמשך הוא שהוא רק שירותי

מראה לי אותם ואת חדר ההמתנה

בין תא השירותים לשאר הקטן ש

תין, תשוחח המקום. באת להש

בזמן שאתה ממתין

פברואר 2013

28

URBAN CULTUREקיבוץ תרבויות?

שלוש שנים חשבו עליה או בהקשר של אינתיפאדות או בהקשר של קדושה. דווקא מתוך הנרטיב הזה, שאין לו אח ורע בעולם, התפתח מרחב תרבותי ייחודי מאוד. במובן הזה, תל אביב קצת דומה למקומות אחרים

וירושלים לא דומה לכלום". האם כמות האמנים ואנשי התרבות היא שיוצרת את תחושת ה'אפשר' שמאוטנר מדבר עליה?

או שמא זהו האופי 'המאפשר' שמושך אליו עוד ועוד יוצרים? יאיר ורדי, המנהל של מרכז סוזן דלל, חושב שתל אביב ממשיכה לשמור על מעמדה כבירה לאו דווקא בגלל האמנים אלא בגלל מי שמביט בהם. "הביקורת כאן,

המדיה כאן והקהל כאן", פוסק ורדי, "אנחנו גרים במציאות קטנה, ולהוציא כמה חלוצים, רוב האמנים עדיין מעדיפים לגור פה. מעבר לכך, שהקמת מפעל אמנותי כמו 'סוזן דלל'

למשל מחוץ לתל אביב, מצריכה תפיסת עולם והרבה אמונה. יש מי שעושה את זה,

אבל זה גם תלוי בתקציבים, ברצון ובנחישות לעבוד מאוד קשה".

קהל נכבד, נא לפתוח ארנקיםבין אותם חלוצים חדורי אמונה נמנים

נעה ורטהיים ועדי שעל, האמא והאבא של להקת המחול 'ורטיגו'. השניים הקימו את הלהקה בירושלים, ובשנים האחרונות

מטפחים מרכז מחול ואמנות אקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה. עבורם, היתרונות

המיוחסים לתל אביב — ובהם המגוון הגדול של ייצוגים תרבותיים, מספר רב של יוצרים

וקהל ביקורתי — נראים דווקא כחסרונות. "אנחנו באים מהאסכולה שחושבת שיש

עוצמה גם ליצירה מחוץ למרכז התרבותי",

שלושה תיאטראות גדולים במרחק עשר דקות הליכה זה מזה, שלל אולמות למופעים

מסביבם, מרתפי פרינג' רוחשים, מוזיאונים וגלריות לרוב, מתחם למחול בדרום, משכן לאמנויות הבמה במרכז ונמל שוקק חיים בצפון — אלה, כך נדמה, הם שהופכים את תל אביב לבירת התרבות של ישראל. אבל

מרכיבים שכאלה, גם אם בקומפוזיציה שונה, קיימים גם בערים אחרות במדינה הקטנה

שלנו. מה אם כך ממשיך ושומר על מעמדה התרבותי הבלעדי כמעט של תל אביב?

והאם מתקרב היום בו תרד מגדולתה? "זה אולי ביטוי שחוק אבל תל אביב היא עד

היום עיר ללא הפסקה", אומרת ציפי פינס, המנהלת האמנותית של תיאטרון 'בית

לסין', ממשרדה בצומת הרחובות פרישמן ודיזינגוף, מקום מושבו הקודם של תיאטרון

'הקאמרי'. אחרי שכיהנה גם כמנהלת האמנותית של 'תיאטרון באר שבע', פינס

סבורה שסודה של תל אביב טמון בין השאר במבנה הגיאוגרפי המיוחד שלה. "מצד

אחד זאת עיר שוקקת ומלאת חיים שלא נסגרת גם בשבת ומאפשרת לצאת בכל רגע

נתון לקנות, לבלות, לבקר בגלריות, לנסוע באופניים", היא מסבירה, "מצד שני היא לא

מאוד גדולה, ומאפשרת להגיע ברגל ממקום למקום, כך שנותרת תחושת אינטימיות".

הן אפשר, הן אפשר"תל אביב היא עיר מאפשרת", מסביר איתי

מאוטנר, המנהל האמנותי של 'עונת התרבות הירושלמית' ושל אירועי ה'פצ'ה קוצ'ה' הנערכים מדי כמה חודשים בתל אביב.

עבורו, התנועה בין תל אביב כמרכז תרבות, ובין ירושלים כמרחב מתהווה של תרבות

חושפת את ההבדלים בין שתי הערים: "בתל אביב יש הוויה שמעודדת יצירה מסוגים שונים, ושבמידה מסוימת אפילו מצפה

לריבוי הזה. דווקא בגלל הכמות הגדולה של היוצרים על חלקת אדמה קטנה יחסית, יש מקום לחשוב יחד, ליצור שיתופי פעולה יצירתיים, לפרוץ גבולות. ירושלים לעומתה,

היא עיר לא מאפשרת בהגדרה. עד לפני

מרחב חופשי ליצירה או בועה אליטיסטית ומנותקת? בית חרושת לתרבות או סצנה

דינמית ואיכותית? ככל שתל אביב היא בירה תרבותית, כך היחס אליה בקרב

אמנים ויוצרים הוא שנוי במחלוקת. מה הופך אותה למרכז לעלייה לרגל והאם

מעמדה נמצא בסכנה?

טקסט טל לוין

ציפי פינס | צילום: דור מלכה

יאיר ורדי | צילום: גדי דגון

נעה ורטהיים | צילום: רם קציר

קיבוץ תרבויות?

רמי באר: אם בוחנים את שלושים השנים האחרונות מאז שאני עם הלהקה הקיבוצית, יש בפירוש פחות ופחות סבסוד ציבורי — של הופעות לקהל הפריפריה. בצרפת למשל יש מרכזי מחול וכוריאוגרפיה שמפוזרים

ברחבי המדינה, ויש תקציבים שמוזרמים לשם לצורך עידוד הפעילות. כאן זה קורה בדרך כלל בזכות אנשים אינדיבידואלים שעשו את הבחירות, ולא

מתוך מדיניות ממשלתית

למה יש רק תל אביב אחת?

מבצע

בואי להכיר את C מגוון האימונים של סטודיו

עיצוב וחיטוב | אירובי | חוג נערות | פיטבולאימון לנשים אחרי לידה-בייביסיטר חינם!

סדנת דיאטה

חטובהלגזרה

www.studioc.co.il | חפשו אותנו ב-

סניפי תל אביב: אבן גבירול 124; דיזנגוף 98; הארבעה 18 א'; בית צורי 15, רמת אביב; קהילת ונציה 8, נאות אפקה

פברואר 2013

30

URBAN CULTUREקיבוץ תרבויות?

מסביר שעל, "המיקום שלנו מאפשר ניקיון וחוסר השפעה מהז'אנרים, מהאופנות

החולפות. אנחנו באים כאורחים, לא דורכים לאף אחד על הרגליים, לא שותפים

למלחמות טריטוריה, מתקבלים בברכה וחוזרים בחזרה".

// אתם יודעים לזהות הבדל בין הקהל התל–אביבי לקהל מהפריפריה?

"בהחלט כן. כשאנחנו מופיעים בתל אביב יש לזה ארומה של חשיבות, דברים צריכים

להיות בעלי גימור מאוד גבוה. לכן אנחנו דואגים לבוא לפה אחרי שהשתפשפנו קצת". "הקהל התל אביבי הוא אחר",

מסכימה פינס, "יותר מתוחכם אולי. יש משהו חריף, מיידי ומודרני יותר באופן שבו

הוא מגיב. כשעבדתי בתיאטרון באר שבע למשל, התחרות היתה פחות קשה. בתל

אביב מיד מזהים אותך ככישרון או ככישלון".

רמי באר, המנהל האמנותי של 'להקת המחול הקיבוצית', סבור שהקהל התל–

אביבי פשוט יכול להרשות לעצמו לצרוך יותר תרבות. היכולת הסוציו–אקונומית הגבוהה שלו ביחס לתושבים בפריפריה היא, אם כך, גם גורם לשימורה של תל אביב כמרכז תרבותי. "אם בוחנים את

שלושים השנים האחרונות מאז שאני עם הלהקה", מספר באר, "יש בפירוש פחות

ופחות סבסוד ציבורי — של הופעות לקהל הפריפריה. לצערי זה רק הולך ומצטמצם והקהל הולך ומתמרכז. בצרפת למשל יש

מרכזי מחול וכוריאוגרפיה שמפוזרים ברחבי המדינה, ויש תקציבים שמוזרמים לשם

לצורך עידוד הפעילות. כאן זה קורה בדרך כלל בזכות אנשים אינדיבידואלים שעשו את

הבחירות, ולא מתוך מדיניות ממשלתית".

איך עושה בועהלפני כשנתיים ביקר איתי מאוטנר בלונדון

והוזמן להסתובב בעיר עם אמן ישראלי לשעבר. כאשר הגיעו לבית קפה קטן התגלו

ליד השולחנות שלל סטייליסטים, מעצב האופנה מארק ג'ייקובס, אמנים וכן הלאה.

"לא הכרתי את האנשים אבל הכרתי את התחושה", נזכר מאוטנר. "האווירה היתה מאוד יוקרתית, של מרחב שבו כולם עם

היד על הדופק. למרות שלא פגשתי מעולם אף אחד, זיהיתי שם דברים שאני מכיר

מתל אביב — הצמר גפן שעוטף את הכל בהמון אוויר. אני חס וחלילה לא טוען שזה

כל מה שיש בעיר הזאת, אבל אפשר לזהות מרכיבים שקיימים בה ובבירות תרבותיות

אחרים בעולם". האוויר החם )או אולי הקר( שמאוטנר מדבר עליו, משמש כתחמושת חיה בידיהם של שונאי תל אביב. בד בבד,

בדיוק תחושת הנעלות והקדמה התרבותית שחשים לא פעם תושבי העיר היא המקור לגאוותם, שלא לומר להתנשאותם על מי

שמתגורר מחוץ לגבולות הכרך. סרטם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, 'הבועה', ביקש מצד אחד לסמן את מעמדה של תל אביב

כעיר שיש בה פוזה, סמול טוק, מינגלינג ותו לא, ומצד שני לערער עליו. "עברתי

לירושלים והמשכתי הלאה אל הטבע כדי להתנתק וכדי לא להיות מושפעת מדברים כמו באז או פוזה", מסבירה נעה ורטהיים.

"בתל אביב, לתחושתי, לא יכולנו ליצור בשקט בלי להישאב לדיבור הזה שמזין את

עצמו ללא הרף". "לא פעם ולא פעמיים קיבלתי הזמנות מצ'יץ' להעביר את הלהקה לתל אביב", מגלה באר. "קיבלתי גם הצעות

לנהל להקות בתל אביב, אבל לא הרגשתי שזה הצעד הנכון עבורי. המקום שבו אני

פועל )כפר המחול בגעתון ט"ל( מספק את השקט הנדרש ליצירה. מצד שני לא באמת

מדובר בניתוק מתל אביב, המרחקים כאן קצרים בין מקום למקום".

יש לך שקל להגיע לבאר שבע?"מי שהשכיל להבין שתרבות היא תעודת

הכבוד של כל עיר, הבין שהיא גם מה שמביא את כל האוכלוסייה לרצות להיות בה", טוענת

פינס. "בתל אביב הרי אין נוף מרהיב או הרבה חניה — יש לה ים ותרבות". את השיעור

החשוב הזה התחילו להבין יותר ויותר ראשי ערים בשנים האחרונות. ניר ברקת, ראש

עיריית ירושלים, משקיע מדי שנה מיליוני שקלים בתרבות, בין היתר בקרן מיוחדת

לקולנוע שמעניקה תקציבים לצילום סרטים וסדרות בעיר בתנאי שאלה יציגו את נופיה.

גם בחיפה אימצו מודל דומה, ובחולון פורחים בשנים האחרונות אינספור מרכזי תרבות

ובהם ה'מדיטק', 'מוזיאון העיצוב' ו'תיאטרון חולון'. הגידול הרב במוסדות תרבות מחוץ

לתל אביב, יחד עם עליית יוקר המחייה ובריחת הצעירים ממנה, מעלים תהייה

לגבי גורלה כבירת תרבות. לא רק הכמות משפיעה, אלא גם האיכות. תיאטראות

קטנים כמו 'החאן' ו'באר שבע' קצרו בשנים האחרונות שבחי ביקורת ופרסי תיאטרון, לא פעם על חשבון הפקות גרנדיוזיות של

התיאטראות התל–אביביים. "אנחנו לא בית חרושת להצגות", מדגיש רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, "אפשר

להגיד שאנחנו הוט קוטור של תיאטרון, עושים פחות הפקות ובוודאי שלא מתעסקים

בהפקות שהן רק מסחריות". ניב מוסיף כי הצורך במוצרים תרבותיים מקומיים מגיע גם

מהצופים: "הקהל הבאר–שבעי מאוד נאמן לתיאטרון שלו. פתחנו את עונת ה-40 עם 'פרח השכונות', שכתב קובי אוז. העלילה

מתרחשת בדרום ועוסקת בהוויה הדרומית. התוצאה יצאה בהחלט מלבבת וקיבלנו

תגובות חמות מאוד. יש בהחלט צמא לסוג כזה של חומרים". עבור פינס, חרף השינויים בפריפריה אין מה להשוות בין ערים אחרות

לתל אביב: "למרות שמאוד אהבתי להיות בבאר שבע", היא מספרת, "זוהי עדיין עיר

בפריפריה, וככזו יש בה הרבה פחות מבחר". מאוטנר מצדו סבור שהגידול באירועים

ובמוסדות תרבות בפריפריה, הולך יד ביד עם מגמות הפוכות בתל אביב. "המעמד של תל

אביב הוא זמני", הוא מסביר, "עוד עשר שנים כבר נדבר עליה במונחי נוסטלגיה. בגלל כל מיני תהליכים חברתיים–כלכליים שעוברים

על העיר, לטוב ולרע, מוסרת ממנה לאט לאט היכולת שלה להיות עיר מאפשרת".

ציפי פינס: הקהל התל אביבי הוא אחר, יותר מתוחכם אולי. יש משהו חריף,

מיידי ומודרני יותר באופן שבו הוא מגיב. כשעבדתי בתיאטרון באר שבע למשל,

התחרות הייתה פחות קשה. בתל אביב מיד מזהים אותך ככישרון או ככישלון

רפי ניב | צילום: רדי רובינשטיין רמי באר | צילום: גדי דגון

איתי מאוטנר | צילום: עמית ישראלי

הבושם הנועז לגברהבושם הקלאסי לגבר

פברואר 2013 פברואר 2013

33 32

עירוניות אחרת URBAN CULTUREURBAN CULTUREעירוניות אחרת

כדי להכריז על עיר כעל ה-עיר צריך לבדוק את תוך תוכה שלה, לסייר בעורקים ובוורידים שהופכים אותה למה שהיא. מלווה בשני

אדריכלים יצא שרון צ'רניאק לבדוק מה בתכנון העירוני של תל אביב מבדל אותה ממטרופולין אחרות. מסע שורשים בעקבות

צפיפות עירונית

פעם, עוד לפני שתל אביב היתה בתי קפה, מגה ברים, קו 5, כלבים, יפו, חולדאי, גנבי אופניים וצרפתים, היה גדס, מתכנן ערים

סקוטי שנתן לעיר העברית הראשונה אופי, יופי, טעם וניחוח עירוני. פטריק גדס, שאם

אי פעם ביצעתם מסע שורשים אורבני בגוגל ודאי שמעתם את שמו, יצר תכנית בינוי

עירונית על פי עקרונות רעיון 'עיר הגנים'. בתכנית הונחו היסודות לתכנון האורבני של מרכז העיר, ונקבעה שורה רחבה של

פרמטרים ועקרונות בינוי, פרופורציות, מיקום הרחובות וקנה המידה שלהם,

מרקמים שונים ושפה אדריכלית. במילים אחרות, כל מה שהיווה את הבסיס למרכז

תל אביב של היום. מסתבר שתל אביב, לפחות במקור, היא הרבה יותר מעיר צפופה

עם שכר דירה נוסק ובעיית חניה. תל אביב של גדס התבססה על תכנית שיצרה שלד

של שדרות שמקשרות בין חלקי העיר, קבעה שטחים פתוחים וגינות נוי, ונודעה כחלוצת הבינוי העירוני. שנים לאחר מכן כבר תוכננה הבנייה העירונית בארץ לפי

חוקי ערים מודרניסטיות, מה שעשה את כל ההבדל. "עוד לפני שהיה גדס היתה

לתל אביב ייחודיות", מספר אדריכל העיר יואב דוד, "השכונות הראשונות שיצאו מיפו

הציגו חשיבה חדשנית ותפיסה עירונית ייחודית, יחסית למרקמי הבינוי שהיו

נהוגים עד אז. בהמשך הגיע גדס ויצר את שילוב ועירוב השימושים. מהירקון דרומה

ובין האיילון לים נוצרו אזורים שעובדים 24 שעות ביממה ומאופיינים ברמה גבוהה של

עירוב שימושים — תעסוקה, מסחר, מגורים. הסגנון הזה נעדר מהתכנון המודרניסטי, שבו

לכל מתחם יש ייחוד והגדרה משלו".האדריכל פרופסור הלל שוקן מייחס את הצלחתה של תל אביב בראש ובראשונה

יש הבדל בין השכונות של תל אביב לשכונות חדשות הנבנות בערי ישראל?

"מושג השכונה התעוות והשתנה ברבות השנים. בעבר, לכל אדם היתה תפיסה

אישית של המרחב השכונתי שלו על פי מושגי החיים שלו ובלי קשר לשם שניתן לה

בעירייה, וגם אם היא היתה דומה לזו של השכן היא לא היתה זהה לה. יכול להיות

שהוא הלך לבית ספר אחר או ערך את קניותיו במכולת אחרת. כיום עברנו לשיטה שמגדירה לא רק את הגבולות הגיאוגרפיים

של השכונות, אלא גם את הפונקציונליות שלהן — בילוי, מגורים, מסחר, משרדים".

שוקן מתכוון בדבריו לכך שבמרכז תל אביב קשה לשים את האצבע על גבולות השכונה,

בעוד שבערים אחרות, שכונות רבות הן בעלות גבולות ברורים וחסרות רציפות

אורבנית.מאפיין נוסף לעירוניות טובה בשכונות הישנות של תל אביב הוא האוכלוסייה

ההטרוגנית. במקומות שבהם יש עירוב שימושים, דירות בגדלים משתנים ושוני ברחובות, נוצר גם עירוב של אוכלוסיות. ההבדלים בין הדירות בגודלן ובמיקומן

)דירה זולה ברחוב סואן לצד דירה יקרה ברחוב שקט( מושכים אוכלוסיות מגוונות,

וכך נוצרת אפשרות למפגש וליצירת קשרים בין אוכלוסיות מדרגות סוציו–אקונומיות

שונות אשר חולקות את אותו המרחב. המפגש כאמור, הוא הייעוד של העיר.

אם מתחמים ואזורים בעיר המאופיינים בשימושים בודדים בלבד אינם טובים לעירוניות, איך ניתן להסביר מקומות

כמו רמת החייל, נמל תל אביב ומתחם התחנה, המאופיינים פונקציונלית

בתעסוקה ובבילוי בלבד?

"לדעתי כל המקומות הללו הם כישלונות", עונה שוקן, "המתחמים פוגעים בחיים העירוניים בשאר העיר, גורמים לזיהום

וללחצי תנועה כבדים בשעות העומס. נמל תל אביב הוא דוגמה לכישלון עירוני, שכן

היה צריך להיות אזור שוקק חיים ופעילות, מעורב בשימושים אינטנסיביים: מגורים, מסחר ומשרדים. במפלס הרחוב קומות מסחר, ומעליהן 15-10 קומות למגורים.

במקום זה בחרו לבנות קניון פתוח שמייצר זיהום, תנועת כלי רכב כבדה וצפיפות".

יואב דוד, אדריכל העיר, מסכים גם הוא עם בעייתיות המתחמים, “אנו צריכים לחדול לתכנן מתחמים או לייצר חלקים של עיר. כשמייצרים אזור שמיועד לפונקציה אחת או שתיים, אנו מפספסים את הפוטנציאל של המרחב. גם כיום נבנים אזורים סגורים לפי תכניות בינוי מלפני 10 ו-20 שנה, אבל בכל התכניות שאנו מאשרים בעשר השנים האחרונות, תמיד ננסה לבנות מתחם פתוח

ומחובר לעיר. אותם אזורים פונקציונליים של בילוי, ברים ומועדוני לילה הם לא העיקר בעיר. הם תמיד יהיו, והשוליים תמיד נודדים

למקומות המתאימים להם".

צפיפות — לא מילה גסהלמרות שנוהגים להלין עליה ללא הרף

וקושרים אותה אוטומטית לסגנון החיים בעיר הגדולה, מסתבר שישנו קשר הדוק

בין צפיפות לעירוניות טובה. "אנשים נוטים להתבלבל בין המושגים 'צפיפות דיור' ל'צפיפות עירונית' וצריך להבחין

בין השניים. צפיפות דיור היא דירת שני חדרים בבני ברק שבה מתגוררת משפחה

בת 12 נפשות וזה דבר לא טוב לדעתי", מסביר שוקן, "צפיפות עירונית מקובל

למדוד ביחס של תושבים לקמ"ר, אך זו מדידה שגויה לחלוטין. הצפיפות שמעסיקה

אותנו כמתכנני ערים נמדדת לפי מספר התושבים לשטח ציבורי שעומד לרשותם )רחובות / פארקים / כיכרות( — כל מרחב

שאדם הולך בו באופן חופשי. כזכור, הסיבה לעירוניות היא קשרים פוטנציאליים, ואת

אלו מייצרים במפגשים אקראיים עם אנשים לא מוכרים במרחב הציבורי. לשם כך יש

צורך בשני תנאים: האחד — שיהיו אנשים במרחב הציבורי, והשני — שהאנשים במרחב

הציבורי יהיו בקרבתך כך שיתאפשר מגע ומימוש של פוטנציאל הקשר". שוקן מוסיף

ומבקר את המגמה של ריבוי השטחים הירוקים הפוגעים בצפיפות הציבורית.

"אנשים חושבים שזה מייצג תפיסת עולם 'ירוקה', אבל זה בזבוז של משאבי טבע. יוצרים פארקים מלאכותיים שדורשים

טיפול, השקיה ובזבוז משאבים על תחזוקה. פארק הירקון לדוגמה, הוא פארק מבוזבז

ואין הצדקה לגודלו. הוא אפקטיבי רק בגדה

עירוניות אחרתטקסט שרון צ'רניאק

למיקומה במרכז הארץ. "רוב התנועה שנעה בארץ הזו עוברת בגוש דן, שתל אביב ממוקמת במרכזו", אומר שוקן.

אבל מעבר לתשובה המוכרת הזו, מדגיש שוקן גם הוא כי הסיבה העיקרית לבידולה

של תל אביב מערים אחרות היא תכנונה לפני הופעתן של תיאוריות תכנון עירוני מודרניסטיות, המאפיינות את בניית רוב

הערים שהוקמו במדינה, וכשלו במבחן המציאות. החלוקה הפונקציונלית )מגורים,

תעסוקה, בילוי וכו'(, כאמור, היא מאפיין מובהק של תכנון מודרניסטי. מאפיין נוסף שפוגע במרקם העירוני הוא תכנון המיועד

להביא לתנועת כלי רכב נוחה יותר — מיעוט במספר הצמתים וכבישים שניתן לנסוע

בהם מהר יחסית. "שני אלו מתנגשים עם הצרכים של הולכי הרגל", מסביר שוקן,

"ואם מצרפים מערכת תחבורה ציבורית לא יעילה, מעודדים את התושבים להשתמש

בכלי רכב במקום בתחבורה ציבורית. ככל שיש יותר מכוניות פרטיות יש פחות

אנשים ברחוב והמרקם העירוני נפגע, שכן מטבע הדברים עיר תלויה בתנועת אנשים

ברחובותיה".

גם מרכזי הערים הגדולות האחרות בישראל — ירושלים, חיפה, באר שבע — נבנו לפני שהגיעו לכאן תיאוריות תכנון

מודרניסטיות, מדוע תל אביב עדיין שונה בהשוואה אליהן?

"בערים הללו נעשה הכל כדי לקלקל את היתרונות שלהן. לירושלים יש את עברה

ההיסטורי ומרכזיותה הדתית, אך שני דברים מנעו את התפתחותה: האחד הוא

המצב הגיאופוליטי, שגרם לעיר להיות קצה דרך ולא צומת. השני הוא הקלקול

שנעשה אחרי שהעיר אוחדה ב-1967. במקום לפתח את מרכז העיר הקיים, יצאו לכבוש שטחים ובנו שכונות למגורים בלבד, שהיו

מבודדות ומנותקות זו מזו ללא רצף עירוני. גם ההחלטה השגויה שלא לבנות בעמקים

תרמה ליצירת הפרדה בין חלקי העיר. בנוסף, חלק גדול מהתושבים שחיו במרכז ההיסטורי של ירושלים, ספק נדד ספק הוברח לשכונות,

ומרכז העיר דולל מאוכלוסייה. העתקת האוניברסיטה ממרכז העיר אל הר הצופים

והעתקת משרדי הממשלה אל קריית בן גוריון, הוסיפו חטא על פשע. בזאת נקבע

אופיו של מרכז העיר.בחיפה הסיפור דומה. היתה בה עיר תחתית

חיה, תוססת ופעילה. הדר הכרמל היה מקום פנטסטי. היה רצף עירוני והכל עבד נהדר. מה עשו שם? הלכו והתפשטו על שטחים

רחבים של ההר עם שכונות מגורים שבהן לא מתקיימת עירוניות. בנוסף, בנו את המת"מ,

פארק עסקים שעיקרו משרדים ולא מבני תעשייה שיש צורך להרחיקם מאזורי מגורים.

כך גם האוכלוסייה וגם התעסוקה הוברחו ממרכז העיר ורוקנו אותה מפעילות".

קשרים רבותיי, קשריםלצד תאוריות התכנון העירוני, המרכיב

החשוב ביותר לכל עיר, בעיני שוקן, הוא קשרים. "העיר נועדה למטרה אחת בלבד

— לייצר קשרים בין אנשים, שהם הדבר החשוב ביותר להישרדותו של האדם. בתל

אביב המרכיב הצעיר באוכלוסייה גדול משום שצעירים זקוקים יותר מאחרים לפוטנציאל חשיפה ולקשרים רבים. מי שכבר התבססו

ויצרו לעצמם את הקשרים הנחוצים לחייהם, יכולים לעבור לערים אחרות. כאשר מתחמים

בעיר מאופיינים בעירוב שימושים, קשרים אלה נוצרים בצורה טובה הרבה יותר".

הדרומית, שם הרצועה צרה וקרובה לאזור מגורים. הצד הצפוני הוא פארק ל'מועדים'.

זה ניצול לא נכון של שטח ולא מעניק תועלת לתושבי העיר. המגורים הקרובים

לגדה הצפונית נמצאים מעבר לכביש סואן והפארק אינו נגיש למתגוררים באזור ולכן

אינו משמש אותם בנוחות".

בימים אלו, כשהעתיד הוא עכשיו וכל הקהילות הגדולות מתקיימות ברשת,

איזה עתיד צפוי לעירוניות ולקשרים הנובעים ממנה?

"הבשורה הגדולה והמעודדת מבחינתי היא שאחרי השינויים הדרסטיים שנעשו

בתכנון הערים עם המהפכה התעשייתית והתכנון המודרניסטי, כיום היחס לתכנון

זהיר ומפוכח יותר", אומר שוקן, "אינני רואה את האינטרנט מחליף את העיר.

ולראיה — לרבים מהקשרים בפייסבוק יש גם ביטוי גיאוגרפי ופיזי חזק בחיים עצמם, אך הפייסבוק אף פעם לא יחליף את העיר כל עוד לא ניתן לעשות אהבה באינטרנט",

מסכם שוקן ומוסיף שהוא רואה באינטרנט כלי המעודד את העירוניות, "פעם אנשים

היו מקימים עיר ליד מפעל, אחר כך הוקמו ערים סביב אזורי תעשייה, והיום ניתן לעבוד

בכל מקום. אנשי עסקים, אנשי תקשורת, עורכי דין ואחרים עובדים עם מחשב נייד

ואייפון בבתי קפה. זוהי עירוניות במיטבה".

הלל שוקן | צילום: דוד שוקן

יואב דוד

אדריכל הלל שוקן: העיר נועדה למטרה אחת בלבד - לייצר

קשרים בין אנשים, שהם הדבר החשוב ביותר להישרדותו

של האדם. בתל אביב המרכיב הצעיר באוכלוסייה גדול

משום שצעירים זקוקים יותר מאחרים לפוטנציאל חשיפה

ולקשרים רבים

אדריכל העיר יואב דוד: אנו צריכים לחדול לתכנן מתחמים

או לייצר חלקים של עיר. כשמייצרים אזור

שמיועד לפונקציה אחת או שתיים, אנו מפספסים את

הפוטנציאל של המרחב

למה יש רק תל אביב אחת?

פברואר 2013 פברואר 2013

33 32

עירוניות אחרת URBAN CULTUREURBAN CULTUREעירוניות אחרת

כדי להכריז על עיר כעל ה-עיר צריך לבדוק את תוך תוכה שלה, לסייר בעורקים ובוורידים שהופכים אותה למה שהיא. מלווה בשני

אדריכלים יצא שרון צ'רניאק לבדוק מה בתכנון העירוני של תל אביב מבדל אותה ממטרופולין אחרות. מסע שורשים בעקבות

צפיפות עירונית

פעם, עוד לפני שתל אביב היתה בתי קפה, מגה ברים, קו 5, כלבים, יפו, חולדאי, גנבי אופניים וצרפתים, היה גדס, מתכנן ערים

סקוטי שנתן לעיר העברית הראשונה אופי, יופי, טעם וניחוח עירוני. פטריק גדס, שאם

אי פעם ביצעתם מסע שורשים אורבני בגוגל ודאי שמעתם את שמו, יצר תכנית בינוי

עירונית על פי עקרונות רעיון 'עיר הגנים'. בתכנית הונחו היסודות לתכנון האורבני של מרכז העיר, ונקבעה שורה רחבה של

פרמטרים ועקרונות בינוי, פרופורציות, מיקום הרחובות וקנה המידה שלהם,

מרקמים שונים ושפה אדריכלית. במילים אחרות, כל מה שהיווה את הבסיס למרכז

תל אביב של היום. מסתבר שתל אביב, לפחות במקור, היא הרבה יותר מעיר צפופה

עם שכר דירה נוסק ובעיית חניה. תל אביב של גדס התבססה על תכנית שיצרה שלד

של שדרות שמקשרות בין חלקי העיר, קבעה שטחים פתוחים וגינות נוי, ונודעה כחלוצת הבינוי העירוני. שנים לאחר מכן כבר תוכננה הבנייה העירונית בארץ לפי

חוקי ערים מודרניסטיות, מה שעשה את כל ההבדל. "עוד לפני שהיה גדס היתה

לתל אביב ייחודיות", מספר אדריכל העיר יואב דוד, "השכונות הראשונות שיצאו מיפו

הציגו חשיבה חדשנית ותפיסה עירונית ייחודית, יחסית למרקמי הבינוי שהיו

נהוגים עד אז. בהמשך הגיע גדס ויצר את שילוב ועירוב השימושים. מהירקון דרומה

ובין האיילון לים נוצרו אזורים שעובדים 24 שעות ביממה ומאופיינים ברמה גבוהה של

עירוב שימושים — תעסוקה, מסחר, מגורים. הסגנון הזה נעדר מהתכנון המודרניסטי, שבו

לכל מתחם יש ייחוד והגדרה משלו".האדריכל פרופסור הלל שוקן מייחס את הצלחתה של תל אביב בראש ובראשונה

יש הבדל בין השכונות של תל אביב לשכונות חדשות הנבנות בערי ישראל?

"מושג השכונה התעוות והשתנה ברבות השנים. בעבר, לכל אדם היתה תפיסה

אישית של המרחב השכונתי שלו על פי מושגי החיים שלו ובלי קשר לשם שניתן לה

בעירייה, וגם אם היא היתה דומה לזו של השכן היא לא היתה זהה לה. יכול להיות

שהוא הלך לבית ספר אחר או ערך את קניותיו במכולת אחרת. כיום עברנו לשיטה שמגדירה לא רק את הגבולות הגיאוגרפיים

של השכונות, אלא גם את הפונקציונליות שלהן — בילוי, מגורים, מסחר, משרדים".

שוקן מתכוון בדבריו לכך שבמרכז תל אביב קשה לשים את האצבע על גבולות השכונה,

בעוד שבערים אחרות, שכונות רבות הן בעלות גבולות ברורים וחסרות רציפות

אורבנית.מאפיין נוסף לעירוניות טובה בשכונות הישנות של תל אביב הוא האוכלוסייה

ההטרוגנית. במקומות שבהם יש עירוב שימושים, דירות בגדלים משתנים ושוני ברחובות, נוצר גם עירוב של אוכלוסיות. ההבדלים בין הדירות בגודלן ובמיקומן

)דירה זולה ברחוב סואן לצד דירה יקרה ברחוב שקט( מושכים אוכלוסיות מגוונות,

וכך נוצרת אפשרות למפגש וליצירת קשרים בין אוכלוסיות מדרגות סוציו–אקונומיות

שונות אשר חולקות את אותו המרחב. המפגש כאמור, הוא הייעוד של העיר.

אם מתחמים ואזורים בעיר המאופיינים בשימושים בודדים בלבד אינם טובים לעירוניות, איך ניתן להסביר מקומות

כמו רמת החייל, נמל תל אביב ומתחם התחנה, המאופיינים פונקציונלית

בתעסוקה ובבילוי בלבד?

"לדעתי כל המקומות הללו הם כישלונות", עונה שוקן, "המתחמים פוגעים בחיים העירוניים בשאר העיר, גורמים לזיהום

וללחצי תנועה כבדים בשעות העומס. נמל תל אביב הוא דוגמה לכישלון עירוני, שכן

היה צריך להיות אזור שוקק חיים ופעילות, מעורב בשימושים אינטנסיביים: מגורים, מסחר ומשרדים. במפלס הרחוב קומות מסחר, ומעליהן 15-10 קומות למגורים.

במקום זה בחרו לבנות קניון פתוח שמייצר זיהום, תנועת כלי רכב כבדה וצפיפות".

יואב דוד, אדריכל העיר, מסכים גם הוא עם בעייתיות המתחמים, “אנו צריכים לחדול לתכנן מתחמים או לייצר חלקים של עיר. כשמייצרים אזור שמיועד לפונקציה אחת או שתיים, אנו מפספסים את הפוטנציאל של המרחב. גם כיום נבנים אזורים סגורים לפי תכניות בינוי מלפני 10 ו-20 שנה, אבל בכל התכניות שאנו מאשרים בעשר השנים האחרונות, תמיד ננסה לבנות מתחם פתוח

ומחובר לעיר. אותם אזורים פונקציונליים של בילוי, ברים ומועדוני לילה הם לא העיקר בעיר. הם תמיד יהיו, והשוליים תמיד נודדים

למקומות המתאימים להם".

צפיפות — לא מילה גסהלמרות שנוהגים להלין עליה ללא הרף

וקושרים אותה אוטומטית לסגנון החיים בעיר הגדולה, מסתבר שישנו קשר הדוק

בין צפיפות לעירוניות טובה. "אנשים נוטים להתבלבל בין המושגים 'צפיפות דיור' ל'צפיפות עירונית' וצריך להבחין

בין השניים. צפיפות דיור היא דירת שני חדרים בבני ברק שבה מתגוררת משפחה

בת 12 נפשות וזה דבר לא טוב לדעתי", מסביר שוקן, "צפיפות עירונית מקובל

למדוד ביחס של תושבים לקמ"ר, אך זו מדידה שגויה לחלוטין. הצפיפות שמעסיקה

אותנו כמתכנני ערים נמדדת לפי מספר התושבים לשטח ציבורי שעומד לרשותם )רחובות / פארקים / כיכרות( — כל מרחב

שאדם הולך בו באופן חופשי. כזכור, הסיבה לעירוניות היא קשרים פוטנציאליים, ואת

אלו מייצרים במפגשים אקראיים עם אנשים לא מוכרים במרחב הציבורי. לשם כך יש

צורך בשני תנאים: האחד — שיהיו אנשים במרחב הציבורי, והשני — שהאנשים במרחב

הציבורי יהיו בקרבתך כך שיתאפשר מגע ומימוש של פוטנציאל הקשר". שוקן מוסיף

ומבקר את המגמה של ריבוי השטחים הירוקים הפוגעים בצפיפות הציבורית.

"אנשים חושבים שזה מייצג תפיסת עולם 'ירוקה', אבל זה בזבוז של משאבי טבע. יוצרים פארקים מלאכותיים שדורשים

טיפול, השקיה ובזבוז משאבים על תחזוקה. פארק הירקון לדוגמה, הוא פארק מבוזבז

ואין הצדקה לגודלו. הוא אפקטיבי רק בגדה

עירוניות אחרתטקסט שרון צ'רניאק

למיקומה במרכז הארץ. "רוב התנועה שנעה בארץ הזו עוברת בגוש דן, שתל אביב ממוקמת במרכזו", אומר שוקן.

אבל מעבר לתשובה המוכרת הזו, מדגיש שוקן גם הוא כי הסיבה העיקרית לבידולה

של תל אביב מערים אחרות היא תכנונה לפני הופעתן של תיאוריות תכנון עירוני מודרניסטיות, המאפיינות את בניית רוב

הערים שהוקמו במדינה, וכשלו במבחן המציאות. החלוקה הפונקציונלית )מגורים,

תעסוקה, בילוי וכו'(, כאמור, היא מאפיין מובהק של תכנון מודרניסטי. מאפיין נוסף שפוגע במרקם העירוני הוא תכנון המיועד

להביא לתנועת כלי רכב נוחה יותר — מיעוט במספר הצמתים וכבישים שניתן לנסוע

בהם מהר יחסית. "שני אלו מתנגשים עם הצרכים של הולכי הרגל", מסביר שוקן,

"ואם מצרפים מערכת תחבורה ציבורית לא יעילה, מעודדים את התושבים להשתמש

בכלי רכב במקום בתחבורה ציבורית. ככל שיש יותר מכוניות פרטיות יש פחות

אנשים ברחוב והמרקם העירוני נפגע, שכן מטבע הדברים עיר תלויה בתנועת אנשים

ברחובותיה".

גם מרכזי הערים הגדולות האחרות בישראל — ירושלים, חיפה, באר שבע — נבנו לפני שהגיעו לכאן תיאוריות תכנון

מודרניסטיות, מדוע תל אביב עדיין שונה בהשוואה אליהן?

"בערים הללו נעשה הכל כדי לקלקל את היתרונות שלהן. לירושלים יש את עברה

ההיסטורי ומרכזיותה הדתית, אך שני דברים מנעו את התפתחותה: האחד הוא

המצב הגיאופוליטי, שגרם לעיר להיות קצה דרך ולא צומת. השני הוא הקלקול

שנעשה אחרי שהעיר אוחדה ב-1967. במקום לפתח את מרכז העיר הקיים, יצאו לכבוש שטחים ובנו שכונות למגורים בלבד, שהיו

מבודדות ומנותקות זו מזו ללא רצף עירוני. גם ההחלטה השגויה שלא לבנות בעמקים

תרמה ליצירת הפרדה בין חלקי העיר. בנוסף, חלק גדול מהתושבים שחיו במרכז ההיסטורי של ירושלים, ספק נדד ספק הוברח לשכונות,

ומרכז העיר דולל מאוכלוסייה. העתקת האוניברסיטה ממרכז העיר אל הר הצופים

והעתקת משרדי הממשלה אל קריית בן גוריון, הוסיפו חטא על פשע. בזאת נקבע

אופיו של מרכז העיר.בחיפה הסיפור דומה. היתה בה עיר תחתית

חיה, תוססת ופעילה. הדר הכרמל היה מקום פנטסטי. היה רצף עירוני והכל עבד נהדר. מה עשו שם? הלכו והתפשטו על שטחים

רחבים של ההר עם שכונות מגורים שבהן לא מתקיימת עירוניות. בנוסף, בנו את המת"מ,

פארק עסקים שעיקרו משרדים ולא מבני תעשייה שיש צורך להרחיקם מאזורי מגורים.

כך גם האוכלוסייה וגם התעסוקה הוברחו ממרכז העיר ורוקנו אותה מפעילות".

קשרים רבותיי, קשריםלצד תאוריות התכנון העירוני, המרכיב

החשוב ביותר לכל עיר, בעיני שוקן, הוא קשרים. "העיר נועדה למטרה אחת בלבד

— לייצר קשרים בין אנשים, שהם הדבר החשוב ביותר להישרדותו של האדם. בתל

אביב המרכיב הצעיר באוכלוסייה גדול משום שצעירים זקוקים יותר מאחרים לפוטנציאל חשיפה ולקשרים רבים. מי שכבר התבססו

ויצרו לעצמם את הקשרים הנחוצים לחייהם, יכולים לעבור לערים אחרות. כאשר מתחמים

בעיר מאופיינים בעירוב שימושים, קשרים אלה נוצרים בצורה טובה הרבה יותר".

הדרומית, שם הרצועה צרה וקרובה לאזור מגורים. הצד הצפוני הוא פארק ל'מועדים'.

זה ניצול לא נכון של שטח ולא מעניק תועלת לתושבי העיר. המגורים הקרובים

לגדה הצפונית נמצאים מעבר לכביש סואן והפארק אינו נגיש למתגוררים באזור ולכן

אינו משמש אותם בנוחות".

בימים אלו, כשהעתיד הוא עכשיו וכל הקהילות הגדולות מתקיימות ברשת,

איזה עתיד צפוי לעירוניות ולקשרים הנובעים ממנה?

"הבשורה הגדולה והמעודדת מבחינתי היא שאחרי השינויים הדרסטיים שנעשו

בתכנון הערים עם המהפכה התעשייתית והתכנון המודרניסטי, כיום היחס לתכנון

זהיר ומפוכח יותר", אומר שוקן, "אינני רואה את האינטרנט מחליף את העיר.

ולראיה — לרבים מהקשרים בפייסבוק יש גם ביטוי גיאוגרפי ופיזי חזק בחיים עצמם, אך הפייסבוק אף פעם לא יחליף את העיר כל עוד לא ניתן לעשות אהבה באינטרנט",

מסכם שוקן ומוסיף שהוא רואה באינטרנט כלי המעודד את העירוניות, "פעם אנשים

היו מקימים עיר ליד מפעל, אחר כך הוקמו ערים סביב אזורי תעשייה, והיום ניתן לעבוד

בכל מקום. אנשי עסקים, אנשי תקשורת, עורכי דין ואחרים עובדים עם מחשב נייד

ואייפון בבתי קפה. זוהי עירוניות במיטבה".

הלל שוקן | צילום: דוד שוקן

יואב דוד

אדריכל הלל שוקן: העיר נועדה למטרה אחת בלבד - לייצר

קשרים בין אנשים, שהם הדבר החשוב ביותר להישרדותו

של האדם. בתל אביב המרכיב הצעיר באוכלוסייה גדול

משום שצעירים זקוקים יותר מאחרים לפוטנציאל חשיפה

ולקשרים רבים

אדריכל העיר יואב דוד: אנו צריכים לחדול לתכנן מתחמים

או לייצר חלקים של עיר. כשמייצרים אזור

שמיועד לפונקציה אחת או שתיים, אנו מפספסים את

הפוטנציאל של המרחב

למה יש רק תל אביב אחת?

פברואר 2013

34

URBAN CULTUREעיר, חי, צומח

עיר, חי, צומח

01

הייתי פעיל שטח בתנועה חדשה שמייצגת פוליטיקה אחרת — 'עיר לכולנו', וככל שהתקדם הקמפיין הבנתי שארצה להמשיך לשנות ולתרום

גם אחרי הבחירות, ובאופן מהותי יותר. אז ניגשתי להתמודדות וזה מה שיצא.

איך הגעת להיות חבר/ת מועצה?

התמודדתי ונבחרתי. זה קרה בסוף קדנציה ארוכה ומשמעותית בתור העוזרת של רן כהן, מורי ורבי הפוליטי, שהכניס אותי לעולם הזה ולימד אותי כל מה שאני יודעת. אחרי שהוא פרש מהכנסת

החלטתי להתמודד בעצמי, והצלחתי.

ההתנהלות של חברי קואליציית חולדאי היא מעבר למוזרה. במרבית המקרים הם מסבירים לי במסדרון

שאני צודק ואז מצביעים נגד דבריהם שלהם. זה הזוי אפילו יותר מהקטעים שבהם חולדאי מתחיל

לשיר או לרקוד. לפעמים נדמה שמשהו זז אצלו, ולא לכיוון השפוי.

מה הדבר הכי מוזר/מצחיק שקרה בישיבת מועצה מאז שאת/ה

חבר/ה בה?

כשראש העירייה "פוצץ" ישיבה בטענה להפרעה של האופוזיציה, למרות שזו היתה אחת הישיבות הרגועות, רק כי פחד מהצעה שהאופוזיציה עמדה

להעלות.

כשישבתי בוועדת מכרזים השתתפתי בפסילת למעלה מעשר חברות קבלני כוח אדם שהגישו

מכרזים בהפסד, כאלו שהיו גורמים לפגיעה בעובדים. שיפרתי במעט את תנאיהן של עובדות

הסמך )עובדות קבלן במנהל השירותים החברתיים(, החזרתי מיליון שקל שקוצצו מתקציב שיעורי עזר לתיכונים והשפעתי על החזרת רבע מיליון שקלים

שכבר קוצצו מתקציב הרווחה.

מה הדבר שאת/ה הכי גאה שעשית מאז שנכנסת למועצה?

הובלתי תמיכה של המועצה בתחבורה ציבורית בשבת.

באנשים, בנשים, בפלורליזם, בפתיחות, בים, בשמש, במקום לכולם.

במה תל אביב שווה יותר מערים אחרות?

בזה שהיא שלנו.

אמסטרדם מיוני עד ספטמבר, סידני אוסטרליה מאוקטובר עד מרץ, וברווחים שבין לבין — לגוון.

אם יכולת לגור בכל עיר בעולם )חוץ מתל אביב, כי אתם מתים על תל אביב, בלה בלה( איזו עיר זו היתה?

לא יכולה ולא רוצה להחליף את תל אביב.

מיטל להבי.מי חבר המועצה האהוב עליך?אני.

שניצל וצ'יפס.ארוחת צהריים מועדפת?המבורגר גדול, ליד ערימת פסטה.

בים, בפארק, ברחוב על ספסל.איך את/ה מבלה?בודק עבודות של סטודנטים.

להוריד את מחירי הדיור.מה הדבר שהכי חשוב לשנות בעיר?להחליף ראש עירייה!

למרות הפיתוי להגיד 'תל אביב', אבחר ברמת גן, אם היית עיר, איזו עיר היית?הייתי עיר שהיא מדבר בסמוך לים. עיר הולדתי.

אחד שלא מודע לתל–אביביות שלו אלא פשוט חי אותה.

השלמ/י את המשפט — תל–אביבי אמיתי הוא...

זה שבחיים לא עונה על שאלה שמתחילה במילים 'תל–אביבי אמיתי'.

המרחב הטבעי שלי.השלמ/י את המשפט — תל אביב

בשבילי זה...בית.

מה הנקודה האהובה עליך בעיר?את זה אני שומר בסוד.בתחילת הקדנציה שאלו אותי את השאלה הזו ואמרתי גינת אמסטרדם, היום זו הבריכה בכיכר

רבין, ליד האנדרטה של תומרקין.

תמר זנדברג, חברת כנסת, חברת מועצה לשעבר מטעם 'מרצ'

שרון לוזון, חבר מועצת עיריית תל אביב–יפו מטעם סיעת 'עיר לכולנו'

mail@urbanculture.co.il :עובדים קשה על לשנות לנו את העיר ורוצים כתף חמה? כתבו ל

כרטיס הכניסה שלך לתעשיית המוסיקהכשמדובר בלימודי מוסיקה, סאונד והפקה, יש רק מקום אחד שמעניק לך את כל הכלים להשתלב ולהצליח בתעשיית המוסיקה: מרצים מובילים אולפנים מתקדמים חיבור לתעשיית המוסיקה יחס אישי מגוון מסלולים מקצועיים אווירה יצירתית ופוריה ועוד. אל תסתפק בפחות מ- BPM, המכללה המובילה והמתקדמת בישראל, הצטרף לאלפי

בוגרינו שהגשימו את החלום והשתלבו בהצלחה בתעשייה.

מוקד מידע טלפוני: 1-700-500-881www.bpm-mus i c . c om

CERTIFIEDTRAININGCENTER

פברואר 2013 פברואר 2013

37 36

פילוסופטיה URBAN CULTUREURBAN CULTUREפילוסופטיה

השתנתה מאז הולדתי", הוא מסביר, "אני רואה את השתנות השכונה, יש לי פרספקטיבה וגם נוסטלגיה למה שהיה קודם, לטוב ולרע, אבל אני משתדל לא לשקוע במקום הזה של בעל–בית. התל–

אביביות השורשית הזו מתנגדת לאופי העירוני הדינאמי עליו אנחנו מדברים".

קצת מוזר לחשוב שמקום מעניק תכונות לאדם. זה קצת אכזרי, גוזל מהאדם את זכות הבחירה. "התפיסה העמוקה

אומרת שהאדם סוחב איתו את מקום הולדתו. אכן המקום הוא כלא".

מה מהתל–אביביות הזו אתה סוחב איתך? במה תל–אביביות שונה מניו–יורקיות למשל? "זו השאלה. שאלה שלא היתה נשאלת בלונדון או בניו יורק למשל. העיר הזו עדיין עסוקה

בשאלות ההגדרה, השוני והזהות, כי הסביבה שבתוכה היא קיימת מצטיירת כארעית, כלא בטוחה. מבחינת הניו–יורקרים השאלות

האלה אינן רלוונטיות. אנחנו כל הזמן מגדירים ומשווים. מדובר כאן בבסיס חשיבה הנובע מחשש או אפילו מידיעה שהדברים כאן אינם

נצחיים. ואנחנו מקבלים לכך תזכורות השכם והערב".

אנשים גם מאוד אוהבים לשנוא את העיר הזו, את הפלצנות שבה, את היוהרה, את ההילה האסקפיסטית

והדקדנטית שדבקה בה. הם נמשכים אליה ונגעלים ממנה בו זמנית. הדימויים הללו של אסקפיזם ודקדנטיות מטופחים על

ידי התקשורת וצרכני התקשורת התל–אביביים. יש להם תפקיד — לעשות את הכל מעניין וקונפליקטואלי יותר. זה לא אומר שאין

בהם אמת. הם כן רלוונטיים במידה מסוימת, אבל כשמסתכלים יותר לעומק ניתן לומר שהציניות, שהיא חלק מההתנהלות היומיומית

בתל אביב, היא פשוט תוצאה של חיים בעיר גדולה. אנשים כאן לא מנותקים. בסופו של דבר המחאה החברתית יצאה דווקא מכאן.

אמנות, תקשורת, פוליטיקה — הן רוחשות כאן ולכן אי אפשר לדבר על ניתוק כפשוטו. מי שמנותק באמת הוא זה שמזריק לעצמו מדי ערב את הריאליטי הטלוויזיוני. למעשה, התל–אביבים אף פעם לא

היו מנותקים. במלחמת השחרור, כאן בחצרות האלה נערכו קרבות ונהרגו אנשים, וגם אז ישבו בבתי קפה. אם היום אנחנו מדברים על ניתוק, מה נאמר על התקופה ההיא? אילו סיפורים סיפרו לעצמם

האנשים אז?"

אני מחליף את נקודת המבט. מנסה להסתכל על העיר מתוכה. דרך העיניים של אלינור שריקי )30(, או 'אלינוריגבי', מוזיקאית ותופעת רשת תל–אביבית, שעברה העירה מעיר הולדתה ראשון לציון לפני

כחמש שנים, ומאז כותבת, מופיעה, מגישה פינה אינטרנטית בתכנית של איריס קול ועובדת במטבח ה'דים–סאם 33', מסעדתו של רפי

פרסקי בפלורנטין. אין יותר פנים–תל–אביביות מזה.

יש לך אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. איך את מסבירה את זה? "לא גיליתי נוסחה במובן של 'אני יודעת מה אנשים

מחפשים'. גם אלה שמתיימרים לדעת ולעסוק בזה באופן מקצועי לא באמת יודעים. הזירה האינטרנטית היא דינאמית, הלקוחות משתנים, הצרכים שלהם משתנים והאקלים הרשתי גם כן. אין נוסחה, את זה אני יכולה להגיד בוודאות, אבל הבוטות והסגנון

הישיר שלי, תפסו המון אנשים".

מה הקשר בין המעבר שלך לעיר לבין הפעילות שלך ברשת? "העניין ברשתות החברתיות קיבל תנופה רצינית במעבר לתל אביב. גם בגלל העיסוק הכביכול מקצועי בזה, וגם אולי בגלל

והנה, שוב אנחנו מדסקסים את תל אביב, או אולי מדברים אליה. מנסים לסחוט ממנה הגדרה, להמשיג אותה. "עזרי לנו להרגיש שייכים", אנחנו חוזרים ומבקשים, מתחננים כמעט, "תני נקודת

משען אותה אפשר לסמן, משהו להתהדר בו, ללכלך עליו, להתגעגע אליו, להיגעל ממנו. תני להרגיש שייכות בלתי ניתנת לערעור", אנחנו

מנסים. והעיר, היא מספקת את כל זה אבל בערבוביה כאוטית, כי ככה היא. והכל מתעופף; פמפלטים, קרעי עיתונים, הזמנות, דוחות

חניה וזהויות. כוורת מזמזמת מחרישת אוזניים. ואנחנו ממשיכים לנדנד לה. תחילה אני משוחח עם ד"ר דן ערב, חוקר תרבות ותקשורת, מרצה במכללה למנהל ובאוניברסיטת תל אביב.

אני מנסה לגשת אל שאלת הזהות התל–אביבית מרחוק. הכי רחוק שאפשר. להסתכל על העיר מבחוץ, להקיף אותה במבט מכליל.

"הדיון צריך להתחיל מהתקשורת", אומר ערב, שהוציא לא מכבר יחד עם ד"ר דוד גורביץ' את 'האנציקלופדיה הגדולה של הרעיונות',

בה מקדישים שניהם מעל שישים עמודים להשתמעויות השונות של העירוניות, "אי אפשר לנסות להגדיר זהות עירונית בכלל ותל–

אביבית בפרט, בלי לשים במרכז את השאלה מי מגדיר וכיצד, ואיך אנחנו מתייחסים לגופים המגדירים. דורון רוזנבלום אמר פעם שתל

אביב היא דו–שיח בין אדם ומקומון. זו הגדרת המפתח למה שעושים אנשי התקשורת בעצם העיסוק בשאלה הזו. הזהות התל–אביבית

היא אף פעם לא דבר מובחן ומונוליטי — היא תמיד סוג של יחס, בין אדם לטקסט, בין אדם למושג או לתדמית. הדגש צריך להיות מושם

על ההתעסקות העצמית המחזורית של יצירת טקסטים והתייחסות אליהם. זה משהו שיכול להתקיים רק בעיר גדולה".

אז מיהו ה'תל–אביבי' אם כך? "'תל–אביבי' הוא אדם שמתחבט בשאלה הזו. אדם שמתעסק במאמץ להגדיר ומבין שהסיפור יותר

מורכב מהגדרה פשוטה. ובכל זאת, למקום הפיזי יש משמעות אדירה. אנשים מחפשים זהות, והתשובות שהם נותנים לעצמם

קשורות גם למקום בו הם חיים, אשר מעצם קיומו כבר נושא את מאפייניו שהשתרשו בו".

הדוקטור עצמו הוא תל–אביבי מובהק. חי באותו בניין שבו נולד ברחוב בורוכוב. כילד אכל את הסנדוויצ'ים של איציק ורותי בשינקין

ושאל ספרים בספרייה שליד קפה תמר. "נקודת המבט שלי לא

עיר, מושג, הגדרה. טינו מוסקוביץ’ מנסה להבין את מהות עירוניותו דרך

עיניהם של חוקר תרבות ובלוגרית מובילה. האחד היה כאן תמיד והשנייה

מייצגת תל–אביביות חדשה

מהי התל‐אביביות?טקסט טינו מוסקוביץ'

שנוספו לי המון דברים לכתוב עליהם. תמיד היתה קהילה סביבי, אבל הבוסט הרציני היה בתקופה שנפרדתי מחברי דאז. אחרי

הפרידה הייתי מרוסקת ונטולת פילטרים. הקאתי את עצמי בטוויטר ובאינסטגרם. זה היה בלוג אישי ב-140 תווים ובתמונות. אנשים נורא

התרגשו והזדהו וטענו שנגעתי בהם. ככה צמחה קהילת עוקבים".

ניתן לחבר את העולם הווירטואלי שלך להיותך תל–אביבית, לא מבחינה גיאוגרפית אלא מבחינה מהותית. את

אומרת שהמעבר שלך לעיר גרם לתנופה מסוימת בהשקעה שלך במדיום וכמובן גם בכמות העוקבים, עד כמה החיבור

הזה בין האלטר–אגו שלך 'אלינוריגבי' לבין העיר הוא משמעותי עבורך? "היחס שלי לעצמי דומה ליחס שלי לעיר:

אהבה ושנאה. יש בה המון ניגודים, המון דיסוננס. אני מכורה לעיר הזו ולא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר. העניין טמון לדעתי

במה שיש לה להציע. בכל מקום אחר אין את האופציות שהעיר הזו מגישה, אדם לא חייב להיתקע בין ארבעה קירות. ההתרחשות הזאת

שאני מרגישה בחוץ מרגיעה אותי, אני יודעת שהדברים נגישים לי, שאני יכולה להסיח את דעתי מעצמי לרגע ולהתרכז באחר. העיר הזו מאוד מודולרית, נישתית, רב–גונית. האזוטריה והמיינסטרים

מוצאים פה מקום. אי אפשר לדבר על זהות עירונית אחידה כאשר מה שמאפיין את העיר זה המגוון".

מה את חושבת על הסטריאוטיפים שבל זאת השתרשו ביחס לתושבי תל אביב? "הסטריאוטיפ הכי נפוץ הוא של ניתוק,

אבל זה גם הסטריאוטיפ שלטעמי הכי רחוק מהמציאות. לפני שעברתי הנה לא ידעתי מה זה 'אקטיביזם פוליטי', וגדלתי במרחק

שתים עשרה דקות נסיעה מכאן. האנשים כאן הם בדיוק ההפך ממנותקים. כולם מדברים פוליטיקה, נותנים מרחב שיח זה לזה, פועלים, מפגינים. בשום מקום אחר זה לא קורה באינטנסיביות

ובכמות כמו בתל אביב. יש כאן מגוון אפשרויות שהופכות לפיתויים. תל אביב היא חנות ממתקים. המדיה החברתית מעצימה את החוויה

הזו כי אנשים ממהרים לדווח על כל מה שהם עושים, וזה מפתה. סוכני התרבות מוסיפים הילה רומנטית ומיתית כמעט של אורבניות

מקומית וככה מתהווה המותג 'תל אביב'".

מי שכבר לא חי כאן, יכול עדיין להיחשב תל–אביבי? "מהשאלה שלך משתמע שתל-אביבי זה אופי. אני לא מאמינה בזה.

תל–אביביות זו דרך חיים שמתאפשרת רק בתל אביב. המיקום מאוד מיוחד ומאופיין. כשאתה שם, אתה חלק ממשהו. כשאתה עוזב,

אתה מנתק את עצמך מהמשהו הזה".

ואולי, בסופו של דבר, אנחנו מנסים לאפיין את עצמנו בהתאם לאיך שאנחנו רוצים להיראות בעיני אחרים. העיר ממשיכה להתהוות נוכח

נקודות המבט הנפגשות ונפרדות, ממשיכה להתקיים בהתאם להן ולעומתן, והיא מזינה אותן והן מזינות אותה. גם ההתייחסות לנאמר

צריכה להתבסס על מודעות לתפקיד שאותו ממלאים כל חלקי המשוואה — העיר, הקוראים, המביעים את דעתם והמתעד, אני, עוד תל–אביבי שמנציח את הבוסריות המטרופולינית שלנו בחיפוש אחר הגדרה, ומתיימר להגיד משהו קוהרנטי על נושא לא קוהרנטי בעליל.

בוסריות אורבנית

פילוסופטיה 01

למטה ומימין "תל–אביב היא חנות ממתקים".

אלינוריגבי. צילום: אירה קרקובסקי

רבע

דן ר

ד"גל

ן–עי

מי רו

ם: לו

צי

פברואר 2013 פברואר 2013

37 36

פילוסופטיה URBAN CULTUREURBAN CULTUREפילוסופטיה

השתנתה מאז הולדתי", הוא מסביר, "אני רואה את השתנות השכונה, יש לי פרספקטיבה וגם נוסטלגיה למה שהיה קודם, לטוב ולרע, אבל אני משתדל לא לשקוע במקום הזה של בעל–בית. התל–

אביביות השורשית הזו מתנגדת לאופי העירוני הדינאמי עליו אנחנו מדברים".

קצת מוזר לחשוב שמקום מעניק תכונות לאדם. זה קצת אכזרי, גוזל מהאדם את זכות הבחירה. "התפיסה העמוקה

אומרת שהאדם סוחב איתו את מקום הולדתו. אכן המקום הוא כלא".

מה מהתל–אביביות הזו אתה סוחב איתך? במה תל–אביביות שונה מניו–יורקיות למשל? "זו השאלה. שאלה שלא היתה נשאלת בלונדון או בניו יורק למשל. העיר הזו עדיין עסוקה

בשאלות ההגדרה, השוני והזהות, כי הסביבה שבתוכה היא קיימת מצטיירת כארעית, כלא בטוחה. מבחינת הניו–יורקרים השאלות

האלה אינן רלוונטיות. אנחנו כל הזמן מגדירים ומשווים. מדובר כאן בבסיס חשיבה הנובע מחשש או אפילו מידיעה שהדברים כאן אינם

נצחיים. ואנחנו מקבלים לכך תזכורות השכם והערב".

אנשים גם מאוד אוהבים לשנוא את העיר הזו, את הפלצנות שבה, את היוהרה, את ההילה האסקפיסטית

והדקדנטית שדבקה בה. הם נמשכים אליה ונגעלים ממנה בו זמנית. הדימויים הללו של אסקפיזם ודקדנטיות מטופחים על

ידי התקשורת וצרכני התקשורת התל–אביביים. יש להם תפקיד — לעשות את הכל מעניין וקונפליקטואלי יותר. זה לא אומר שאין

בהם אמת. הם כן רלוונטיים במידה מסוימת, אבל כשמסתכלים יותר לעומק ניתן לומר שהציניות, שהיא חלק מההתנהלות היומיומית

בתל אביב, היא פשוט תוצאה של חיים בעיר גדולה. אנשים כאן לא מנותקים. בסופו של דבר המחאה החברתית יצאה דווקא מכאן.

אמנות, תקשורת, פוליטיקה — הן רוחשות כאן ולכן אי אפשר לדבר על ניתוק כפשוטו. מי שמנותק באמת הוא זה שמזריק לעצמו מדי ערב את הריאליטי הטלוויזיוני. למעשה, התל–אביבים אף פעם לא

היו מנותקים. במלחמת השחרור, כאן בחצרות האלה נערכו קרבות ונהרגו אנשים, וגם אז ישבו בבתי קפה. אם היום אנחנו מדברים על ניתוק, מה נאמר על התקופה ההיא? אילו סיפורים סיפרו לעצמם

האנשים אז?"

אני מחליף את נקודת המבט. מנסה להסתכל על העיר מתוכה. דרך העיניים של אלינור שריקי )30(, או 'אלינוריגבי', מוזיקאית ותופעת רשת תל–אביבית, שעברה העירה מעיר הולדתה ראשון לציון לפני

כחמש שנים, ומאז כותבת, מופיעה, מגישה פינה אינטרנטית בתכנית של איריס קול ועובדת במטבח ה'דים–סאם 33', מסעדתו של רפי

פרסקי בפלורנטין. אין יותר פנים–תל–אביביות מזה.

יש לך אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. איך את מסבירה את זה? "לא גיליתי נוסחה במובן של 'אני יודעת מה אנשים

מחפשים'. גם אלה שמתיימרים לדעת ולעסוק בזה באופן מקצועי לא באמת יודעים. הזירה האינטרנטית היא דינאמית, הלקוחות משתנים, הצרכים שלהם משתנים והאקלים הרשתי גם כן. אין נוסחה, את זה אני יכולה להגיד בוודאות, אבל הבוטות והסגנון

הישיר שלי, תפסו המון אנשים".

מה הקשר בין המעבר שלך לעיר לבין הפעילות שלך ברשת? "העניין ברשתות החברתיות קיבל תנופה רצינית במעבר לתל אביב. גם בגלל העיסוק הכביכול מקצועי בזה, וגם אולי בגלל

והנה, שוב אנחנו מדסקסים את תל אביב, או אולי מדברים אליה. מנסים לסחוט ממנה הגדרה, להמשיג אותה. "עזרי לנו להרגיש שייכים", אנחנו חוזרים ומבקשים, מתחננים כמעט, "תני נקודת

משען אותה אפשר לסמן, משהו להתהדר בו, ללכלך עליו, להתגעגע אליו, להיגעל ממנו. תני להרגיש שייכות בלתי ניתנת לערעור", אנחנו

מנסים. והעיר, היא מספקת את כל זה אבל בערבוביה כאוטית, כי ככה היא. והכל מתעופף; פמפלטים, קרעי עיתונים, הזמנות, דוחות

חניה וזהויות. כוורת מזמזמת מחרישת אוזניים. ואנחנו ממשיכים לנדנד לה. תחילה אני משוחח עם ד"ר דן ערב, חוקר תרבות ותקשורת, מרצה במכללה למנהל ובאוניברסיטת תל אביב.

אני מנסה לגשת אל שאלת הזהות התל–אביבית מרחוק. הכי רחוק שאפשר. להסתכל על העיר מבחוץ, להקיף אותה במבט מכליל.

"הדיון צריך להתחיל מהתקשורת", אומר ערב, שהוציא לא מכבר יחד עם ד"ר דוד גורביץ' את 'האנציקלופדיה הגדולה של הרעיונות',

בה מקדישים שניהם מעל שישים עמודים להשתמעויות השונות של העירוניות, "אי אפשר לנסות להגדיר זהות עירונית בכלל ותל–

אביבית בפרט, בלי לשים במרכז את השאלה מי מגדיר וכיצד, ואיך אנחנו מתייחסים לגופים המגדירים. דורון רוזנבלום אמר פעם שתל

אביב היא דו–שיח בין אדם ומקומון. זו הגדרת המפתח למה שעושים אנשי התקשורת בעצם העיסוק בשאלה הזו. הזהות התל–אביבית

היא אף פעם לא דבר מובחן ומונוליטי — היא תמיד סוג של יחס, בין אדם לטקסט, בין אדם למושג או לתדמית. הדגש צריך להיות מושם

על ההתעסקות העצמית המחזורית של יצירת טקסטים והתייחסות אליהם. זה משהו שיכול להתקיים רק בעיר גדולה".

אז מיהו ה'תל–אביבי' אם כך? "'תל–אביבי' הוא אדם שמתחבט בשאלה הזו. אדם שמתעסק במאמץ להגדיר ומבין שהסיפור יותר

מורכב מהגדרה פשוטה. ובכל זאת, למקום הפיזי יש משמעות אדירה. אנשים מחפשים זהות, והתשובות שהם נותנים לעצמם

קשורות גם למקום בו הם חיים, אשר מעצם קיומו כבר נושא את מאפייניו שהשתרשו בו".

הדוקטור עצמו הוא תל–אביבי מובהק. חי באותו בניין שבו נולד ברחוב בורוכוב. כילד אכל את הסנדוויצ'ים של איציק ורותי בשינקין

ושאל ספרים בספרייה שליד קפה תמר. "נקודת המבט שלי לא

עיר, מושג, הגדרה. טינו מוסקוביץ’ מנסה להבין את מהות עירוניותו דרך

עיניהם של חוקר תרבות ובלוגרית מובילה. האחד היה כאן תמיד והשנייה

מייצגת תל–אביביות חדשה

מהי התל‐אביביות?טקסט טינו מוסקוביץ'

שנוספו לי המון דברים לכתוב עליהם. תמיד היתה קהילה סביבי, אבל הבוסט הרציני היה בתקופה שנפרדתי מחברי דאז. אחרי

הפרידה הייתי מרוסקת ונטולת פילטרים. הקאתי את עצמי בטוויטר ובאינסטגרם. זה היה בלוג אישי ב-140 תווים ובתמונות. אנשים נורא

התרגשו והזדהו וטענו שנגעתי בהם. ככה צמחה קהילת עוקבים".

ניתן לחבר את העולם הווירטואלי שלך להיותך תל–אביבית, לא מבחינה גיאוגרפית אלא מבחינה מהותית. את

אומרת שהמעבר שלך לעיר גרם לתנופה מסוימת בהשקעה שלך במדיום וכמובן גם בכמות העוקבים, עד כמה החיבור

הזה בין האלטר–אגו שלך 'אלינוריגבי' לבין העיר הוא משמעותי עבורך? "היחס שלי לעצמי דומה ליחס שלי לעיר:

אהבה ושנאה. יש בה המון ניגודים, המון דיסוננס. אני מכורה לעיר הזו ולא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר. העניין טמון לדעתי

במה שיש לה להציע. בכל מקום אחר אין את האופציות שהעיר הזו מגישה, אדם לא חייב להיתקע בין ארבעה קירות. ההתרחשות הזאת

שאני מרגישה בחוץ מרגיעה אותי, אני יודעת שהדברים נגישים לי, שאני יכולה להסיח את דעתי מעצמי לרגע ולהתרכז באחר. העיר הזו מאוד מודולרית, נישתית, רב–גונית. האזוטריה והמיינסטרים

מוצאים פה מקום. אי אפשר לדבר על זהות עירונית אחידה כאשר מה שמאפיין את העיר זה המגוון".

מה את חושבת על הסטריאוטיפים שבל זאת השתרשו ביחס לתושבי תל אביב? "הסטריאוטיפ הכי נפוץ הוא של ניתוק,

אבל זה גם הסטריאוטיפ שלטעמי הכי רחוק מהמציאות. לפני שעברתי הנה לא ידעתי מה זה 'אקטיביזם פוליטי', וגדלתי במרחק

שתים עשרה דקות נסיעה מכאן. האנשים כאן הם בדיוק ההפך ממנותקים. כולם מדברים פוליטיקה, נותנים מרחב שיח זה לזה, פועלים, מפגינים. בשום מקום אחר זה לא קורה באינטנסיביות

ובכמות כמו בתל אביב. יש כאן מגוון אפשרויות שהופכות לפיתויים. תל אביב היא חנות ממתקים. המדיה החברתית מעצימה את החוויה

הזו כי אנשים ממהרים לדווח על כל מה שהם עושים, וזה מפתה. סוכני התרבות מוסיפים הילה רומנטית ומיתית כמעט של אורבניות

מקומית וככה מתהווה המותג 'תל אביב'".

מי שכבר לא חי כאן, יכול עדיין להיחשב תל–אביבי? "מהשאלה שלך משתמע שתל-אביבי זה אופי. אני לא מאמינה בזה.

תל–אביביות זו דרך חיים שמתאפשרת רק בתל אביב. המיקום מאוד מיוחד ומאופיין. כשאתה שם, אתה חלק ממשהו. כשאתה עוזב,

אתה מנתק את עצמך מהמשהו הזה".

ואולי, בסופו של דבר, אנחנו מנסים לאפיין את עצמנו בהתאם לאיך שאנחנו רוצים להיראות בעיני אחרים. העיר ממשיכה להתהוות נוכח

נקודות המבט הנפגשות ונפרדות, ממשיכה להתקיים בהתאם להן ולעומתן, והיא מזינה אותן והן מזינות אותה. גם ההתייחסות לנאמר

צריכה להתבסס על מודעות לתפקיד שאותו ממלאים כל חלקי המשוואה — העיר, הקוראים, המביעים את דעתם והמתעד, אני, עוד תל–אביבי שמנציח את הבוסריות המטרופולינית שלנו בחיפוש אחר הגדרה, ומתיימר להגיד משהו קוהרנטי על נושא לא קוהרנטי בעליל.

בוסריות אורבנית

פילוסופטיה 01

למטה ומימין "תל–אביב היא חנות ממתקים".

אלינוריגבי. צילום: אירה קרקובסקי

רבע

דן ר

ד"גל

ן–עי

מי רו

ם: לו

צי

האיש מהקיר---

האנשים שמרססים לנו את העיר מדמיינים איך תראה הרכבת הקלה שתבנה כאן,

מתישהו, בעתיד.

-----Dede Bandaid

-----Wonky Monky

-----Wonky Monky

פברואר 2013

40

URBAN CULTUREפרלמנט לייט

שלנו. גוש צריכה ללכת ברבע לתשע. יש לה חזרה עם הקספרים ממופע הארנבות. אין זמן לבזבז בשיחות בר ואנחנו מתיישבים. מיד מגיעים שוטים של וודקה. גוש וחסין

מורידות, וילוז‘ני נמנע. יש לו הצגה בתשע וצריך להיות מפוקס. אין צורך בהיכרות, הם

מכירים אחד את השני בשם, לא ממש נפגשו אי פעם. זה לא משנה, השיחה מתחילה מיד, אפילו לפני ששאלנו משהו. וילוז‘ני מתעניין

מאיפה גוש במקור. היא מספרת שמהרצליה אבל שההורים התחנכו בקיבוץ. מתחילים

לרוץ.

וילוז‘ני אז נוצרת בקיבוץ.גוש אני רוצה להאמין שכן. סבא שלי, אגב,

הקים את המאפייה בקיבוץ עינת. 'לחם עינת' זה הוא. אבל הכסף שייך לקיבוץ.

חסין גם ההורים שלי אנשי קיבוץ. אבא שלי מעין החורש ואמא שלי ממשמרות. גם מאיר

אריאל ושלום חנוך משם.וילוז'ני אז חגגו.

חסין בטח, הכי פריקים. וילוז'ני אז אני סתם ממושב דתי. שדה

יעקב.גוש גדלת בתור ילד דתי?

וילוז'ני סוג מסוים, כן. אבל רק כשהייתי קטן. ובכל זאת, זה תמיד ליווה אותי.

מגיעות מנות פתיחה. סלק על גורגונזולה צבועה בסגול, לזניה צמחונית, לחם הבית. חסין וגוש מורידות. גוש מספרת שזו אחת המסעדות האהובות עליה. וילוז'ני בקושי

נוגע.

//// הורים וילדים ////וילוז'ני אמא שלי במקור מפה, משינקין, מבית קומוניסטי. אבא שלי ניצול שואה, אומץ על ידי משפחה דתית בקיבוץ ואז הכיר את אמא שלי. חיבור שהוא בלתי

אפשרי. היא היתה קרה, אני מאמין שבגלל דברים בילדות. אבא שלה גורש על ידי

הבריטים כי היה קומוניסט, למשל.גוש אבל הם חיו ביחד בטוב?

וילוז'ני זהו, שבגיל 34 גיליתי שהם רצו

הפגשנו שחקן, זמרת ומעצבת אופנה לארוחת ערב ודרינק. הכרחנו אותם להתיידד אחד

עם השניה ובסוף ביקשנו מהם להסביר את משמעות החיים.

זה מה שיצא כשאפרת גוש, שמואל וילוז’ני ונעמה חסין מצאו את עצמם ערב אחד

בדייט כפוי

גלסי

אט

סק

ט

ר ט

ס יו

בןם

לוצי

קבענו לשבע בערב. בחמישה ל, אפרת גוש ונעמה חסין כבר ליד הבר, לוגמות קאווה. גוש, כמובן, לבושה בסטייל. חסין לבושה

היטב, אבל פחות מצהיר אופנתית. בהמשך, מסתבר, נדבר על זה. וילוז'ני מגיע רק בשבע

ועשרה. היו פקקים, בא עם האוטו. אני שואל אותו מה שלומו. "ברוך השם, עדיין

הולך לשירותים בלילה לבד. ולא פעם אחת. ארבע פעמים!" נפגשנו בביסטרו 'קפה

48' של השף יהונתן בורוביץ'. ערב נעים בחוץ ובפנים חמים. אנחנו מתלבטים בין הספות לכיסאות והולכים על האחרונים

כדי לא לשקוע לנמנמת בטרם עת. ברקע ג'אז נעים. הלקוחות עוד לא הגיעו. עוד שעתיים יתמלא פה, עד אז זו הממלכה

אוכל, שתיה,

גבר, אישה,

אישה

פרלמנט לייט

01

להתגרש. זה היה השוק של החיים שלי. אף פעם לא שמעתי אותם רבים. רק אחר

כך הבנתי שהם פשוט שני אנשים שלא התאימו אחד לשני.

גוש זה מדהים איך היום מתגרשים כל כך מהר, אז דאגו להשקיע הרבה זמן בשביל להרגיע, כי חייבים להסתדר אחרת זה לא

נורמטיבי.וילוז'ני תראי, היום, כשאני הולך לגן עם

הילדה שלי בת החמש הכל זה הרכבים של אבא-אבא או אמא-אמא. הילדים שלי

ממש דורשים ממני להתגרש.חסין לגמרי. הכל בשלישיות. אבא-אבא-

אמא וכאלה. איפה אתם גרים?וילוז'ני בתל ברוך. הילדה בגן בצהלה

צפון.חסין מה? חשבתי שזה ככה רק במרכז

תל אביב.גוש אתה גאה בזה? שאתה חי בזוגיות

כמו פעם, כלומר בזוג?וילוז'ני אני בגילי הגעתי להחלטה שאני לא שיפוטי. אף אחד לא שם אותי שופט.

אני יכול רק להחליט מה טוב לי. פעם הייתי מאוד שיפוטי, גם כלפי אנשים

אחרים וגם כלפי עצמי.גוש והיום אתה מבין שאתה בנאדם

קשה?וילוז'ני כמובן. בטח.

//// ילדים והורים ////מגיע סבב נוסף של וודקה. עושים עוד

לחיים. וילוז'ני שואל את חסין כמה ילדים יש לה. שלושה, מסתבר. בגילאי 11, 13

וחצי וארבע וחצי. שני בנים ובת. לווילוז'ני יש ארבעה. 17, 15, 11 )בת( ובן 5.

גוש איך הם מסתדרים עם הפרשי הגילאים ביניהם?

וילוז'ני הם? לא אכפת לי, הם לא מעניינים אותי.

הוא מראה תמונות של בת ה-11. חסין וגוש מתעלפות. חסין בתורה שולפת

אייפון ומציגה. הילדה שלה לבושה היטב כמלכת שבת. "נו, מה", היא אומרת, "אמא

למעלה משמאל לימין: אמאל'ה, אבאל'ה, מנסה

פברואר 2013

41

URBAN CULTUREפרלמנט לייט

שלה מעצבת אופנה". תמונות של הבנים היא לא מראה, "הם לא נספרים בכלל".

גוש ההורים שלי גם לא הבינו את התלבושות שלי.

וילוז'ני את בזוגיות עכשיו?גוש כן.

וילוז‘ני מצפה להמשך תשובה וכלום לא מגיע.

~ זהמצחיק.כלמישנשויכאן,יכוללדברעלזהבכיף.אתשלא,לאמרחיבה

גוש זה נכון, אבל גם בגלל שאני מרגישה שמדברים על זה המון.

~ אניחייבלומרשאניכלכךלאמחובר,אניאפילולאיודעמיהבחור

גוש )מחייכת חיוך ענק( אני רוצה לצרפת אותך על זה.

//// לב, בית, עיר ////~ אזשלושתכםילידיתלאביבבעצם?

וילוז'ני אני נולדתי בפתח תקווה.כולם פולטים 'הוווו' משתתף בצער. מדמים

קבוצת תמיכה.וילוז'ני גרתי שנה בשדה יעקב ואז עברתי

לתל אביב. למונטיפיורי. בשינקין, איפה שאמא שלי נולדה, קשה לי עד היום לעבור. יש לבנה במספר 38 שמזכירה לי את סבתא

שלי, אני בא, בוכה בה והולך. היום יש שם סטודיו לקעקועים. אם סבתא שלי היתה

יודעת, היא היתה מתפלצת.גוש אז גרת במונטיפיורי רוב החיים?

וילוז'ני לא ממש, אמנם רוב חיי גרתי בתל אביב. אבל מכיתה ד' עד כיתה י', גרתי

בהדסים. ההורים שלי עבדו שם.חסין יו, אני רציתי לעבור לשם בגיל 14. לא יכולתי לסבול את אמא שלי. אבל כשהגעתי

לשם לביקור, הבנתי שזה לא בשבילי. אמרתי, אם אני רוצה להתנקם באמא שלי,

יש דרכים אחרות.וילוז'ני אני חלמתי להקים שם בית ספר

שילדים לומדים בו מה שהם רוצים, וגם רציתי להיקבר שם. שם היתה ההלוויה הראשונה שראיתי, ואת הקבר שמו בלי

להזיז פרח מהאדמה. ככה רציתי.גוש זה מצחיק, הביאו אותנו בתור שיחה

של תל–אביבים וזו שיחה הכי לא תל–אביבית שיש.

אני מכריז בטעות על גוש כהכי תל–אביבית. חסין מתקוממת מיד. "אני הכי תל–אביבית!

היא עברה הנה, אני נולדתי וגדלתי כאן כל חיי".

גוש איפה?חסין בעיקרון כל שנתיים עברנו דירה. אבל

עיקר ילדותי עברה עליי בשטרוק, בגינה ליד העירייה. אין יותר תל אביב מזה.

וילוז'ני רגע, זה היה לפני שהזיזו את גן החיות?

חסין בטח. כשסבא וסבתא שלי היו באים מהקיבוץ, הם היו לוקחים אותי לגן החיות והייתי קופצת למזרקות. אני גם זוכרת את

הרגע שסגרו אותו. הייתי שבורה.גוש מה היה בגן חיות?

וילוז'ני וחסין הכל. אריות, נמרים.חסין וכל פעם איזה אחד ברח. אחות של

סבא שלי גרה ליד הגן, ותמיד היינו שומעים על בריחות.

~ אזאיזודירהמהילדותהכיאהבת?חסין אני הכי אוהבת לעבור. אני גרה

ברוטשילד כבר עשר שנים, בדירה שלי, וזה פשוט קשה לי. הבעל שלי לא מבין את זה.

אני אומרת לו 'די, אני רוצה חידוש' והוא לא מבין, 'הילדים כבר לומדים פה, זה הבית שלנו, עשינו אותו, שיפצנו', אבל הנה, אנחנו

עוברים בקרוב לנחמני.~ אתחושבתשזהבגללכלהמעברים?

חסין אני מעצבת, אני אוהבת את כל הלסדר והלשפץ. אני לא מרגישה בשום מקום שזה

הבית שלי. גוש אז אף פעם לא הרגשת או חשבת על

איזה מקום שהוא הבית שלך?חסין תל אביב.

גוש גם אני. את חושבת שזה משהו שאפשר לתקן? כי גם אני כל הזמן עוברת דירות ומגיל

צעיר לא היה לי בית. בגיל 17 כבר עזבתי את הבית כי לא היה לי טוב, ובגיל 19 הגעתי

לתל אביב. מעולם לא היה לי בית של ארבעה קירות שממש נתן לי תחושה של בית.

חסין ואת רוצה?גוש מאוד.

חסין גם אני, או שבעצם רק חשבתי ככה. בבית העכשווי חשבתי שהנה, אם זה הבית

למעלה למי קראת דוחוף ?

וילוז‘ני: אני בגילי הגעתי להחלטה שאני לא שיפוטי. אף אחד לא שם אותי שופט. אני יכול רק להחליט מה טוב לי. פעם הייתי מאוד שיפוטי, גם כלפי

אנשים אחרים וגם כלפי עצמי.גוש: והיום אתה מבין שאתה בנאדם קשה?

וילוז‘ני: כמובן. בטח.

פברואר 2013

40

URBAN CULTUREפרלמנט לייט

שלנו. גוש צריכה ללכת ברבע לתשע. יש לה חזרה עם הקספרים ממופע הארנבות. אין זמן לבזבז בשיחות בר ואנחנו מתיישבים. מיד מגיעים שוטים של וודקה. גוש וחסין

מורידות, וילוז‘ני נמנע. יש לו הצגה בתשע וצריך להיות מפוקס. אין צורך בהיכרות, הם

מכירים אחד את השני בשם, לא ממש נפגשו אי פעם. זה לא משנה, השיחה מתחילה מיד, אפילו לפני ששאלנו משהו. וילוז‘ני מתעניין

מאיפה גוש במקור. היא מספרת שמהרצליה אבל שההורים התחנכו בקיבוץ. מתחילים

לרוץ.

וילוז‘ני אז נוצרת בקיבוץ.גוש אני רוצה להאמין שכן. סבא שלי, אגב,

הקים את המאפייה בקיבוץ עינת. 'לחם עינת' זה הוא. אבל הכסף שייך לקיבוץ.

חסין גם ההורים שלי אנשי קיבוץ. אבא שלי מעין החורש ואמא שלי ממשמרות. גם מאיר

אריאל ושלום חנוך משם.וילוז'ני אז חגגו.

חסין בטח, הכי פריקים. וילוז'ני אז אני סתם ממושב דתי. שדה

יעקב.גוש גדלת בתור ילד דתי?

וילוז'ני סוג מסוים, כן. אבל רק כשהייתי קטן. ובכל זאת, זה תמיד ליווה אותי.

מגיעות מנות פתיחה. סלק על גורגונזולה צבועה בסגול, לזניה צמחונית, לחם הבית. חסין וגוש מורידות. גוש מספרת שזו אחת המסעדות האהובות עליה. וילוז'ני בקושי

נוגע.

//// הורים וילדים ////וילוז'ני אמא שלי במקור מפה, משינקין, מבית קומוניסטי. אבא שלי ניצול שואה, אומץ על ידי משפחה דתית בקיבוץ ואז הכיר את אמא שלי. חיבור שהוא בלתי

אפשרי. היא היתה קרה, אני מאמין שבגלל דברים בילדות. אבא שלה גורש על ידי

הבריטים כי היה קומוניסט, למשל.גוש אבל הם חיו ביחד בטוב?

וילוז'ני זהו, שבגיל 34 גיליתי שהם רצו

הפגשנו שחקן, זמרת ומעצבת אופנה לארוחת ערב ודרינק. הכרחנו אותם להתיידד אחד

עם השניה ובסוף ביקשנו מהם להסביר את משמעות החיים.

זה מה שיצא כשאפרת גוש, שמואל וילוז’ני ונעמה חסין מצאו את עצמם ערב אחד

בדייט כפוי

גלסי

אט

סק

ט

ר ט

ס יו

בןם

לוצי

קבענו לשבע בערב. בחמישה ל, אפרת גוש ונעמה חסין כבר ליד הבר, לוגמות קאווה. גוש, כמובן, לבושה בסטייל. חסין לבושה

היטב, אבל פחות מצהיר אופנתית. בהמשך, מסתבר, נדבר על זה. וילוז'ני מגיע רק בשבע

ועשרה. היו פקקים, בא עם האוטו. אני שואל אותו מה שלומו. "ברוך השם, עדיין

הולך לשירותים בלילה לבד. ולא פעם אחת. ארבע פעמים!" נפגשנו בביסטרו 'קפה

48' של השף יהונתן בורוביץ'. ערב נעים בחוץ ובפנים חמים. אנחנו מתלבטים בין הספות לכיסאות והולכים על האחרונים

כדי לא לשקוע לנמנמת בטרם עת. ברקע ג'אז נעים. הלקוחות עוד לא הגיעו. עוד שעתיים יתמלא פה, עד אז זו הממלכה

אוכל, שתיה,

גבר, אישה,

אישה

פרלמנט לייט

01

להתגרש. זה היה השוק של החיים שלי. אף פעם לא שמעתי אותם רבים. רק אחר

כך הבנתי שהם פשוט שני אנשים שלא התאימו אחד לשני.

גוש זה מדהים איך היום מתגרשים כל כך מהר, אז דאגו להשקיע הרבה זמן בשביל להרגיע, כי חייבים להסתדר אחרת זה לא

נורמטיבי.וילוז'ני תראי, היום, כשאני הולך לגן עם

הילדה שלי בת החמש הכל זה הרכבים של אבא-אבא או אמא-אמא. הילדים שלי

ממש דורשים ממני להתגרש.חסין לגמרי. הכל בשלישיות. אבא-אבא-

אמא וכאלה. איפה אתם גרים?וילוז'ני בתל ברוך. הילדה בגן בצהלה

צפון.חסין מה? חשבתי שזה ככה רק במרכז

תל אביב.גוש אתה גאה בזה? שאתה חי בזוגיות

כמו פעם, כלומר בזוג?וילוז'ני אני בגילי הגעתי להחלטה שאני לא שיפוטי. אף אחד לא שם אותי שופט.

אני יכול רק להחליט מה טוב לי. פעם הייתי מאוד שיפוטי, גם כלפי אנשים

אחרים וגם כלפי עצמי.גוש והיום אתה מבין שאתה בנאדם

קשה?וילוז'ני כמובן. בטח.

//// ילדים והורים ////מגיע סבב נוסף של וודקה. עושים עוד

לחיים. וילוז'ני שואל את חסין כמה ילדים יש לה. שלושה, מסתבר. בגילאי 11, 13

וחצי וארבע וחצי. שני בנים ובת. לווילוז'ני יש ארבעה. 17, 15, 11 )בת( ובן 5.

גוש איך הם מסתדרים עם הפרשי הגילאים ביניהם?

וילוז'ני הם? לא אכפת לי, הם לא מעניינים אותי.

הוא מראה תמונות של בת ה-11. חסין וגוש מתעלפות. חסין בתורה שולפת

אייפון ומציגה. הילדה שלה לבושה היטב כמלכת שבת. "נו, מה", היא אומרת, "אמא

למעלה משמאל לימין: אמאל'ה, אבאל'ה, מנסה

פברואר 2013

41

URBAN CULTUREפרלמנט לייט

שלה מעצבת אופנה". תמונות של הבנים היא לא מראה, "הם לא נספרים בכלל".

גוש ההורים שלי גם לא הבינו את התלבושות שלי.

וילוז'ני את בזוגיות עכשיו?גוש כן.

וילוז‘ני מצפה להמשך תשובה וכלום לא מגיע.

~ זהמצחיק.כלמישנשויכאן,יכוללדברעלזהבכיף.אתשלא,לאמרחיבה

גוש זה נכון, אבל גם בגלל שאני מרגישה שמדברים על זה המון.

~ אניחייבלומרשאניכלכךלאמחובר,אניאפילולאיודעמיהבחור

גוש )מחייכת חיוך ענק( אני רוצה לצרפת אותך על זה.

//// לב, בית, עיר ////~ אזשלושתכםילידיתלאביבבעצם?

וילוז'ני אני נולדתי בפתח תקווה.כולם פולטים 'הוווו' משתתף בצער. מדמים

קבוצת תמיכה.וילוז'ני גרתי שנה בשדה יעקב ואז עברתי

לתל אביב. למונטיפיורי. בשינקין, איפה שאמא שלי נולדה, קשה לי עד היום לעבור. יש לבנה במספר 38 שמזכירה לי את סבתא

שלי, אני בא, בוכה בה והולך. היום יש שם סטודיו לקעקועים. אם סבתא שלי היתה

יודעת, היא היתה מתפלצת.גוש אז גרת במונטיפיורי רוב החיים?

וילוז'ני לא ממש, אמנם רוב חיי גרתי בתל אביב. אבל מכיתה ד' עד כיתה י', גרתי

בהדסים. ההורים שלי עבדו שם.חסין יו, אני רציתי לעבור לשם בגיל 14. לא יכולתי לסבול את אמא שלי. אבל כשהגעתי

לשם לביקור, הבנתי שזה לא בשבילי. אמרתי, אם אני רוצה להתנקם באמא שלי,

יש דרכים אחרות.וילוז'ני אני חלמתי להקים שם בית ספר

שילדים לומדים בו מה שהם רוצים, וגם רציתי להיקבר שם. שם היתה ההלוויה הראשונה שראיתי, ואת הקבר שמו בלי

להזיז פרח מהאדמה. ככה רציתי.גוש זה מצחיק, הביאו אותנו בתור שיחה

של תל–אביבים וזו שיחה הכי לא תל–אביבית שיש.

אני מכריז בטעות על גוש כהכי תל–אביבית. חסין מתקוממת מיד. "אני הכי תל–אביבית!

היא עברה הנה, אני נולדתי וגדלתי כאן כל חיי".

גוש איפה?חסין בעיקרון כל שנתיים עברנו דירה. אבל

עיקר ילדותי עברה עליי בשטרוק, בגינה ליד העירייה. אין יותר תל אביב מזה.

וילוז'ני רגע, זה היה לפני שהזיזו את גן החיות?

חסין בטח. כשסבא וסבתא שלי היו באים מהקיבוץ, הם היו לוקחים אותי לגן החיות והייתי קופצת למזרקות. אני גם זוכרת את

הרגע שסגרו אותו. הייתי שבורה.גוש מה היה בגן חיות?

וילוז'ני וחסין הכל. אריות, נמרים.חסין וכל פעם איזה אחד ברח. אחות של

סבא שלי גרה ליד הגן, ותמיד היינו שומעים על בריחות.

~ אזאיזודירהמהילדותהכיאהבת?חסין אני הכי אוהבת לעבור. אני גרה

ברוטשילד כבר עשר שנים, בדירה שלי, וזה פשוט קשה לי. הבעל שלי לא מבין את זה.

אני אומרת לו 'די, אני רוצה חידוש' והוא לא מבין, 'הילדים כבר לומדים פה, זה הבית שלנו, עשינו אותו, שיפצנו', אבל הנה, אנחנו

עוברים בקרוב לנחמני.~ אתחושבתשזהבגללכלהמעברים?

חסין אני מעצבת, אני אוהבת את כל הלסדר והלשפץ. אני לא מרגישה בשום מקום שזה

הבית שלי. גוש אז אף פעם לא הרגשת או חשבת על

איזה מקום שהוא הבית שלך?חסין תל אביב.

גוש גם אני. את חושבת שזה משהו שאפשר לתקן? כי גם אני כל הזמן עוברת דירות ומגיל

צעיר לא היה לי בית. בגיל 17 כבר עזבתי את הבית כי לא היה לי טוב, ובגיל 19 הגעתי

לתל אביב. מעולם לא היה לי בית של ארבעה קירות שממש נתן לי תחושה של בית.

חסין ואת רוצה?גוש מאוד.

חסין גם אני, או שבעצם רק חשבתי ככה. בבית העכשווי חשבתי שהנה, אם זה הבית

למעלה למי קראת דוחוף ?

וילוז‘ני: אני בגילי הגעתי להחלטה שאני לא שיפוטי. אף אחד לא שם אותי שופט. אני יכול רק להחליט מה טוב לי. פעם הייתי מאוד שיפוטי, גם כלפי

אנשים אחרים וגם כלפי עצמי.גוש: והיום אתה מבין שאתה בנאדם קשה?

וילוז‘ני: כמובן. בטח.

בעמוד ממול וודקה לגוש, פיג' לחסין, שוט

ווטר סמול גלס לוילוז'ני

פברואר 2013

42

URBAN CULTUREפרלמנט לייט

)בהגייה מלעילית, כמו מנשה, א"ג(. הוא מנסה להיות תל–אביבי אבל הוא אף פעם לא יהיה. דיברנו על זה בהקשר של אופנה.

איך אנשים שמגיעים מחוץ לתל אביב ממש מנסים לעטות על עצמם אופנה, לרוב בצורה

מוגזמת.~ אז אפרת היא מנסה?

חסין בעיקרון כן. שלא תבין, אני מתה על איך שהיא נראית. אבל תל–אביבי לא ינסה

כל כך להיות אופנה. אמא שלי תמיד אומרת שאם היא לא הייתה מנסה להיות תל–

אביבית היא לא היתה יוצרת את האופנה שלה.

וילוז'ני תראי, מה שאני מתכוון בגזענות זה לא רע. זה מהמילה גזע, מלחפש את המקור

להכל.גוש חוזרת. אני חושף בפניה שחסין קראה

לה 'מנסה'. גוש מנסה? איי לייק דיס ניים.

וילוז‘ני רגע, רגע, אני רוצה שנייה לסיים את מה שאמרתי קודם עם הגזע.

גוש כן, לא היינו רוצים להפריע לך בשטף הדברים שלך. אני עזבתי אתכם, הלכתי

לעשות פיפי, עישנתי סיגריה ואתה עדיין מדבר.

וילוז'ני כן ומה שקרה בזמן הזה שהוחלט שאת 'דוחוף'. סתם, זה תרגום ליטרלי של מה שחסין אמרה. אבל ישר היא הוסיפה

שהיא אוהבת את הסטייל.חסין )לגוש( הסטייל שלך היה קיים לפני

שעברת לתל אביב?גוש כן. כשעברתי לתל אביב הרגשתי

שזה המקום שלי. בהרצליה תמיד צעקו לי פריקית מזוינת וג'ונגל, וכשהגעתי לתל אביב פתאום לא עשו עניין. אני חושבת שחיפשתי את הקול שלי מגיל מאוד צעיר. זה התבטא

בזה שרציתי ללכת לבית ספר לאמנויות, אף אחד בבית שלי לא התעסק במוזיקה.

והבגדים זה ביטוי של זה.חסין גוש זה השם המקורי שלך?

גוש לא. גושקס.~ זה יכול להיות אחלה שם לזמרת מצליחה.

אפרת גושקס וילוז'ני רואים? כאן מתחילה הגזענות.

גושקס זה מאיפה שהיא באה ויש תחושה שצריך לשנות את זה. ככה תל אביב.

תל–אביבי זה מי שנולד בתל אביב, שם צריך להתחיל. בואו נחזור כל אחד לכוס של

האמא שלו.גוש אתה אומר את זה רק כי אתה ממורמר

שהשתלטתי לך על העיר.וילוז'ני את השתלטת לי על העיר? בכלל

לא.גוש כן, מה המקום הכי חם עכשיו? 'קפה

אירופה' גורם לך לחשוב תל אביב?חסין צוחקת.

וילוז'ני סביר להניח שבהגדרה של התל–אביביות את יותר תל–אביבית ממני. אבל

בעיניי מי שמשלם לעירייה מיסים הוא תל–אביבי.

גוש אני מסתכלת על זה יותר רומנטי.חסין מי שגר בבניין רב קומות, וכל הדירות נראות אותו דבר, והילדים מתחרים למי יש נעליים יותר יפות, הוא לא תל–אביבי. הוא

מפספס. גוש בעיניי, מי שתל–אביבי הוא מי שחולם

את העיר הזאת.וילוז‘ני ומי שחולם לגור בניו יורק ולא גר

בה, הוא ניו–יורקי?גוש אם הוא גר בה, אז כן.

~ אז נעמה, לפי הגדרתך, וילוז‘ני הוא לא תל–אביבי.

חסין הוא אוף תל אביב.וילוז'ני תמיד הייתי עוף מוזר בתל אביב.

//// הנה הסוף. אחי שלי, הסוף ////חסין ווילוז'ני צוחקים. גוש מכונסת בעצמה,

שרה עם איימי ווינהאוס שמנגנת ברקע. שרה יפה, יש לציין. וילוז'ני וחסין מגלים

ששני הילדים הגדולים שלהם לומדים בעירוני א'. אני שואל את גוש אם היא

מרגישה קשר לעבר התל–אביבי, לאנשי 'כסית', והיא מספרת על ה'פיקוק', הכסית

שלי, עם משכנתא והכל, אז אני ארגיש בית, וזה לא ככה.

גוש אוי נעמה, את הורגת אותי עכשיו.וילוז'ני גם אני מרגיש ככה. אני מקנא

באנשים שחשים 'ביתי הוא מבצרי'.~ וגם אתה חושב שאם כבר בית אז רק

בתל אביב? חסין הוא לא גר בתל אביב. זה לא נקרא תל

אביב. הוא אפטר דה ריבר.וילוז'ני אוי נו, זה כמו שתגידי שאנחנו לא

באותה מסעדה כי את בשולחן אחד ואני באחר.

גוש לא, אבל אנחנו באמת לא באותו שולחן, צמוד אמנם, אבל לא אותו אחד. )צוחקת(

חסין אני רואה שזה נושא רגיש.וילוז'ני זה נושא מאוד רגיש כי זו קלישאה שאני מתבייש שבשנת 2013 עדיין קיימת.

זו אפילו גזענות. אני מכיר את העיר הזו כמו את כף ידי. אפטר דה ריבר... אתם גרים

אפטר דה ריבר.גוש וחסין צוחקות.

~ אתה אוהב את האזור שאתה גר בו?חסין ברור שלא, לפי איך שהוא מגיב.

וילוז'ני ממש לא נכון. פשוט אחרי שנים של מגורים ברמז, מרכז העיר, ומגורים ברמת

חן, שם הרגשתי ממש כמו בית בכפר, התחתנתי, וצריך להחליט איפה מגדלים ילדים. אחרי ששללתי את כל המקומות

הגעתי לפריפריה של תל אביב, מעבר לנהר.חסין אז למה בכלל להישאר בתל אביב?

וילוז'ני בגלל העבודה שלי. אם לא הייתי צריך להיות כל ערב בהצגות, הייתי עובר

לבני ציון. אני תמיד אומר שכשאשתי ואני נזדקן, והילדים יתבגרו, נעבור למרכז העיר.

אני גר רחוק, ואני תל–אביבי.

//// אני מריח שאלת המשך ////~ מה זה תל–אביבי?

וילוז'ני הו. תל–אביבי זה הו.חסין צוחקת. גוש יוצאת לסיגריה. מפחדים

מפילוסופיה.חסין תל–אביבי זה מישהו שלא יכול לגור

בשום מקום אחר.~ זה מישהו שנולד פה?

חסין וילוז'ני כועס עליי אז אני לא אענה. לי באמת יש דעות פשיסטיות. מי שלא נולד בתל אביב אנחנו קוראים לו מנסה

מימין וילוז'ני מנצח בתחרות ה"למי יש

יותר ילדים"

העכשווי בעיניה, משום שהמוני יוצרים יושבים שם. מגיע עוד שוט. גוש מורידה.

חסין טועמת ואז מספרת שיום שישי בתל אביב — אח, אין דבר כזה בעולם. על זה כולם

מסכימים.~ אוקיי, שאלה אחרונה. מה משמעות

החיים? גוש מה?

חסין יוצאת לסיגריה ותוך כדי אומרת: "לי ולווילוז'ני יש אותה תשובה".

~ אני רוצה לשמוע את התשובה של וילוז'ני.גוש אוי לא.

וילוז'ני רגע, זה פרלמנט לייט. מה העומק שאתה רוצה? מה משמעות השיחה שלנו

פה?~ אני נהניתי

וילוז'ני אז זהו. הנאה. זה כמו לשאול מיהו תל–אביבי. אבל אם אתה רוצה תשובה. אז

שלי היא — נחת רוח ליוצר. זהו.~ אפרת, יש לך תשובה יותר יפה מזו?

וילוז'ני תראה, ביני לבין אפרת יש חמישים שנה. כשהיא אומרת שהיא המשך לכסית זה משמח אותי. אבל כמו שלכל אחד יש

תל אביב משלו, לכל אחד תהיה משמעות משלו. אבל יש חכמים, אנשים שחושבים שיש להם מכסה משלהם והם מחפשים

אותו כל החיים. ככה אתה אמור לחפש את המשמעות.

~ אוקיי, אז אפרת, מה משמעות החיים?וילוז'ני היא משמעות החיים.

גוש אמר וילוז'ני.וילוז'ני צוחק.

גוש תראה, אני לא מתעסקת בלמצוא את משמעות החיים. אני מחפשת איך אני

יכולה לעשות טוב לאנשים ולעצמי, וגם לעיר הזאת ולמדינה שאני חיה בה. מנסה

להסתפק במטרות קטנות ויומיומיות.וילוז'ני ואת מאמינה שלכל אדם יש מכסה?

גוש אני חושבת שזו מחשבה די הרסנית. אתה עלול להיתקע על זיווג שלא הכי טוב

לך בלי לדעת איך לקום וללכת וגם לא להתחיל משהו חדש בגלל שאלות כמו אם

זה 'מכתוב' מה שיש לך. אני חושבת שאתה יוצר לעצמך את המציאות, הזוגיות, והכל משתנה משנה לשנה, ממצב נפשי למצב

נפשי. אני כן מאחלת לעצמי שאמצא מישהו שידע לקבל אותי ולהתבגר איתי ולעבור

איתי את השינויים ושנהיה סובלניים אחד כלפי השני.

וילוז'ני כשאשתי הגיעה, ידעתי שזאת היא.חסין חוזרת ושואלת "אז מה משמעות

החיים?" אני מעדכן אותה במה שווילוז'ני אמר. היא נפעמת מהרומנטיקה.

חסין אני בגיל 14 כבר ידעתי. מי שהיה מסכים, הייתי מתחתנת איתו. היה לי יותר

חשוב להיות נשואה מאשר שיהיה בית. זה בעיניי בית. האדם והילדים.

וילוז'ני מהנהן בהסכמה גדולה. "בית זה דבר פנימי", הוא אומר. "גם כשלמדתי בחו"ל היה לי

ברור שאחזור להופיע בארץ. זה הבית שלי".מדברים קצת על מעבר לארץ אחרת. כולם

מסכימים שאין מצב. חסין מאוד שורשית. גוש אפילו לא חשבה על זה. "נולדתי, אמות", היא אומרת, ואז חושבת קצת ואומרת שמדי פעם

היא כן שואלת את עצמה, אבל אין לה תשובה.חסין היא בנתה את עצמה פה, היא עברה דרך חתחתים. פה אנחנו אזרחים סוג א'. בכל מקום

אחר יהיה יותר קשה.

~ אז, נעמה, מה משמעות החיים?היא מנסה להתחמק ולבדוק מה וילוז'ני אמר.

הוא עונה שהיתה לו תשובה ארוכה. היא מתרצה.

חסין האמת, המשמעות משתנה לי. אם פעם זה היה לעשות מה שאני אוהבת ולהצליח במה

שאני אוהבת, אחר כך זה היה אמת ולהיות נאמנה לעצמי. היום הילדים משתלטים עליי. זו

משמעות החיים שלי. הגאווה, האושר, הרגש שהם מוציאים ממני, זו משמעות החיים. זה

יותר גדול מהכל. כשילד שלי מצליח זה יותר מהצלחה שלי. והכי מרגש, זה כשהילדה שלי

שוכבת במיטה ומסתכלת עליי. Love Song ברקע מתנגן השיר של הקיורבגרסה של אדל. אין עין יבשה בבית. וילוז'ני

מצחקק צחוק של הסכמה/אהבה. גוש אומרת שהיא מקווה להרגיש אושר כזה יום אחד. אחר כך יוצאים לחצר, אוכלים קינוחים. וילוז'ני קצת

מתווכח עם גוש כשהוא מנסה להסביר לה שהוא לא רואה הצגות כי אין לו זמן. היא לא

מבינה איך זה אפשרי ומדגישה כמה זה חשוב. הוא שואל בת כמה היא, היא מתעצבנת. בסוף

הם מתחבקים. "זהו, צריך לזוז", אומרת חסין כשהיא מביטה

בשעון.וילוז'ני מסכים. "אז מה עושים?" הוא שואל."את התחת מכסים", עונה גוש. על זה כולם

מסכימים.

גוש לוילוז'ני: אז גרת במונטיפיורי רוב החיים?וילוז‘ני: לא ממש, אמנם רוב חיי גרתי בתל אביב.

אבל מכיתה ד' עד כיתה י', גרתי בהדסים. ההורים שלי עבדו שם.

חסין: יו, אני רציתי לעבור לשם בגיל 14. לא יכולתי לסבול את אמא שלי. אבל כשהגעתי לשם לביקור,

הבנתי שזה לא בשבילי. אמרתי, אם אני רוצה להתנקם באמא שלי, יש דרכים אחרות.

פברואר 2013

44

URBAN CULTURE Snap Shot

מתכות, פאייטים, אבקות בוהקות ויאנה גור אחתVouge Paris הפקת איפור בפרוייקט נוצץ שכולו מחווה ללוקים אייקונים שפורסמו במגזין

על מדפי חנויות הגברים לצד פלטת הצבעים המונוטונית, המונוכרומטית, הגברית הקלאסית, הנעה בין גווני חום ואפור

למיניהם, מבצבצות לאחרונה יותר ויותר הבלחות צבעוניות סוערות. טורקיז, צהוב, ורוד. צבעים שבדי–אן–איי הטבעי שלהם אינם מיוחסים

ישירות לגבר הישראלי המצוי, אך מוצאים את דרכם אל ארונותיהם של לא מעט אמיצים. אם בעבר נחשבו הצבעים הנועזים הללו לנחלתן הבלעדית של נשים, במהלך השנה האחרונה נדמה כי מעצבי האופנה

אינם מנסים להעלים את הגברים שלהם תחת שכבות אפרוריות, אלא נותנים לצבע לשחק תפקיד מרכזי. חליפות שלמות בצבעי

ניאון הן הקצה הצבעוני של המגמה, אך עניבות, חולצות או ז‘קטים מופרדים מופיעים תדיר על מסלולי התצוגות בעולם ומחלחלים

אט אט אל הרחוב. אם בתחילה היה נראה כי זו אופנה למועדונים בלבד, או לאנשי אופנה ססגוניים, הרי ששיטוט ברחבי העיר מגלה

מציאות אחרת. גברים צעירים ומבוגרים מרשים לעצמם לזהור מעל האפרוריות העירונית ומתהדרים במכנסיים, חולצות ואפילו חליפות

שלמות, צבעוניות ולא מתנצלות אף לא לרגע קט.

-----עיר לבנה. גבר בצבע.

-----צילום נמרוד פלד Add-דוגמן אוריאן ל David Sassoon חליפותZara נעליים

נמרוד פלד

SnapShot

פברואר 2013

45

URBAN CULTURE Snap Shot

-----הוא צועד ברחובות בצעד בטוח. כאילו אין בינו ובין הקור שסובב אותו דבר. חולצתו המבצבצת מבעד לז'קט הזועק שקטה, כמו ביקשה לאזן

את עין המתבונן. הרוחות אינן שוקטות. פורעות את שערו. מפזרות סביבו עלים הנושרים מן העץ וקרעי עיתון שנלכדו במערבולות הכביש.

הוא נעמד תחת עמודי האבן הגדולים. עיניו נעוצות בקצה הרחוב. מבקשות לזהות את הרגע המדויק בו מתחבר הבטון לכחול הפרוש

מעליו, נמתח אל מעבר לאופק שהעין יכולה לראות.

פברואר 2013

46

URBAN CULTUREנוסה על בני אדם

מוצר ת הוא

קודואייליינר 3 נ

מהדורה מכר ב

שנם

ספנילא

מי ם,

חכתו

מת. הרעיון

מוגבלת

חשי

מת

מה כוללת יו

שגרש

ט על העפעף ט

שורמ

קו קבוע,

סכול הת

ת המכירה א

ם קו

מטנה לא ב

קתזוזה

ס קלרינ

שי סה היצירה. אנ

ונהרת

חו את

שפישבו על כל זה כ

חמאופיין

ם, החכ

האייליינר התיע

מרם

מנשא

מבנה ב

חן מב

שון, אך בט רא

מבב

קה תגלה כהבר

מש

מושי

הם

חודישה

שלוש.

ממ

של ש

ת ראם א

טרימע

ם טני

קמעין

ם ש האייליינר ויוצרי

טוחה

מרית

שרמאפ

שת

שמבר

ת. ח

תנועה את בהינף

ששול

מחיזה

ם לאתרגלי

מש

חרי א

ת, ח

טת יד בו

תנועם

סגלימ

ות

ת נהדרש

מברם

מגלית

מידוטי בעל ע

מיננוצבע דו

ח מר

שאינו נת, כזה

מצוינאו נוזל.

----מוצר

ה: תונ

חת

ה שור

שלב מ

שש,

מושי

ח לנהדר ונו

ם של אייליינר נוזלי ע

ת קנו

דיית.

טשל

קלה ונחה

מרים /

קליש

164 /

מוצר של ה

טכני ט ה

מפרה

ם סי

ח ניטי

מבמראה

הצנוע לשלה

קוי, הת: ני

ונפלאות פילינג

מצעוסה בא

מוה

ם מונע גירויי

ם התי לפני

ידידות

מצעות בא

ת. כל זאשויו

ורגית

שומ

שמ

ת המצו

חוש

שלום.

קש

מחד כפילינג

כולן בים

שונה עת הרא

ההיכרושד.

חתה ב

שיר לוותכ

המזכיר ג'ל דליל

ם הק

מרה

מנוני לא נראה או ש

ט מע

ום

תושכנע, אך ב

מש

הרגיתו על

חמרי

מרגע ת

קוש ד

מח

קיבל ם. העור

העור עורר פלאים העדין,

קמר

ת החה א

מש

במהאיפור

ם טין ג

חלוקה ל

נותר

מן נותר ובו בז

ש ביוק

העית

סופיתוצאה ה

ת. החו

רווי לתה

מראה הימה

קפה ש

שנקורן.

ק ומברי

עור בריא, ם

ששהרו

ת לכך ק

מובהמא

דוגם,

קמר

תר נכון השוני, יו

הראקובע.

ת מ

לא בא----

של ה: בובה

תונח

תה

שורשיהפוך כל עור עייף,

מוצר מעיין

ש, לתי או יב

בעיית.

חיוניות ו

חושל ל

תגבר מ

ם /קלי

ש 278 /

ם ש

ת לבומעודנ

סה ההגר

Especially Escadaחוני.

ח פרחו

ת בנימאופיינ

ם חי

קם לו

ששל הבו

בהרכבו ם ילנג

ם, גסף לוורדי

ק, בנוחל

ם, טיי

קזוט א

מברילנג, זרעי א

חנו, חר

תזנו, רק. ה

שמו

ס ואג

ת. שני

חנו בחר

תנו ורמ

הקבל היה

תשה

ח חו

הנית

מה רעננומד

שי וקי, פר

נשהו

מת,

חקל

מחרי

של אם לנו

מאוד גם

שה נעישע

שהגוף חר

סביבה. לאם ל

וגחד

ם האתרגלי

מם

שוהבו

קבל מ

חר, ת הא

חולנוכ

חר ק ולא

תק

תמ

ח גוון חו

הנית

מאבד את אף

שעוספר

מתו

שאפיין אות

ט הרעננוק

אפחילה.

תב

----ת

שאוהבמי

ה: תונ

חת

ה שור

תגלה ם

מצימצ

חח

תווי רימדי, אך

טי מיננ

ם דוש

שהבות

קבוצסביב

קהל היעד עבור

ת בר טורי

של הפרזנהגיל

שך, מו

רפאלי הוא ודאי יהיה שובב. ראוי לציון הוא

מרענן ושדר

מח ה

ק היפה והנוקבו

הבם.

ח נעוריקרה ורו

ת יובה בע

מ"ל /ם ל-50

קליש

440 /מ"ל /

ם ל-75 קלי

ש 550 /

ת על קו

מדויתיך, עונה

חהוא

שווה ש

סורי ס

קההגדרה 'א

שה עבודה ק' ועו

תיחוב ב

סל

ח הוא שב

שון לנפלאה. רא

סוף מודולרי הכ

ק הק

הפתיו

חת

שף חו

ק ותפר

מש

חיזה. ח לא

תר ונוק יו

ק דק

פת

שמבר

מגיעה החריו

אק ניכר

חלסה

מכש

חבה הר

חה שי

מש

ח הציפורן, כך ט

שמ

ת מצוינ

שה עבודה ת עו

חא

ת ת א

מלימיני

תזוזה ת ב

וצובעחבה. צבעי

הציפורן לכל רום

קימאופ

ם טרליי

הניוד הנים

ם לגווניקי

חלת

מם ו

חורפייו

מו לרוב תאי

ם', ויקרי

ם' ו'מי

ח'

שוב ח

חן המב

גווני העור. בת על

מידוחן הע

מבתר,

ביום

קים הל

קבלימ

הציפורן, ק,

מבריתוצאה גבוהה. הצבע

שאר על מיך ונ

סבעל 'גוף'

ם מי

קרוב לארבעה יהציפורן

מצעי ש בא

מושי

ם ללא ג

שן ס

חרי מיגון, ואפילו א

ם.ת כלי

טיפש

----ם בלי

ה: גתונ

חת

ה שור

ם', שאז

ם ט ה'ווא

קאפ

ת ק הניוד להפוך א

ח למצלי

של ת

מופת ו

ת לאוהאצבעו

מצוין, ק

ת. לקצע

מהות

צניעומאוד לעור.

מיא ח

ממיד ו

עם /

קליש

137 /

ת סדר

מם

ם העינייקר

ס ס

מבושה

חדט ה

טליפרוי

ם מכילה רכיבי

שמולה

על פורת

ם לפעילומי

תורם ה

פעיליטי אייג'ינג בעור העדין

אנשה

שלוסביב העין. על

סדרה: ם דיברה ה

רבדים

מצום, צ

טימ

קטיפול ב

ק העור. מיצו

ח ומראה הנפו

הקי,

מראה נת

ת בעלשפופר

השה ניצב

ט, בראמע

רפואי כשר

מאפתי ה

תכמ

סוי ש עי

ראם

קרת ה

ת אחדיר בעדינו

להם

מיד עם.

לאזור העינייקלה,

חה תי

מת

ש ניכרמו

שיה

ת גוון הפנינה קבו

כנראה בעקנה לעור

מש

מר חו

של החרי

ק. אמברי

ח ותו

ממראה

חה מרי

של חצי

ם ושבועיי

שינוי ת לא נראה

מדת

מם העור, אך

קמר

תי במעו

שמ

חיד ח, הגוון נראה א

טמוב

כתר.

ובהיר יו----

טוב מוצר

ה: תונ

חת

ה שור

חה, אך לא כזה מרי

ם לונעי

חה מ

שת עינייך ב

שיצעיד אם

קודשור ה

לעבר העם

קליש

תר. / 130 ק יו

מוצמ

והסוף פברואר /

עד

מראה ת

קצייקול

מק

חלכ

קה שי

חורף 2013, התיו-

סה

ם קי

טיס

ת ליפסדר

חברה ה

קר ס

ם אושה בגווני אדו

חדם

קיטי

ססיה. הליפ

קוורוד פו

ם מרי

חום על

סיס

מבום

תיישפ

ם לקי

מעניש

ם אורגניי

ם על מרי

שומלא, אך

סוי כי

ק ארוז טי

סטבעי. הליפ

מראה ט

טנטי ובו פ

קמכל יפה ופר

בחוצה

תון השפ

ת הקפיץ א

מש

קה זריזה, קל

ת המצעו

באמצב

מונע מבורך ה

ט ק

אפק

תיתגלה ב

משבו

סכל ת

מחוצה בעל

סובב' הש'

ם אוד

ת כל הבא ם א

תיחו והכ

כורמעבר לאריזה

מגע. תו ב

אישל

מדובר ביופי מה,

חכה

חידה, חה וא

חה נושי

ממוצר. ה

ט מנ

ם והפיגח נעי

חוהני

ם סייע לאוד

מטי

מיננהדו

ם תיי

שפשאר על ה

להימן.

לאורך ז----

ם ה: אוד

תונח

תה

שורת,

חומיד ובעל נוכ

נהדר, עטילי

סמכך ור

תר אך יו

ם תא

מראהו בהת

שנה אמ

ותו על

חשי

מת ולאופן

מולכ

מלאה ם: צביעה

תיישפ

הש

טוש

טמה או

שימר

ת חו

לנוכמראה

ת האצבע למצעו

באם /

קליש

תר. / 88 עדין יו

על ה

סנו

םאד

בני

01

יעל רייף

שהשם לאי

בו ESPECIALLY

ESCADA DELICATEESCADA של

NOTES DOT LINER 3 איליינר

CLARINS שלקה היא

שות

שהם לגבר

ש"הבו

ק חו

מגיע הכי רש

שלו, ק

הדלם".

שר, הרבה לפני כולשאפ

מד לנגד שע

ט שפ

מזה ה

ם שו

ת הבימני

של אעיניה

שיצרה קרלין כ

סנדרה אלכ

ם ש

של הבוחו

חומהיל ני

תת

אם,

תפוז דט,

מומברג

מורכב ה

ם ולבנדר, גרגירי פלפל אדו

ם חי גרניו

מרין, פרהל, עלי רוז

קה, ארז, טונ

ת, פולי סיגליו

ושולי, ענבר ואזוב לבן.

טפ

ם מרכיבי

ת המ

שים לר

תאבה

מאופיין ח

חוהענפה, הני

חד בוגר, מצד א

ק רב: מ

בעות,

טימיננ

ת דוחו

של ובעל נוכב

ט מע

מוני קי, לי

שני נמצד

ורענן. ----

מילה ה: ב

תונח

תה

שורתי

שם. ב

חכתו

מת —

חא

סי. ק

סם ו

חכתו

מם —

מיליתו על הגוף

שהושך

מם

גם

מו. לו היינו צריכיטיב ע

מיטור, היה זה ללא

חור פרזנלב

ק קבו

ק הבק. ר

ק ירון פינספ

מלבנה ת

חות פ

קצקל

שוש

מנו להפוך לבן לוויה מ

מונע ק.

תיקבוע ב

מ"ל / ם ל-75

קליש

199 /מ"ל /

ם ל-125 קלי

ש 249 /

שם לגבר בו

Ferrari Redשל

PowerFerrari

של מותג ליפקליק

B.COSMIC מבית Yossi המאפר

Bittonקרם עיניים

REVITALIFT LASER X3L׳OREL PARIS של

Nude לק מסדרתDior של

שיר ניקוי בעל תכ

שת שול

פעולה מ Rgnerin Three

Action CleanserCASMARA של

אתיקה מדיקל סנטר, המון יצירתיות בפתרונות אסתטייםבאתיקה מדיקל סנטר, בית רופאים לטיפולים אסתטיים ללא ניתוח, תוכלו למצוא רופאים מנוסים, בעלי התמחויות בעיות של רחב לספקטרום ומלא מקיף פתרון שלנו למטופלים מאפשר זה גיוון האסתטיקה. בתחום שונות

*9191 אבן גבירול 68 ומרפאות שפ”ה ברחבי הארץ

לאיזור אחד

חומצה היאלורוניתלשלושה אזורים

לשני אזורים 750ש”ח1600ש”ח

1350ש”ח1450ש”ח

טיפול מזותרפיה רפואי

מתנה!מבצעי הבוטוקס וחומרי המילוי ממשיכים

על כל הזמנת טיפול אסתטי

לכבוד השנה החדשה, אתיקה מחזירה לך את האור לפנים

אתיקה מדיקל סנטר, המון יצירתיות בפתרונות אסתטייםבאתיקה מדיקל סנטר, בית רופאים לטיפולים אסתטיים ללא ניתוח, תוכלו למצוא רופאים מנוסים, בעלי התמחויות בעיות של רחב לספקטרום ומלא מקיף פתרון שלנו למטופלים מאפשר זה גיוון האסתטיקה. בתחום שונות

*9191 אבן גבירול 68 ומרפאות שפ”ה ברחבי הארץ

לאיזור אחד

חומצה היאלורוניתלשלושה אזורים

לשני אזורים 750ש”ח1600ש”ח

1350ש”ח1450ש”ח

טיפול מזותרפיה רפואי

מתנה!מבצעי הבוטוקס וחומרי המילוי ממשיכים

על כל הזמנת טיפול אסתטי

לכבוד השנה החדשה, אתיקה מחזירה לך את האור לפנים

פברואר 2013

48

I MinnieURBAN CULTURE

----- Sample שמלה

אוזניים אודליה ארנולד

פברואר 2013

49

I MinnieURBAN CULTURE

החיבור בין קולקציות העילית בשבוע האופנה בלונדון בספטמבר האחרון, לדמותה האיקונית של מיני מאוס האחת והיחידה, הוליד סדרת פריטים מרהיבים ומשעשעים, שהוצגו

על מסלולי התצוגות והציתו את דמיונם של מליוני חובבי אופנה ברחבי העולם. הפריטים שהוצעו למכירה ב-ebay ויועדו

לתרומה, יצרו ביקוש עצום ובאזז מטורף שרק הלך והעצים את האפיל של הפאשניסטה הראשונה בעולמו המצויר של דיסני.

נעם פרוסט שטופפה על מסלולי התצוגות לאורך כל שבוע האופנה בלונדון, חבשה אוזניים ונכנסה לנעליה של הכוכבת,

העלתה אותה אל המסלול וירדה איתה אל הרחוב התל–אביבי.

-----סיפור מנוקד

I Minnie-----

צילום אלון שפרנסקי עורך אופנה נמרוד פלד סטיילינג נעה נוז'יק לסולואיפור נגה תמיר לסולושיער בנג'מין רואימי לסולודוגמנית נעם פרוסט לאלינור שחר

פברואר 2013

50

I MinnieURBAN CULTURE

-----חולצת נקודות אוסף פרטיסווטשירט Laka Laskova לרוני ברמעיל זארהאוזניים אודליה ארנולד

-----ג'קט ג'ינס אמריקן אפרל

גופית מיקי מאוס אוסף פרטי נמרוד פלדשרשרת תאודורה

טבעות Piece a Conviction לרוני בר

פברואר 2013

51

I MinnieURBAN CULTURE

----- Sample חולצת עוראוזניים אודליה ארנולד

פברואר 2013

52

I MinnieURBAN CULTURE

-----שמלה Common Raven ללטראנג'ה

שרוולון רוני בר

פברואר 2013

53

I MinnieURBAN CULTURE

-----חולצה Acne לוורנר שמלה רד ולנטינו לפקטורי 54 תיק אהבה לשניהטבעות Piece a Conviction לרוני בראוזניים אודליה ארנולד

פברואר 2013

52

I MinnieURBAN CULTURE

-----שמלה Common Raven ללטראנג'ה

שרוולון רוני בר

פברואר 2013

53

I MinnieURBAN CULTURE

-----חולצה Acne לוורנר שמלה רד ולנטינו לפקטורי 54 תיק אהבה לשניהטבעות Piece a Conviction לרוני בראוזניים אודליה ארנולד

פברואר 2013

54

URBAN CULTUREבעלי מלאכה

הבגדים של

אלף אלף

הבגדים של אלף אלף

טקסט וסגנון דפנה לוסטיגצילום גיא כושי ויריב פיין

כולן סוגרות. מכפתרות עד הסוף. הקולקציות של 'מיו מיו' והארון של אלכסה

צ'אנג הפכו למגפה. כבר למעלה משנה שהצווארון הסגור הוא השחור החדש.

בהתחלה היה בנזיריות הזו אפקט משחרר. היא היתה טריטוריה חדשה ולא מוכרת. היא

שידרה עכשוויות, רצינות, טוב טעם. אישה שאינה זקוקה למחשוף כדי לבלוט.

אבל עכשיו כשמגפת הצווארונים משתוללת על המדפים של כל רשת בארץ וחונטת כל חזה בעיר, כבר ברור שלכפתר את החולצה

עד למעלה הוא טריק לא פחות נדוש מלשחרר בה כפתור אחד מיותר. אלו שני

צדדים של אותו מטבע, שתי צורות של שימוש יתר. האחת מיוחסת לפאשניסטות

והשנייה לפרחות. האחת נחשבת מתוחכמת והשנייה לעממית. אבל המטרה וגם התוצאה זהות. הנזירי הפך לצעקני.

עברו שבע שנים מאז שג'סטין טימברלייק הצהיר שהוא מחזיר את הסקסי לאופנה.

אולי הגיע הזמן לקאמבק שני. 'אלף אלף', איילת הרמל ואפרת לוין, מציגות חזון

מודרני שבו הסקסי נוכח, אבל לא משתלט. הוא חלק מהמערכת, אבל הוא לא חזות הכל. בחולצת כפתורים בהירה ומחשוף נדיב פחות הוא מעורפל, בשמלת מקסי

עתירת שקיפויות הוא בולט. ובשני המקרים, הוא מאוזן. הטריק הוא לא לכפתר הכל או

לשחרר הכל. הטריק הוא לזכור שאם לא נעשה כל שביכולתנו כדי להדחיק, אז לא

נישאר עם התחושה שאיבדנו. לא איבדנו את המחשוף, פשוט צריך למצוא או להמציא

אותו מחדש. בית חזה שלא ראה שמש חודשים, לבן ובתולי, הוא במובנים רבים

נזירי וסקסי הרבה יותר מכפתורי פלסטיק שמטפסים עד למעלה. הוא המשוחרר, הוא

המסקרן. קנבס נקי, התחלה חדשה.

מעצבים מקומיים, אופנה מקומית

בעלי מלאכה01

פברואר 2013

55

URBAN CULTUREבעלי מלאכה

מצולמת קיאן פרנקפורט לרפי עגיב / איפור ושיער מורן סטויצקי לסולו / בגד גוף גנדורה / שרשרת מצפן עפרה שלף / ענק זהב קסטרו / שרשרת לב אוסף פרטי

דמות פיקטיבית שהיינו מלבישות

בקולקציה הנוכחית, שיש בה השפעות של שנות השבעים, היינו שמחות להלביש

את דונה פינסיוטי, היא השחקנית לורה פרפון מתכנית הטלויזיה 'מופע שנות

השבעים'. היא בחורה יפה וחכמה שאפשר היה להלביש אותה בבגדים רכים יותר מהסטייל שהיה לה בתכנית, בלי שזה

יפגע בעוצמה שלה.

פריט שהייתי לוקחת לקבר

אולי קטלוג של א.א וקפסולה של דגמים נבחרים, למקרה שארכיאולוגים שיחפרו בעתיד יבחנו את הדגמים שקברנו ומהם

יסיקו מסקנות על איך התלבשו בתקופה שלנו.

אלף

אלף

עונות

כשמגפת הצווארונים משתוללת על המדפים

של כל רשת בארץ וחונטת כל חזה בעיר, כבר ברור

שלכפתר את החולצה עד למעלה זה טריק לא פחות

נדוש משחרור כפתור אחד מיותר

הייתי עושה קולקציית קפסולה ל-

לפני הכל הייתי שמחה לעשות קולקציית קפסולה בשבילנו, הסנדלר הולך יחף

והמעצבות הולכות עירומות. איכשהו אנחנו אף פעם לא זוכות בדגמים המיוחדים. בארץ

היינו שמחות לעשות קולקציית קפסולה מיוחדת לקרן מור, הכל יושב עליה כל כך

טוב. היא יודעת להחזיק בגד והיא אישיות נשית חזקה ומצחיקה, שתי תכונות שאנחנו מעריצות. בחו"ל היינו שמחות להלביש את סופיה קופולה. שוב, אישה חזקה עם חוש

מדהים לאופנה ופאשניסטה שכל מה שהיא לובשת מועצם ומקבל אנדרסטייטמנט.

הכי אובר רייטד באופנה

פריטי פרווה. הם אמנם יפים ומספקים צורך פטישיסטי קדמוני, אבל היו צריכים

כבר מזמן להיעלם. יש היום המון חיקויים ובדים שנותנים אפקט לא פחות מרשים בלי

להשתמש בפרווה של חיה אמיתית. פעם ראינו משפט שמתריס נגד פרווה שנחקק לנו

."Real women wear fake fur" :בזיכרון

מה נלבש עוד 20 שנה

או שנלבש בגדים חכמים עם תקשורת ענן וצבעים מתחלפים לפי מצב הרוח, או

שנחזור לגלבייה וכותנה ממוחזרת.

פברואר 2013

56

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

METALHEAVY

צילום גורן ליובונצ׳יץ׳ / איפור יפעת פריזט — מאפרת ראשית ל-INGLOT ישראל

מתכות, פאייטים, אבקות בוהקות ויאנה גור אחתVogue Paris הפקת איפור בפרוייקט נוצץ שכולו מחווה ללוקים אייקונים שפורסמו במגזין

פברואר 2013

57

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

פברואר 2013

58

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

סטיילינג תמר מרקוביץ' / עיצוב שיער ליאור גבריאלוב / פאות רבקה זהבי / ע. צלם לירן מור / דוגמנית יאנה גור ל-Devotional / ג'קט זהב וינטג' סטור שינקין / טבעות ה.שטרן

פברואר 2013

59

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

צילום דביר כחלון סטיילינג

ליטל מעוז ל"רנואר"

ARTPOP

byRenuar

פברואר 2013

60

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

פברואר 2013

61

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

פברואר 2013

62

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

פברואר 2013

62

פברואר URBAN CULTURE2013הפקה מסחרית

63

URBAN CULTUREהפקה מסחרית

mc2 איפור נגה תמיר ל"סולו" / שיער לירז אגם / דוגמנית סילביה קיי לסוכנות

פברואר 2013

64

URBAN CULTUREכן, אני יכולה!

בייבי סנס והעיר הגדולה

חשבתי שיהיה מגניב ופשוט לפגוש את החברות בבתי הקפה הרגילים ולקשקש.

פחות חשבתי על מה יקרה כאשר הנסיכה תרצה לאכול, ואיך אשלוף ציצי אימתני

בפרהסיה )ואמן שלא יעברו בדיוק צלמי הפפראצי(, ואיך אנשים סקרניים שפשוט

ניגשים אל העגלה ופולטים - בול כמו אבא שלה! )אלוהי הנימוס, מישהו?( יהיו חלק

משגרת יומי. אז חשבתי. חשבתי גם שאם בא לי לצאת לדייט עם בעלי במסעדה

האהובה עלינו, ודפקתי הופעה כי סוף סוף יצאתי מהבית ולא לסופר, שזה גם יום חג,

ושותים יין )גג שתי כוסות, כי אני מניקה וזה( ונהנים עד מאוד, אז בטוח יהיה מגניב.

מגניב זו פריבילגיה של רווקים, כי כשהעיקריות המושלמות נוחתות מול

פרצופנו הסמוק אז בתזמון מושלם אמא שלי שתחייה — זו שמבחינתה ניסע

לתאילנד לחודשיים ונשאיר את הנסיכה איתה - מדווחת שהנסיכה לא מפסיקה

לבכות מהרגע שיצאנו ובהול חייבים לחזור. ברגעים כאלה אנחנו נזכרים בתכונה היקרה

מפז הזאת, ספונטניות, שפעם היתה מנת חלקנו והיום היא בעיקר בגדר חלום רחוק שמתרחק עוד יותר בדיוק ברגע שיוצאים

מהמסעדה פלוס קינוח אלוהי ארוז בשקית חד-פעמית מנייר מושקע, ומדדים הביתה.

באותו ערב גם גילינו שברגע שהנסיכה רואה אותנו היא מחייכת ונרדמת מיד. בובה.במסגרת גילויי האמהות החדשים אף

נוכחתי לגלות את תופעת ההזדהות המוגברת, במסגרתה כל אמא שעוברת לידנו ברחוב מציצה אל עגלתי וגם אני

מציצה אל עגלתה. מין מציצנות שכזו אבל בריאה. מציצות ומיד מפטפטות: "בת כמה

היא? עשית חיסון? באיזה אחוזון היא? יצאו השיניים? נהדר!" דברים שלפני שנה היו

סינית עבורי, והיום? באמת לא ידעתי שאני כזאת חברותית.

אמביציהכן, אני יכולה! אני אומרת לעצמי בלב שוב

ושוב. או שאולי בעצם לא?באמת חשבתי שאפשר הכל, סטייל לאכול

את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, בדיוק כמו בסרטים המפגרים שראיתי ללא הרף בזמן ההיריון ושהעצימו בי את הטמטמת שכבר

היתה קיימת וגם גרמו לי להזיל דמעה, אפילו מדלת שנטרקת, יותר מפעם אחת. ולענייננו: בתור תל-אביבית ותיקה ובליינית לא קטנה, חשבתי שאחרי שאלד את הנסיכה הכל יהיה אותו הדבר. למעט סטיות סטטיסטיות לפה

או לשם. אז חשבתי.

מגניבות זו פריבילגיה של אנשים נטולי חבילה יוקרתית בת חצי שנה

שמפנטזים על דייט רומנטי. איגי וקסמן מנסה להבין איך משלבים בין לילות

פורענות לערבי הנקה

הדחקותאבל מה שלא ידעתי וממש לא חשבתי

שיקרה זה שיהיה כזה ביג דיל ללכת לארוחת ערב אצל חברים אהובים. אמנם נחמץ הלב מעצם המחשבה להוציא את הנסיכה מהבית בסביבות שבע בערב —

שעת השינה המיינסטרימית - "אבל", הוספתי להרהר בקול או בלב, כבר לא

זוכרת איפה, "הרי צריך להרגיל את הנסיכה להיות דינאמיים". אז הלכנו.

ובהתחלה כמו בכל התחלה, הכל עבד. חיוכים כובשים, מתיקות–על ואופוריה מושלמת מבחינתי. הנה, כן אני יכולה!

ללכת בערב עם המשפחה וחברים לארוחה והכל תקין ואפילו מגניב. אלא שאז, קצת

אחרי שהדגימה נימוסי אצולה, הפך החיוך הכובש לפרצוף זועף במיוחד, השמיים

התמלאו בעננים, עיניים קטנטנות התמלאו בדמעות והקתרזיס שלי התרסק בן רגע

והפך למציאות עייפה. כל מה שרציתי זה להיות איתה בבית ולא עניין אותי כלום.

רגשות אשם שטפו אותי כמו צונאמי יפני ורמסו אותי לחלוטין. "מה את הולכת

עכשיו לארוחת ערב?" שאלתי את עצמי, וגם עניתי, "בושה! הביתה מיד!" אחר כך

גם הרכנתי את הראש לנוכח הקול שהמשיך להטיף, "הנסיכה צריכה את המיטה שלה".

וכך עם כל הכבוד לכולם, ויש המון כבוד, עם זנב מקופל בין הרגליים פלוס נסיכה בוכייה על הידיים, דידינו הביתה. בדיוק

כמו אז.

אחרי לא מעט לילות פורענות מהסוג שנגמר בדידויים בשלושה, יש לי רק מסקנה

אחת: מגניבה תל אביב ולפעמים גם אני, אבל הכי מגניב שהילדה שמחה ורגועה

וטוב לה. וזה מה שחשוב לי באמת. לטובת כולם. בסוף גם אני אמצא את האיזון המושלם בין הנסיכה שלי לתל אביב.

טקסט איגי וקסמןצילום דור מלכה

כן, אני יכולה!01

*6 שבועות במחיר של חודשמיוחד לקוראי unlimited / urban culture 169 ש”ח / cup a day 99 ש”ח

חפשו קאפס בחנות האפליקציותאו סירקו את הברקוד

Urbanc :בזמן רכישת מנוי הכניסו קודללקוחות חדשים בלבד

*

פברואר 2013

66

URBAN CULTUREאותה גברת בשינוי אידרה

הומוסקסואלים כפרית בטנסי. אני לא יודע כמה מהקוראים הנכבדים ביקרו אי פעם

בטנסי, אבל במדינה שעדיין לא מעכלת את התבוסה במלחמת האזרחים, קשה מאוד

להיות יהודי או הומו או אינטלקטואל חובב בישול. במקרה של שאנדור כץ מתנקזים

כל השלושה, ונדמה שהיה יכול להיות גרוע יותר רק אם היה גם שחור. כץ נחשב לגורו

של המאכלים המשומרים. למי שנדמה שמדובר בתחום אזוטרי, מומלץ לדעת שהוא

פרסם מספר ספרי בישול שעסקו בשימור מזון ואף מפעיל ערוץ יו-טיוב משגשג. על האיש שנראה כאילו נשלף משנות

השבעים המוקדמות עם שפם ופאות לחיים ארוכות, כבר נכתבו ארבע ביוגרפיות שונות

שנמכרות לא רע בכלל. קו ישיר מתוח בין כץ ובין הפריחה שיודעות המעדניות של

דרום תל אביב בואכה שוק העלייה. הגורו מטנסי הפך את הדגים הכבושים והמלוחים

לטרנד תזונתי לוהט. לא מאמינים? חפשו Sandor Katz בגוגל וראו בעצמכם. גם

לצמחונות המתפשטת במדינות המערב יש חלק בקאמבק של הדגים המשומרים. רבים

מוותרים על הסטייקים שלהם בגין מבטן הנוגה של הפרות, אבל לדגים מתברר, יש

לוביסטים פחות טובים. ויש כאן גם, איך לא, עניין כלכלי. בעוד שדגי–ים טריים במסעדות

הם כמעט מין בסכנת הכחדה, והמחירים בהתאם, הרי שדגי ההרינג ששוחים בלהקות

ישראל בעלייה. ואולי לכל הטרנד הזה אחראי בכלל יהודי בן חמישים ממוצא

הונגרי, הומוסקסואל מוצהר שהפך לגורו של משמרי המזון, ממלפפונים חמוצים ועד

לדגים? את המחשבה הזאת אני הודף כשאני פוסע ברחוב דה פיג'וטו, רחוב קטנטן ונסתר

מן העין מאחורי סניף הדואר )לשעבר( בפינת אלנבי ויהודה הלוי. כי כאן, בממלכת

הדגים הכבושים והמלוחים, הדג המלוח היה תמיד חלק מהתפריט בלי קשר לטרנדים,

והם בטח לא צריכים איזה אינטלקטואל אלטרנטיבי שיבלבל להם את ביצי הדגים

שמהם עושים איקרה. היום אני לא פה כדי לזלול, אלא כדי לראות וללמוד. עד שיפלטו

לי את המטיאס ויארזו בקופסת פלסטיק קטנה ואטומה, אפשר לדבר קצת על דגים מלוחים ואינטלקטואלים יהודיים הומואים ממוצא הונגרי. זו אולי נקודת יציאה טובה למסע בעקבות הטרנד הנוכחי, הקאמבק השני של הדגים המלוחים, שהפך מאוכל

מסורתי ושנוי במחלוקת למנה שהיא כמעט חובה בכל תפריט בר, או כמנה ראשונה לגיטימית גם במסעדות הטובות בעיר.

הקאמבק הראשון אגב, התרחש לפני קרוב לעשרים שנה: העלייה הגדולה מרוסיה ובנותיה הביאה לפריחה לא רק בתחום

הבשר הלבן, אלא גם בתחום הדגים המשומרים. הצריכה המתונה שהתבססה

עד אז על שומרי הגחלת של האוכל המזרח–אירופי או על באי בתי הכנסת, קיבלה

פתאום חיזוק רציני ממקור לא צפוי.

להקות גדולות, יחסי ציבור גרועיםהסיבות לקאמבק המדובר קשורות גם הן, איכשהו, ליהודים ממזרח אירופה. שאנדור

כץ נולד בשנת 1962 למשפחה יהודית בניו יורק, אבל החיים גלגלו אותו לקהילת

מה שטוב לסבא וסבתא ולגיטימי במעמד העלייה

לתורה, טוב כנראה גם לדור ה-Y הבררני. ניר קיפניס

יצא למסע שורשים בעקבות המטיאס וחזר עם מסקנה

אחת ברורה: היכונו לתחיית הלקרדות

טקסט ניר קיפניס

צילום בן יוסטר

אותה גברת בשינוי אידרה

הנה הפתעה: מטיאס אינו סוג שונה של דג, אלא בסך הכל הרינג צעיר, רזה מבחוץ ושמנמן מבפנים, לרוב ממין נקבה שנחשבת למעודנת וטעימה יותר, מתברר שבקטע

הזה הדגים אינם שונים בהרבה מבני אדם

משמאל, למעלה תחילתו של גרבלקס מצוין.

משמאל, למטה בן–יוסף וקיפניס

פברואר 2013

67

URBAN CULTUREאותה גברת בשינוי אידרה

גדולות קלים מאוד ללכידה, בעיקר באזור הים הצפוני. ומה עם המטיאס? אתם רשאים

לשאול, ובכן הנה הפתעה: מטיאס אינו סוג שונה של דג, אלא בסך הכל הרינג צעיר, רזה

מבחוץ ושמנמן מבפנים, לרוב ממין נקבה שנחשבת למעודנת וטעימה יותר. מתברר

שבקטע הזה הדגים אינם שונים בהרבה מבני אדם. יש כמובן עוד דגים שאנו מכירים

לרוב בצורתם המשומרת, כמו הלקרדה, המקרל והגרבלקס )סלמון כבוש(, אבל

הראשונה יקרה להחריד, השני אינו פופולרי במיוחד במחוזותינו והשלישי לא יצא מעולם

מהאופנה, כך שבמקרה שלו קשה לדבר על קאמבק. סיבה אחרונה לעלייה במניותיו של

המטיאס בתל אביב, קשורה לפריחה של מנות כמו איקרה וכבד קצוץ. עם לחם טוב בצד, חמוץ, זית וכוס בירה, מדובר בארוחה שתשביע כמעט כל בליין שצריך לכלכל את

מזונותיו בתבונה כך שיישאר לו מספיק כסף לדרינק הבא.

מסעות כיבושמורה הנבוכים שלי במסע לחקר ההרינג

הוא מיכאל )מימי( בן–יוסף, דמות מוכרת בקרב חובבי היין והגרגרנים בישראל. אילו

הייתי צריך לספר כאן את תולדותיו של בן–יוסף, אפשר שהיינו זקוקים לעוד כמה

דפים, ולכן אסתפק בלומר בכמה משפטים: האיש נולד ברומניה, עלה ארצה בגיל צעיר,

היה לאחד הטייסים הראשונים בחיל האוויר כבר בראשית שנות החמישים, ומאוחר יותר,

עד גיל הפרישה, שימש כקברניט באל על. הקרבה הזאת אל 'חוג הסילון', כפי שהיה

נהוג לכנותו בתקופה שבה רוב הישראלים הסתפקו בחופשות בבית ההבראה של

ההסתדרות, חשפה את מימי לתרבות אוכל ושתייה שלא היתה ידועה אז בישראל. בהמשך הפך לעיתונאי יין, פרסם כמה

ספרים בתחום ונחשב היום לזקן השבט של קהילת הפודיס המקומית. 'הקברניט–

סוביניון' מכנה אותו בחיבה אחד מהקולגות שלי. בצדק רב. בן–יוסף, שועל כבישה ותיק,

מסכים כי מדובר ברנסנס לשוהי הים. "יש בהחלט טרנד גדול מאוד לכיוון הדגה, אך

גם לכיוון החזיר. לפחות בשכבת הגיל שלי מדובר ברצון להתרחק מהבשר האדום והשמן לטובת משהו בריא יותר", הוא

מסביר, אך ממהר גם הוא לקשור את העניין לתזרים המזומנים. "הדגים המשומרים,

כלומר 'הדגים המסריחים', נחשבים למזון של העניים. אתמול הייתי באירוע בבית

של חברים מבוססים והגישו שם דג מלוח. לא יכולתי שלא לצחוק: הבית עלה אולי

8 מיליון דולר והכיבוד 25 שקלים. אולי זו האווירה הכלכלית הכללית שמאפשרת גם

למי שמצבו הכלכלי טוב, לאכול אוכל של פשוטי העם".

מימי לוקח אותי לסיבוב בין דוכני הדגים של שוק הכרמל, מקום שהוא בן בית בו

מאז עקר לפני למעלה מעשור מהרצליה פיתוח לטובת מגורים בלב תל אביב. נמרוד

הוא האיש הראשון שאצלו אנחנו עוצרים. לבקשתי הוא מנקה ומפלט עבורנו חמישה

דגי הרינג נפלאים. אפשר כמובן לאכול אותם גם כך, במיוחד אם מצוידים בלחם טוב, צנון טרי וחריף ורצוי גם כוסית של

וודקה בצד. אלא שאנחנו כאן כדי לתמוך בכיבוש. כדי להצליח טוב יותר מהמדינה

בתחום הזה, מפרט באוזניי מימי את המתכון הפשוט שלו: את פילה ההרינג

או המטיאס משרים במי קרח למשך כארבעים דקות )רצוי להחליף את המים

כמה פעמים במשך התהליך(, אחר כך מניחים להתייבש על נייר עיתון, ובינתיים

פורסים בצל יבש לרצועות ומכינים גם כמה עלי דפנה וכדורים שמנמנים של פלפל אנגלי. המצרך הבא הוא שמן קנולה. מכאן העסק פשוט: מניחים בכלי שניתן לאטום

היטב את פרוסות הדג, מעליהם שכבה של פרוסות בצל, וחוזר חלילה. בין לבין

מפזרים מעט פלפל אנגלי וכמה עלי דפנה ומכסים את הכל בשמן קנולה. עכשיו צריך

סף–יו

בןמי

מי

פברואר 2013

68

URBAN CULTUREאותה גברת בשינוי אידרה

רק להניח במקרר ולהמתין שלושה ימים )גם אם נחפזתם וטעמתם אחרי יומיים, לא קרה שום אסון(, ולמשך השבועיים הבאים יש לכם הרינג ביתי כבוש וטעים להפליא.

הבעיה היא שדווקא עכשיו לא עומדים לרשותי שלושה ימים להמתין עד לביס

הראשון. כשאני מבקש ממימי לבחור את המקום הטוב ביותר בעיר לאכול בו את מנת

המטיאס שלו, הוא לא מתקשה לבחור בין האלטרנטיבות שמניתי: "אצל שרי אנסקי, ללא ספק", הוא אומר, "המחיר קצת גבוה,

אבל התמורה נהדרת". כאשר הקביעה הזאת מגיעה מפי הגיבור אין לי אלא לשתוק בהסכמה. לפיכך, מצויד בכל הידע התיאורטי

הזה, אני מתקדם דרך כמה נקודות ציון נוספות טעימות בתל אביב.

הראשונה היא שוק העלייה בדרום העיר, מקום בו שוכנות מעדניות רבות של תורכים

וסלוניקאים שמציעות לא מעט מליחים באיכות טובה ובמחירים סבירים. 'אברמנטו'

היא כנראה הטובה מכולן, אבל גם חלק

ממתחרותיה שוות הצצה. מרבית מאורות הבירה שבסביבה כוללות את המטיאס

בתפריט, אבל הכי נעים לאכול ממנו אצל מתי לנדשטיין, הידוע גם כ'מתי המקלל', בפינת הרחובות מטלון וזבולון, שם הוא

מוגש ביחד עם בצל יבש, פלח לימון ואם מבקשים — גם מעט חזרת ואולי גם קללה

עסיסית פה ושם. זה אולי לא המטיאס הכי משובח בעיר, אבל הבירה המצוינת שנמזגת לצדו, שלא לדבר על הנוף האנושי המרתק,

עושה את ההבדל.

מקום נוסף שמצטיין במטיאס שלו הוא פאב 'המנזר' הוותיק הממוקם בקצה העליון של

שוק הכרמל. שם מוגש המטיאס עם בצל על גבי ברוסקטה כמנת–בר זולה למדי. נכון שמדובר במנה שמתחסלת בארבעה ביסים בדיוק, אבל היא טעימה עד כדי כך שאתה

מתחיל לתהות איך זה שעוד לא גדל בטבע מטיאס מפולט על גבי ברוסקטות 'בילט

אין'. הבעלים, ליאור הר–גיל, מספר שהגיע פעם לפגישה בחברה סיטונאית ידועה

שמייבאת את הדגים מהולנד. הבעלים אירחו אותו יפה, מזגו לו וודקה וערכו טעימות, עד

שבהשפעת הוודקה סיפר להם שהעסקה הצפויה ביניהם תוזיל מאוד את העלויות

שלו מול הסוחר שממנו הוא רוכש כרגע את הדגים. למשמע שם הסוחר, הזדעקו בעלי

החברה והבהירו לו שישמחו לארח אותו בכל עת, אבל לא יעשו איתו עסקים. הם אינם פוגעים בעבודתו של הספק הנוכחי

שלו: "אבא שלו ואבא שלנו היו באותו מחנה ריכוז!", גילו לו את פשר הנאמנות. הפתרון

שנמצא לבסוף הוא די משעשע: סוחר שלישי ששמע על הפרשה אמר להר-גיל,

"אל תדאג, אני אקנה מהם במחיר נמוך ואמכור לך באותו המחיר, לי הם לא יוכלו להגיד מילה, אחרי הכל, גם אבא שלי היה עם אבא שלהם באותו מחנה ריכוז". הנה

לכם התרה. כשיוצאים מהמנזר ויורדים את רחוב טשרניחובסקי לכל אורכו, מגיעים ל'לה

מולאן', שמאחורי דיזנגוף סנטר. זה המקום למי שמחבב את ההרינג שלו בשרני ושמנוני, בתוך באגט פריך. נכון שחלק מההבדל עושה

כאן הבאגט הטרי, אולי הטוב בעיר, ולא רק הדג הכבוש, אבל יותר ממרכיב כזה או

אחר, הניצחון כאן הוא בקונספט: בלי ירקות פרוסים, בלי חמוצים, בלי רטבים, רק באגט

טרי, קצת חמאה והרבה דג בטעם טבעי שהכבישה כמעט שלא פגמה בו.

לא לכל פועלעוד קצת צפונה ומערבה משם מקבל

ההרינג באהבה את חוכמת ההמונים. אודה ולא אבוש, אני לא מת על מתחם שוק האיכרים בנמל תל אביב, מקום שאליו

נוהרים תושבי הפריפריה כדי לצפות בתל–אביבים רועים בסביבתם הטבעית,

אבל הצלחתו של דוכן הדגים של שרי אנסקי היא כנראה ההוכחה שהרינג טוב

משאיר צלחת ריקה. אמנם ניתן למצוא כאן גם סרדינים, סלמון וטונה מעושנת, אבל

ארבעת הבאגטים לפני זה שלי — וגם שניים אחריו, היו הרינגיים למשעי. בעצם גם זה

לא מדויק, כי למרות שהוא מחזיק במקום הראשון בתחרות הבאגט עם ההרינג הטוב

בתל אביב ביחד עם זה של 'לה מולאן', נדמה שהכריך של אנסקי הוא כמעט אנטיתזה לבאגט הספרטני מבוגרשוב: נתחי הרינג

קטנים ומופלאים מונחים על הבאגט, אליהם מצטרפים בצל יבש קצוץ, בצל ירוק, מטבל

חריף עדין שמזכיר מעט צ'ימיצ'ורי ביתי, מיץ של עגבניות שרי כתומות שנסחטות

מול עיני הלקוח — טריות וטעימות להפליא, ולבסוף נגיעות של שמנת חמצמצה. אם

תרצו, מדובר בווריאציה ישראלית על סלט ההרינג בשמנת שמקורו במטבח הצפון–

גרמני.

אם אנסקי מעניקה את הגושפנקה הפופולרית לשובם של המליחים, הרי

שאת החותם הרשמי ביותר על התנחלותו המחודשת של הדג–המלוח גם בתפריט הנוצץ ביותר, מספקת מסעדת 'טורקיז'.

המסעדה הנפלאה הזאת היא הוכחה שאין צדק בחיים האלה: לא רק המון כסף, ים

כחול ובריכה עם דגי זהב יש בלובי של דיירי ה'סי אנד סאן', אלא גם את חדר האוכל הטוב ביותר שיכול אדם לאחל לעצמו. לטורקיז מגיעים כמובן לא רק

כדי לאכול דג מלוח, ובכל זאת, שתי מנות של דגים משומרים מופיעות בתפריט:

החל מגרבלקס בצלפים, שמיר ושמן זית שמתאים לאופיים של רוב יושבי המקום,

וכלה במנה המעניינת ביותר אולי בין מנות הפתיחה במקומותינו: 'דג כבוש' — נתחי

דגים משתנים כבושים ומעושנים בתוספת נעימה של שמן זית ובצל ירוק קצוץ

מעליהם. מה שחשוב כאן, יותר מהאיכות המוקפדת, הוא העיקרון: אם הדג–המלוח שהיה בעבר סמל של קידוש בבתי הכנסת

או מאכל אהוב על קשישים יוצאי מזרח ומרכז אירופה, הפך למנה לגיטימית

בטורקיז היוקרתית, סימן שהקאמבק הושלם.

אודה ולא אבוש, אני לא מת על מתחם שוק האיכרים בנמל תל אביב, מקום שאליו נוהרים תושבי הפריפריה

כדי לצפות בתל–אביבים רועים בסביבתם הטבעית, אבל הצלחתו של דוכן הדגים של שרי אנסקי היא כנראה

ההוכחה שהרינג טוב משאיר צלחת ריקה

אחת שתיים שלוש דג מלוח +++++++++++++++++++++++

הרבה לפני שאנדור כץ ההונגרי, היו ההולנדים. אמנם יורדי ים רבים משלהי ימי הביניים תובעים לעצמם זכות

ראשונים על ההרינג הכבוש הראשון בהיסטוריה, אבל בספרות עולה מיד שמו של וילהם בוקלזון ההולנדי.

העובדה שאנחנו זוכרים את שמו של הג'נטלמן בן המאה ה-14, היא בעיקר מפני שהוא היה הראשון להעלות

על הכתב תופעה קולינרית נהדרת. באותה התקופה היה נהוג לשמר בשר ודגים באמצעות מלח או עישון,

אלא ששימור דגים במלח היה גם יקר בשל כמויות אדירות של מלח, גם מצמיא מאוד — לא עניין של מה בכך כשנמצאים בהפלגה של כמה שבועות ללא מקור מים חיים, ובעיקר הפך את הדגים מיצורים בשרניים ועסיסיים לגושים מלוחים וחסרי חיים. בוקלזון עשה

מספר ניסיונות שימור דגי ההרינג במעט מי מלח וגילה שהדג לא רק נשמר ראוי למאכל, אלא שהוא יוצא עסיסי וטעים לאין ערוך מהגרסה שהצטמקה לה במלח. השאר, חברים, הוא כמעט היסטוריה: מההרינג ההולנדי שנמכר

כמעט בכל קרן רחוב עם לחמניות זעירות המשמשות יותר כמארז אלגנטי לדג ופחות כמקור לפחמימות, ועד לדג המלוח, אותו מאכל שנוהגים לאכול בבית הכנסת,

אחרי הקידוש של שבת בבוקר.

למטה היו שלום ותודה על הדגים.

פברואר 2013

70

URBAN CULTUREשוק העיקרים

מה וזה רמקול בלוטות' גרסתBluetooth 4 באיכות שמע גבוהה,

המאפשר הזרמת מוזיקה מכל .MP3 טלפון סלולרי, מחשב או נגן

חיי סוללה — 10 שעות.בפועל ווליום לא רע, ימלא

בהצלחה חדר אך לא הרבה יותר. גם הבאסים לא רעים. העיצוב מגניב

ועל הרמקול יש מבחר כפתורי שליטה לווליום, העברת שיר ועוד.

אבל כשמתקבלת שיחה נכנסת אי אפשר לענות דרכו, וזה כבר

קצת מיושן.אז עושה את העבודה. קצת יקר.499.99 שקלים. להשיג ברשת

דינמיקה סלולר.----

Disco 'רמקול בלוטותSuperTooth של

יעל רייף

שוק העיקרים

01

מה וזה בתוך שרוכי הכובעים של הקפוצ'ונים עוברות אוזניות מובנות.

האוזניות מתחברות בעזרת בננה שיוצאת מתוך הכיס היישר אל הסמארטפון. ניתן לבחור מ-64

סוגים שונים של קפוצ'ונים בשלל צבעים ודוגמאות. האוזניות עמידות

לכביסה עדינה של 30 מעלות ללא שימוש במייבש.

בפועל הסאונד חביב באיכותו והאוזניות המגובות בסיליקון נוחות מאוד בתוך האוזן ואף

חוסמות חלקית את רעשי הסביבה, הקפוצ'ונים יפים ומחממים

והאוזניות אכן עמדו בכביסה.אבל אין דיבורית מובנית וחבל שכך.

הלוגו של מפתח הסול הנמצא ליד הכיסים קצת מיותר וילדותי.

אז יופי של פתרון כשקר ולא רוצים לחפש את האוזניות כל הזמן.

169-129 שקלים.soundsgoodclothing.com

----

קפוצ'ון עם אוזניות מובנות Soundsgood של

מה וזה ביטס ד"ר דרה בשיתוף עם דיויד גואטה הוציאו אוזניות מעוצבות

המתאימות לקהל 'רגיל' ולקהל מקצועי, דיג'ייז למשל. לצד איכות

השמע המובטחת, יש גם פטנט מגניב: כשמרכיבים את האוזניות

כרגיל אפשר להתנתק מרעש הסביבה, ואם מסובבים אותן החוצה,

גם מי שלצדכם יהנה מטעמכם המוזיקלי. בנוסף, מחבר קלט כפול

מאפשר לחבר בנוחות את הכבל מימין או משמאל, או לחלופין לשרשר למאזין נוסף. על הכל חשבו היצרנים. בפועל אוזניות מעולות בזכות עיצוב מגניב ואיכות שמע מצוינת שנותנת

את הכבוד הראוי לכל בס ובס. גם יפות וגם נוחות בזכות משקל הגיוני,

וגם האריזה הכוללת בין היתר כבל עם מתג דיבור ל-iPhone ול-

Blackberry, קומפקטית ויפה.אבל המחיר הגבוה יהפוך ככל הנראה את האוזניות המיועדות לקהל הרחב

לנחלתם של 'מאזינים' מקצועיים בלבד, קרי, אלו שבכיסם מצויים

המזומנים.אז מוצר נהדר ואיכותי, מקצועי

ומרשים. מיליון דולר בייבי לאוזניים מבינות עניין.

1,399 שקלים. להשיג בלעדית ברשת באג.

----

Beats by Dr. Dre Mixr

urbaninsta

מה וזה 110 גרם, 3.9 אינץ' סוללה לשש וחצי שעות דיבור, מצלמה

5 מגה פיקסל עם אופציית צילום גם כשהטלפון נעול, אנדרואיד 4 והעיקר — עמיד בפני אבק ומים,

חשוב במיוחד במדינה ים תיכונית.בפועל הסוללה מחזיקה יופי וגם

נטענת במלואה תוך חצי שעה, מערכת ההפעלה יעילה ופשוטה והכי חשוב — הנייד בהחלט עמיד בפני אבק ומים, ושרד אפילו כוס

מים שיצאה משליטה.אבל רזולוציה נמוכה יחסית של

354x480, גודל הזיכרון 4GB בלבד, אין מצלמה קדמית, מסך המגע

מעט רגיש מדי ומכבה שיחות וכשמחברים אוזניות המכשיר

מאבד מעמידותו בפני מים. בנוסף, הפקקים שאוטמים בפני

מים לא ידידותיים ואפילו מקשים על הפתיחה של כיסויי האוזניות

והמטען. אז לא מתחרה בגלקסי וחבריו, אבל יעיל מאוד למטיילים והמחיר שווה

ביותר.1,799 שקלים בסוני מובייל, החל

מ-1,445 שקלים בחנויות פרטיות.----

XPERIA GO טלפון סוני

#uc_israel רוצים שגם התמונות שלכם יקבלו חשיפה אצלנו? תייגוואנחנו נפרסם את התמונות שיעשו לנו את זה.

@ira

hok

@key

dar

@shi

r87

הטבה מיוחדת לקוראי

URBAN CULTURE

מכונת קפהמקציף

100 קפסולות

++

578₪ ב-

בוטיק אספרסו קלאב: בזל 34, ת"א

4 49 9*בכפוף לתנאי התקנון

לקבלת ההטבהסרקו את הברקוד

מציצים לשפים הגדולים בארונות

המטבח

קיבת פנדורה01

פברואר 2013

72

URBAN CULTUREקיבת פנדורה

יש סכנות במטבח פתוח לסלון. שרון

כהן יודע את זה. בפינת האוכל

בביתו ניצב שולחן עץ ארוך המשקיף

מצד אחד אל מרפסת שמש

רחבה, ומהצד השני אל המטבח הביתי

הבהיר והפתוח אל חדר המגורים.

הפתיחות הזו נעימה מאוד אבל גם מבהירה לכל

הפוצה את פיו במטבח כי דבריו

נשמעים בכל הבית. לכן, למשל, כששרון

מארח אנשים ומבקש מהם בנימוס תקיף שלא ישלחו

לו ידיים לסירים, עדי אשתו הנמצאת בסלון תמיד תתעצבן ותטען שאינו יודע

לארח. לא שזה עוצר בעדו. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, מבשל השף המוכשר

ארוחות ענק למשפחה המורחבת משני הצדדים. לפחות פעמיים בשבוע הוא

מקדיש זמן למשפחה המצומצמת ומכין ארוחות ערב על טהרת גבינות, ביצים וירקות ולפעמים גם ארוחות גדולות

יותר. בשאר השבוע האחראית לבישולים הביתיים היא עדי. אנחנו יושבים סביב

השולחן הגדול וכהן מוציא את הסלולרי ומציג תמונות של ארוחות משפחתיות

מגוונות. "זאת תמונה מארוחת לובסטרים בבית. הכנו פסטה עם בשר סרטנים, ניוקי

בחמאה לבנה, ברוקולי מאודה ולובסטרים, ובשבוע שעבר הכנו סיר ענק של קובה

דלעת חמוצה", הוא מפרש את המראות המגרים. הילדים, בני שלוש וחמש, הם נס של העדפות קולינריות ומאוהבים במגוון

מעורר קנאה של חומרי גלם. כנראה בעקבות הוריהם.

חובב אויסטרים, מפנטז על חמון ומשתמש במטבח הביתי כמעבדת ניסויים למנות המוגשות במסעדה. שרון כהן הוא אחד השפים המוערכים והיצירתיים

בתל אביב, אבל ביקור בטריטוריה הפרטית שלו מגלה שלו ולסנדי בר יש משהו במשותף

האנרכיסטטקסט ריטה גולדשטיין

צילום בן יוסטר

שרון כהן )36( שף ובעלים של מסעדת 'שילה'. נולד בשכונת רמות בירושלים. דרכו הקולינרית

החלה ב'סאקורה' היפנית הירושלמית של שף בועז צאירי ובמסעדת 'קבלייר' הצרפתית היוקרתית בראשות השף דידי בן ארוש. משם

עבר תל–אביבה ל'רושפלד', מסעדתו הראשונה של שף יונתן רושפלד. לאחר סגירתה הקים יחד

עם שף דניאל זך את מסעדת 'כרמלה בנחלה'. כשרווה מהסצנה הקולינרית בישראל טס לעבוד

בספרד, משם שב ארצה ועבד כשף וכיועץ למסעדות ולבתי קפה רבים. לאחר סטאז' בצרפת,

שהיה לדבריו סבל גדול, החליט לשוב למולדת ולפתוח מסעדה משלו. מאז הוא נמצא ב'שילה'

ולמרות תכנוני העבר הלא רחוק לפתוח מסעדה בלונדון, נראה שהוא כאן כדי להישאר. מעניין

שדווקא כהן הוורסטילי, הידוע בחיבתו לחומרי גלם יוקרתיים ובשילוביו מאתגרי החך, משמש

היום כיועץ קולינרי לרשת 'ארומה' ישראל.

למעלה כהן בטריטוריה הביתית

פברואר 2013

73

URBAN CULTUREקיבת פנדורה

יש משהו מיוחד שאתה מבשל רק לילדים?

"הילדים אוכלים מה שאנחנו אוכלים. ואנחנו לא מכריחים. הם נחשפים אלינו ואוכלים

הכל. בגלל הקרבה למסעדה, הילדים ממש גדלים בה. כשהילד היה בן שנתיים לקחתי

אותו למכירת דגים. הוא הרים דג ואמר 'אבא תבשל לי'. המשפחה הזאת חיה אוכל,

יושבת במסעדות וגרה במטבחים שמבשלים בהם המון".

לעדי, שהקימה וניהלה איתו את המסעדה בשנים הראשונות, הוא נשוי כבר קרוב לשמונה שנים, אחרי שש עשרה שנות

זוגיות. יחד, בדירתם הנינוחה והמרווחת הם ממתינים לילד השלישי. למרות שהיא

לא נושאת מטען גנטי זהה, גם 'שילה' היא בהחלט חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

"'שילה' זאת האהבה הראשונה שלי. השקעתי בה את כל מה שיש לי. אבל ככה זה היה צריך להיות כי אני קצת אנרכיסט

באופיי", מספר כהן. כבר שבע שנים שהוא משחק את המשחק שלו. אינדיבידואל. לא לוקח חלק בשום קליקה ומתפקד על תקן

שותף יחיד ב'שילה', אחת מהמסעדות המצליחות והיציבות בתל אביב. לא

המיתון, לא הביקורות על יוקר המנות, ולא המסעדות הנסגרות חדשות לבקרים

מצליחים לערער את אג'נדת הסוליסט של כהן, שמאמין כמו כל בעל חומוסיה טובה,

שאוכל עושים באהבה ובכיף או שלא עושים בכלל. "אף פעם לא הסתדרתי במסגרות",

הוא מספר, "לא בצופים ולא בבית ספר, לא עשיתי צבא ולא הסתדרתי במסעדות

כשכיר. לכן פתחתי מסעדה משלי. כדי שיהיה לי איפה לבשל".

איך האנרכיזם הזה בא לידי ביטוי היום ב'שילה'?

"באוכל למשל. כולם הולכים לכיוון של מוצרים זולים בגלל המיתון, ואני הפוך. מביא לובסטרים, וונגולי ואויסטרים ולא שוחט את הלקוח על זה. הרבה שפים אומרים 'אני לא יכול לעשות במסעדה שלי מה שאני רוצה בגלל הקהל''. במסעדה שלי אני עושה רק

מה שאני רוצה, פה המרד שלי וזה לא נובע מאליטיזם, אני אוהב גם כבד עוף".

אגב וונגולי, אילו חומרי גלם חסרים לנו בארץ?

"הרבה פירות ים חסרים וגם ברווזים, יונים, סוגי דגים ושמנים שונים. אבל עם הכל אני

מצליח להסתדר, מה שחסר לי באמת זה חמון, פרשוטו ונקניקים טובים במסעדה.

הכל בגלל הסכם אוסלו", הוא צוחק, "לא רק

מה שחסר לי כאן באמת זה חמון, פרשוטו

ונקניקים טובים במסעדה. הכל בגלל הסכם אוסלו.

לא רק שלא יצא לנו ממנו כלום, גם נכנס לשם חוק

החזיר ובכלל הפסדנו

למטה הכלבה סטלה. ברוב המקרים מעדיפה

מזון יבש

שלא יצא לנו ממנו כלום, גם נכנס לשם חוק החזיר ובכלל הפסדנו".

מה הדבר הכי חשוב לך כשאתה חוזר הביתה מהמסעדה אחרי סרביס?

"אני תמיד אוהב שיש סיר של אוכל חם בבית".

אנחנו עוברים לעניין שלשמו התכנסנו ואני פותחת את המקרר. לא מפתיע במיוחד,

המון ירקות ופירות, טבע עוף, בשר טחון, חמאה, גבינות, קוטג' ומילקי.

של מי המילקי?

עדי מחייכת בהשלמה, "שרון אוהב לאכול מילקי בלילה כשהוא חוזר". המגירות

והמזווה של הזוג מסגירים חטא קולינרי נוסף: סירופ ויטמינצ'יק. אך לצדו מאזנים את המצב מיני דליקטסים נוסח קלמארי ממולא וטונה איכותית בקופסה. "יש פה

הכל", אומר כהן על השעטנז, "אין לנו הרבה חטאים, אבל ברור שלפעמים הילדים אוכלים

שוקולדים תעשייתיים וכו'".

פברואר 2013

74

URBAN CULTUREקיבת פנדורה

ומה אתה הכי אוהב לאכול?

"הדבר הכי נפוץ שהייתי אוכל זה לחם עם שמנת חמוצה. עכשיו אני לא אוכל לחם כבר

חודש כי אני בניקיון, אבל אני מת על כריכים. לפני הניקיון הייתי מסתובב במסעדה ואוכל כל הזמן פוקצ'ה עם המון אנשובי, מוצרלה,

בזיליקום ובצל. מתישהו, בעתיד, יהיה לי בית קפה שיהיו בו כריכים מיוחדים".

הסטיגמה ששפים מעדיפים לחזור מהעבודה ולהתנחם בלחם עם משהו

מתקיימת אצלך?

"אני יותר מתוחכם מזה. אבל מה שאני באמת הכי אוהב זה אורז. אני מת על

אורז קר עם פטרוזיליה, שמן זית ובצל, או פתיתים קרים. אבל עם כל זה, אני עדיין

פיינשמקר ונורא אוהב אוכל. אם הוא לא הכי טעים ולא הכי טוב, אני לא אוכל".

יש ציוד במטבח שחשוב לך במיוחד?

"אני לא בן אדם של ציוד. כשגרנו בירושלים הכנו בטוסטר אובן סטייקים ענקיים,

ובמטבח סטודנטים קטנטן ארוחות סושי לחמישה עשר איש. אפילו שוק טלה הכנו

בתנור שאמא שלי קנתה כשנולדתי והעבירה אליי".

היום אי אפשר להגיד שהמטבח של כהן נעדר מודרניות. יש בו את כל הציוד הבסיסי הנדרש: סכינים טובות, סירים בעלי תחתיות

כבדות, אבל לא יותר מכך. "גם ב'שילה' הסיפור דומה", הוא מבהיר, "כמו שלא

תראי אותי הולך עם בגדי מעצבים או נוסע

בג'יפ, גם במטבחים שלי זה ככה. אין לי ציוד מטורף, אני נגד תרבות צריכה". על השיש

הביתי מונחות מבחר מקינטות, מכונת קפה, שקית גדולה של פולים איכותיים

ומטחנה. "אני מאוד אוהב קפה ולפני הניקיון הייתי שותה ארבע עשרה כוסות ביום". את מכל הטסטרס צ'ויס שעומד מיותם במגירה מתרץ כהן, "קפה שנמצא בבית עבור האורחים". מסתבר שהבחור אוהב

לארח ולא רואה בעניין מטלה גדולה, "לפני המסעדה היינו מארחים המון. היום בגלל

התובענות של המקום אנחנו מארחים פחות, אבל עדיין יש את תקופות החגים שבהן

מתארחות אצלנו המשפחות מכל צד ואני מבשל".

יש משהו שלא תבשלו במטבח בבית?

"אין דבר כזה".

ומה המרחב של המטבח הביתי מסמל בשבילך?

"המטבח שלי בבית הוא סדנת ניסויים למסעדה. אני מביא מ'שילה' מצרכים שאין

לי בבית ומנסה כאן דברים חדשים. המון מנות מעולות שיש במסעדה הומצאו פה, ולא כדי להמציא מנה אלא פשוט כי הכנו

ארוחת צהריים וזה עבד. המטבח של הבית ושל המסעדה לא חיים בנפרד".

יש מנות שלא עבדו?

"יש מנה שאני מאוד אוהב ולמרות זאת הורדתי מהתפריט: ריזוטו צוואר טלה

עם דלעת וסנט מור. היא לא תקשרה עם

התפריט ולטבחים היה קשה להוציא אותה. כנראה שזאת מנה אינטימית שלי שאפשר לעשות אותה בבית, אבל במסעדה אני לא

שלם עם איך שהיא יוצאת. יש בה יותר מדי דקויות".

יש משהו שיכול להוציא אותך מדעתך במטבח?

"חוץ מריח של דגי בריכות שנסגרים על מחבת, אותו אני שונא, אני לא אוהב שפים

שמרימים יד על מלצרים או טבחים ויש לא מעט כאלה. אני שונא ונחרד מאלימות

מילולית קונסיסטנטית ומאנשים שהתרבות שלהם היא השפלה ועריצות. אני אדם

שמאמין באנרגיות ובסביבת עבודה — אם אנשים יעשו אוכל בשמחה הוא יצא שמח

ואנשים ייהנו ממנו. אם יכינו אוכל בתסכול הוא ייצא קפוץ". למרות הרקע הקולינרי

העשיר שלו במסעדות נחשבות, כהן מתעקש כי העבר שלו לא מגדיר את סוג

האוכל שהוא מכין. "הבישול שלי מאוד אמוציונלי והאוכל שלי לא גרנדיוזי, הוא

די מופנם ואנשים אומרים שהוא ייחודי". בהמשך ישיר לאג'נדה הסוליסטית שלו,

כהן מעיד על עצמו שאין אדם שאיתו היה מעוניין לבשל. "גם לא הייתי רוצה להיות

חלק מקליקה", הוא מוסיף, "כשאתה נעשה חלק מקבוצה שמדברים בה את אותו אוכל

נוצרות מנות מקבילות. אצלי אין. זאת לדעתי הסיבה שהמסעדה עובדת. כי החוויה

הקולינרית בה היא משהו אחר".

אני לא אוהב שפים שמרימים יד על מלצרים או טבחים ויש לא מעט כאלה. אני שונא ונחרד מאלימות

מילולית קונסיסטנטית ואנשים שהתרבות שלהם

היא השפלה ועריצות

למטה 'הקובנה של צביה'. בזכות הסמנה,

מתת האל לאנושות

מדד הדו קיום

פברואר 2013

75

URBAN CULTUREדו קיום

מוכרת לנו ומוערכת. לכן קל היה לנו לסמוך על הברנש שידע לספק את שני העולמות

הנפרדים אשר מבקשים בקשה צנועה אחת: שעת מרגוע קולינרית לנפש ולחך, מגובה בבשר משובח )היא( ונטולת מזון

מן החי )הוא(. היינו סמוכים ובטוחים שגם אם יאלתר וילהטט ודאי יוציא תחת ידיו

תענוגות אכילים. והקרניבורית? היא קיפצה במקום כקטקט עולץ תוך קריאות "מזללה!

מזללה!" איפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה.

מתחילים לאכול. ראשונה הגיעה לשולחן 'הקובנה של צביה' שכל מהותה להיות עטופה מכל עבר בסמנה, אותה חמאה

מזוקקת ומתובלת קלות שטעמה עמוק ואגוזי. אצל אדוני מוגשת כבודת הבצק

הנפלאה הזו לצד עגבניות מרוסקות ופלפל ירוק חריף. בינתיים שיחק הטבעוני עם

הסכו"ם ולגם 'גריי פיז' — קוקטייל מצוין המשלב ג'ין, תערובת ארל גריי, לימון,

סוכר ותבלינים — שבאופן מיוחד הוגש לטבעוני ללא חלבון ביצה. הקרניבורית

מצידה הכחידה את הבצק העוגתי והחם והיללה את תימן בזכות הסמנה, ללא ספק

המצאת המאה. ואז הגיעה המנה הטבעונית הראשונה: סלט חריף של מנגו, קינואה שחורה, שקדים חלוטים, עגבניות, צנון, טפיוקה, עלי מיזונה ורוטב סויה ומיסו,

תענוג רציני של משחקי טעמים, כשכל ביס מציף טעם אחר בפה. פרט לטעמים, נהנה

הפה גם ממשחקי מרקמים בין הקינואה המתפצפצת, התסיסה הקלה של הסויה,

חלקלקות הטפיוקה ורכות העגבניות והמנגו. בהחלט משהו לכתוב עליו הביתה

או לדחוף בפני כל המכריז תוך פלבול עיניו: "מה כבר אפשר לאכול כשטבעונים?" הקרניבורית הלכה על תפריט הספיישלים

והזמינה 'חורף תאילנדי', מעין 'סלט' משוגע של כל מה שיכול לגרום לחך להתרגש. היו

בצלחת הגדולה והצבעונית שעלתה על גדותיה המוני מרכיבים שהתחברו יחדיו

למשהו שמרגע הביס, עסק החך בנסיונות לפרש מה הולך כאן. כוכבי המנה — סשימי

פלמידה אדומה, קלמארי ובייקון חרוך

דו קיום. זה מה שאנחנו מנסים ליצור בביקורת המזון הזו. הטבעוני הרי לעולם

לא יחזור להיות אוכל בשר. מבחינתו מדובר בדת, אמונה שלמה שהעולם יהיה מקום

טוב יותר אם כל בני האדם ילחכו רק עשב ודומיו, כולל נבטים. והקרניבורית? יש אולי

מקום למשא ומתן, אבל כרגע, וגם 32 שנים אחורה, בשר זה הוויטמין שלה. זה ודגים

ופירות ים. לפחות במינון היא הבטיחה שתרד. "בשביל האנרגיה", היא מסבירה

ובעיניה מבט של טורף. פתרון שתי מדינות לשני סועדים הרי אינו אפשרי. כי מה, נפסיק

לבלות יחד? בכל פעם שנהיה רעבים אחד ילך לחומוסיה והשנייה לשווארמיה? לא.

דו קיום הוא הפתרון, אם כי לא פתרון קל, על כך מלמדות התנסויות קודמות שתמיד השאירו אחד מאתנו כשחצי תאוותו בידו,

ולפעמים גם תאוותו השלמה. למרות העלייה במספר הטבעונים — ואף מילה על טרנד — מסתבר שאין עדיין הרבה מסעדות

מזן השוות אשר מחזיקות במנות טבעוניות מעניינות וראויות יותר מפסטה ברוטב

עגבניות ואיזה חציל קלוי עם סלק לפתיחה )וכמהין, כמובן. תמיד מישהו יזרוק כמהין.

מוצר יוקרה שעשה הסבה לחלטוריסט שמופיע באירועי טבעונים(. אז הרמנו

טלפונים, שאלנו, ביררנו ותחקרנו יודעי דבר עד שעלתה ה'מזללה' של מאיר אדוני

כאופציה מבטיחה. אמנם אין לטבעונים תפריט מוכן מראש, אך ברגע שמכריז על

עצמו מי מהסועדים "אני טבעוני" המטבח כולו מתגייס למשימה ומציע מגוון מנות שיוכנו במיוחד בשבילו. במילותיהם של

רן וסטימפי — הפי הפי ג'וי ג'וי. את מאיר אדוני אנחנו מכירים עוד מ'כתית', ויכולתו

לצייר וליצור מנות ולשלב טעמים ומרקמים,

קרניבורית וטבעוני

יוצאים למזללה

צילום דן פרץ

דו קיום01

בעדינות — צוותו לקולרבי, כרוב לבן וירקות פריכים נוספים. את זץ הרעננות סיפקה

הכוסברה, כשאת הכל תיבלו ויניגרט עוקצני–מתקתק, זרעי כוסברה פריכים,

בוטנים ואורז יסמין קלוי שהוסיף למנה טעם עצי–שורשי. הקרניבורית שיבחה.

מנה טבעונית של בורגול עם ארבעה סוגי עגבניות — מנומרות, שרי, ערבה וצהובות,

מיני פלפלים קלויים וקרם חצילים, שהגיעה על תקן עיקרית, היתה פחות מרשימה

בהתחלה. כל פריט בפני עצמו היה טעים, אבל שום משחקי טעמים לא הורגשו. עם

זאת, כשמועכים את העגבניות פנימה לתוך העסק ונותנים ערבוב עם קרם החצילים

הקלויים, כל הטעמים משתלבים לכדי תמהיל מצוין שאי אפשר להפסיק לאכול,

ממש כהתנהגות המכורים. ובכל זאת, מכיוון שבסופו של דבר המנה מוצלחת כשהיא

בערבוביה אחת גדולה, נוצרת הרגשה של מנה שהיתה יכולה להיות טובה כמנת צד או כמנה מלווה, ולא כמנה מרגשת

בפני עצמה. בנוסף, העגבניות הוגשו עם הגבעולים, מה שכפה מאבק קל של הפרדה

עם המזלג כשרצינו למעוך אותן פנימה, על מנת שלא ניחנק מגבעול סורר. מצבה

של הקרניבורית היה חיובי יותר. הסופלקי שהזמינה סיפק את תאוות הבשרים

שיצרה המנה הדגית הראשונה. נתחי טלה שנצלה על פחמים וצבע את שאר מרכיבי המנה בהדף של טעמי עשן ואש, היה רך

ונעים בפה ושכבת השומן שעטפה את הנתחים תרמה טעמי בשר נוספים. לצדו,

בערבוביה אחת נפלאה היה תבשיל עגבניות שרופות, לימונים כבושים עם טעם עדין,

טחינה אתיופית אגוזית וסמיכה, שמן זית וסומק. הרושם הכללי הזכיר מנות ערביות

אמיתיות עם טעמים חזקים של שריפה ותיבול עז, אך לא כזה שמשתלט על טעמם

המקורי של המרכיבים. הטבעוני הסתכל במתרחש בדאגה וסינן תחת זיפיו משהו

על כך שארכו לה הניבים. היא גרגרה כלפיו בהנאה והתעלמה מדברי הבלע שנובעים

מאנמיה קלה. הקינוח הטבעוני, מרק אקזוטי שבסיסו חלב קוקוס, מורכב מרוטב שבו

שוחים שני כדורי סורבה, אשכולית אדומה מרירה ומרעננת ופינקולדה עדינה. הרוטב

עצמו היה חמוץ לאללה, אבל בשילוב סורבה האשכוליות האדומות הוא היה טעים, גם

אם ממצה את עצמו אחרי זמן קצר והרבה לפני שמסיימים את המנה. ובכל זאת, על דבר כזה לא מפרקים הסכם שלום. בפעם

הבאה באוסלו הבנויה.

למעלה מימין דמיינו את המנה בלי קוביות

הסלמון. ככה טבעונים רואים את זה. סלט חריף של מנגו, קינואה שחורה, שקדים חלוטים, טפיוקה

ושאר דברים טובים

8

ה(.תע

הפת

שחו

תם

שוה

קיפ

סא

לת

ריק

עי ה

כיי )

ונע

טבה

9

ה(.מנ

ל בכ

ר סו

מל

פוטי

י ות

יריצ

ל וכ

אעי,

צוק

מת

רושי

ת )רי

בוני

קרה

בכל זאת, מכיוון שבסופו של דבר המנה מוצלחת כשהיא בערבוביה אחת גדולה,

נוצרת הרגשה של מנה שהייתה יכולה להיות טובה כמנת צד או מלווה, ולא

כמנה מרגשת בפני עצמה

טקסט קרניבורית וטבעוני

פברואר 2013

76

URBAN CULTUREלוכדי הארומה

טקסט ליון–תמר גבעשף קונדיטורית ומנחת קורסים וסדנאות

קונדיטוריה ומתוקים

צילום קארה גולדברג

ששוזר את הזמנים, הסיפורים והחוויות, את ההיסטוריה לעתיד ולעכשיו. כך גם המחשבות

וההגיגים המתנדנדים בין אלו שנטמנו בנו ובקודמים לנו לבין החיפוש אחר התיבול

האותנטי בעל הנגיעה והחותמת האישית. הפקה עשירה בריחות וטעמים.

לצאת משיממון הקינמון

רבות דובר ונסקר המושג 'ראס אל חנות', אותה קבוצת תבלינים שנרקחת כלאחר סוד

על ידי סוחרים שמעבירים את הפורמולה מאב לבנו בצוואה לא כתובה של מידות וניחוחות. לרוב אלו תערובות המיועדות לבישול בשרים, ירקות וקטניות. למרות

השידוך המחמיא שמעשיר כל מסת בצק בקשת רחבה של טעמים לא צפויים ומחזק כל

נוכחות שוקולדית בארומה נפלאה ומבליטת טעמים, קשה למצוא פורמולות שעוסקות

במדעי המתוקים והבצקים. המתכונים שלפניכם עוסקים בחיבורים לא

קונבנציונלים בין חומרי גלם שונים לתבלינים, ולקטניות שמקבלות על עצמן תפקיד נוסף

ומשמשות כמתוות טעם ומרקם.

מחשבות הן כמו תבלינים. זוהי תחושה מציאותית שבלעדיה הכל יכול להיראות

תפל למדי. הטעמים וההתאמות בחיבורים כמו בתפילות, הדגשים והצירופים,

הניחוחות שמעלים זיכרונות ישנים או יוצרים זיכרון חדש ולעתים מפתיע. הרגע

שבו היד נשלחת לתבלין הוא רגע של בחירה מכרעת. אין חזור מרגע טמינתו בתבשיל.

אין יד בעולם כולו שתניח את התיבול בדיוק באותה מידה. ישנו רק הקירוב, זה

לוכדי הארומה

פנקוטה חלביצה אווריריתחלביצה, אותו ממתק סוכרי עמוס בפירות יבשים ושקדים, ובעיקר לא מומלץ לבעלי

לסתות רגישות. משהו בגרסת השווקים של הממתק מעורר רתיעה ומשיכה בו זמנית: מחד גיסא אי סבילות ללעיסות הדביקות שנדמה שלעולם לא ייגמרו, מאידך גיסא,

משיכה למראה האקזוטי של קיר לבנים דקורטיבי ומלא בכל טוב. גרסת הפנקוטה

שמובאת כאן מכילה את כל היתרונות המסוכרים והוויזואליים של המנה, מינוס

הצורך בלעיסה נצחית.

חומרים לשתי תבניות אינגליש קייק או 10 כוסות הגשה

<< 7 גרם ג'לטין<< 1/4 כוס חלב << 480 גרם שמנת מתוקה 38% << תערובת תבלינים 'מסאלה' )ראו בהמשך(<< 150 גרם סוכר << 1/2 כפית תמצית וניל גרגירים משובחת

<< 480 גרם שמנת מתוקה לקצפת<< 50 גרם פולי קקאו גרוסים

<< 120 גרם תערובת פירות יבשים )ניתן לרכוש בחנויות תבלינים(

תערובת מסאלה<< מקל קינמון

<< תוכן של 3 תרמילי הל<< 2 ס"מ שורש ג'ינג'ר

<< 4 פקעות ורדים<< 2 סרטים מקליפת תפוז<< 4 סרטים מקליפת לימון

אופן ההכנה<< מערבבים את הג'לטין עם החלב ומניחים לו

להתרכך. << מערבבים בסיר שמנת מתוקה עם סוכר, וניל ושאר התבלינים, ומחממים על להבה קטנה

עד לסף רתיחה. << מוסיפים את תערובת הג'לטין אל הסיר

ומערבבים במטרפה ברציפות. << מסירים מהאש ומניחים לקירור.

<< לאחר שהתערובת קרה ובעלת מרקם המזכיר פודינג, מקציפים לקצפת רכה את

השמנת המתוקה הנותרת, ומוסיפים אליה תוך המשך ערבול, את תערובת

הבסיס המקוררת, עד להבלעתה המוחלטת וקבלת קרם יציב.

<< מקפלים לתערובת את מיקס פולי הקקאו והפירות. מעבירים למקרר או למקפיא ל-6

שעות לפחות, עד להתייצבות.

פנקוטה חלביצה אוורירית

'ראס אל מתוק' או 'תערובת תבליני הקונדיטור', תפאר ותאדיר עוגיות, בצקי שמרים ולחמים, קרמים ובלילות, מסות

לגלידות, אך גם תוציא קרמל פשוט משלוותו בטרם הגיע לנקודת רתיחה.

<< 130 גרם קינמון<< 30 גרם מוסקט<< 10 גרם ציפורן<< 35 גרם ג'ינג'ר

<< 15 גרם גרגירי הל << 10 גרם פלפל אנגלי

<< 10 גרם אבקת גרגירי וניל משובחת

<< טוחנים לאבקה דקה, מתבלים לפי העיןוהאף ואת העודף שומרים בצנצנת

אטומה במקום חשוך וקריר.

תערובת תבליני הקונדיטור

על תבלינים, מחשבות ושאר תערובות

פברואר 2013

77

URBAN CULTUREלוכדי הארומה

את העגבניות הלחות וגבינת הפטה אפשר

להטמין בפנים או לעטר איתן את הבצק

אתרי האינטרנט רוויים במתכונים ללחם האיטלקי שעשה עלייה, התאזרחות וגיור. הוא כבר צולם באין סוף זוויות משוחות בשמן

זית, וקיבל מלבושים שונים בדמות אנטיפסטי ושאר ירקות. המתכון שלפניכם מכיל, כחלק מהבצק, גרגירי חומוס מבושלים שנטמעו

בו יחד עם שלל תבלינים. במקרה הנ"ל יכולים נוטרי הכוסברה להסיר דאגה מלבם. זרעי כוסברה אינם דומים או מזכירים בטעמם את העלים הטריים. קליית הזרעים משחררת ניחוחות מתקתקים ומעניקה ללחם זריקת טעמים בעלי מנעד רחב. תוספת החומוס וקמח התירס מוסיפה למרקמו נימוחות וקריספיות, וכל שנשאר

הוא מגש עם פירורים קלילים. ים תיכון חדש.

חומרים לשתי פוקצ'ות גבוהות בתבנית קוטר 22<< 1/2 ק"ג קמח לבן או שטיבל מספר 2 << 2 כפות קמח תירס דק << כוס מים פושרים << כף שמרים יבשים << כפית וחצי מלח << כף שטוחה מולסה או דבש

<< 1/2 כוס שמן זית<< 150 גרם גרגירי חומוס מבושלים << 15 גרם זרעי כמון << 15 גרם זרעי כוסברה

<< 10 גרם זרעי אניס )אפשרות(

לפני אפייה<< שמן זית לשימון ובזיקה << מלח ים אטלנטי << עלי רוזמרין טרי << 100 גרם קוביות גבינת פטה

<< 100 גרם עגבניות מיובשות לחות

אופן ההכנה<< את גרגירי החומוס מבשלים, מצננים וטוחנים טחינה בינונית

במעבד מזון. << קולים את זרעי התבלין על אש בינונית )ונזהרים לא לשרוף(, מעבירים לצלחת לקירור וטוחנים במטחנת קפה או כותשים

במכתש ועלי. << מניחים בקערת מיקסר את תערובת הקמחים, מערבבים פנימה

את השמרים היבשים והתבלינים ויוצרים גומה. מוסיפים את המולסה, השמן, המלח, החומוס ומחצית מכמות המים

ומתחילים ללוש. << מוסיפים את שאר המים בהדרגה, ולשים במשך 8 דקות עד

לקבלת בצק גמיש, דביק ואחיד. מעבירים לקערה משומנת בשמן זית ומתפיחים כחצי שעה.

<< מניחים בעדינות את הבצק בתבניות ששומנו בשמן זית ומסדרים לגודל ולצורה הרצויים. בעזרת האצבעות יוצרים בבצק קרעים

בתנועות מתיחה קלות. << בוזקים שמן זית ומניחים על הבצק את גבינת הפטה והעגבניות.

מתפיחים בשנית כחצי שעה, זורים מלח ים אטלנטי ורוזמרין לפני האפייה.

אופים כ-25 דקות בתנור שחומם מראש ל-190 מעלות. מגישים את הפוקצ'ות כשהן חמימות ולצדן מטבלים. כוסית ערק משובח

תתקבל כאן בברכה.

פוקצ'ת חומוס, פטה ועגבניות לחות

פברואר 2013

78

URBAN CULTUREלוכדי הארומה

חומרים ל-6-5 כוסות<< 2 כוסות חלב

<< 2 כוסות שמנת מתוקה לבישול 20%<< 150 גרם שוקולד מריר 70%

<< 1/2 מקל וניל )חצוי ומרוקן לחלב(<< מקל קינמון

<< כוכב אניס<< 1/2 כפית אגוז מוסקט מגורר

<< 3-2 תרמילי הל<< 10 פולי קפה כתושים גס

<< 2 כפיות אבקת קקאו כהה

לקצפת התבלינים<< 200 מ"ל שמנת מתוקה 38%

<< 3 כפות אבקת סוכר<< כפית שטוחה תערובת תבליני הקונדיטור

<< להקציף לקצפת יציבה

אופן ההכנה<< מחממים את החלב והשמנת עם התבלינים עד לסף רתיחה,

מכבים את האש ומכסים. לאחר 20 דקות מסננים את התבלינים דרך מסננת בד צפופה.

<< פעם נוספת מביאים את החלב לסף רתיחה ומוסיפים פנימה את השוקולד ואת אבקת הקקאו, מערבבים עם

מטרפה בעקביות עד שכל השוקולד נמס וגבישי הקקאו נעלמים. אם נשארים גבישים, מסננים.

<< תוספות אלכוהוליות כברנדי, ויסקי, אמרטו או וודקה, יעשירו את המשקה ברובד נוסף של טעמים.

קראנץ' שמרים גבינת שמנת במילוי מרציפן ודובדבנים

משקה שוקולטה חורפי ארומטי בקצפת תבלינים

הבצק הממולא בקרם מרציפן ומגובה באבקת שקדים בניחוח הדרי, מקבל עושר וארומטיות חלבית. אם זה לא מספיק משכנע, כל

הכבודה הזו מעוטרת בדובדבני אמרנה איטלקיים.

חומרים לשתי תבניות אינגליש קייק קצרות

לבצק )מכינים יום מראש(<< 500 גרם קמח לחם

<< 25 גרם שמרים טריים<< 7 גרם מלח

<< 2 ביצים<< 85 גרם סוכר

<< 150 גרם גבינת שמנת מסוג פילדלפיה<< 1/2 גביע שמנת חמוצה

<< 60-50 מ"ל חלב

חומרי המילוי<< 50 גרם סוכר

<< 50 גרם מרציפן מסוג טוב<< גרידה מלימון אחד

<< 100 גרם אבקת שקדים<< 2 חלבונים

<< 100-80 גרם דובדבני אמרנה )או דובדבנים משומרים(

אופן ההכנהבצק

<< בקערת מיקסר עם וו גיטרה — מניחים את הקמח ומפוררים לתוכו את השמרים. יוצרים גומחה ומוסיפים את יתרת

החומרים, למעט המלח. לשים לבצק. << לאחר 4 דקות לישה מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש עוד 6-5 דקות עד שמרקמו של הבצק הופך דביק. מעבירים את הבצק לקערה מקומחת. מכסים ומניחים במקום

חמים להתפחה כשעה וחצי. << מעבירים למקרר ל-4 שעות או ללילה.

מילוי<< מאחדים את מרכיבי המילוי במעבד מזון )ללא הדובדבנים(

לקבלת משחה, ומעבירים למקרר לשעתיים או ללילה.

עיצוב העוגה<< חוצים את הבצק. על משטח מקומח ומרדדים כל חלק למלבן 30x20. מורחים מחצית ממילוי המרציפן

ומנקדים בדובדבני האמרנה. << מגלגלים לרולדה מהודקת ובעזרת סכין גדולה וחדה יוצרים חתך אורך במרכזה. משני החלקים שהתקבלו יוצרים צמה

שחושפת את המילוי. << מניחים בתבנית משומנת, חוזרים על הפעולה עם חלקו

השני של הבצק. מכסים ומתפיחים שוב להכפלת הנפח. << אופים כ-35 דקות בתנור שחומם מראש ל-170 מעלות. ת

בוחו

רלו

ביק

שון,

דהני

ליתב

לדה

תו

פברואר 2013

79

URBAN CULTUREמאסטר חך

מבטיח הטעם האהוב של גבינת עמק, ללא חומר משמר.

טעם ובריאות.מקיים כנראה שחומר משמר חשוב.

הגבינה הבריאה צמיגית יותר והטעם האהוב פחות אהוב. בנוסף,

הפרוסות עבות מדי, ואם לא מדובר בטוסט ישנו סיכוי ממשי

לתחושת מחנק.15.50 שקלים לאריזה של 200 גרם.

----

מבטיח נטיפי שוקולד משני סוגים: דאבל שוקולד צ'יפס המשלבים

שוקולד מריר ושוקולד לבן, ונטיפי שוקולד צ'יפס מריר עם 48%

מוצקי קקאו.מקיים הנטיפים יפים וחמודים

להפליא. שני הסוגים טעימים מאוד גם כנשנוש שוקולדי סתם כך וגם כקישוט נהדר לקינוחים.

הדאבל שוקולד טעים במיוחד בזכות השוקולד הלבן המתקתק.

באפייה הם אמנם לא נמסים לגמרי, אך מספיק בשביל להוסיף טעם

שוקולדי מעולה ומרקם נימוח. גם המחיר משתלם.

13 שקלים לאריזה של 250 גרם.----

יעל רייף

מאסטר חך01

מבטיח בייגלה שטוח שמכיל מלא דברים טובים, השטוח הראשון

עם 5 תוספות מפנקות וממכרות מחומרים טבעיים: מלח ים,

שומשום, קצח, בצל ושום — כולם ביחד, על כל שטוחלה ושטוחלה. מקיים הבייגלה נהדר במרקמו, וגם התוספות פריכות ושופעות

טריות. הטעם מתקתק מעט ושונה מהבייגלה הקלאסי. הבעיה

היחידה היא תוספת הבצל, שמקנה לשטוחים טעם לוואי

תעשייתי. בגדול, תערובת הטעמים האקלקטית מתאימה כחטיף

נשנושי לילדים, ולמבוגריםכתקרובת לאורחים שכדאי ללוות

במטבל מאולתר.9.90-8.90 שקלים לאריזה של

300 גרם.----

שטוחלה פינוקים

של מאיר בייגל

מבטיח הסדרה החדשה מבוססת על רסק העגבניות המוכר בשילוב

תוספות שונות כמו שום, עשבי תיבול מהמטבח האיטלקי, צ'ילי עוקצני עם פלפל שאטה ותיבול

מרוקאי שמשלב כמון לצד תיבול סודי שנרקח במפעל. המוצרים הם

ללא חומרים משמרים וצבעי מאכל. הסדרה נועדה להקל על הבישול

ומשמשת בסיס לתבשילים. מומלץ למאפים כדוגמת פיצה, כבסיס

לרוטב פסטה ועוד.מקיים רסק העגבניות טוב

בבסיסו. הרסק המועשר בעשבי תיבול יתאים כרוטב לפיצה-פיתה

של ילדים או סטודנטים עצלנים לאללה. ניסינו גם את הרסק עם

התיבול המרוקאי ולא ממש הבנו מה מרוקאי בו. אלו הערניים לטעמי

לוואי ימצאו את הרסק תוקפני למדי בתיבולו.

החל מ-2 שקלים לאריזה של 100 גרם.

----

סדרת רסק+ של פריניר

מבטיח קונפיטורות ללא סוכר, ללא חומרים משמרים וללא צבעי מאכל,

בארבעה טעמים: תות, דובדבן, משמש ותאנים.

מקיים טעמנו שתיים. ריבת המשמש היתה מוצלחת, מעט

חמוצה אך בדיוק במידה הנכונה עבור סוכרתיים, כך העידה

סוכרתית שטעמה. ריבת התאנים הרבה פחות מוצלחת, מאופיינת במרקם דליל ומימי מדי ובטעם

שלא הזכיר במאום תאנים.20 שקלים לאריזה של 305 גרם.

---- למשמש // לתאנים.

מוצרים ללא סוכר של

Tusso חברת

שוקולד צ'יפס של

חברת דנשר

גבינת עמק 28% ללא

חומר משמר של תנובה

מה וודקה עם פלפלי חלפיניואיך טעים לאללה. כל שוט מלווה במעושנות ובחריפות שנותנות זץ

בפה ומשאירות טעם טוב. מצוין בשוטים קרים ובבלאדי מרי, ואכן

חריף כראוי.מחיר 95 שקלים ל-750 מ"ל.

סטולי הוט של

סטוליצ’ניה

מה יין אדום משילוב זנים, 79% מרלו, 21% ברברה, הגדלים באזור הגליל העליון. היין משתבח לאטו

בחביות אלון צרפתי במשך שלוש שנים.

איך הדבר הראשון המושך הוא צבעו הארגמני העז. טעימה ראשונה

חושפת יין מלא נוכחות ומאוזן בצורה מושלמת, מעניין בטעמו ופירותי במידה — כזה שיתאים

כמעט לכל חך חובב אדומים ויסתדר נהדר גם עם דגים.

מחיר 210 שקלים ל-750 מ"ל.

מרלו ברברה 2007

מסדרת מקורה היוקרתית

של יקב אמפורה

מה תזקיק תאנים המתקבל על ידי זיקוק מושלם של תאנים עסיסיות

ומבושמות.איך המשקה חזק מאוד, מכיל

37.5% אלכוהול שמורגשים בכל לגימה. למרות עוצמתו הוא עובר

חלק בגרון ולא משאיר 'כוויות' לא נעימות. האפטר טייסט מר וחזק, אך מתחלף לאחר רגע במתיקות נעימה. תזקיק מעניין שמתאים

ליצירת קוקטיילים בתוספת פירות או סתם בכוס שוט ללגימה איטית

ומחושבת.מחיר 173 שקלים ל-700 מ"ל.

בוכא בוקובזה התוניסאי

המקורי של בוקובזה

פברואר 2013

80

URBAN CULTUREדרס–קוד

BlueCollar

ש חפ

תסה לה

מנטיו ה

מרכזו פשב

חלל ב

חצץ ת אבני

ם רצפלג'ונגל אורבני ע

ק כללי ם ולו

ם, אופנייטיז, עציצי

מהאיית

מעלית ה

מק

מומ

ת, ת כפרי

מומי

תשל

שריד תל אביב.

תה בשנבנ

שונה הרא

ם ת כאן פע

שוסו לע

שנימה

טורי לס

הית

מעלימבנה ה

מודרניזציה. על ת ה

סוח

בם

שרדימ

סביבה מ

ם וסי

טפמ

ם חי

מם צ

קלועיט

ם ריהומו

מינים ב

מאופייניחללי עבודה ה

—מה.

קידשב.

חמ

סכי מ

ם מו

סיק

מוב

Blue Collar מדיהטי

מולת ה

חברחלל

מעליה.תל אביב, בניין ה

חוב הרצל 16, שבר

קודס–

דר01

ם ם הדיירי

ת גרימו

קוש ה

שלומעלה, ב

לת

שרמאפ

ת המי

ת פניס

מרפמ

ם שנהני

ת ס

מרפמ

ם וק רוצי

שרתי

מת רכיל

ללכחוב

קיפה אל הרש

מטנה ה

טנק

ת וחיצוני

תמ

קמו

מטיו

תל אביב. בפשון ב

הראת

Blue Collar. אולי זו אווירסך

של ת

ת, אולי הציניותיו

חשפ

מה

שלא ת

שנינות ה

ס איכויושביה פלא

תום, אבל

סושרד פר

משל

ם מפייני

קשו

יבייס

קמפל

קותוך

שרד במ

של מהיל

תשהו ב

משן

ת יצר הפאת א

חיננים עורר אצל

מגורים

שמלבו

ת ת הלכו

ק אתה לבדו

והביא אוחול'.

שי 'הצווארון הכשל אנ

ם פלרי

מקז

אה

ת ביפו.תגורר

מם

ם. והיותיי

ס )35(, נולדה בגבעא

1. לילך ביבקיד:

תפם.

שניימא ל

חברה ואתף ב

שומז,

שואה לדידי רס: נ

טוט

סקור

ממז )43(, ב

על: דידי רהב

ם. 2. ת דד–לייניי

ת ורודנימנהל

ק. שיוו

מנהל קיד:

תפם לילך ביפו.

תגורר עמ

ם, שלי

מירוטיב

קריאייקיד:

תפתל אביב.

תגורר במ

ש )40(, נולד וט

פוג3. זיו

תני )30(, נולד חר כו

ש .4 .it’s com

plicatedס:

טוט

סטכנולוגיה.

הב ת. 5. ל

ס: בזוגיוטו

טס

מעצב גרפי. קיד:

תפתל אביב.

תגורר במ

וקיד:

תפתל אביב.

ם בתגורר היו

מת ו

ת עיליהלוי )48(, נולד בנצר

ת ת זוגי

מערכם

מנהל כיום,

שנייס

ש פלוס: גרו

טוט

סמעצב גרפי.

ם מני

תים ה

של זיו. נולדה בכרת

מעורבתו ה

ם )2(, כלבשה. 6. כר

חדמוזה

ת, שרדי

מקיד: הכלבה ה

תפשרד.

מקבע ל

מו דרך מגיעה ע

ות.

קרמעו

ס: טו

טס

חה בעבר. מצלי

ס ק

קרת

בהווה ולולייני

חן אבניט

סק

ט

טר ס

ם בן יוצילו

עומדים מימין לשמאל כרם / זיו / שחר / יושבים דידי / לילך / להב

החלל עבוד

ם בושי

תלבמ

ה

פברואר 2013

81

URBAN CULTUREדרס–קוד

ה? פ

עבוד ם ל

תע

הגאיך

+ת

שנוסוף

תי עיצוב גרפי בבצלאל במד

"לק. ב-2001

תי לניו יורם ואז עבר

מוניש

התל אביב.

תי לגור בתי לארץ ועבר

שבתי

שהיימאז

ם, שני

ת דידי מכיר א

אני שנה

ם תערוכה 'ארבעי

ת המ

קתף לה

שום

ספיס כ

שעזר לי לגייש'. דידי היה זה

לכיבושנה

חד. לפני חנו בי

מאז אנתערוכה ו

לתף,

שומ

ם מיז

ת מ

קחלנו לדבר על ה

תה

חלנו לעבוד בצורה ת

שנה החצי

ולפני ת. אני הצד העיצובי והוא הצד

סודרמ

ם ת הדברי

חוף אשיודע לד

טיבי, זה קריאיי

ההב-

מאוד יעילה". -לבצורה

ם?אצלכ

ף הכי כי

ה מ

+ת

תוש

ם הרחו

תם ב

ם נאישגי

"הגענו להים

מפייניק

ם מריצי

חנו ם אנ

ת. היותיו

חברה

ת חו

קום עבור ל

שלנו וגשוע

שעם ה

שם ל

גמא:

תנו. לדוגשירו

ת ם א

שיק

מבש

ם חריי

סמ

ם ש

ט בק

מי פרויק לאו

שנה היה לבנלפני

ק חל

תכוונו לם ה

שבו הת',

סיבומיליון

שני '

שזה ם הודיעו

ת. התו

מומיני ע

ם לכל ספי

כם

ספיק כ

חלטי אבל אז רצו ל

מפיין פוליק

לא תה

מושזו ע

תרצו' — ם

ת 'את

מום לע

גמהלך הזה

שגילינו על הת. כ

טיס

שיפא

מיליון שני

מפיין 'ק

ת הק א

סבומנו בפיי

קה

ם שבעי

חרי מי'. א

ק לאות בנ

ת לעזוב אסיבו

ת קפלו וגנזו א

תמי ה

ת לאושעו

ם תיי

שו

ם לפני מי

שה ימי

חשעבר, כ

קיץ ם. ב

מיזה

טפה ח

שדפני ליף ת הלילה הלבן, כ

קש

המר

שאוק דף

סבושדרה, העלנו לפיי

ת במכו

ת טי

סה הפרמכב

שזה לא לילה לבן אלא הקראנו

ם 'לילה לבן' קו

מחולדאי, אז ב

של רון שאף

ם, יצא מכלו

חור'. וכך, ש

מוצר 'לילה ל

ק הזה. ס

תף בעת

שמה לה

סכיגלריה לא ה

ט מ

שנו בכל פורמ

תש

קרה המ

ת הקבו

בעת פועלינו.

תנו ואקר או

סיש

תי שור

קת

שלנו, טואיציה

ם לפי האינחנו פועלי

אנת

מם בר

חוץ, גם לל

תורים על איזה כפ

יודעישל

ט ק

מפת האי

ם בפיזור אטיב וג

קריאייה

ם מגיע ג

שזה שאגיד

קר כש

מה. לא אהיוז

הב-ת". -ל

תיחבר

ת חריו

ת אש

חות

תוך מ

ת? עי

קצומ

ה סב

הה

שע

ם מכ

מי +

סבה תי ה

שית, ע

תונושרי עי

קמ

מגיע "אני

ת. לראיה, תיו

חברת

תוש

ת לרסיבי

טנאינ

תה לפני ש

ת עתי

ת הצרפת הידיעו

סוכנושאלה

שאלה השבו נ

קר ס

ם שי

חודספר

מטר

טווישפיעה ב

מקה ו

חזת הכי

מומיהי הד

ם שלה

ם מצאי

מטין. לפי ה

סשראל ובפל

ביתי

קפת. ע

מה הזאטפור

ק בפלחז

אני הכי שלה

ממ

ש הת רא

ם אשראל וג

ת ישל

ממ

ת א

תניהו". -דידי-נ

איךאז

מך. עצ

ם להרי

שוב לח

ת מ

אה ב

+ זה?

עבודם ל

שיתלב

מם

תא

שי והכי

ת, זה הכי יפה, הכי נמלו

שק

"רסי". -לילך-

קס

מבגר". -דידי-שלא

מגניב קז'ואל

"הב-

ח לי". -לשנו

מה "כל

ת". ש

שלי ברטייל

סת ה

ש אמעדיף לרכו

"שחר-

-שנייה".

ת יד חנויו

חן בעיניי במוצא

שמה

"-זיו-

ם?שלכ

ש ם בלבו

שנימ

ם ת

הייה

מ +

ת. חצאיו

ת ומלו

שש

תי רוצה ללבו"היי

ת בעדי". ת עוצר

מערבית ה

תרבולצערי, ה

שחר--

סף אני רוצה ח הרבה כ

חיל להרווית

שנ"כ

שלא ם,

טישיר

טי–ם ו

סישיהיו לי הרבה ג'ינ

ם ת

ם אושאני אבוא לעבודה ע

מצב יהיה

ם מנ

שבוע. אתו

ם באומיי

חולצה פעס ו

ג'ינתי

חלפת בארון, אבל ה

חליפוט

מעש לי לא

יש

ס. אני לא צריך לבוא בלבומן בג'ינ

מזם

תאו

ם ם האווירה וע

תדר לי עס

ממאלי, זה לא

פורת". -דידי-

חוקו

הלם

חברים

תי עשב

קה ימרי

מאתי

חזרש

"כמכירה

שחורה

שה אליי בם וניג

קומ

באיזה ת

חזרש

מאז מרה, '

ם. היא אשני

תי כבר או

מאוד יפה, אבל ש

תלבמ

תה שראל א

ליס

חזור לג'ינח לך ל

קמן יי

מה זמעניין כ

תי או

ם-שבועיי

חרי ת, א

מקו'. ובא

טרית

חולצו

ם שי

ם כי אנשני

תי להרגליי הישב

שה שלו

תן". ח

מו שאני נראה כ

חילו להעיר לי ת

ההב-

-לש

תלבשאני כן צריך לה

ת, כקו

חום ר

תי"לעי

ם תכלי

סמ

תי ם או

מכיריש

ם שי

מאלי, אנפור

מה". -דידי-קו

עליי בעין ע

ת?מ

א+ ב

סביבה מה

קבל קפד י

מומעונב או

מראה "כן.

מגיע תי

קבל לו היימ

תי שהיי

ט מב

תו ת או

אתני. אבל

ממדי צה"ל ורובה אי

ם ם ע

מילואימ

ק טאל לו

טוק

ספשצריך ל

תי, כמר

שאמו

כשלי,

ס ת ההוגו בו

חליפוש על

חולייצוגי אני

ס". של הוגו בו

ם ם עניבה ונעליי

ע

הובא

עצב מ

ש לך ה, י

הנ +

ת מעולו

ם שלה

ת ט הגזרו

שוש לא. פ

ממ

"לא, שלי".

מבנה הגוף ל

שנפוב. ה פא

ה כזת

ה. אתרפ

די, דידי, ם

מעצב פעתו

ה חוזר לאות

ם אם: א

תפנימן

קול ראידשל ני

ה ם דינך כדינ

אחר פעהאוליגרך

ה ומדינ

הם כיכר

ה עת

היכרולפני

ה בארון, ט

סשני

הכי פאקיצור,

הוא, או בה

ם. חוץ מ

המ

ה ת

הב, אמובן. ל

ה, כקא

של איה

הית

שה

ה רוצת

הית

שחינניה

העובדמ

האחראי מבוגר

שכה, כדאי

שלשוגר דדי

המאלו

תר ת יו

ת עדכניותבחר בגזרו

ה, בחבור

ת שיחגוג א

קי כס

מדורסף א

מו לאתאי

שים.

שונית רא

שלו באחוזשון

הראטר

טק

הת

היום. זיו, ל

טניק

הם

טימצא בפר

ם נהי

אלוט

ם על די–ג'י נינטאר לא עובד ג

סהיפ–

ם לא עליך. ת ג

של חינניה

טייב, ולצערט

ט דליטרול אל

קונה לחץ על

שק

בבקול? לילך,

ם, טע

הת

טות בלו

קצייבפונ

ת בצבעי מלו

שת

תרות

סמ

שבארונך ה

קוומ

ת היו

קלון בלם

שום. אין

היריטל ב

ספ

ם ה. דרך אגב, א

תי בחבורהאופנ

ס' ק

ה'זנה

מת בכ

מצוידת

ת באחד, חיננימעוניינ

ת א

ה. כדאי לך. של

ק תי

כאלו ב

טשו

ש, ת לבו

אושר

ה +

שנייה". -זיו-ת יד

חנויו"

תר צעיר תי הרבה יו

שהיישור, כ

"לפני עח יד

שלמ

תו ם באו

שיתי על אנ

תכלס

והמעלה,

חי ושהיו בגילי הנוכ

שלי, מו זה

כסי

מכנחור ב

טייה לבם נ

תה להשהי

תי ט

קלתי,

חורה. אבל אז ראיש

טי ת

חולצס ו

ג'ינק

שנה זה לוטן גדולה וד

ש לך בם י

שאמך

ת עצם אורז א

תה בעצתי, כי א

בעיית

ת אקלו

ת במנפצ

שחורה

שקו

טריתוך

בם

סיפימו

ם מרזה. א

חור ש

שטיפ

טריאוס

הם,

סיימכנ

ס על הת הכר

תפלוש

ת הלזה א

מראה מ

קבל הוא ההיפך ת

מש

מראה ה

קל ש

מש לך עודף

שים. כ

ס לצעיריח

מיוש

טרנדי, שהוגדר כ

חריג, כל בגד, אפילו כזה תו, הוא

ש אוסה ללבו

תנשנה איך

מלא

ח צעירה או תך ברו

טוף אות יע

מלא בא

תה ם לב לאיך א

שים ל

קיסי

מפש

ת. כעדכני

ם שי

ש אנת. י

תימי

ת הבעיה האנראה, זא

ם, חיי

שלב בשהו

ם באיזמ

ם לעצמרי

שאוש?'

מה ללבוקר על

שוב בבוח

מה לי ל'ל

שיו ס. האי

חורה וג'ינש

טי ם ב

חרימיד בו

ותה נראה, ואני

שאמודע לאיך

ת הוא להיו

ת שבו

חמ

טא בחו

ם אני ם ג

מישלפע

מודה ת

מציג אשבו אני

ט או האופן סילוא

על הטה

שומאוד פ

שלי קה

טית

סתי. הא

חזוחך

מגות

ת ב'לא להיראומ

תכס

מוהיא

סה מן נכנ

מזתבגר'. הנה, לא

מתה

שאככל

תי ט

סי, הבק

סמוצא אנגלו–

מחה

קואלינו ל

ת לי מה היא נראי

מי לת עצ

תי אשאל

בה ות

ם אמי

תי לגורק

שפירת. כ

מכובדכל כך

שיערה, תי צבע עז ב

מצאק לא

מרכיבי הלוש'נצבע'

חן ככזה מאוב

שעדיין אלא צבע

תלב ש

שלו הטון

שהלבין, אבל השיער

על ק לה

שיערה הלבן והענית על

טבעיוב

ת האיפור ק

חלמ

ם במוני. ג

מראה עדין והרת

שאר בנומו

ת כמויו

מה בכהיא לא הגזי

מיא". ח

ממאוד פיין ו

העיר וזה נראה -דידי-

חרונה, שנה הא

ק"ג בשרה

תי עשל

"אני הם

ם עסי

חת י

מערכמצא ב

כרגע אני נשנה ועל

ם שרי

מני בעמ

שצעירה חורה

בת.

קוט יר

סלק

חד רם י

חנו אוכליפי רוב אנ

ם אני נראה תאו

תי איך פם או

שואליש

כט

תפרים יעברו ל

שאתר, אני עונה

טוב יוחולל

תם י

ם אצלס, ג

מות בדי

מנישל דוג

הב-שינוי". -ל

אוברק

מיית

עבראז

+תהליך.

קאובר, זה מיי

ם, זה לא תאו

מה פ"

שלנו, ת

שראות הה

ת אש

חפמ

ת ם א

אבל אשרד, הוא

משל ה

טה ס

שניחר הוא הפא

שהב-

שלנו". -להגורו

טה. ס

שניש לא פא

ממ

ת. אני טויו

ש"איזה

ת חו

ת פקנו

ם הוא לשלי בבגדי

טו מו

השהו

מש

שב חו

ם לא בזול. אני אבל לעול

טוב ם נראה

מן וגתר ז

שאר יותי נ

איכומיני

תי בכל תראי או

ש. לא תר על הלוב

יושלי דרך

חה ת

מלת ה

ש אם, אני רוכ

קניונישאר

ת ס' וא

ם ב'אנדלט. נעליי

טרנהאינ

ebay ,Urban-מוצא בם אני

טיהפרי

ש מ

מ& Scotch. זה

Soda שלתר

ובאת

מידות ה

מד להכיר אתה לו

סובך, אמ

לא ש

ם יחברה וזו לא בעיה. אה, וג

שלך בדף השחר-

ם". -סיילי

ם ם ע

תריא

פך?ה

מעבר

ת א

ם בכל זמכ

מי +

חה מי

ת, אין לי צתן לראו

שנים, כפי

"כיוח

מגלש ולכן אני

שיער ראשל

מלאה תי

תי ועבדחיי

ששור כ

תו, אבל לפני עאו

שיערי". ת

תי להאריך אש

קתב

ק הבניו יורהב-

-ל

ההז

ט פ

שמ

הש

ח שכו

ה לס

אנש.

סואיכ

+קר

פה

הח

טש

מתך

אועזוב

אבל ה.

קר

הש

קסביר בב

תשלי,

ח

קירתה לא

שאת, כ

תורבמ

ם קו

מ"ב

קובל מ

שלך, זה לא ת הגיל

קצייבגלל פונ

מו פה, כי ח כ

מגולש

ם ראתובב ע

סלה

תה שא

ם קי

סימ

ם טי כול

מטו

באופן אותי להעביר.

שרציסר

מקין הד וזה לא ה

סמרה לי

שאת

קנימרי

חברה אתה לי

אז הישיער כדי לא

ת החייב להאריך א

שאני ם.

חיים

שבו הסד הבורגני

מות ה

לערער אמובן

תנה. אני כש

ם זה השהיו

ת יכול להיו

שזה ם,

חיקרי

מם

מבוגרימדבר על

לא ם

ם צעיר וגתה ג

שאם, אבל כ

שם

מי גטי

לגימבהיל

ת טי

מטו

שיערך, זה אות

ח אמגל

הב-ם". -ל

ת הבורגניא

שבאופיה מהפך בגלל העבודה

תי "לא עבר

מגביל. ש באופן לא

תלבתי לה

ת אומעודד

ם שי

שלושלי, עד גיל

ם טיי

ם הפרחיי

אבל בת

שהיה עובר אשיערי לאורך

ת תי א

גידלתי

חטיפ

שס

סות זנב ה

תי אקיצצ

שהגב. כ

ת ס ההיכרויו

מפלמיידי ב

שינוי תי

שהרג

שלא ת

מוקו

מק ל

שזינם, כזה

שים נ

שלי עם לכן". -זיו-

קודתי

הכרס

תרצה להיכנשה לא

ם אישו

"ברור, שיער ארוך. אפילו

ש לו שי

ם גבר טה ע

מיל

הב-שיערו". -ל

ת ח א

מידן גילקובי

הליךת

ם שני

הם

עם

תעבר

שם

שימרגי

+ה?

פנאו

ע להנוג

אבלוציוני בכל

של תי לנוף העירוני

תייכש

ם לא ה"אף פע

ם תניי

מום

ם עסיי

מכנטיני ו

חוטן,

ת בחולצו

ם". -לילך-מוכי

סופר נם

תה פעתה ככה, היא הי

תראי או"אל

ת". -דידי-בלייני

קיד?אב

קלת

היי +

תה גואה וכאלה". -דידי-"לא, היא הי

ם תו

מלה בכש

ת הש לי א

ם י"נכון. עד היו

תי בגיל 16". -לילך-ש

שרכניאון

ה?ת

אות

שעדיין לוב

ת א

+ ות ה-3.5

שלנו בת

ם! אבל הבתאו

מה פ"

תה, ק אי

חש

תה כדי לת לי או

חק

רוצה לתה

ק איח

שת

ם היא שא

סבירה מ

אז אני שהיא

ת לה כת

מה לשיו לא יהיה לי

עכם

תה. גת או

ק אז היא עוזבתהיה גדולה. ר

חד ם א

ם יות א

שואלם היא

ת הנעלייבגזר

שלי". -לילך-סף

ת האוקבל א

תהיא

ת". ת לי בבי

מגדלמה היא

מבינה ת לא

"א-דידי-

תי לב לאופן בו מ

שת

חותי צעירה, פ

שהייכ

קרובה סביבה ה

תר הת. זו יו

שתלב

מאני

תי ש

מיד לבת

מנה. מ

ת לך שאכפ

שלך שיו, ככל

שו. עכשלי לב

ם חברי

שהמה

ת מראה א

מול הת אני רואה

תבגרמ

שאני ם

שהת

חזות ה

ם, אשל הבגדי

ת חו

מונה

ם לי". -לילך-קני

מ

פברואר 2013

82

URBAN CULTUREסטריפ קומיקס

סטריפ קומיקס

01

חגי גילר

050-4006055 מונטיפיורי 27 תל אביב

21:00 עד אחרון הלקוחותשני - מוצ"ש

yslexperience.comJessica Chastain

Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141

A80226_Manifesto_Urban Culture_440x297_148_30141.indd 1 24/01/13 15:14

220x297 | loreal_a_1300330_b ס”מ + 3 מ”מ בליד | מגזין UC | רונן

www.viktor-rolf.co.il ניתן להשיג בחנויות נבחרות בלבד. לרשימת החנויות

THE FIRST PERFUME BY

loreal_a_1300330_b.indd 1 1/29/13 3:32:40 PM

₪32

ניר קיפניס טוען שדגים קטנים ומסריחים

הם הטרנד הבא

למה יש רקתל אביב אחת?כתבינו יצאו לבדוק את הסוגיה בלי לצאת מתנשאים

דודו בוסי מספיד את עירו

דפנה לוסטיג מתחקה אחר

אופנה מקומית

פברואר 2013

01

מגזין של עיר