נחמה בן ארי, כשהאמריקנים כבשו את איטליה. 1943נולדתי בינואר

איני זוכרת אישית מה היה אז, יש לי רק תמונה אחת שקושרת אותי ללידהשלי: תמונה של הוריי במחנה, כשאימי בהריון, כמה ימים לפני הלידה.

בבית שלי לא דיברו על השואה, ולכן הרגשתי שאני אישה של גיבורים, כי הוריי יצאו מהגטו/מחנה ריכוז ראב והצטרפו לפרטיזנים ונלחמו שם עד סוף המלחמה )ראב- היה מין אי שאי אפשר היה לצאת ממנו, אני רק

יודעת שהורידו ממנו בסירות את הזקנים והילדים, וכשהם הגיעו לחוף כל אחד ברח לאן שברח(. תמיד הוריי הצטיירו בעיני כגיבורים, כי הם היו

חיילים ולא הלכו כמו כולם. הייתה בי המון גאווה עליהם. אני לקחתי על עצמי להקים אנדרטה במושב, דבר שפריד החל ליזום

בזמנו- פרויקט שלקח לי שלוש שנים. מה שקרה לי בתקופה זו, כשנגעתי באותיות ובשמות של האנשים שרשומים פה, שלא הכרתי, דרכם- דרך

השיחות עם בני משפחותיהם שרצו להנציחם, פתאום השואה נפתחה לי. דבר שקרה לי בעצם לאחרונה יחסית, כי האנדרטה קיימת רק כשמונה

שנים. היום אני מרגישה את השואה מאוד קשה. אני מאוד גאה באנדרטה הזו, לכן בחרתי להצטלם לידה, כי אנחנו אחד המושבים היחידים שיש בו

אנדרטה שכזו. מושב קדרון נבנה על ידי ניצולי שואה, לכן הבסיס שלנו קשור לשואה. אני מרגישה שהצלחתי להביא הרבה אנשים לקבר ישראל.

האנדרטה ממוקמת בפתח כניסת בית העלמין, גם כדי לפאר את ביתהעלמין וגם כדי לזכור. השואה הפכה אותי לציונית. אני ציונית!!!

אין שום דרך שאני אקח אזרחות של אף עם, גם לא כאלה שיש לי זכות. היום אני מגדלת דור נוסף בקדרון: הילדים, הנכדים, כולם כאן, והם גאים

מאוד בפרויקט שעשיתי. אחרי השנה הראשונה, מאז הקמת האנדרטה, העברתי בשמחה את שרביט הניצחון לדור הצעיר. בטקסים ובאזכרות שמתקיימים פה מדי

שנה, כל שנה ושנה יש יותר אנשים, וכל שנה ושנה אני יותר גאה שהגעתי לזמן הזה. משה סעידי מכפר מנחם הוא זה שתכנן ועשה את האנדרטה. בחרתי להצטלם ליד האנדרטה ולא באופן אישי כי לי אין "סיפורי שואה"

ומכיוון שאני מרגישה שמבחינתי השואה היא סיפור של כולם. לכל האנשים שרשומים באנדרטה שלידי ודאי יש המון סיפורים. האבנים האלה

שנמצאים יחד איתי בתמונה, הם חלק מסיפורי השואה. אני נולדתי במחנה, והיות שהוריי הצטרפו לפרטיזנים, הסתובבתי עם

סבתא שלי ביערות במשך שנתיים, ורק אחרי שנתיים נפגשנו שוב חזרה באוסייק- העיר שממנה ברחנו. כשהם חזרו, הם "קנו אותי" עם דובדבנים

בצ'יקצ'ק.המוטו: "השואה הפכה אותי לציונית" או "אישה של גיבורים".

1

נחמה בן אריסיפור אישי.

הייתי הבת הבכורה להוריי.1943נולדתי בינואר .איני זוכרת אישית מה היה אז, יש לי רק תמונה אחת שקושרת

אותי ללידה שלי: תמונה של הוריי במחנה, כשאימי בהריון, כמהימים לפני הלידה.

2

אני נולדתי במחנה ראב, שהיינו בו, הוריי הצליחו לצאת והצטרפו לפרטיזנים. בזמן זה אני הסתובבתי עם סבתא שלי ביערות במשך

שנתיים, ורק אחרי שנתיים שבהם הוריי נלחמו – עד סוף המלחמה, נפגשנו שוב חזרה באוסייק- העיר שממנה ברחנו. כשהם חזרו, מספרים שהם "קנו אותי" עם דובדבנים בצ'יק -

צ'ק.תמיד הוריי הצטיירו בעיני כגיבורים, כי הם היו חיילים ולא הלכו

כמו כולם. הרגשתי שאני אישה של גיבורים. הייתה בי המון גאווהעליהם.

כבר הגעתי לקטרה1949, וב 1948לארץ הגעתי בדצמבר ולקדרון.

.הבאתי לעולם שני ילדים, וכיום יש לי חמישה נכדיםהרהורים...

אני לקחתי על עצמי להקים אנדרטה במושב, דבר שפריד החל ליזום בזמנו- פרויקט שלקח לי שלוש שנים.

,נגעתי באותיות ובשמות של האנשים שרשומים פה, שלא הכרתי ודרכם, דרך השיחות עם בני משפחותיהם שרצו להנציחם, השואה

נפתחה אליי.בחרתי להצטלם ליד האנדרטה ולא באופן אישי כי לי אין "סיפורי

שואה" ומכיוון שאני מרגישה שמבחינתי השואה היא סיפור שלכולם.

לכל האנשים שרשומים באנדרטה ודאי יש המון סיפורים. האבנים האלה שנמצאים יחד איתי בתמונה, הם חלק מסיפורי השואה.

אני מאוד גאה באנדרטה הזו, לכן בחרתי להצטלם לידה, כי אנחנו אחד המושבים היחידים שיש בו אנדרטה שכזו. מושב קדרון

נבנה על ידי ניצולי שואה, לכן הבסיס שלנו קשור לשואה.

"השואה הפכה אותי לציונית" או "אישה של גיבורים".רוחל'ה קייזרמן

בארפוד שבמרוקו. היינו חמש אחיות ושני אחים, אני1942נולדה בשנת הכי קטנה.

האזור בו נולדתי מוכר כיום כאזור אליו הנאצים הגיעו )עדיין במשפט להכרה של המדינה(. "יהדות ארפוד"- ארפוד זהו איזור בסהרה, קולוניה

צרפתית שכיום שייכת למרוקו. אז זה היה צרפתי, על גבול אלג'יריהומרוקו.

, נרשמתי לטיול יחד עם חברתי2005-2006לפני כשמונה שנים, בשנת תמי סנדל- טיול למרוקו. עד אז הייתי בהדחקה מלאה עם מסך שחור

3

ולא זכרתי כלום, לאחר שנרשמתי לטיול למרוקו לאט לאט החלה בי החרדה... זה עבר גם למצב פיזי והגיע גם קרוב לאישפוז. שבועיים לפני הנסיעה המצב היה ממש מדורדר והחלטתי להתקשר לחברת הנסיעות

ולבטל את הטיסה בגלל המחלה. אחרי שביטלתי, חזרתי הביתה, ופתאום כל זיכרונות השואה הגיעו אלי, כולל כל הדקויות. התחלתי לאסוף חומר מהאינטרנט וסיפורים מאחי. התחלתי להבין דברים, כולל על ההורים...

ואז התחלתי לחזור לעצמי: עברתי טראומה, מחלה פסיכוסומאטית, ולבסוף הכל חזר אלי. התחלתי לחפש ומצאתי דברים כמו דרכוני הורים

ועוד. אני נכנסתי לפה לכיתה ג' ותמיד התייחסתי לעצמי כאל צברית. הייתה לי

מורה בשם שרה פרנקל בגדרה שממש אימצה אותי וגם לימדה אותי עברית... ומצברית פתאום הבנתי שאני ניצולת שואה לאחר מכן שיתפתיאת הילדים שלי בכל זה, שהרי הם לא ידעו שאני בעצם ניצולת שואה.

אני זוכרת מהתקופה ההיא שהיה זמן שבו זמנית המשפחה גרה בבית ובעליית הגג הייתה מפקדה נאצית ובלילה שמעו את רעשי מכשיר המורס

אותם אני זוכרת עד היום. לארץ הגעתי בגיל שש וחצי ובתחילה שמו אותנו באוהלים/צריפונים ולא

זכינו ממש ליחס. רק בכיתה ג' הצטרפתי למוסד חינוכי, כאן בארץ. זו למעשה ילדות עשוקה, אין ילדות. אני לא יודעת למשל מה זה גן כי לא הייתי בגן אף פעם. אני זוכרת שהייתי רצה יחפה כילדה קטנה בתקווה

שמישהו ייתן לי סוכריה או מסטיק. אני זוכרת את עצמי עומדת במרסיי, במחנה, כשארגון הג'ויינט בא לבקר, עומדת בתור לקבל נעליים במחנה במרסיי. אני זוכרת שצירפו קבוצה בגילי והבנו שצריך ללמוד עברית, על

הלחם שקיבלנו תמיד הייתה מדבקה בעברית ואמרו לנו שמי שיאכל אותה יקום בבוקר וידע עברית. אני זוכרת שהילדים רבו על המדבקה. בארץ,

כשהצטרפתי לבית הספר לא ידעתי קרוא וכתוב, אם כי בחשבון הייתי מצויינת. זו הייתה תקופה קשה כי לא נתנו לנו תשומת

לב, לא היו לנו הרבה בגדים, היינו רעבים ונראינו והרגשנו שונים כשבעצם מאוד רצינו להיות צברים. יום אחד הגיעו לבית הספר בגדרה זוג צרפתים

ניצולי שואה מצרפת, שני אחים חתיכים ויפים, ואני- שידעתי לתרגם את הצרפתית שלהם, פתאום נהייתי רצויה יותר בכיתה. לימים, עברנו

לשיכונים, למדתי וסיימתי כיתה ח'. הכיף הגדול וההצלחה החברתית הייתה כשהביאו אלינו לבית הספר את ילדי קידרון, כי אני שגרתי בשיכון

הייתי על הדרך של ילדי הקידרון, והם אספו אותי לבית הספר עלהעגלות.

בהמשך התגייסתי לצבא, שם הכרתי את צביקה בעלי, שהיה בן קיבוץ מתל יוסף )ולכן נחשב ילד טוב בעיני הוריי ולכן הסכימו שנצא יחד( עבר זמן והחלטנו להתחתן, אבל איפה נגור? בסופו של דבר הגענו למזכירות

קדרון ואמרנו שאנחנו רוצים לגור כאן- כי פה היו החברים שגדלתי איתם,4

המזכיר אמר לי שנסתובב ונמצא בית נטוש שמוצא חן בעינינו ושם נוכל לגור )כי הגענו אחרי דור המייסדים והיו מקומות פנויים(. מאז ועד היום אני גרה כאן, כאן גידלתי את ילדיי, וכאן גדלים נכדיי, אני מאושרת, אני מתנדבת וכיף לי. זה הבית שלי, זו אני, זה החופש שלי, זה האושר שלי ואני לא רוצה יותר כלום! בריאות, שלום, בלי מלחמות ושידעו להעריך

את מה שיש. בעקבות כל הגילוי שלי, פניתי להכרה של המדינה ביהדות ארפוד, והם

שלחו מטעם בית המשפט היסטוריון שיחקור את תולדות היהדות הזוושורשיה וכיום יודעים על המקום הרבה יותר. דמויות של גדולי אומה,70כתחביב, בגיל מבוגר, בניתי ויצרתי למעלה מ-

בעבודה רצופה של למעלה משנתיים ותרמתי אותם להקמת מוזיאון לילדי ישראל. זה הניצחון שלי! פרויקט זה של המוזיאון היה חשוב לי מאוד.

.1950לארץ הגענו בשנת יש לנו ארבעה ילדים: ורד, קובי, בועז ועדי. והנכדים: דנה, שראל, דוד,

עומר, רותם ומאיה. כולנו צברים.המוטו: "לחופש נולדה".

"לחופש נולדה"רוחל'ה קייזרמן סיפור אישי.

בארפוד שבמרוקו. היינו חמש אחיות ושני1942נולדתי בשנת אחים, אני הכי קטנה.

נרשמתי לטיול יחד עם2005-2006לפני כשמונה שנים, בשנת , חברתי תמי סנדל, למרוקו. עד אז הייתי בהדחקה מלאה עם מסך שחור ולא זכרתי כלום, לאחר שנרשמתי לטיול למרוקו לאט לאט

החלה בי החרדה... זה עבר גם למצב פיזי והגיע עד קרוב לאישפוז. שבועיים לפני הנסיעה המצב היה ממש מדורדר

והחלטתי להתקשר לחברת הנסיעות ולבטל את הטיסה בגלל המחלה. אחרי שביטלתי, חזרתי הביתה, ופתאום כל זיכרונות

השואה הגיעו אלי, כולל כל הדקויות.

5

אני זוכרת מהתקופה ההיא שהיה זמן שבו זמנית המשפחה גרה בבית ובעליית הגג הייתה מפקדה נאצית ובלילה שמעו את רעשי

מכשיר המורס אותם אני זוכרת עד היום.הייתה לי למעשה ילדות עשוקה, אין ילדות. אני לא יודעת למשל

מה זה גן כי לא הייתי בגן אף פעם.אני זוכרת שהייתי רצה יחפה כילדה קטנה בתקווה שמישהו ייתן לי

סוכריה או מסטיק.אני זוכרת את עצמי עומדת במרסיי,במחנה, בתור לקבל נעליים

כשארגון הג'ויינט בה לבקר.על הלחם שקיבלנו תמיד הייתה מדבקה בעברית ואמרו לנו שמי

שיאכל אותה יקום בבוקר וידע עברית. אני זוכרת שהילדים רבועל המדבקה.

1950לארץ הגענו בשנת. 1962לקדרון הגעתי בשנת.הבאתי לעולם ארבעה ילדים: ורד, קובי, בועז ועדי. יש לי היום גם

את הנכדים: דנה, שראל, דוד, עומר, רותם ומאיה. כולנו צברים.הרהורים...

אני גרה כאן, כאן גידלתי את ילדיי, וכאן גדלים נכדיי, אני מאושרת, אני מתנדבת וכיף לי.

זה הבית שלי, זו אני, זה החופש שלי, זה האושר שלי ואני לא רוצה יותר כלום! בריאות, שלום, בלי מלחמות ושידעו להעריך את

מה שיש.-דמויות של גדולי70כתחביב, בגיל מבוגר, בניתי ויצרתי למעלה מ

אומה, בעבודה רצופה של למעלה משנתיים ותרמתי אותםלהקמת מוזיאון לילדי ישראל. זה הניצחון שלי!

אריה ויינר ברומניה בעיירה ראדאוץ בחבל בוקובינה. עיירה1936נולד בשנת

שברובה יהודים. היום נמצאת בגבול אוקראינה. עיר המחוז החשובה הייתה צ'רנוביץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה הרוסים סיפחו אותה

אליהם. אבא שלי היה קומוניסט ופחד, כי הגרמנים היו פאשיסטים1942בשנת

. הסיפורים הם חלק6ולכן החליט שעלינו לברוח לצ'רנוביץ. אני הייתי בן מזכרונות אישיים שלי, חלק משתי האחיות שלי זיכרונם לברכה, וחלק

מהרצאות ששמעתי ובניתי לעצמי סיפור שאחר כך גם וידאתי שהוא נכון. הגענו לצ'רנוביץ שהייתה עדיין תחת רוסיה ואז הגרמנים כבשו אותה ואנו הסתתרנו אצל משפחה במקלט )שהחלונות בגובה המדרכה(. בתור ילד, אני זוכר שהיינו רואים ברחוב את הפטרולים הגרמנים, את המגפיים. מה

שקרה היה הכי טראגי או בעצם משמח: מישהו הלשין עלינו )כי היו הרבה6

משתפי פעולה במדינות הכיבוש( ואמר שיש פה משפחה יהודית. הוציאו אותנו לחצר והעמידו אותנו לקיר כדי לירות בנו. אני הייתי על הידיים של

אמא שלי ובכיתי. עד היום לא ברור לי איך אבל בדיוק הגיע מישהו באופנוע סירה ומשום מה היה ביטול של הוצאת ההורג, אחר כך הבנו

שפשוט החליטו לרכז את כל היהודים ולגרש למחנה עבודה במקום להרוג. היינו בטרנסניסטריה, המחנה הזה לא היה מחנה השמדה. הוא היה מעבר לנהר שהיה שם והלכנו אליו ברגל עם עגלות וסוסים בבוץ

וברכבות משא עד שהגענו לאטקי )היום בצד של מולדובה(, שם העבירו אותנו את הנהר ברפסודות. זה היה חבל ארץ שהגרמנים נתנו לרומנים

בתנאי ששם הם יטפלו ביהודים, שם היינו במחנה. עברנו לשם כמה יהודים מצ'רנוביץ. יהודי עסקן בבוקרשט הוא זה שהציע לנצל את

היהודים לטובת המלחמה ולכן הוקם המחנה הזה, שאכן היה בו בית יציקה ולמעשה ברעיון הזה היהודי הציל יהודים רבים נוספים. מי שלא

עבד ולא היה יעיל שלחו אותו מעבר לנהר שהיה שם )בונג( שמשם לאחוזרים. כל המשפחה של אמא שלי, למשל, נשלחו לשם.

שלושה דברים קשים היו: רעב, קור ומחלות. היו מחלות, כמו טיפוס, שגם אני הייתי חולה בזה, ודודי ואבי ממש לימדו אותי ללכת מחדש. אמא שלי

כנראה נדבקה ממני והיא מתה מטיפוס במחנה.

במחנה היינו כמעט שלוש שנים. שם אכלנו חוץ מכיכר הלחם שנתנו, שורשים של כרוב, כרובית ועוד שלקחו מגן ירק של האוקראינים. לידנו הייתה מסילת רכבת, וכדי להתגבר על הקור אני זוכר שהיינו גונבים את

אדני הרכבת שהיו מעץ, כדי שיהיה מה לחמם. אני זוכר פעם אחת קרוניתמשמר בדיוק עברה וירו עלינו ואנו ברחנו ללא העץ.

אנו חזרנו לעיירה שלנו, שהבתים בה כבר נתפסו1945הרוסים נכנסו וב- על ידי מקומיים שלא עניינו אותם כלל. העיר שלנו הייתה עיר שהיו בה

הרבה יהודים, גם משכילים, לאו דווקא דתיים. הייתי שם רק שנתיים, שבהם החלה פעילות של כל תנועות הנוער שרק אפשר לחשוב עליהם:

שומר צעיר, בית"ר, גורדוניה, בני דרור ועוד. אני משום מה הלכתי לדרורהבונים, והיינו הולכים כל יום אחר הצהריים לקן.

כשעוד לא1947יום אחד הגיע בחור צעיר מארץ ישראל, זו הייתה שנת הייתה מדינה. המצב שלי בעצם היה רע: אמא מתה, אבא לא יכל לטפל

בי וגרתי אצל דודה ללא ילדים, ישנתי על סל נצרים שבו נהוג היה להכניס מצעים. אמרתי למדריך מארץ ישראל שירשום אותי למרות שהייתי ילד בן

לבד, והיה צריך כסף כדי להגיע ברכבת מהעיירה שלי עד לבורגס10 שבבולגריה. לא ידעתי מאיפה יהיה לי כסף, ביקשתי מהדוד ונידנדתי לו רבות... בסוף הדוד אמר שבשבת הוא משחק פוקר ואם הוא ירוויח אני

7

אקבל. כנראה שהוא זכה כי הוא נתן לי כסף. נסענו ברכבת משא בדרכנו לבורגס ואז פתחו את הקרון וראיתי משהו שלא הבנתי מהו, לא ראיתי אף

פעם כזה: זו הייתה אונייה "פאן-יורק" )הייתה שם גם "פאן-קרשנד"(. המסילה הגיעה ממש עד לאונייה. בשתי האוניות יחד היו חמש עשרה

אלף עולים. המנהיגים היו פל-ים ושליחים מארץ ישראל. כילד, כמובן נתנו לי את המקום הכי גרוע, למעלה- ליד הצינורות שמובילים לשירותים. איך שיצאנו מהים השחור לדרדנלים, היו שש משחתות בריטיות מסביבנו ורב

החובל אמר לנו והזהיר לא לעשות חוכמות ולא להתנגד. שטנו לחיפה- והופנינו לקפריסין. בקפריסין מבחינתי זה היה גן עדן. למה?

משתי סיבות: האחת היינו בנים ביחד, חבר'ה באוהל, והסיבה השניה- פתאום היה אוכל- לחם וריבה. אמרו לנו שבארץ ישראל שמים בתערובת

של החמורים חרובים אז חשבנו על כך שנגיע לארץ ישראל נוציא לחמורים את החרובים ונאכל. בקפריסין היינו שלושה חודשים ובאו אלינו מארץ ישראל ללמד אותנו עברית. בשלב כלשהו הבריטים החליטו לתת לזקנים שבינינו )גיל חמישים ומעלה שלא היוו כוח לוחם( ולילדים לעלות

לארץ.

, כשהבריטים עוד היו בארץ. צירפו אותנו14.3.1948הגענו לארץ ב- למשפחות. הלכנו לפי "מכסות" ושיוך לתנועות נוער: חלק לקיבוצים, חלק למושבים. למזלי אני הגעתי למושב מפא"יניקים, אנשים נהדרים

במושב חירות שבגוש תל-מונד. הגעתי למשפחה שהבן שלהם נפל בקרב על הקסטל ועם הבת שלהם שהייתה גדולה ממני בשנתיים שאני בקשר

איתה עד היום. אמנם הייתי אצלם מעט זמן אבל השהייה במקומות מסויימים וההשפעה שלהם לא נקבעת רק לפי משך הזמן האמיתי. הם

אלו שהיקנו לי את הדבר הראשוני שהייתי צריך וענו על דאגותי. עברתי הרבה מקומות בסוף הגעתי עם חבר- קפוש, לנצר. בנצר היה

שנים ושם12אוכל, היו בחורות ועוד. באתי לשבועיים ונשארתי שם הכרתי את אשתי. ובהמשך נולדו לנו ילדים.

היום יש לי: ארבע בנים, ארבע כלות, ארבע עשרה נכדים ואישה אחת. לצעירים אני אומר: שלא ירדו מהארץ בכלל ולברלין בפרט, גם אם מחירי

המילקי יותר זולים שם. אנחנו נלחמנו את כל המלחמות האלה לא כדי שירדו מהארץ! כשהייתי צעיר חלמתי הרבה, אבל היה לי רק חלום חזק

אחד- להקים משפחה ולשבת ליד שולחן שיהיה בו לחם- כמה שאני רוצה! זה באמת היה חלום! כשטיילתי וביקרתי במחנה, באותו מקום בדיוק,

ישבתי ואכלתי כריך טוב! זה מה שרציתי לעשות שם. שנים לא דיברנו על הנושא. לפני כמה שנים לא הייתי מוכן לדבר כי

כשבאנו לארץ אמרו לנו "אתם סבונים", "הלכתם כצאן לטבח", "לא התנגדתם" ועוד. ואז אמר לי פעם מדריך ביד ושם: אלה שהתנגדו

8

לגרמנים הם אנשים שלא רצו לחיות, כי בעצם התאבדו, אלה שהלכו איתם, הם אלו שהיו חפצי חיים ורצו לחיות- ועובדה, אני כאן. אלה שבאו

מחו"ל, בני דורי, עשו כמעט הכל כדי שיידמו לילידי הארץ- בלבוש, בבלורית, בהתנהגות כדי שלא יתבלבלו בינינו. ממש תהליך של שינוי

זהות, עד כדי כך שאבא שלי היה בא לבקר בקיבוץ ודיבר איתי יידיש- אז הייתי יוצא איתו רחוק כדי שלא ישמעו, כי התביישתי, רציתי למחוק את

העבר. יש לי ארבע בנים שארבעתם שירתו בתפקידים בכירים בצבא, וזו מבחינתי

התשובה לשואה. המוטו: "שואה, העפלה, תקומה" אך בעיקר לגבי: "שואג מי ששואג

אחרון".

אריה ויינרסיפור אישי.

ברומניה בעיירה ראדאוץ בחבל בוקובינה.1936נולדתי בשנת פרט להוריי היינו במשפחה שתי אחיות ואני. אני הייתי הצעיר.

אבא שלי היה קומוניסט ופחד מהגרמנים1942בשנת .6הפאשיסטים, אז ברחנו לצ'רנוביץ. אני הייתי בן

בתור ילד, אני זוכר שהיינו רואים מהמקלט בצרנוביץ' ברחוב את המגפיים של הפטרולים הגרמנים.

מישהו הלשין עלינו. הוציאו אותנו לחצר והעמידו אותנו לקיר כדי לירות בנו. אני הייתי על הידיים של אמא שלי ובכיתי. עד היום לא

ברור לי איך אבל בדיוק הגיע מישהו באופנוע סירה ואמר על ביטול של ההוצאה להורג, אחר כך הבנו שפשוט החליטו לרכז

את כל היהודים ולגרש למחנה עבודה במקום להרוג.יהודי עסקן בבוקרשט הציע לנצל את היהודים לטובת המלחמה

וכך הוקם המחנה, שאכן היה בו מפעל: בית יציקה. למעשהברעיון הזה היהודי הציל יהודים רבים.

מי שלא עבד ולא היה יעיל שלחו אותו מעבר לנהר שהיה שם )בונג( שמשם- לא חזרו. כל בני המשפחה של אמא שלי, למשל,

נשלחו לשם..שלושה דברים קשים היו: רעב, קור ומחלותלידנו הייתה מסילת רכבת שכדי להתגבר על הקור, גנבנו ממנה

אדנים מהעץ, כדי שיהיה עם מה לחמם. פעם אחת קרוניתמשמר בדיוק עברה וירו עלינו ואנו ברחנו ללא העץ.

יום אחד הגיע בחור צעיר מארץ ישראל לקן של התנועה, זו כשעוד לא הייתה מדינה. המצב שלי בעצם היה1947הייתה שנת

9

רע: אמא מתה, אבא לא יכל לטפל בי וגרתי אצל דודה ללא ילדים, ישנתי על סל נצרים שבו נהוג היה להכניס מצעים. אמרתי

למדריך מארץ ישראל שירשום אותי.נסענו ברכבת משא בדרכנו לבורגס ואז פתחו את הקרון וראיתי

משהו שלא הבנתי מהו, לא ראיתי אף פעם כזה: זו הייתה אונייה"פאן-יורק".

-14.3.1948הגענו לארץ ב - 1968לקדרון הגעתי ב .היום יש לי: ארבע בנים, ארבע כלות, ארבע עשרה נכדים ואישה

אחת.הרהורים...

לצעירים אני אומר: שלא ירדו מהארץ בכלל ולברלין בפרט, גם אם מחירי המילקי יותר זולים שם. אנחנו נלחמנו את כל

המלחמות האלה לא כדי שירדו מהארץ!-כשהייתי צעיר חלמתי הרבה, אבל היה לי רק חלום חזק אחד

להקים משפחה ולשבת ליד שולחן שיהיה בו לחם- כמה שאנירוצה! זה באמת היה חלום!

כשטיילתי וביקרתי במחנה, באותו מקום בדיוק, ישבתי ואכלתי כריך טוב! זה מה שרציתי לעשות שם.

לפני כמה שנים לא הייתי מוכן לדבר כי כשבאנו לארץ אמרו לנו "אתם סבונים", "הלכתם כצאן לטבח", "לא התנגדתם" ועוד. ואז אמר לי פעם מדריך ביד ושם: אלה שהתנגדו לגרמנים הם אנשים שלא רצו לחיות, כי בעצם התאבדו, אלה שהלכו איתם, הם אלו

שהיו חפצי חיים ורצו לחיות- ועובדה, אני כאן.יש לי ארבע בנים שארבעתם שירתו בתפקידים בכירים בצבא, וזו

מבחינתי התשובה לשואה."שואג מי ששואג אחרון".

10

מתילדה ציון נולדה בפרישטינה שביוגוסלביה )היום בקוסובו(.25.12.1930ילידת

היינו שישה ילדים שפוזרו בזמן המלחמה, חלק באלבניה וחלק במחנה לא למדנו שום15 ועד גיל 10ריכוז, ואחרי המלחמה כולנו חזרנו. מגיל

דבר, בגלל המלחמה. ואנחנו ברחנו לאלבניה, שם היינו שלוש10כשפרצה המלחמה הייתי בת

שנים. לאחר מכן, כשלמוסוליני הייתה ברית עם היטלר והגרמנים נכנסוגם לאלבניה, ברחנו חזרה ליוגוסלביה.

ליוגוסלביה הגענו ביום חמישי ובשבת כבר תפסו אותנו )סבא נשאר בבית ביוגוסלביה כדי לשמור עליו ולכן היה לנו לאן לחזור( תפסו את כל מי שהיה ביוגוסלביה שזה אני, אמא שלי והאחים הקטנים יותר. אבא שלי

ברח לעיירה ואחיי הגדולים הצטרפו לפרטיזנים באלבניה. אנחנו - הייתי13שנתפסנו, נשלחנו לשנה לברגן-בלזן. למחנה זה הגעתי בגיל

רעבה, לא היה אוכל, אפילו לא היו עשבים לאכול. הכל רע. אני לא יכולה לשכוח. היו ערימות, קילומטרים של מתים, תאמינו שזה עוד בראש

שלי. איפה שאני הולכת- גם המתים הולכים איתי. לא ראיתי דברים טובים. שום טוב לא היה בראש, אפילו פרחים לא ראינו. רציתי כל הזמן להיות

חופשייה- ליברטט- לא סגורה. היינו במחנה אמא, האחיות ומשה סלומון. זה עזר לי כי לא הייתי לבד. במשך היום הגדולים עבדו מאוד קשה וקיבלו מכות. איתנו במחנה היו

הולנדים, וגם צרפתים היו, גם אנה פרנק הייתה. כולנו היינו יחד. אנחנו היינו בחוץ עם הילדים, כמו הילדים, לא עבדנו. לא היה לנו לחם ולכן לא

היה לנו כוח לשום דבר, כי אם אין אוכל אז אין כוח, לכן לא שיחקנומשחקים.

אחרי שנה, לאחר שחרור הרוסים, העלו אותנו לטרנספורט, שלמזלנו בגלל שלא היו גשרים )שפוצצו( הרכבת נשארה באמצע על המסילה. לא

11

היה לאן להמשיך לנסוע. למזלנו, בשבועיים שהיינו על המסילה, היוסביבנו סרפדים, כי היינו בטבע, וזה מה שאכלנו שבועיים.

אחרי הרכבת כבר היה השחרור, חזרנו הביתה והבית היה שלם וריק. לא פלשו לבית, אבל שום דבר לא היה בפנים – הכל נלקח, השכנים לקחו

הכל עוד באותו יום שאנו נלקחנו. חלק מהשכנים סיפרו שתוך שעתיים לא היה שום דבר בבית, הכל נגנב. היינו צריכים להתחיל מחדש. בתקופה הזו

הרבה אנשים מתו מהאוכל כי הבטן התפוצצה, גם כשאמרו לא לאכול הרבה, כולם אכלו. אנחנו אכלנו בבית מה שמצאנו, תרנגולות או מה

שהיה. אוכל זה הכי חשוב לבנאדם! שנים בתיכון, ואחר כך עזבנו הכל ובאנו4אנחנו תכף התחלנו ללמוד,

, הגענו1949לישראל. היינו במחנה זמני בחיפה ומהמחנה בשנת לקטרה. לחיפה הגענו עם האונייה של רדניק, אורי כהן היה השליח

מארץ ישראל שהביא אותנו מיוגוסלביה. היינו בעצם שוב בפרישטינה בתקופה הזו1949מסוף המלחמה עד שנת

חזרו לפרישטינה גם אלו שהיו במחנות וגם אלו שהיו באלבניה כולל אחיי הגדולים, שבמשך כל המלחמה לא היה איתם קשר. היה לנו מזל גדול,

אצלנו- חוץ מהסבא שנפטר בברגן-בלזן, כולם חזרו, בעצם היה לנו נס. כשהגענו לארץ ישראל זו הייתה שמחה גדולה- זה מזל. הגענו לקדרון, אפילו שלא ידענו עברית, ואפילו שלא ידענו לאן לקחו אותנו- זה היה בסדר. חופש זה הכי הרבה של בנאדם, ליברל! אנשים צריכים שיהיו חופשיים, שלא יהיו במחנות סגורים. לא להיות סגורים יום ולילה, לא לסבול מרעב, לא מכינים, לא מטיפוס, לא מדיזינטריה- שכל זה אני

עברתי, אני לא יכולה לשכוח. אני לא יכולה להסביר כמה רע היה, היההכי רע שיש. זה כל הזמן איתי.

נינים ויש עוד11היום יש לי שלושה בנים, חמישה נכדים, שתי נכדות ו-בדרך.

המוטו: ”להיות חופשייה – ליברטט – לא סגורה".

12

מתילדה ציוןסיפור אישי.

:בפרישטינה שביוגולסביה )היום25.12.1930נולדתי ב בקוסובו(.

.גרתי עם הוריי, סבא ועוד חמישה אחים המשפחה התפצלה. סבא10כשפרצה המלחמה הייתי בת ,

נשאר בבית ביוגוסלביה, אבא ברח לעיירה, שני האחים הגדולים הצטרפו לפרטיזנים באלבניה. אימי, אני והאחים הקטנים ברחנו

לאלבניה, שם היינו שלוש שנים. הגרמנים נכנסו לאלבניה- ברחנואימי, אני והאחים הקטנים חזרה.

הייתי רעבה, לא היה13נשלחנו לברגן בלזן. למחנה הגעתי בגיל , אוכל, אפילו לא היו עשבים לאכול. הכל רע. אני לא יכולה

לשכוח. היו ערימות, קילומטרים של מתים, תאמינו שזה עודבראש שלי. איפה שאני הולכת- גם המתים הולכים איתי.

-שום טוב לא היה בראש. רציתי כל הזמן להיות חופשייה- ליברטט לא סגורה.

אנחנו- היינו בחוץ עם הילדים, כמו הילדים, לא עבדנו. לא היה לנו לחם ולכן לא היה לנו כוח לשום דבר- לכן גם לא שיחקנו

משחקים.לאחר שחרור הרוסים, העלו אותנו לטרנספורט, שלמזלנו בגלל

שלא היו גשרים )שפוצצו( הרכבת נשארה באמצע על המסילה. לא היה לאן להמשיך לנסוע. שבועיים היינו על המסילה, היו

סביבנו סרפדים, כי היינו בטבע, וזה מה שאכלנו שבועיים.,בשחרור חזרנו הביתה והבית היה שלם אבל ריק. לא פלשו לבית

אבל לא היה בפנים כלום, הכל נלקח, השכנים לקחו הכל מידכשנלקחנו.

היינו בעצם שוב בפרישטינה.1949מסוף המלחמה עד שנת בתקופה הזו חזרו לפרישטינה גם אלו שהיו במחנות וגם אלו שהיו

באלבניה כולל אחיי הגדולים, שבמשך כל המלחמה לא היה איתם קשר. היה לנו מזל גדול, אצלנו, חוץ מהסבא שנפטר

בברגן-בלזן, כולם חזרו, בעצם היה לנו נס.13

הגענו לקטרה.1949בשנת נינים ועוד11 נכדות ו-2 בנים, חמישה נכדים, 3היום יש לי

בדרך...הרהורים...

חופש- זה הכי הרבה של בנאדם, ליברל! אנשים צריכים שיהיו חופשיים, שלא יהיו במחנות סגורים. לא להיות סגורים יום ולילה, לא לסבול מרעב, לא מכינים, לא מטיפוס, לא מדיזנטריה, שכל

זה אני עברתי, אני לא יכולה לשכוח. אני לא יכולה להסביר כמהרע היה, היה הכי רע שיש. זה כל הזמן איתי.

" להיות חופשייה – ליברטט – לא סגורה."

14

אברהם )ברטו( אשר בעיר פרישטינה, שזו עיר הבירה של קוסובו,13.7.1932נולד בתאריך

קילומטר40ביוגוסלביה, בתוך אחת מששת הרפובליקות של יוגוסלביה, מהגבול האלבני. בבית היינו ארבעה ילדים. עוד אח ושתי אחיות, כשאני

הקטן ביותר. הייתה גם עוד אחות גדולה יותר, שהייתה כבר עם ילדה. , וביום שפרצה, כעבור10, כשהייתי בן 1942המלחמה פרצה אצלנו ב-

יומיים נכנסו הגרמנים וכבשו את כל איזור קוסובו ומיד הפעילו את המיליציות שלהם. המליציות היו מעורבות אלבנים ומוסלמים. סימנו את

כל היהודים בטלאי- מגן דוד צהוב, סימנו את הבתים והחנויות, והמצב נמשך כחודש. כעבור חודש הם נסוגו ובמקומם באו איטלקים )כי

יוגוסלביה חולקה לפי האזורים ולפי הקרבה ואנו היינו קרוביםלאיטלקים(.

אחרי שהגרמנים נסוגו, אנחנו די הסתדרנו עם האיטלקים, כי שפתנו הייתה ספרדית והשפות היו דומות, יכולנו לחיות איתם בשלום. אבל בלחץ

ומעלה לאלבניה,18הנאציזם המקומי, האיטלקים הגלו את הגברים בני ואני עם אחיותיי ואימי נשארנו לבד בבית )אח אחד נפטר לפני המלחמה מדלקת קרום המוח(. כעבור שלושה חודשים שיחדנו את המפקד הבכיר

האיטלקי והוא החזיר את אבי ואחי מאלבניה, כך שלא הופרדנו. , בתחילת השנה, איטליה נכנעה לבנות הברית ונפרדה1943לקראת

מהנאציזם, , ולכן מיד באותו הלילה נכנסו הגרמנים. הגרמנים, יחד עם משתפי הפעולה המקומיים שהובילו את הגרמנים לבתי היהודים, אספו

את כל יהודי העיר וריכזו אותנו במחנה צבאי שהיה באזור הדרומי של העיר, ושם התחילו לחקור את כולם. הם חקרו גם ילדים ונשים, כדי

לגלות איפה אנשים מחביאים כסף. היה לנו בן דוד של אבא שהיה ממשפחה די עשירה, הם הוציאו אותו ואותם מיד להורג, כנראה כי לא

גילו איפה הכסף )או אולי בגלל שכבר גילו להם, אני לא יודע(. הם הראשונים שהוצאו להורג. הכסף באמת הוחבא על ידי יהודים רבים

באדמות ובמקומות שונים, אך כמובן גם מי שגילה לא שוחרר. במקום זההיינו כיומיים, כל הזמן תחת חקירות ועינויים.

משם לקחו אותנו רגלית לתחנת הרכבת המקומית, והתחילו להעמיס אותנו לקרונות של בהמות, ללא אוכל. העבירו אותנו למקום ריכוז של

בזמון- ליד בלגרד, שפעם היו אולמות תערוכה אבל נהפכו למחנה ריכוז. למחנה הגיעו כמובן היהודים, אך גם הקומוניסטים ומתנגדי נאציזם

אחרים. 15

כל יום היו מוציאים להורג. היינו שומעים אותם מוציאים להורג, בזמן שאנחנו סגורים באולמות. דווקא את היהודים לא הוציאו להורג אבל לא

נתנו לנו אוכל, היינו מקבלים פרוסת לחם של לחם תירס ליום שלם. היינו שם כשבועיים שבהם היו מוציאים בלילה את הבחורים שיכלו לעבוד והיו

מכים אותם במקלות וידיות של מעדרים. הם היו חייבים לעמוד בשורה ולהתכופף ולחכות למכות, וכך כל ערב, זאת הייתה החגיגה שלהם עלינו.

לאחר כשבועיים לקחו אותנו לתחנת הרכבת, שוב בקרונות בהמות, ומשםהתחלנו את הנסיעה למחנה ברגן-בלזן.

הנסיעה לברגן בלזן לקחה כשבוע כי היו הפסקות בדרך. לא התייחסו אלינו רע כמו במחנה, קיבלנו קצת מזון ואפשרות לרדת מדי פעם

מהרכבת. כשהגענו לברגן-בלזן ירדנו מהרכבות, סידרו אותנו בשלשות, והחיילים עם הכלבים שמרו שלא נתפזר. מי שיצא מהשורה- כלב התנפל

עליו. במחנה ברגן-בלזן סידרו אותנו בצריפים מסודרים, עם מיטות וסדינים, ונתנו להתקלח ונתנו מזון. היינו כל המשפחה ביחד ומאוד

התפלאנו, למה אומרים שמוציאים להורג? הרי זה בית הבראה לעומת השמועות... מהגרים שהצליחו לברוח מפולין סיפרו שמוציאים יהודים

להורג ואנחנו אמרנו שזה לא יכול להיות כי הגרמנים זה עם תרבותי וכל תרבות אירופה יצאה משם. "בית ההבראה" נמשך כשבועיים. כשהיה

משפט אייכמן בארץ התברר לנו למה הייתה לנו כזאת קבלת פנים חמה: הם אספו את כל שאריות היהודים מאירופה שעדיין היו במצב טוב, ורצו להחליף אותנו במשא ומתן עם משאיות עם ציוד צבאי מבעלות הברית,

וכשזה לא יצא לפועל החגיגה נפסקה והועברנו לצריפים אחרים. היינו בצריף )לא זוכר את מספרו( שבו היו גם הולנדים וצרפתים ולקראת סוף המלחמה הגיעו גם יהודים מטריפולי )זו היתה פעם ראשונה שראינו

יהודים בתלבושת ערבית(. המחנה שלנו היה מול הקרמטוריום ומול חודשים, כל הזמן עם כל11המטבח המרכזי. היינו במחנה משהו כמו

המשפחה. השיטה של הגרמנים הייתה לחפש דרכים לחסל בדרך התרבותית שלהם ללא יריות, ללא גזים ודברים כאלה. כשהגיע החורף

באזור הצפוני שהיינו, הטמפרטורות היו מגיעות למינוס גדול. בשיטה שלהם הם שמו לנו קאפו מאוקראינה )כי גם הם דיברו שפה סלאבית(,

שבימי החורף הקרים, כשבחוץ היו כמה מעלות, היה הקאפו צועק "בניו בניו" )מקלחת( והיו מוציאים אותנו למקלחות שהם שני קילומטרים

מהצריף. היו עושים לנו באמצע הכפור מקלחות חמות שהגוף בקושי סבל את החום, גם את מעט הבגדים שהיו לנו שמו במיכלי קיטור ואז הוציאו

אותנו מהמקלחות, התלבשנו בבגדים, וחזרנו ברגל למחנה. היו מעמידים אותנו למסדר נוכחות, סופרים ומחזיקים אותנו בקור אימים,

וכל רגע היה בא גרמני אחר ועושה ספירת מלאי. היו משאירים אותנו שעות, עד שנמאס להם, או עד שמתו להם מספיק מקור. השיטה הזאת

הייתה כמעט כל החורף. המצב היה כל כך קשה שכבר לא היה אכפת לנו אם מישהו מת לידנו, להיפך- היינו ממש מתנפלים על המתים לבדוק אם

16

נשאר משהו שיעזור לנו לשרוד: בגד/נעל/פרוסת לחם בכיס. במחנה נתנו בתחילה מרק פעם ביום שהיו עושים מסלק בהמות והחזיק אותנו פחות

או יותר והוא לא היה רע. היינו נלחמים מי יקבל לנקות את הסיר- כדיללקק את מה שנשאר מהמזון.

כשבנות הברית התחילו להתקרב היינו שומעים את הארטילריה שלהם. הגרמנים התחילו לפנות את המחנה, ריכזו את כולם ברחבה ענקית והתחילו לשלוח אותנו עם רכבות למקומות שאפשר להשמיד בגזים

כמויות. למזלנו היינו בטרנספורט שלוש לטרזנשטט, שם היו תאי גזים שהיינו מיועדים להשמדה שם. כל פסי הרכבת לכיוון טרזנשטט היו

מופצצים והרכבת שלנו התחילה לנדוד בתוך גרמניה, וכך נדדה בלי אוכל ובלי מים מעל שבועיים )כיום מכנים את הרכבת "הרכבת האבודה" או

"רכבת טרביץ" שזה הכפר שלידו נעצרנו(. בסופו של דבר, אחרי הפסקות שהיו בדרך, שבהם מדי פעם היו פותחים את הקרונות להוציא את

המתים, ואנו היינו מנצלים זמן זה לחפש משהו להכניס לפה, שותים מיםמשלוליות, מתנפלים על ראשנים וכדומה, הגענו לעצירה סופית.

הרכבת נעצרה והרגשנו שמשהו מתרחש. לא הבנו מה קרה, ראינו שהשומרים אלו לא אותם החיילים כמו תמיד וגם שמענו יריות, אבל לא

ידענו מאיפה הם. חשבנו ששוב מוציאים אנשים להורג. כשפתחו את שער הקרון עמדו לפנינו שלושה חיילים עם קסדות ותת-מקלע ואמרו לנו

לצאת החוצה. חשבנו שהגיע סופנו, לא הבנו מה קורה, עד ששמענו שהם דוברים רוסית. הם החלו להגיד "אתם משוחררים אתם משוחררים",

אבל הראש לא תפס, כי אתה יודע שאתה הולך למות, אז פתאום משוחררים? התחלנו לצאת החוצה. לא היו לנו כוחות. שאלנו מה לעשות,

אז הם אמרו שהם גירשו את כל הגרמנים מהבתים וכל אחד שיסתדר בעצמו בבתים שהם פינו. כל מי שקצת הרגיש שעוד יכול ללכת- כמו אחי ואני, הלך לכפר. אבא שלי ואחותי, שגססו, לא יכלו ללכת ואמא שלי עם

אחותי השניה נשארו איתם לשמור. אני ואחי הלכנו לחפש מזון בבתים בכפר, ואמא, שעברה את מלחמת העולם הראשונה וידעה מה זה רעב, הזהירה אותנו שגם אם נמצא אוכל לא נאכל כלום. היו אנשים שהתנפלו

על האוכל ועם הביס בפה נפלו ומתו. אנחנו חיפשנו מזון, וגם איך להביא את הגוססים, כי הם לא יכלו ללכת

ולנו לא היה כוח להרים. מצאנו כרכרות עם ארבע גלגלים של הגרמנים, אני לקחתי אחת ואחי לקח אחת וחזרנו לרכבת. העמסנו את אבא ואחותי, ואת אמא והאחות הנוספת עזרו לנו להביא לעיירה טרביץ

הקרובה. התיישבנו שם, הרוסים לא יכלו לעזור לנו, כי לא היה להם בשביל עצמם,

אז התחלנו לחטט בין הבתים בחיפוש בגדים, מזון ועוד. למזלנו, בבית שהיינו כנראה היה לבעל הבית בית חרושת לנקניק והייתה חצר עם קש

ותרנגולות, רצנו אחרי התרנגולות שהתחבאו לנו בקש, ופרקנו את

17

חבילות הקש כדי להגיע לתרנגולות, לפנינו התגלה פריג'ידר ענק עם בשר חזיר. אמרנו לכולם שמצאנו מקום עם הרבה חזיר וכולם באו לשם. אמא שלי לא רצתה לגעת בזה כי לא היה כשר, אמרתי לה "שמעי אמא אנחנו צריכים להישאר בחיים בואי נאכל ונתחזק קצת" היא בישלה את

הנקניק חזיר ונתנה לנו ולכולם, את הבשר היא עצמה לא אכלה אבל את הנוזלים כן. אבא ואחותי הספיקו להבריא, וכולנו התחזקנו די. היינו שם

(.1945כחצי שנה עד גמר מלחמת העולם השניה )אפריל בגמר המלחמה ריכזו את כל משוחררי המחנות והובילו אותנו למקום

ריכוז ענק בדרזדן. הגענו לבתים על קומות שהעבירו אותנו לשם וסידרו קבוצות קבוצות לפי המדינות שמהן הגענו. אנחנו היינו עם היוגוסלבים

)היו שם גם גויים יוגוסלבים, לא רק יהודים(. היינו שם מעל חודש ואחר כך התחילו להחזיר אותנו ליוגוסלביה. כשחזרנו ליוגוסלביה לא נתנו לנו תכף להתפזר, שמו אותנו בעיירה על גבול הונגריה, והכניסו אותנו לקרנטינה-

לבדוק שאנחנו לא מביאים מחלות, להסגר. שם היינו כמעט חודש וחצי- חודשיים, ומשם חזרנו לפרישטינה. כשבאנו חזרה הבתים שלנו היו הרוסים, הכל נהרס ונשדד ולא נשאר כלום. היו שם כאלה שחזרנו לפנינו, מאלבניה והם עזרו לנו להתארגן. גם ארגון

הג'וינט התחיל לעזור לנו והביא ביגוד ומזון וכך לאט לאט התחלנו לחזור לעצמנו. המצב ביוגוסלביה לא היה טוב כלכלית כי גם הם עברו מלחמה

והמדינה לא יכלה לעזור לנו מי יודע מה. היהודים, כרגיל, תכף התחילובמסחר ואז חזרנו לעצמנו, לא כמו פעם אבל טוב.

הוציאו ביוגוסלביה חוק שאין יותר מסחר פרטי, כי היו שם1947בשנת קומוניסטים. הקומוניסטים החרימו חנויות, החרימו אדמות פרטיות, אסרו

על בתים גדולים והכניסו משפחות נוספות לכל בית. היו צריכים להיות ארבעה בחדר. אצלנו השאירו לנו שני חדרים ובשאר הכניסו פליטים

שלהם. בזמן זה פרץ עניין מדינת ישראל, ובאו שליחים מהארץ שהחלו לשכנע

והם שלחו לנו1948לעלות לארץ ישראל. הראשונים שעלו היו ב- מכתבים שלא נבוא, שלא נזוז מהבית שלנו, כי המצב בארץ קשה ואין

איפה לגור, אין עבודה ויש קושי כלכלי. כל השנה קיבלנו כאלה מכתבים והיינו מתאספים בקהילה ומקריאים את המכתבים, ותמיד היו ויכוחים: למה להישאר פה? גם ככה אין לנו כלום... לקחו לנו את הבתים, את

החנויות ואפילו את החירות, והמצב לא היה מעודד ליהודים. קינאו ביהודים בגלל העזרה מארגון הג'וינט ולכן התחילו סכסוכים בין היהודים

לגויים. התווכחנו רבות ואז החלטנו שגם ככה לא טוב לנו ביוגוסלביה אבל בארץ

. הגענו1949ישראל לפחות נהיה כולנו יהודים. עלינו לארץ באמצע ואוכסנו באוהלים, אבלDDTלבית העולים בכניסה לחיפה, עברנו טיפול

בכל זאת היינו מרוצים שכולנו ביחד, לא מפחדים מהשכן, הולכים חופשי18

ברחובות. הרגשנו חופשיים, לא הרגשנו את הסבל. מהמחנה בחיפה העבירו אותנו לבית עולים באזור הרצליה פיתוח, עדיין כולנו יחד, שם

התחלנו להתארגן ושקלנו להקים יישוב חקלאי ולהתחיל חיים חדשים. באו כל מיני אנשי סוכנות- ביניהם היו גם אנשי קדרון כמו שמחה עופר,

מנחם קרן וסנדל שעבדו בסוכנות. הם דיברו יוגוסלבית )אנחנו לא ידענו עברית( והתחילו לשכנע אותנו להתיישב. הם הציעו לנו מספר יישובים

ביניהם מושב בצת, רשפון, בית זית ובית נקופה. בבצת שבצפון לא רצינו כי לא רצינו שוב להיות ליד הגבול. ברשפון לא רצינו כי המייסדים היו

פולנים ולא הייתה בינינו אהבה, בית נקופה- גם הוא ליד הגבול ובבית זית-ראינו אדמה סלעית שקשה לחקלאות.

הביאו אותנו פה לקדרון. קדרון לא הייתה קיימת, היה שטח, גבעה, מול משפחת ארגוב. העלו אותנו על הגבעה ואמרו פה השטח ריק, ואם אתם

רוצים תתחילו להקים בתים. בסיור ראינו קוצים עד מעל הראש ואמרנו שאם זה ככה זה סימן שהאדמה פורייה. החלטנו לבוא להקים פה את

המושב. היה פה את קטרה- בתים עזובים של הערבים, אמרו לנו לבחור בתים פנויים וככה עברנו לפה והתחלנו לעבוד. עבדנו קצת בחקלאות ויותר בבניין, באו מדריכים וקבלנים מסולל בונה, ואנחנו היינו מייצרים

לבד בלוקים, רעפים מבטון. ככה עבדנו קבוצות קבוצות והתחלנו לבנות את הבתים. הייתה הגרלה למי תהיה איזו חלקה, לפי גודל המשפחה

הוחלט גודל הבית. משפחה עם ילדים קיבלה שני חדרים וחצי )חדר הוא מטר מרובע(. היו צריפונים מפחונים, למקלחות. בתחילה הקימו את16

מושב קדרון א' שזה היה מהגשר של טל-אור עד טאוב ולאחר את קדרוןב' שזה מהמשק של קסורלה עד לגשר של טל-אור. לקדרון הגענו כולנו. אני גרתי עם הוריי ואחי במשק של נימה, גם שאר האחיות והאחים, כולם גרו בקדרון. גם סלומון, כולם, היינו משפחה עוד מהעיירה וזה נתן הרבה

כוח ועזרה הדדית. מידי פעם במחנה נתנו לנו "ברויידזופ" )מרק לחם( החלום שלנו היה

שאם אי פעם נהיה בבית, הדבר הראשון שנעשה זה מרק לחם שנוכל לאכול בלי הגבלה. לא חשבנו על בשר או משהו אחר רק משהו שיכול

למלא את הבטן. כשהיה קר- חלמנו על החמאם הטורקי שהיה לנו בפרישטינה, שנכנס לחמאם, אם פעם נזכה, ולא נצא ממנו אף פעם...

באמת כשחזרנו הלכנו לחמאם, דבר ראשון כי לא היו מקלחות, אבל הייתה גם הרגשה של הגשמת החלום. היה יום בשבוע של חמאם.

בחמאם היו חדרים: היה חדר כמו סאונה, מאוד חם, והיינו נכנסים ולאיוצאים אפילו עד שאנשים התעלפו כי היינו חלשים ובתת-משקל.

התגייסתי לצבא,1950בתחילה במושב עבדנו בבניה, לקראת שנת לנח"ל, שם קיבלתי הדרכה חקלאית, שנה, אצל משפחת טורנר, בבאר טוביה. שם לימדו אותי להיות חקלאי ולהתעסק ברפת. משם הקמנו את

היאחזות הנח"ל עין גדי ומשם חזרתי לכאן ולמשק. 19

הדבר הראשון שעשיתי, כשהילדים שלי התבגרו והתחילו להם בראש "ג'וקים" של חוץ לארץ, כי שם יותר טוב ויש יותר כסף, אספתי אותם

ואמרתי: "תראו, אני עברתי את כל התלאות ועליתי לארץ ישראל, מתוך זה שאגדל פה דור שלא יסבול כמוני אם אני הייתי רוצה לא לעבור את כל

זה יכולתי להתנצר או להחליף דת ובכלל לא להגיע לארץ ישראל, כי גם אני סיכנתי את העתיד כשבאתי לפה. עד היום לא קיבלתי השכלה כי

עסקתי סביבי כל הזמן בדרכי פרנסה". מרגיז אותי "כוסאומק המדינה הזו- מה היא נתנה לי?" כשאני שומע את זה בא לי לבכות. המדינה יקרה לי מאוד, ומי שלא עבר שואה לא יכול להבין מה זה מדינה ומולדת וללכת

ברחוב בלי שמטרידים אותך. גם כשלא הייתה מלחמה לא יכולנו ללכת לבד ברחוב, תמיד היהודים היו צריכים קבוצה כי על יהודי בודד תמיד היו מתנפלים. פה אני חופשי, יכול לגדל נכדים וילדים ללא פחד מהשכן, יכול להסתובב בלילה ויכול לישון עם תריסים פתוחים )שם היו לנו חומות סביב כדי להגן על עצמנו(. המשפחות שלנו היו מאוד דתיות אבל כל הצעירים שחזרו מהמחנה עזבו את הדת, לא מאמינים בזה. כל מה שאתם רואים

בחצר שלי הכל עשוי בידיים שלי: נטיעות, עצים, מגרש, דשא, סככותופרגולות- הכל עשוי במו ידי וזה מה שאני מסביר לילדי.

יום העצמאות הראשון היה בתל-אביב, היינו פה כל הקדרונים וכשראינו את המצעד והחיילים עם הדגלים, לא יכולנו להתאפק וכולנו פרצנו בבכי. עד לפני ארבע שנים לא דיברתי על השואה ולא הוצאתי את זה ממני, זה

רק בשנים האחרונות וזה הודות לנכדה הגדולה, שאמרה שאני כבר מבוגר... והם לא יודעים כלום... ואז התחלתי לספר. יש לי היום שני

ילדים, חמישה נכדים ונין אחד. המוטו: "לא הייתה תקווה – היו רק חלומות"

20

ברטו )אברהם( אשרסיפור אישי.

בעיר פרישטינה, בירת קוסובו,13.7.1932נולדתי בתאריך ביוגוסלביה.

בבית היינו ארבעה ילדים. עוד אח ושתי אחיות, כשאני הקטן ביותר. הייתה גם עוד אחות גדולה יותר, שהייתה כבר עם ילדה.

עם כניסת הגרמנים סימנו את כל10בפרוץ המלחמה הייתי בן . היהודים בטלאי- מגן דוד צהוב, סימנו את הבתים והחנויות.

אחרי כחודש באו האיטלקים. בלחץ הנאציזם המקומי הם הגלו ומעלה לאלבניה, ואני עם אחיותיי ואימי18את הגברים בני

נשארנו לבד בבית. כעבור שלושה חודשים אנחנו הצלחנו לשחד את המפקד הבכיר האיטלקי והוא החזיר את אבי ואחי מאלבניה,

כך שלא הופרדנו.התחלנו במסע של חקירות, עינויים, העברות, נסיעה בקרונות

בהמות, רעב וקשיים, כשבסופו למחנה ברגן-בלזן. חודשים, כל הזמן עם כל המשפחה.11היינו במחנה משהו כמו המצב היה כל כך קשה שכבר לא היה אכפת לנו אם מישהו מת

לידנו, להפך, היינו ממש מתנפלים על המתים לבדוק אם נשארמשהו שיעזור לנו לשרוד: בגד/נעל/פרוסת לחם בכיס.

היינו נלחמים מי יקבל לנקות את סיר המרק שחולק במחנה כדי ללקק את מה שנשאר מהמזון.21

.כשבנות הברית התחילו להתקרב שמענו את הארטילריה שלהם הגרמנים התחילו לפנות את המחנה, ריכזו את כולם ברחבה ענקית והתחילו לשלוח אותנו עם רכבות למקומות שאפשר

להשמיד בגזים כמויות. למזלנו היינו בטרנספורט שלוש לטרזנשטט. כיום מכנים את משלוח הרכבת שהייתי בה "הרכבת

האבודה" או "רכבת טרביץ" שזה הכפר שלידו נעצרנו בסוףהמסע.

כל פסי הרכבת לכיוון טרזנשטט היו מופצצים והרכבת שלנו התחילה לנדוד בתוך גרמניה. לטרזנשטט לא יכולנו להגיע

למזלנו.לבסוף, כשפתחו את שער הקרון עמדו לפנינו שלושה חיילים עם

קסדות ותת-מקלע ואמרו לנו לצאת החוצה. חשבנו שהגיע סופנו, לא הבנו מה קורה, עד ששמענו שהם דוברים רוסית. הם החלו

להגיד "אתם משוחררים אתם משוחררים", אבל הראש לא תפס, כי אתה יודע שאתה הולך למות אז פתאום משוחררים? התחלנו

לצאת החוצה. לא היו לנו כוחות.אבא שלי ואחותי, שגססו, לא יכלו ללכת ואמא שלי עם אחותי

השנייה נשארו איתם לשמור. אני ואחי הלכנו לחפש מזון בבתים בכפר, ואמא, שעברה את מלחמת העולם הראשונה וידעה מה

זה רעב, הזהירה אותנו שגם אם נמצא אוכל לא נאכל כלום. מזל שהיא הזהירה אותנו.היו אנשים שהתנפלו על האוכל ועם הביס

בפה נפלו ומתו.מצאנו כרכרות עם ארבע גלגלים של הגרמנים, אני לקחתי אחת

ואחי לקח אחת וחזרנו לרכבת כדי להעמיס ולהביא אבא ואתאחותי שגססו.

בגמר המלחמה, יחד עם כל משוחריי המחנות, התחילו להחזיר אותנו ליוגוסלביה. נבדקנו בקרנטינות, ומשם חזרנו לפרישטינה.

.כשבאנו חזרה הבתים שלנו היו הרוסים ושדודים, לא נשאר כלום באו שליחים מהארץ שהחלו לשכנע לעלות לארץ1947בשנת

ישראל.בקהילה היו ויכוחים: ידענו ממכתבים שבישראל קשה, אך למה

להישאר פה? הקומוניסטים לקחו הכל וגם ככה אין לנו כלום... לקחו לנו את הבתים, את החנויות ואפילו את החירות והמצב לא

היה מעודד ליהודים. הגענו לבית העולים בכניסה לחיפה,1949עלינו לארץ באמצע .

ואוכסנו באוהלים, אבל בכל זאת היינו מרוציםDDTעברנו טיפול שכולנו ביחד, לא מפחדים מהשכן, הולכים חופשי ברחובות.

הרגשנו חופשיים, לא הרגשנו את הסבל. הגענו לקדרון כולנו. 1949ב .יש לי היום שני ילדים, חמישה נכדים ונין אחד

22

הרהורים...

מדי פעם במחנה נתנו לנו "ברויידזופ" )מרק לחם( החלום שלנו היה שאם אי פעם נהיה בבית, הדבר הראשון שנעשה זה מרק לחם שנוכל לאכול בלי הגבלה. כשהיה קר חלמנו על החמאם הטורקי שהיה לנו בפרישטינה, שנכנס לחמאם, אם פעם נזכה,

ולא נצא ממנו אף פעם...הדבר הראשון שעשיתי, כשהילדים שלי התבגרו והתחילו להם

בראש "ג'וקים" של חוץ לארץ, כי שם יותר טוב ויש יותר כסף, אספתי אותם ואמרתי: "תראו, אני עברתי את כל התלאות ועליתי לארץ ישראל, מתוך זה שאגדל פה דור שלא יסבול כמוני. אם אני

הייתי רוצה לא לעבור את כל זה יכולתי להתנצר או להחליף דת ובכלל לא להגיע לארץ ישראל, כי גם אני סיכנתי את העתיד

כשבאתי לפה. עד היום לא קיבלתי השכלה כי עסקתי סביבי כלהזמן בדרכי פרנסה".

.כשאני שומע "המדינה הזו, מה היא נתנה לי?" בא לי לבכות המדינה יקרה לי מאוד, ומי שלא עבר שואה לא יכול להבין מה זה

מדינה ומולדת וללכת ברחוב בלי שמטרידים אותך.פה אני חופשי, יכול לגדל נכדים וילדים ללא פחד מהשכן, יכול

להסתובב בלילה ויכול לישון עם תריסים פתוחים )שם היו לנוחומות סביב כדי להגן על עצמנו(.

" לא הייתה תקווה – היו רק חלומות"

23

זאב רוזנבלט בטלוסטה. הייתי בן יחיד להורי אבל בדירה גרנו21.3.1931נולדתי ב-

יחד עם סבא וסבתא. אני זוכר הכל. חייתי שלוש שנים בצל המוות כל דקה. כל דקה מישהו יכול לבוא ולירות בי הפקר, והיו אנשים שהשתגעו מזה. היתרון שלי היה שהייתי

ילד, וקיבלתי את זה בקלות. הבת שלי שאלה אותי איך החזקנו מעמד בקור ובמצב הזה, ואני אומר: "הנה, עובדה שאני כאן!" זה אומר הכל. אפשר לקרוא לזה נס, אפשר

לקרוא לזה איך שרוצים. זו הייתה תקופה קשה. היו לי זוג מגפיים שהדוד שלי דאג לי, אני הלכתי איתם. חודשים הלכתי

בהם מבלי להוריד, וכששיחררו אותנו היו צריכים לחתוך אותם כי הם היו דבוקים אלי. כשחתכו והורדתי, כל האצבעות היו פצעים וחורים מהקור שם, כי גם כשהיינו בצריף לא הורדתי גם בלילה את המגפיים, כי תמיד

היינו מוכנים לבריחה. מי שלא ברח מצא את מותו. אחת הצרות הכי גדולות שהביאו להרבה אנשים את המוות היו הכינים.

הכינים היו מתלבשות על כל הגוף והבגד והם הוציאו את הנשמה והעבירו את הטיפוס. אני ואימי חלינו ויצאנו מזה, אבי לא. קודם הם היו יורים באנשים חולים. עם הלחם עוד איכשהו הסתדרת, אבל הכינים ממש

הוציאו את הנשמה. 11. בארץ היינו 97, ונפטרה בגיל 1949אמא עלתה איתי לארץ בשנת

חודשים בעתלית, אחר כך ברמתיים )גבעתיים(, נדדנו קצת פה ושם, היינו קנינו כאן את1956שש שנים בגני יוחנן ושם היו קצת בעיות, ובשנת

לירות. 1100המשק ב- כל כך הרבה תקופות קשות עברנו, אף אחד לא האמין שנחיה. הלקח

שלי: אדם צריך להילחם, והנה: הוכחנו זאת כאן בארץ הזו. גם היום אנחנו בסכנה מהערבים מסביב, אולי לא פחות ממה שהיינו בשואה, הם

24

יכולים להיות לא פחות אכזריים מהגרמנים, והאדם צריך להילחם! איןברירה. צדק בא למי שיש לו כוח, זו עובדה גם היום.

כיום יש לי שתי בנות ובן, ושמונה נכדים, ובחרתי להצטלם על רקע השדה.1956שהתחלתי לעבד אותו כבר משנת

המוטו: "אדם צריך להילחם."

חשוב לי להזכיר סיפור של המשפחה מצד דודי ודודתי שנספתה ברובה בשואה פרט לדודה שרה. יש לי תמונה של כל המשפחה-

כשכולם היו בחיים, זו תמונה של האחות של אמא שלי, עם בעלה. ועם שני הבנים. כל הבחורים נספו. רק הדודה נשארה בחיים לדודי קראו אפרים קושניש, הבן הגדול משה, והקטן יצחק זכרונם

. 1973לברכה. הדודה שרה ששרדה נפטרה בקנדה בשנת הדוד היה מהנדס בניין במקצועו, אבל במציאות הוא היה בעל בית

חרושת לשמן, משהו מודרני עם מנועים, באיזור שהיה שייך לפולין עד האיזור עבר לאוקראינה, והגרמנים ניצלו את זה, כך1939. משנת 1939

שהוא עבד והיה מחוץ לגטו תקופה מסוימת, עם אישור לעבוד בשביל , הגרמנים והרוסים התחלקו על פולין, והחלק1941הגרמנים. עד שנת

הרוסים נסוגו, והגרמנים נכנסו1941שלנו נשאר אצל הרוסים. בשנת והיו שם שלוש שנים בשלטון.

וגמר את התיכון בהצטיינות22, משה האח הגדול היה בן 1941בשנת אצל הרוסים. הדודה הביאה תעודה אורגינלית של הלימודים שלו, ואנחנו

נסענו לתת אותה יחד עם עוד כמה פריטים ששמרנו,כמו מצית ואולר, )כשעוד צוקרמן ולבטקין ניהלו את לוחמי1963ללוחמי הגטאות בשנת

הגטאות(. תקופה מסוימת אנחנו גרנו בעיר קטנה בשם טלוסטה, והדוד והדודה גרו עשרה קילומטרים מאיתנו. היינו עושים חילופין בין הילדים, אני הייתי שם

, הביאו את היהודים מהונגריה במטרה1942והם שלחו אלינו. בשנת לחסל אותם. משה הכיר בחורה שבאה מהונגריה, שאני זוכר אותה עד

היום, יפהפייה עם עיניים שחורות יפות. הוא התיידד איתה והתייחד איתה ומהר מאוד, תוך חצי שנה, למד הונגרית. הלשינו עליו, אבל הדוד הצליח

להתערב ושיחרר אותו, ואז הדוד שלח אותו לעיר הגדולה, כי הוא היה מוכשר ולדוד היו קשרים,סידרו לו תעודת זהות של פולני, הוא עלה על רכבת ונסע מאה קילומטרים לדרמפול- שזו העיר המחוזית, קיבל שם

עבודה והסתדר שם. 25

יום אחד, למזלו הרע, בא במקרה אוקראיני למשרד והכיר אותו. האוקראיני הלשין עליו ולקחו אותו לבית סוהר וכשהפשיטו אותו מצאו

שהוא באמת עבר ברית מילה כמו כל היהודים. סיפרו שהוא עוד הספיק לכתוב שיר על הקיר בבית הסוהר ואז הוציאו אותו הגרמנים להורג.

לצערי לא היה לו מזל, הלשינו עליו פעמיים. בקשר לבחורה: הבחורה הוציאו מהצריף מאה יהודים1942נשארה, לא נעצרה אז. בשנת

וביניהם גם היא לקבר אחים, סיפרו שהיא ביקשה שירו בה ראשונה, וכך עשו כרצונה, כדי שלא תראה איך יורים באחרים. משה כמובן לא ידע

ולא שמע על זה ואני לא יודע בכלל אם באותו זמן היה בחיים. הדוד נשאר עם הבן הקטן ואשתו. תקופה מסוימת הם עבדו והיו מחוץ

לגטו. לא היינו במחנה עבודה- כלומר לא היינו סגורים, לא דאגו לנו, כל אחד דאג לעצמו. אבל היינו חופשיים. כשעשו את האקציה הראשונה

והשניה- כשנשארו כמה מאות בודדים, היה גרמני שהיה ממונה על עשר חוות חקלאיות באזור והוא החזיק בפועלים, עובדי כפיה יהודים, וככה

ניצלנו כמה מאות יהודים ואני ביניהם. בסוף, שבועיים לפני סוף המלחמה, הגרמני קיבל רכבת, העמיס עליה בעלי חיים ועוד כל מיני דברים ונסע

לגרמניה. הדוד שלי נשאר עם הבן הקטן ואשתו. יום אחד האישה הלכה לארגן אוכל מהאוקראינים וכשהיא חזרה הוא והבן לא היו, עצרו אותם. היא הלכה וביקשה שיעצרו גם אותה איתם.

וכך, שלושה שבועות לפני השחרור הוציאו את אב והבן להורג. כשלקחו אותו והוציאו אותו עם הבן אומרים שהוא היה שבור ומרוסק והדוד אמר:

"אם צריכים ללכת- אז הולכים". אינני יודע מאיפה היה לו את הכוח יום לפני השחרור. 21להגיד את זה. וזה חוסר מזל, כל זה קרה

1963הדודה שרה, אחות אימי, נסעה לקנדה כי היה לה שם אח. בשנת היא באה אלינו לביקור בארץ לכמה חודשים. כשקיבלה את הפיצויים הראשונים היא אמרה שהיא לא יכולה להשתמש בכסף המגואל בדם

הזה. אני הצעתי לה לתרום אותו למוזיאון לוחמי הגטאות אבל בסופו של היא נפטרה.1973דבר היא תרמה אותו לטכניון. בשנת

26

זאב רוזנבלטסיפור אישי.

-בטלוסטה. הייתי בן יחיד להורי אבל בדירה21.3.1931נולדתי ב גרנו יחד עם סבא וסבתא.

אני זוכר הכל. חייתי שלוש שנים בצל המוות כל דקה. כל דקה מישהו יכול לבוא ולירות בי הפקר, והיו אנשים שהשתגעו מזה.

היתרון שלי היה שהייתי ילד, וקיבלתי את זה בקלות.חודשים הלכתי בהם מבלי להוריד את המגפיים. גם כשהיינו

בצריף לא הורדתי גם בלילה את המגפיים, כי תמיד היינו מוכניםלבריחה, מי שלא ברח מצא את מותו.

הכינים היו מתלבשות על כל הגוף והבגד והם הוציאו את הנשמה והעבירו את הטיפוס. אני ואימי חלינו ויצאנו מזה, אבי לא.

97, ונפטרה בגיל 1949אמא עלתה איתי לארץ בשנת..כיום יש לי שתי בנות ובן, ושמונה נכדים

הרהורים...,הנה, עובדה שאני כאן! זה אומר הכל. אפשר לקרוא לזה נס

אפשר לקרוא לזה איך שרוצים..כל כך הרבה תקופות קשות עברנו, אף אחד לא האמין שנחיה

הלקח שלי: אדם צריך להילחם, והנה: הוכחנו זאת כאן בארץהזו.

,זו הייתה תקופה קשה. גם היום אנחנו בסכנה מהערבים מסביב אולי לא פחות ממה שהיינו בשואה, הם יכולים להיות לא פחות

אכזריים מהגרמנים, והאדם צריך להילחם! אין ברירה..צדק בא למי שיש לו כוח, זו עובדה גם היוםחשוב לי להזכיר סיפור של המשפחה מצד דודי ודודתי שנספתה

ברובה בשואה פרט לדודה שרה. הסיפור מצורף בראיון שלי.

"אדם צריך להילחם"

לורי סלמון27

בעיירה סרייבו.1931נולדתי בשנת במשפחה היינו שני ילדים וגרנו עם ההורים. אח שלי היה מבוגר ממני

בשש שנים. המצב הכלכלי שלנו היה טוב, השארנו שם בית ולא קיבלנו אותו חזרה, כי אף אחד לא חזר. מה הכי מעניין הוא שאבא שלי עשה

לאמא שלי ולאח שלי פנקס קטן ובו הוא רשם איפה הוא הסתיר דברים, לי הוא לא נתן כזה פנקס כי הייתי קטנה מדי, והוא פחד שאדבר כי

אהבתי לדבר הרבה. בסופו של דבר נשארתי רק אני בחיים, לא ידעתיאיפה הדברים שלנו, אז הכל נשאר שם.

כל שנה כל השורדים הקרואטים נפגשים באזור חודש אפריל/מאי בשורש ופעם אחת אפילו הדלקתי משואה. כשאני הולכת לשורש פעם בשנה

ופוגשת את אלו שהיו אתנו ביוגוסלביה, מסתבר לי שהקרואטים היו הכי גרועים. יותר מהגרמנים, מאוד אכזריים. הם הפעילו את האוכלוסייה

המקומית ותפסו את כל היהודים. ליד הדנובה, באפיק נחל, היו הורגים המוני יהודים וזורקים. לא מזמן מצאו שם קבר עם אלפי גופות. לגרמנים

היה קל, כל המוסלמים והקרואטים ישר שיתפו פעולה והראו איפההיהודים.

אני למדתי בבית-ספר אצל נזירות, בכל בוקר הייתי צריכה להיכנס לכנסיה, להצטלב ולהתפלל, ועד היום אני עוד זוכרת תפילות נוצריות.

בכיתה ב' למדנו צרפתית ואת כיתה ד' כבר לא הספקתי לסיים. בהמשך השנים ביקרתי שם בבית-הספר בו למדתי ושאלתי אם מישהו יכול לתת לי

תעודה על הלימודים. מצאו את הרישומים שלי ונתנו לי תעודה שסיימתי כיתה ד'. מצאתי שם אחות שהייתה שם בתקופתי- מתילדה, וזכרתי אותה.

הייתי היהודייה היחידה שם, אבל אין לי את מי לשאול למה דווקא אניהלכתי ללמוד שם, כנראה בגלל הרמה הגבוהה.

אני לא זוכרת הרבה, לא יודעת, כנראה רציתי למחוק את התקופה. כשחזרתי, הייתה קהילה יהודית שבה כל יום היו רושמים רשימות מי חזר מהמחנות. כל יום הלכתי וחיפשתי ברשימות. חודשיים הייתי בערך בבית

יתומים. אף אחד מהמשפחה שלי לא חזר. עד היום דבר אחד אני לא מבינה: הרי אז לא היה תקשורת, לא היה טלפון ודברים כאלה, איך ידעו מי חזר ומי לא? ואיך הדוד שלי שמע

שחזרתי? היה לי דוד, אח של אבא, שהיה עורך דין. הוא פגש בחורה, לא יהודייה והיא סיפרה לי שראתה אותו קורא פעם בשפה גרמנית ופעם

בשפה צרפתית והבינה שהוא לא סתם פועל. היא התחילה להכיר אותו והוא סיפר לה שהוא יהודי. היא לקחה אותו אליה הביתה, עשתה לו

תעודות מזויפות של פועל בניין, לקחה אותו והצילה אותו ואחרי המלחמה הם הביאו גם אותי אליהם,

אבל איך הם ידעו עלי? הם גרו בבלגרד ולא היו טלפונים, עד היום אני לא יודעת את התשובה. אז בזמנו לא חשבתי לשאול איך גילו עלי, הייתי

28

מרוצה, ולבסוף הם התחתנו. היא התגיירה ונולדו להם שני בנים, ואני הייתי "המטפלת"- היינו יחד מכבסות ומטפלות )היא הייתה אדריכלית

במקצועה(. עד היום יש לי ציורים של הדוד הזה. היינו קבוצה של פרטיזנים וניצולי שואה ובמשך שנתיים למדנו חומר של

ארבע כיתות וגמרנו "מלמטורה"- שזה "חצי בגרות". רציתי ללמוד להיות מורה להתעמלות ואז קיבלתי פעם ראשונה סטירה מהדודה. היא אמרה לי שזה לא מקצוע ושלחה אותי ללמוד בניין. אחר כך עבדתי איתה ביחד במשרד ארכיטקטורה שלה לרכבות. בהמשך היא שלחה אותי לפנימייה

ב"פולה", ממוקם ממש בגבול, בארמונות של איטלקים. שם הייתי שלוש שנים, למדתי, חזרתי ושוב עבדתי במשרד. לאחר מכן עלינו לארץ ישראל.

הדוד שלי לא הסתדר, לא היה אולפן כשבאנו, לא הייתה לו שפה, הוא היה מאוד מאוכזב. לה הייתה עבודה- עבדנו יחד בסוכנות, בנינו את בנייני

האומה! אבל הוא היה לא מרוצה והם עזבו את הארץ. אחד הילדים שלו עובד בקהילה היהודית בבלגרד, חי כיהודי ממש, ובנוסף

לעבודתו הוא מנהל מקהלה שנקראת "האחים ברוך" בבלגרד )על שם חמישה אחים שנהרגו בפרטיזנים( ואפילו היה איתם פעם בארץ למופע. כל שנה אני נוסעת לבקר אותו )עם הבן-דוד השני- ולדימיר, אין לי קשר

והוא גם לא חי כיהודי(. כשחזרתי בתום המלחמה לניצולי הקהילה היהודית, אמרתי לעצמי קודם כל "אלוהים, איפה אלוהים? למה לא השארת לי אפילו אחד?" נכון, היו

בתי יתומים והיו דודות, והייתי שמחה, אבל כל הזמן חיכיתי שאולי אח שלי יתקשר כי הייתי מאוד קשורה אליו. הייתי מאוד קשורה אליו כי תפסתי

אותו מעשן ולא סיפרתי להורים. זה היה הסוד שלנו, ובתמורה הוא הבטיח לקחת אותי לקולנוע, ובאמת לקח אותי להרבה דברים. הוא היה בחור

יפה. בשבילי היה מאוד קשה. לא נתתי לעצמי ליפול, כי הייתה לי תקווה שאח שלי יחפש אותי. אחרי כל מה שעברתי, גם פתאום היה לי אוכל- גם

זה היה חשוב. בבלגרד כבר היו לי חיים טובים. בסרייבו הייתה קהילה יהודית ואחרי כמה

והבנתי14-15חודשים שבהם יום-יום חיפשתי ברשימות, הייתי כבר בת שנשארתי לבדי.

חשוב לקחת הכל בקלי קלות, הנה הגעתי לבעל מצוין זכרונו לברכה, יש לי שלושה ילדים, יש לי שמונה נכדים, שני נינים ומה עוד? זה בשבילי כל

החלום שלי- שהגעתי לזה! לא חשבתי אף פעם אחרי מה שעברתי, בלי הורים, ממקום למקום, לא חשבתי שאגיע לזה. המשפחה שלי זה הניצחון שלי. משני אנשים נעשינו

למשפחה גדולה. תמיד חשוב להמשיך הלאה, אני עבדתי כל החיים קשהועד היום אני עובדת בלול.

29

, בה הלכנו למחנה.1941למעשה ארבעתנו היינו יחד עד שנת הקרואטים הלשינו לגרמנים איפה יש יהודים, והם באו לקחת את כל

הגברים כדי לתת להם אישור עבודה. הם תפסו את כולם ולקחו אותם ל"יסנובה"- מחנה בקרואטיה, לשם לקחו גם את אבי. הנשים עם הילדים,

כלומר, אמא ואנחנו, נשארנו בבתים עד שבאו לקחת אותנו והלכנו למחנה "ג'קובו" בו הדביקו את כולנו בכוונה בטיפוס, הביאו את החיידק. הם זרקו את כל הגופות, גם את החיים. נשים סיפרו לי שאמא שלי מתה,

ואז סיפרו לי שכל המחנה עבר גם הוא ל-"יסנובה". אני לא זוכרת את זה. אני גם לא זוכרת את סיום המחנה. הקהילה היהודית באה ולקחה ילדים

מהמחנה בעזרת תעודות מזויפות, וכך לקחו גם אותי. אח שלי לא היה שם כי הוא ברח. גם אני חליתי בטיפוס ויצאתי מזה, הייתי בבית-חולים. אני

רוצה שכולם יהיו בריאים ומלומדים.המוטו: "המשפחה שלי זה הניצחון שלי".

לורי סלומוןסיפור אישי.

בעיירה סרייבו. יוגוסלביה.1931נולדה בשנת ,במשפחה היינו שני ילדים וההורים. האח שמבוגר בשש שנים

ואני.

30

אבא שלי עשה לאמא שלי ולאח שלי פנקס קטן ובו הוא רשם איפה הוא הסתיר דברים, לי הוא לא נתן כזה פנקס כי הייתי

קטנה מדי, והוא פחד שאדבר כי אהבתי לדבר הרבה. בסופו של דבר נשארתי רק אני בחיים, לא ידעתי איפה הדברים שלנו אז

הכל נשאר שם.אני למדתי בבית-ספר אצל נזירות, בכל בוקר הייתי צריכה להיכנס

לכנסיה, להצטלב ולהתפלל, ועד היום אני עוד זוכרת תפילותנוצריות.

,הם תפסו את כולם ולקחו אותם ל"יסנובה"- מחנה בקרואטיה לשם לקחו גם את אבי. הנשים עם הילדים, כלומר, אמא ואנחנו, נשארנו בבתים עד שבאו לקחת אותנו והלכנו למחנה "ג'קובו" בו

הדביקו את כולנו בכוונה בטיפוס, הביאו את החיידק.כשחזרתי בתום המלחמה לניצולי הקהילה היהודית, אמרתי

לעצמי קודם כל "אלוהים, איפה אלוהים? למה לא השארת לי אפילו אחד?" נכון, היו בתי יתומים והיו דודות, והייתי שמחה, אבל

כל הזמן חיכיתי שאולי אח שלי יתקשר כי הייתי מאוד קשורה אליו..בקהילה היהודית כל יום היו רושמים רשימות מי חזר מהמחנות

כל יום הלכתי וחיפשתי ברשימות. אף אחד מהמשפחה שלי לאחזר.

הבחורה הלא יהודיה התחילה להכיר את דודי והוא סיפר לה שהוא יהודי. היא לקחה אותו אליה הביתה, עשתה לו תעודות

מזויפות של פועל בניין, לקחה אותו והצילה אותו ואחרי המלחמההם הביאו גם אותי אליהם.

הגעתי ארצה, לירושלים.1949בשנת 1951לקדרון הגעתי בשנת.עוד? היום יש לי שלושה ילדים, יש לי שמונה נכדים, שני נינים ומה

הרהורים...אני לא זוכרת הרבה, לא יודעת, כנראה רציתי למחוק את

התקופה..חשוב לקחת הכל בקלי קלותהנה הגעתי לבעל מצוין זכרונו לברכה, יש לי שלושה ילדים, יש לי

שמונה נכדים, שני נינים ומה עוד? זה בשבילי כל החלום שלי- שהגעתי לזה! לא חשבתי אף פעם אחרי מה שעברתי, בלי הורים,

ממקום למקום, לא חשבתי שאגיע לזה..תמיד חשוב להמשיך הלאה

"המשפחה שלי זה הניצחון שלי".

31

רחל שמיילוביץ' , במינסק – עיר הבירה של רוסיה הלבנה – היום :1933נולדתי בשנת

בלרוס. במשפחה היינו חמש נפשות: אני – הגדולה בת העשר כשפרצה. 3המלחמה, אחותי בת השבע ואח בן

לקחו אותנו לגטו. מיד דבר ראשון את1941מיד כשהגרמנים נכנסו ביוני הגברים לקחו לגטו במינסק, והרגו את הרוב. אמא הצליחה להבריח

לאבא שלי בגדי אישה, הוא לבש אותם וכך הוא הצליח לברוח. הוא ברח וחזר הביתה , ואנחנו העברנו אותו לשכנים טובים שהיו לנו, ואחר כך,

כשהכניסו גם אותנו לגטו הוא הלך איתנו לגטו. חלק מהבתים גידרו בגדר32

ושמו שמירה על כל כמה מטר וכך עשו גטו. אוכל לא נתנו, אנשים הלכולעבודה.

אבא ידע לבנות מחבואים כדי שאנשים יוכלו להתחבא בהם, קראו לזה "מלינה", והוא צ'יק צ'ק עשה כאלה בורות ואנחנו כבר יכולנו פסיכולוגית

להתחבא שם. לאבא היו שמונה אחים. אבא התחיל לתכנן איך לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. באותו יום שתיכננו מישהו הלשין, כולם

נהרגו ורק הוא נפצע והתחבא. הוא ברח פצוע דרך אחד המחבואים, מחבוא מלוכלך דמוי שירותים מלוכלכים, וכך לא מצאו אותו. אני הברחתי

אותו מהגטו בזחילה. הוא היה פצוע, והיו קטעים שאי אפשר היה ללכת זקוף כי היו מגלים, אז נשכבתי על הרצפה ואני כמו "שחיתי" וסחבתי אותו

עד למקום מסתור. כילדה אני זוכרת את השדות. הגענו לבסוף לאישה טטרית, לפטה, והיא קיבלה אותו פצוע )המקום הזה הוא גם במינסק, אבל בפרברים(. היא גרה שם עם הבת שלה: איה, ועם אחיינית שלה.

האחיינית הייתה מאוהבת בחייל גסטפו שלעיתים היה מגיע לישון שם איתה. אבא ישר התארגן ובמחסן ענק של הפרות והחזירים הוא עשה בור ומחבוא עם יציאה לגן, לגדר. הוא היה מטפל בשבילה שם בגינה ובאוכל

לפרות. את הכל עשה בלילות כדי שלא יראו, והשכנים כולם באמת התפלאו איך זה ככה מטופח אצלה, שאלו : אולי יש להם "יהודי" אבל

הם כמובן הכחישו. לא עבר זמן ובאו גרמנים, לאחר הלשנה, ואבא – הוא היה מאד חכם, היה מאד קשה להגיע אליו, הייתה אפילו פסולת של חיות

על הגדר כדי לבלבל את הריחות. הם באמת התייאשו כי לא גילו כלוםונמאס להם לחפש, גם הכלבים לא הצליחו, הם עזבו והלכו.

אמא שלי עבדה בפסי הרכבת, ולמזלה, היה גרמני צעיר וטוב שהתאהב ביהודיה אחרת יפיפייה, צעירה, והוא היה כמו "שומר" שלהן. כשהיה

יהודים, אז הוא לקח אותן לאיזה מקום5000פוגרום גדול והרגו במינסק שפעם בנה, ויחד אתן עלה לגג הבניין ושם היו שלושה ימים. הם הגיעו

אחרונים חזרה, כבר חשבנו שלא יחזרו. ביקשנו לחם בגטו, היינו מקבליםפירורים והייתי מחלקת את זה לכולם.

אני למדתי לברוח מהגטו מתחת לגדר ולהגיע לאבא, והוא הכין לי בגד מיוחד עם כיסים גדולים. היה לנו סימן: מין גירוד מיוחד, שידע שזאת אני

בחוץ, והוא היה ממלא לי את הכיסים בדברים ובזכות זה לא מתנו ברעב. אמא פעם קנתה ברוסיה צלב מזהב )כדי שיהיה זהב לשיניים(. הכל אמא

מכרה בשביל הלחם, אבל את הצלב השאירה, ואני היית לובשת את הצלב כשהייתי מחוץ לגטו כדי שלא יחשבו שאני יהודיה. אמא חלתה

בטיפוס, ובאחד הפוגרומים במזל לא ירו ולא נגעו בה, כמו שהיו יוריםבכל חולי הטיפוס, לא הבנו איך.

במינסק היה בור ענק, אחרי הפוגרום הביאו אותנו לשם, מצד אחד עמדו הפוליצאים והגסטאפו ומול היו יהודים בצפיפות חזקה שלא יברחו. היו

הורגים שורה, שתיים והבאים הגיעו. אני ראיתי מה שהולך שם וחשכו33

עיניי, היה לי ברור שאני הולכת למות, ופתאום תוך שנייה הייתה לי הברקה שיש לנו זהב. חיפשתי למי מהפוליצאים יש פרצוף טוב שאוכל

לשקר לו, ואמרתי לו ברוסית: "יש זהב"... הוא הלך לאחראי וחזר, ולקח דקות חיים"... בדרך הוא10-30אותי משם. אמרתי לעצמי "הנה, עוד

אמר ואיים עלי כל הזמן שאם אני משקרת... ואז נפנף מולי סכין והראה עלי – אני אחתוך פה, ופה, ופה, ופה... ושיהיה לי מוות לא קל, ואני כל

הזמן אמרתי לעצמי : "הנה אני בכל זאת עוד חיה".. אחי נשאר בבור המחבוא ואמרתי לו שלא יבכה ושאני אחזור. אחותי הקטנה גם נכנסה.

כלומר, אני הלכתי לפוגרום, ויצאתי ממנו עם איזה סיפור זהב, ושני האחים שלי בבור. בבור היו אחותי, אחי ועוד בני משפחה: אחיינית ועוד... אמרתי לאחי שישתוק. כשהגענו למחסן הגדול – אחי באמת לא יצא, הוא

שתק שם, ואז אמרתי לחייל: "אתה נראה אדם טוב, ויש לך אמא ואחים ואת כולם אתה רוצה לחזור לראות, ולי יש משהו לתת לך שבזכותו, אם

תעשה את זה, אתה תחזור לאמא שלך". ואז אני פתחתי את החולצה והראיתי לו את הצלב שהיה למטה – מזהב. הפנים שלו מיד השתנו. הוא

לקח את הסכין, חתך את זה ממני, וביקש שאזרוק את הצלב על הרצפה. אמרתי לו שזה כל מה שיש לי ושייקח את זה כקמע וכך הוא יעבור את

המלחמה. הוא רצה שאזרוק את הצלב על הרצפה כדי שלא יצטרך לקחת אותו מהידיים שלי. כל הדרך הוא הרביץ לי המון מכות כי חשב

שאני משקרת, ועכשיו, אחרי שלקח את הצלב, אמר לי "את כזאת ערמומית וחכמה, כך שעכשיו אני אשאיר אותך בחיים, אבל עוד מעט

אנחנו ניפגש כבר שוב".... אמרתי לו שיש לי רק בקשה אחת: "הנה עומד פה מזרן של מיטות, תיקח את המזרן, אני אכנס לבור ואחרי זה אתה

תכסה את הבור". הוא עשה זאת. אנחנו היינו בבור, ובלילות מסתבר שישבו מעלינו פוליצאים שישבו ושמרו

שאף אחד לא יבוא, בזמן שלא ידעו שאנחנו מתחת למזרן. הפוליצאים היו עושים פיפי והפיפי היה יורד לבור, ואז היינו שמים ידיים וממלאים אותם

ושותים. הייתי שם שלושה ימים, ורציתי כבר למות, פתאום שמענו צעקות. חשבתי שאלו אנשים ורציתי שיהרגו אותי, אבל לא היה לי כל כוח לצאת או לצעוק. אני אפילו לא זוכרת איך יצאתי, ואז – ראיתי את הדודה שלי

עומדת בוכה וצועקת. אני הזזתי את המזרון והוצאתי את אחי. באותו זמן פגשתי את מירה אחותי, שבהמשך אבדה לי. לקחנו את עצמנו ומה

שיכולנו והלכנו. אני חיפשתי איפה אני יכולה לישון, אז מצאתי כסא באיזה בית וישבנו שם. יצאתי בבוקר, מצאתי את סבתא שנשארה בחיים, ואז מצאנו בבית בו היו

הרבה משפחות, חדרון קטנצ'יק, ושם היה הבית שלנו. היו מאד מעטיהודים וחיפשנו איך להישאר בחיים.

לאמא הייתה חברה שגרה צמוד לגטו אז היא דיברה עם השכנה שלה וביקשה שתיקח את הילדים שלה והיא כאילו תהיה האמא שלנו. איך

34

שאמא והחברה הלכו, השכיבו את שלושתינו, הילדים, לישון, ואני לא נרדמתי. שמעתי את הגברת אומרת לבעלה שהיא מחכה לאור ראשון

ולמסור את היהודים הקטנים לגרמנים ולהיפטר מאיתנו, אחרת הם לא יהיו בחיים. התחלתי לחשוב מה לעשות, החלטתי שאחכה עד שאשמע את הזוג נוחר בלילה. ביקשתי שישאירו דלת פתוחה, וכך שמעתי מתי נחרו, כלומר נרדמו. כשזה קרה הערתי את אחיי בשקט וברחנו חזרה

לגטו. כשאמא פגשה אותנו, בהתחלה היא חשבה שחזרנו בגלל געגועיםוכעסה עלינו, אבל סיפרתי לה מה שקרה והיא התנצלה ובכתה.

נקבע תאריך מסוים שבו כולם היו צריכים למסור את הילדים, וזה היה ברור שזה לבית חרושת לסבון, באתי למחבוא של אבא וסיפרתי לו, אז הוא אמר לי שנעזוב את הגטו ונבוא אליו למחבוא. בבוקר התלבשנו,

אמא קשרה את האח הקטן על הבטן, אני התלבשתי כמו אשה גדולה ויצאנו מהגטו ובצ'יק הסתובבנו וברחנו לתוך התעלה והבאתי את כולם

לאבא, שכבר חיכה לנו. לפי הלבוש ישר הבינו שאנחנו יהודים, אז הבחורה בבית שבו התחבא אבא, פתחה את הארון בביתה ואמרה לנו

לקחת כל מה שטוב לנו. אמא בחרה שתי שמלות ובגדים מהסבתא הקטנה שגרה שם, וסיכמנו שכשיראו אותנו בדרך נגיד שאנו שתי

משפחות: אני ואמא, והשניים: אבא ושני האחים האחרים. יצאנו לדרך והתחלנו דרכנו לפרטיזנים בבלברסקה פושקה – ביער. בשנת

הגענו לפרטיזנים. 1943 אצל הפרטיזנים, גדוד דיילסקי לא רצה לקבל לגדוד ילדים, ואז הופיע

זורין והוא אמר שכן יקבל ילדים, ודאגנו לאוכל, בגדים ולכל, ושם היינו עד סוף המלחמה. עד סופה ברחנו ממקום למקום. היה לנו די טוב אצל

הפרטיזנים. היו שמירות קשות, וגם הילדים החכמים יותר נשארו בדרך בשביל לברר שמי שבא הוא באמת יהודי. יום אחד לאבא היה אפצס ענק.

הוא לא יכל ללכת ופחד שבגללו ימותו כולם, אמרנו לו שאין כזה דברשניפרד, והוא לקח את הסוס והלכנו.

בהמשך הגיעו חיילים רוסיים )שאשה אחת התחילה להרביץ להם חזק תוך שהיא אומרת "זה בשביל אמא"... "זה בשביל אבא"...- כי חשבה

שהם חיילים גרמנים(. אבא ואנחנו נסענו על הסוס והעגלה לכיוון אחר וראינו שבאמת זה נכון – זה חיילים רוסיים, והתנשקו איתם וכו'...

התיישבנו בסוס ובעגלה ועברנו וביקשנו אוכל בכפרים עד שהגענו חזרה למינסק, לבית שהיה שלנו. אלו שגרו שם בזמן שחזרנו, מיד רצו לברוח איך שראו אותנו. הם היו משתפי פעולה של הגרמנים. למינסק חזרנו ב

. 1944יוני לי היה חלום, להיות רופאה. אני גם טיפלתי באבא באפצס שהיה לו

בעזרת הבגדים שהיו לי, אז במינסק רציתי ללכת ללמוד רפואה, אבל פחדתי שלא אתקבל שם ללימודים ולכן אמרתי לאבא שאני רוצה לסיביר,

ללמוד שם. אבל זה כבר היה לו יותר מדי, הוא אמר לי שזהו, עד לשם35

הוא לא מוכן לנסוע, גם אם לא אהיה רופאה. בסופו של דבר למדתי במינסק. הלימודים היו לי מאד קשים והייתי יושבת ביום ובלילה ללמוד. אבל אני החלטתי שאני רוצה להיות רופאה. בסך הכל היו שם ארבעה יהודים שלמדו רפואה ואני ביניהם. כל הלימודים, וכמובן ברגע הסיום,

הייתה לי תחושת ניצחון. לחמנו וניצחנו, ומי שלא לחם – לא שרד. כל תקופת המלחמה, כל הזמן

חשבנו איך להישאר בחיים, התקווה הגדולה הייתה לשרוד. יום אחד לנקום בהם על מה שהם עושים, זו הייתה תקווה! החלום היה לצאת

לחופש! עוד כשהייתי בגטו ולאחר בעוד מקומות. תמיד חלמתי וחשבתי שכשישחררו אותנו אז בטח יקבלו אותנו חזרה עם

פרחים ואוכל, ו- כלום... זו הייתה מחשבה של ילדה, כל הזמן חשבתיככה, ואף אחד לא עשה כלום כשחזרנו.

אחרי כל הסבל שעברנו הגענו הביתה, לארץ ישראל, וזה היה החלום. המוטו שלי בחיים הוא להמשיך בחיים, ללמוד ולבנות א החיים. חשבתי על להישאר בחיים, לשרוד ולא חשוב איך. אני אכלתי חתולים, זה לא בושה,

לא הייתה ברירה.

אם צריך היה לבקש נדבות , ביקשתי והייתי מביאה תפוח אדמה או לחם ונותנת לסבתא ולילדים ולא אוכלת, מחזיקה קליפת לחם בפה שיישאר

הרבה זמן. מה שרציתי זה להיות חופשייה, ללמוד, ללמוד, ללמוד ולהיותרופאה.

. אני נשואה לזליג2005, לקדרון הגעתי ב 1959עליתי לארץ בשנת בנים(. )במשך הזמן אני4 בנות ו-2והיום יש לנו שתי בנות ושישה נכדים )

הצלחתי להביא לארץ את הבת של האישה שהצילה את אבא שלי. היאהייתה חברה של אמא(.

מוטו: "רציתי וחלמתי לחיות חופשי, ללמוד וללמוד, ולהיות רופאה".

36

רחל שמיילוביץ'סיפור אישי.

במינסק – עיר הבירה של רוסיה הלבנה.1933נולדתי בשנת , )היום : בלרוס(.

,במשפחה היינו חמישה: הוריי, אני –בת עשר כשפרצה המלחמה .3 ואח בן 7אחותי בת

אמא הצליחה להבריח לאבא שלי בגדי אישה, הוא לבש אותם וכך הוא הצליח לברוח וחזר הביתה. בהמשך, כשהכניסו גם אותנו

לגטו, הוא הלך איתנו לגטו. אני הברחתי את אבא הפצוע מהגטו בזחילה. כשאי אפשר היה

ללכת זקוף, אז נשכבתי על הרצפה ואני כמו "שחיתי" וסחבתיאותו עד למקום מסתור.

.אני למדתי לברוח מהגטו מתחת לגדר ולהגיע למחבוא של אבא הוא הכין לי בגד מיוחד עם כיסים גדולים. היה לנו סימן: מין גירוד

מיוחד, שידע שזאת אני בחוץ, והוא היה ממלא לי את הכיסיםבדברים ובזכות זה לא מתנו ברעב.

הכל אמא מכרה בשביל הלחם, אבל את הצלב השאירה, ואני היית לובשת את הצלב כשהייתי מחוץ לגטו כדי שלא יחשבו שאני

יהודיה.,חיפשתי למי מהפוליצאים יש פרצוף טוב שאוכל לשקר לו

ואמרתי לו ברוסית: "יש זהב"... הוא הלך לאחראי וחזר, ולקח דקות חיים"...10-30אותי משם. אמרתי לעצמי "הנה, עוד

37

אמרתי לחייל: "אתה נראה אדם טוב, ויש לך אמא ואחים ואת כולם אתה רוצה לחזור לראות, ולי יש משהו לתת לך שבזכותו,

אם תעשה את זה, אתה תחזור לאמא שלך". ואז פתחתי את החולצה והראיתי לו את הצלב שהיה למטה – מזהב. הפנים שלו

מיד השתנו. הוא לקח את הסכין, חתך את זה ממני, וביקש שאזרוק את הצלב על הרצפה. אמרתי לי שזה כל מה שיש לי

ושייקח את זה כקמע וכך הוא יעבור את המלחמה. אחרי שלקח את הצלב, אמר לי "את כזאת ערמומית וחכמה, כך שעכשיו אני

אשאיר אותך בחיים, אבל עוד מעט אנחנו ניפגש כבר שוב".... אמרתי לו שיש לי רק בקשה אחת: "הנה עומד פה מזרן של

מיטות, תיקח את המזרן, אני אכנס לבור ואחרי זה אתה תכסהאת הבור". הוא עשה זאת.

הגענו לפרטיזנים ושם היינו עד סוף המלחמה.1943בשנת 2005, לקדרון הגעתי ב 1959עליתי לארץ בשנת.( 4 בנות ו-2היום אני נשואה לזליג ויש לנו שתי בנות ושישה נכדים

בנים(.

הרהורים...

.כל הלימודים וכמובן ברגע הסיום לי היה חלום, להיות רופאה הייתה לי תחושת ניצחון.

לחמנו וניצחנו, ומי שלא לחם לא שרד. כל תקופת המלחמה, כל הזמן חשבנו איך להישאר בחיים, התקווה הגדולה הייתה לשרוד.

יום אחד לנקום בהם על מה שהם עושים – זו הייתה התקווה.החלום היה לצאת לחופשי.

"רציתי וחלמתי לחיות חופשי, ללמוד וללמוד, ולהיות רופאה".

38

זליג שמיילוביץ' בעיירה איבייה )ברוסיה הלבנה המערבית(.1930נולדתי בשנת

במשפחה היינו הוריי, אני ועוד אח אחד שחי עד היום. בעייירה היהודית היו יהודית ושלושה בתי ספר יהודיים. 4000כ-

בילדותי למדתי בבית ספר "תרבות". אסרו עלינו לדבר יידיש ופולנית, דיברנו עברית, ורק שעתיים בשבוע למדנו יידיש ופולנית. בית הספר היה

ברמה גבוהה כמו כאן. באו הרוסים, עם תחילת המלחמה, ואמרו שאסור חומש1939בשנת

יידיש1941ותנ"ך, שהכל טרף, ונתנו לנו את האפשרות ללמוד עד , החלה מלחמת העולם השנייה, העיירה נכבשה ומיד1941)שנתיים(. ב

פגעו בתרבות, והכניסו את כל היהודים לגטו פתוח. הוציאו את כל הגברים, עשו סלקציה, ולקחו משם את כל מי שיכול היה להוביל

ק"מ מהעיירה.2.5התנגדות: מורים, מהנדסים ומשכילים, וגמרו אותם אנחנו לא ידענו שהרגו אותם, לנו אמרו שלקחו אותם לעבודה. הדבר

, עד אז לא ידענו מה1942התברר והקבר שלהם התגלה רק במאי איתם.

אנחנו היינו בגטו הפתוח, היה מאד צפוף וקשה לחיות, אבל אימי הייתה חכמה והיא מצאה גויים שהיא עזרה להם לשקם את משפחתם, בהמשך

הם באו אלינו לגטו ואמרו לה שכיוון שעשתה למענם כל כך הרבה, אז . נשארנו12.5.42הם מוכנים לתת לה ולמשפחתה מחבוא. זה היה לפני

בינתיים בגטו. יום אחד באו הג'נדליירים והסתובבו עם רובים ומכונותירייה, ולא נתנו לנו לצאת מהבתים. מי שיצא ירו בו.

הם הוציאו את כל התושבים לכיכר השוק )לא ברחנו כי12.5.1942ב – חשבנו עד אז שייתנו לנו לחיות(. הם הושיבו את כולם על הברכיים, והרגו-

39

הפעם גם את אלה שלא היו בריאים. מהכיכר העלו משפחות משפחות והעבירו להצטלבות רחובות, לא רחוק משם, ושם התבצעה סלקציה.

הסלקציה הייתה בדיקה של כושר עבודה, מי שלא יכל לעבוד ישר הלך לכיכר של הכנסייה. חלק הלכו ימינה – שזה יהודים או משפחות שבינתיים

נשארו בטוח בחיים, ושמאלה הלכו אלה שבספק. בסוף שני הצדדים יהודים. ליד העיירה2526נשארו בחיים. לכיכר שבה נרצחו הלכו

יהודים שחפרו בורות, קברים. הם אמרו50סטונביץ' נלקחו יום קודם שזה מה שהם חפרו, ושכל העיירה יכלה להיכנס בתוך בורות אלו. הם

איש לבורות, ותוך שעות מספר גמרו את כולם. כולם שמעו2500הגיעו את היריות.

הכניסו את כולנו לגטו קטן עם גדר תייל מסביב, והוציאו קבוצת עבודה, היינו בגטו. 1943, חצי שנה עד ינואר 1942לבחוץ. ממאי

לנו היה מקום מוכן לעזרה, משפחת קורבט, שהכינו לנו בור, והציעו לנו איש, ואמא13להתחבא שם. אבל התחילה בעיה, בבית שלנו בגטו היו

אמרה שאם נלך לבור – ילשינו עלינו, אז המשפחה ששיתפה איתנו 13 כולנו, בהסתר, כל ה - 1.1.1943פעולה אמרה שכולם יבואו. ב

אנשים, הגענו לבור הזה. אחרי יום יומיים הבעלי בית אמרו שאי אפשר להמשיך ככה, כי הגטו הלך להתחסל, ואנחנו לא יכולנו להמשיך לשבת שם במחבוא כי צרכנו אוכל, עשינו צרכים ועוד... ואם ימצאו אותנו אז

ברור היה שיהרגו גם את המשפחה שהסתירה, ולכן הם אמרו לנו לקום לצאת ולחפש מקומות בכפרים מסביב, אצל הפרטיזנים, כדי שנוכל

לשרוד. לאמא הם אמרו ללכת עם כולם לחפש, אבל לא לחפש באמת האנשים שרדו,13אלא לחזור להיות איתם. באמת בהמשך הסתבר שכל

חודשים,18אף אחד לא נרצח. אנחנו כאמור, כן נשארנו בבור. היינו שם עם מבחנה עם נפט ופתיל שבעזרת זה קראנו ספרים. התפללתי בתנ"ך

שלוש פעמים ביום. לא הייתי ממשפחה דתית, אבל זה החזיק אותי – למדתי חומש, תלמוד וכדומה, כי הרי זה מה שעשינו בבית הספר. זה נתן

לנו את התקווה במלחמה. התקווה שלי הייתה להגיע לארץ שעליה למדתי, לארץ מהחומש. רציתי

לעלות, לשרוד, להידמות לאנשים ששם ולהיות בחלק העליון שלהאוכלוסיה הזו.

נכנסו הרוסים. שבוע לפני כן באו לאותו1944הרוסים התקדמו וביוני מחסן ליד הבור שהיינו ובו התחבאנו – עובדים של הגרמנים, מקומיים,

וחיפשו מקום לאכסן סוסים של הצבא הגרמני שנסוג. אנחנו היינו בבור, המצב כבר היה באמת מסוכן, אז בעל הבית אמר שצריך להוציא את

הארנבות...ואז הם הוציאו אתנו אחד אחד לשדות השיפון שהיו שם ובהם הלכנו לכיוון כפר, והתחבאנו בשדות ובשיחים עד שהרוסים נכנסו לאיוויה.

פוליצאים שגרו בבית שלנו ברחו, ואנו חזרנו לשם.

40

המשכתי ללמוד, קפצתי כיתה, הייתי יו"ר ועד תלמידים והייתי תלמיד .1955 התקבלתי ללימודי רפואה וסיימתי אתם ב 1949מצטיין. בשנת

שם הכרנו – רחל ואני. ידענו מה זה לחיות בקומוניזם ובקפיטליזם – והמחשבה הייתה איך בורחים מרוסיה והולכים יחד לחופש. ואז, היה

הסכם בין פולין ורוסיה, ואזרחי פולין יכלו לחזור. היות וידענו שמשם הדרך לישראל חופשית, הלכנו, ומשם הגענו לארץ. התחתנו עוד לפני שבאנו

לארץ. אני הייתי כבר בשנת עבודה, ורחל היתה בשנת הלימודים הרביעיתאו החמישית.

זכורים לי היטב שני מקרים שהיו לי על קצה מחט – בין חיים למוות, אםהיו חושדים בי, היו הורגים אותי במקום.

ק"מ4המקרה האחד: הייתי יוצא, גונב ומתגנב מתחת לגדר ללוקושינה , מהעיירה, ומביא אוכל למשפחה. פעם אחת הלשינו עלי, והייתה לי

"פגישה" עם פוליצאי ששאל אותי אם אני יהודי, ואם יש יהודים בבית. עניתי לו בפולנית "לא" , בפולנית רהוטה שידעתי, ומיד ברחתי

והתחבאתי. כשהוא הבין את הטעות שלו הוא חיפש אותי חזרה נואשות,ולא מצא.

במקרה השני, חזרתי מאותו כפר עם אוכל, ורציתי לעבור חזרה את הגדר, פתאום נעמד מאחורי פוליצאי ושאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו

שאני מביא אוכל למכור ליהודים, ולקחת מהם בגדים יפים... אז הוא הסתכל עלי שוב, עם הפולנית הטובה שלי, ואמר לי ללכת... וכך חזרתי

הביתה עם האוכל. גם בתנאים הנוראים האלו, חשבת איך להישאר בן אדם ואיך לגדול בן אדם, מישהו שהוא עם ערכים. תמיד צריך לחיות ולשאוף לטוב ביותר

שתוכל להשיג. והגענו1959. עלינו לארץ בשנת 1956התחתנו עוד בחוץ לארץ, בשנת

בנות ו2. היום יש לרחל ולי שתי בנות ושישה נכדים 2005לקדרון בשנת בנים. 4

התקופה שעברנו הייתה מאד קשה, ולעיתים חושבים – האם חלמנו או שזו המציאות? אבל אסור אסור לשכוח. הדורות הבאים צריכים לדעת את

מה שעבר עלינו. מוטו: "הגעתי לארץ שעליה למדתי בחומש"

41

זליג שמיילוביץ'סיפור אישי.

בעיירה איבייה )ברוסיה הלבנה המערבית(.1930נולדתי בשנת .במשפחה היינו הוריי, אני ועוד אח אחד שחי עד היום החלה מלחמת העולם השנייה, העיירה נכבשה ומיד1941ב ,

פגעו בתרבות, והכניסו את כל היהודים לגטו פתוח. הוציאו את כל הגברים, עשו סלקציה, ולקחו משם את כל מי שיכול היה להוביל

ק"מ2.5התנגדות: מורים, מהנדסים ומשכילים, וגמרו אותם מהעיירה.

הייתה סלקציה, בדיקה של כושר עבודה,12/5/1942זה היה ב , מי שלא יכל לעבוד ישר הלך לכיכר של הכנסייה. חלק הלכו ימינה – שזה יהודים או משפחות שבינתיים נשארו בטוח בחיים, ושמאלה הלכו אלה שבספק. בסוף שני הצדדים נשארו בחיים. לכיכר שבה

יהודים.2526נרצחו הלכו ,היה לנו מקום שמוכן לעזרה, משפחת קורבט, שהכינו לנו בור

כולנו, בהסתר, כל ה -1/1/1943והציעו לנו להתחבא שם. ב אנשים הגענו לבור הזה.13

חודשים, עם מבחנה עם נפט ופתיל שבעזרת זה18היינו שם קראנו ספרים. התפללתי בתנ"ך שלוש פעמים ביום. לא הייתי ממשפחה דתית, אבל זה החזיק אותי, למדתי חומש, תלמוד וכדומה, כי הרי זה מה שעשינו בבית הספר. זה נתן לנו את

התקווה במלחמה.זכורים לי היטב שני מקרים שהיו לי על קצה מחט – בין חיים

למוות, אם היו חושדים בי, היו הורגים אותי במקום. 1956התחתנו עוד בחוץ לארץ, בשנת 2005, לקדרון הגעתי ב 1959עליתי לארץ בשנת.( 4 בנות ו-2אני נשוי לרחל והיום יש לנו שתי בנות ושישה נכדים

בנים(.

42

הרהורים...התקופה שעברנו הייתה מאד קשה, ולעיתים חושבים – האם

חלמנו או שזו המציאות? אבל אסור אסור לשכוח. הדורות הבאיםצריכים לדעת את מה שעבר עלינו.

גם בתנאים הנוראים האלו, חשבת איך להישאר בן אדם ואיך לגדול בן אדם, מישהו שהוא עם ערכים.

.תמיד צריך לחיות ולשאוף לטוב ביותר שתוכל להשיג.התקווה שלי הייתה להגיע לארץ שעליה למדת, לארץ מהחומש

רציתי לעלות, לשרוד, להידמות לאנשים ששם ולהיות בחלקהעליון של האוכלוסיה הזו.

"הגעתי לארץ שעליה למדתי בחומש"

43

דוד פריד , במוקצ'בה, שאחר כך נהפכה להונגריה. גדלתי1930נולדתי בשנת

20,000 יהודים ו- 20,000בעירה מאד יהודית, היו בה "חצי חצי" – כ- גויים. היינו לרגלי הקרפטים. במשפחה היינו שלושה ילדים, ואני הייתי

הצעיר. המצב הכלכלי שלנו היה בסדר. כשהגעתי לאושוויץ, ולהסביר איך נשארתי בחיים – אף13.5הייתי בן

אחד לא יכול. גם אני לא יודע מה החזיק אותי, כי האדם הפסיק להיות בן אדם שם. לא היו בני אדם, אלא צל של אנשים, ויצר החיים גבר על הכל.

תקווה לא הייתה שם ולא ידענו מה קורה בעולם, ראינו רק מטוסים בשמיים. עוד דבר, רמז למה שקורה בחוץ היה שהשומרים התחלפו כל

הזמן, הם נהיו יותר מבוגרים. בתחילה אנשי אס.אס שכל אחד מהם היה"תותח" ובסוף כולם היו זקנים, כי את הצעירים לקחו למלחמה.

אנחנו היינו במחנה שהקים תחנת כוח אלקטרומגנטית ב- סילזיה עילית. כל המתקן היה מגודר, עבדו שם גם פולנים קומוניסטים. לי יצא לעבוד

מחוץ למחנה שלא היה מגודר. שם היו רק ארבעה מגדלי שמירה ואסור מטר, ומי שהתקרב יותר לשומרים קיבל10היה להתקרב אליהם רק עד

כדור. יום אחד, אחד השומרים צעק לי וסימן לי עם האצבע לבוא אליו, אני לא

שמתי לב שצעק לי כי עבדתי, אז האחרים שהיו איתי הסבו את תשומת ליבי. התקרבתי צעד צעד, והוא המשיך לקרוא לי, התקרבתי עוד והוא

המשיך לסמן לי לבוא, וכך גם סימן לי לעלות אליו על הסולם. עליתי בחשש צעד צעד עד אליו, ואז הוא נתן לי את הקשה של הלחם שנשאר

לו. את זה הוא נתן לי! הוא היה איש זקן, זה היה אס.אס שחוייב לגיוס, זהכבר לא היה החיילים הצעירים, זה היה הרמז היחיד שקורה בחוץ משהו.

לאחר מכן הייתה צעדת המוות. לא יודע איך שרדתי. זוכר שהלכנו דרך ההרים ומי שפיגר או שנורה או שקיבל עם כת רובה על הגב. הלכנו

בשלגים, עם שלג קפוא שהיה לקרח בתוך הנעליים, וכך הלכנו ארבעהימים, ופתאום – אין גרמנים! ברחו כי הסובייטים הרגו אותם.

לפי מושגי הדת בארץ ישראל, המשפחה שלי הייתה "נטורי קרטא", אבל בלי הקיצוניות. היינו מאד חרדים ומקפידים. כשאני נזכר בליל כיפור בביתי

שם, זה מעביר בי צמרמורת.

44

למזלי היינו שלושה אחים, ושלושת האחים חזרו בסוף המלחמה. ההוריםהושמדו מיד באותו לילה.

המדיניות בעיירה, בקהילה שלנו – עם פרוץ המלחמה, הייתה: לוקחים אתכם ליישב מקום חדש. הרבנות אמרה " אלוהים ישמור. לא יקרה לנו כלום", ולכן כולם הלכו כמו כבשים לשחיטה. זה התחיל עם אנטישמיות: גרמניה כבשה את הונגריה, ותוך חודש היהודים כבר היו בגטאות. בעיירה

שלי היו שני גטאות, ואז, עם הסיפור שהולכים ליישב אותנו בהונגריהבאזור טרנסילבניה, עלינו לרכבות שהובילו כמובן לאושוויץ.

לאושוויץ הגענו בלילה. הקרונות בהם נסעו היו זוועת אלוהים, היינו דחוסים בקרונות בהמות שבהם רק אשנב קטן סגור בגדר תייל. בקרון הייתה גיגית גדולה ששימשה לשירותים, ואנשים שמו שמיכות להסתיר,

לצניעות. פעם או פעמיים בדרך רוקנו את הגיגית. באמצע הנסיעה נפתחו הדלתות ואספו מכולנו את כל הכסף וזהב. בסוף הגענו לאושוויץ. שם, בלילה, הבנו כבר מהנסיעה שלא הביאו אותנו להונגריה. באושוויץ היו אס.אס צעירים עם כלבים גדולים ונשק שחיכו לנו. הוציאו אותנו מהר

מהקרונות. נשים וילדים לתור אחד וגברים לתור שני. רק בודדות צעירות נשארו מהנשים נשארו בחיים. הורים עם ילדים קטנים הלכו ישר

להשמדה. אנחנו לא ידענו כמובן. אני הייתי מאחורי אבי, עם עוד כמה ילדים. אמא שלי באה להיפרד, ופרצתי אליה קדימה שלא ירביצו לה בפרידה, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כשעמדנו בתור, הגברים באושוויץ, ראינו קבוצת בנות צעירות ערומות לגמרי, שעברו

מולנו ממקום למקום בצרחות עד לב שמים. הם עשו זאת כדי להשפיל. אחי הגדול הה חייב גיוס, אבל ההונגרים לקחו יהודים למחנות עבודה, לא לצבא, אז אחי היה במחנה עבודה מאחורי החזית – שם לא השמידו, נתנו

להם עבדות כפייה, אבל לא השמידו, אז אחי הגדול נשאר שם בחיים. אני ואחי האמצעי הגענו לאושוויץ, ושם התחילו סלקציות. אבא הושמד בסלקציה הראשונה כשהופנה לצד שמאל. אחי היה נגר, ומנגלה בדיוק

שאל אותי לגילי, כשבדיוק באותו הזמן מישהו שאל אותו שאלה, כך שהוא לא ממש שמע את התשובה שלי בן כמה אני וסימן לי לעבור לצד שמאל.

זה רק גורל, לכן אי אפשר להסביר זאת, היות ולא שם לב הוא סימן לי ימינה – שזה מחנות עבודה וכפייה. שמאלה הלכו ההורים. מה שהיה שם

גם זה להבות עד לב שמים, חוץ מהכלבים ואנשי האס.אס. לא תיארנו לעצמנו מה זה הלהבות אלה, אחר כך התברר שזה המשרפות שאחרי

הקרמטוריום. כמו שאמרתי, הוריי הלכו שמאלה. אז, גיל חמישים נחשב היה למבוגר. לי היה מזל שמנגלה היה עסוק ושלח אותי ימינה, ונלקחתי

למחנה כורי פחם. כמו שהגענו לשם, שוב קיבלו אותנו החיילים, ואמרו לי שאני צעיר מדי

אחוז להשמדה. למזלי הייתי90ומוכרח לחזור לאושוויץ, שזה אומר באושוויץ רק יומיים עד ששוב שלחו אותנו למחנה כורי פחם. שוב במחנה

45

כורי הפחם החזירו אותי לאושוויץ, והפעם נשארתי שם שלושה ימים ואז שלחו אותי למחנה עבודה שבו היו שני מפעלים: האחד הקמת תחנה אלקטרומגנטית, והשני – מפעל של כורי פחם. הייתי במפעל התחנה האלקטרומגנטית ועבדתי כל התקופה בפירוק לבנים, שכנראה הגיעו

לשם במשלוחים עם טרקטורים ואנחנו היינו צריכים לפרק ולסדר. במחנה עצמו החיים היו עלובים נורא. הבגדים היו בגדי הפסים של האסירים, שכללו: מכנס, חולצה וכובע. עד כמה שאני זוכר לא היו

תחתונים וגופיות. בחורף הוסיפו לנו מעיל עליון מאותו בד. כל בוקר היה מסדר, וכל בלוק היה צריך לדווח על מספר האנשים. כל עוד המספר התאים לרשימות – זה בסדר. לא היו אז שמות, הכל במספרים. יש לי

מספר על היד עד היום. יום אחד במסדר, היה חסר אדם אחד. כל המחנה נשאר לעמוד במסדר בזמן שהגרמנים מחפשים, עמדנו שעה, שעתיים , בסוף מצאו אותו מת בשירותים, ואז כל הגרמנים נרגעו )כי פחדו שברח. אם מישהו ברח, מיד היו רודפים. כל כך היה להם חשוב

שאף יהודי לא יברח, אפילו עד כדי הפסדת יום עבודה של כולם, זו הייתה "ייקיות" קיצונית(. במחנה עצמו קיבלנו ארוחת בוקר ובערב מרק חם עם

חתיכת לחם )לא זוכר אם קיבלנו צהריים(. ליד המשרד היה דשא קטן, כשקיצצו אותו הירק היה הולך למטבח. במחנה היו גם רוסים, כשהייתה

מגיעה משאית עם מזון, הרוסים התנהגו מאד בפראות וניסו לגנוב ממנה.הרוסים לא חששו מירי – ועל אף הירי ניסו לגנוב אוכל, היהודים לא.

. הכי כואב לי שהאמריקאים, הם הפציצו איפה1944השנה הייתה כבר יהודים הונגרים, לא את800,00שרצו, אבל לא את הרכבות שהביאו

3הגשרים שעליהם נסעו הרכבות, ולא את הקרמטוריום. הם הפציצו ק"מ משם, ולא אצלנו, למרות שידעו בוודאות מה יש שם. לא מספרים את זה, אבל זאת האמת, לא הפריע לאף אחד שהיהודים שם הושמדו.

הרי מטוס אחד עם פצצה על הקרמטוריום ואחת בתאי הגזים, היה מונעכזה רצח.

ידענו בדיוק מה קורה, זה לא נכון שלא ידענו. במחנה הייתי עד צעדת ארבעת הימים, ואחר כך התחיל השחרור. הוא היה פתאומי. פתאום

עשית עיקוף ומצאת את עצמך בשטח לבד. כשהתברר שהגרמנים אינם אז התחלנו ללכת ברגל לכיוון גרמניה ופולין, הביתה. צעדנו ברגל ופגשנו

שם גם את הרוסים. הם חיפשו אצלנו אוכל, עד כדי כך היה מצבם קשה. היה להם רק לחם כל כך קשה שרק עם תה חם אפשר היה לאכול אותו. הם חיפשו שני דברים: וודקה ולחם. זה היה המפגש הראשון עם הרוסים –

היינו ברגל, עם בגדי הגרמנים. הגענו לעיר גרוויץ – בסילזיה עילית, אז הגרמנים מאד פחדו מאיתנו

ומהרוסים. )אחי לא היה איתנו, הוא נלקח למחנה קשה, הוא חזר ללא ריאות וכליות, וכל חייו נשאר מאד חולה(. אני הייתי בקבוצה עם בן דודי.

חיפשנו מקום ללון, באמצע הלילה הגיעו רוסים ודפקו בדלתות. הגרמנים46

נורא פחדו, ואנחנו: אני, הבן דוד, השכן של הבן דוד והבוס של אחי הגדול – היינו ארבעה יחד. החבר של הבן דוד הלך לפתוח את הדלת יחד עם

גרמני אחד, וכשפתחו הרוסים דיברו ברוסית, והיות והוא הבין רוסית הוא הסביר להם שאנחנו יהודים, וכמו שאמר זאת, אחד הרוסים התחיל לרדוף אחריו ורצה להרוג אותו. למזלו, היה שם עוד רוסי אחד אחר שמנע ממנו להרוג, אחר כך הוא לחש לו באוזניים : "גם אני יהודי" )הוא לחש את זה

כי אם הרוסי האחר היה יודע זאת, הוא היה יורה גם בו(. משם, כל אחד החל לחזור לביתו כדי לחפש ניצולים. החזרה הייתה

בעיקר בקרונות בקר, הלכנו לאיפה ששמענו שיש רכבת. איכשהו הגענו הביתה, ובדרך יצא שפגשתי שלוש בנות מהעיירה שגם הן נסעו הביתה.

אחי שהיה במחנה עבודה – הוא הסתתר באיזו חורשה בלילה כשהרוסים התקדמו, והוא הגיע חזרה. הייתי בן הראשונים שהגיעו הביתה מהמחנות.

)לפני סוף המלחמה במערב, כי האזור שלנו נכבש1945הגעתי במרץ (. היינו כחודש בדרך1945בידי הרוסים כבר לפני כן ושוחרר בפברואר

הביתה, בלי אמצעים, אבל עם לבוש שלקחנו מבית של גרמנים. גם אוכל לקחנו משם. הבית שלנו בעיירה היה תפוס על ידי "גויה של שבת", אבל מצאנו מספיק בתים יהודיים, חוץ מזה שלא רצינו להישאר בו לבד אלא

העדפנו להיות בקבוצות. האח הגדול כבר חזר לעבוד, הוא היה חלפן שלמטבע חוץ. האח הגדול לא ידע איפה בנימין, האח הבינוני שלנו.

יהודים ובסביבה הקרובה עוד כ –20,000בעיירה במקור היו כ- 500 מהמחנות ועוד כ – 500. בתום המלחמה חזרו בערך 20,000

. 40,000ממחנות העבודה. כאלף יהודים, זה כל מה שנשאר מתוך בהמשך, קיבלנו איכשהו הודעה לגבי האח האמצעי שהוא בבית חולים

בבודפשט. הגעתי לבית החולים, והוא גמגם אלי. לא היה מסוגל לדבר, מסתבר שזה היה מרוב התרגשות. הוא היה מאד חולה: הכליות והריאות

היו הרוסות. )במשך הזמן פה בארץ, לאחר שהגיע לקפריסין ומשם לקיבוץ גשר – שבו הקים משפחה, הוא סבל המון ונותח כאן בארץ לא

פעם(. כשהבנו שהרוסים שולטים, החלטנו לנסוע, ועברנו בגניבה לצ'כיה. היינו

בצכ'יה בליברץ, וחיכינו לאח הגדול שנשאר עם העסקים. מסתבר שתפסו את האח הגדול שלנו כשניסה גם הוא לעבור בגניבה את הגבול, והוא

התחילה העלייה1964 שנים עד שבשנת 14נאלץ להישאר שם עוד הרוסית הראשונה.

בזמן שחיכינו לאח הגדול בצ'כיה, יום אחד שמענו שאוספים נוער יהודי, יתומים, לאנגליה. לא היה לנו אף אחד, ואני התאמתי בגיל, אחי היה

, לכן הוא נשאר16קצת יותר גדול ולא התאים כי דרשו ילדים עד גיל בצ'כיה )ומשם עלה ונתפס, והגיע לקפריסין, ולאחר לארץ(. אז כך יצא שאני הצטרפתי בצ'כיה לארגון ציוני בשם "גורדוניה", שקישר עם יהדות אנגליה, שחיפשה יתומים צעירים. הגעתי אליהם, והם באמת טיפלו בנו

47

נהדר, באמת כל הכבוד, עד כדי כך שכעבור תקופה אפילו יכולתי לשלוחכסף: סטרלינג, לאחי בקפריסין.

רציתי לצאת מאנגליה. האנגלים היו מאד ניטרליים,18כשהגעתי לגיל ולא נתנו לצאת. מה יהודי עושה? מחפש איך, אפשר היה לנסוע לשוייץ

לנופש... וכך הגעתי כביכול לפאריס ושם, "טעיתי" והגעתי למרסיי, וממרסיי לארץ באוניית פאן – יורק. שכבנו שם באוניה כמו סרדינים על משטחים מעץ, ואנשים הקיאו, לכן הרוב השתדלו להיות דווקא בסיפון.

כך עברנו את הנסיעה לארץ. . מיד התגייסנו לצבא, והיות והגעתי1948לארץ הגעתי בנובמבר

מאנגליה והגיעו הרבה אנגלוסכסים, אז עשינו מאיתנו פלוגה. שלושה שבועות עשינו טירונות במחנה ביל"ו )כי פחדו לשלוח אותנו ישר לצבא ללא טירונות, אם יקרה משהו לאנגלוסכסים, שלא יבואו בתלונות שלא

הכשירו אותנו...(ואז ירדנו לנגב. בנגב לא ידעו מה לעשות איתנו. האחרים – הלכו ישר ליחידות לוחמניות, אבל אותנו פחדו לשלוח לחזית, ואחרי

שלושה ימים שלחו אותנו לחצבה, שם היינו כמה חודשים. היינו הנקודה האחרונה של צה"ל לפני אילת, וכל מי שירד לאילת עבר דרכנו. בחצבה

כל יום עשינו טיולים בסביבה – כדי להראות נוכחות בשטחים מסביב, לכלהכיוונים.

השתחררתי מהצבא, כי כל הקבוצה הזו נסעה הביתה בסוף המלחמה. אז נסעתי להיפרד מאחי בגשר, אבל לא יכולתי להיפרד ממנו...

התקשרתי לבטל את הכרטיס חזרה לאנגליה, על אף שהם כעסו, ונשארתי שנה בקיבוץ. התחלתי לעשות מילואים, ובמילואים פגשתי בחור שאמר לי: "מה לך ולקיבוץ"... ושכנע אותי לבוא איתו למושב בבית יוסף,

אמר שכך ארוויח כסף ועוד דברים...

יום אחד הגיעו למושב קבוצת עולים חדשים וציפורה הייתה ביניהם, עם שמלה – שמלונת, עם כתפיות, על משאית פתוחה לאחר שעתיים נסיעה,

והייתה אדומה... "שרופה"...רצתי ישר לחנות במושב והוצאתי אשל, והבאתי לאמא שלה כדי שתמרח אותה טוב באשל )כדי שלא יהיו לה

, אז שמתי עליה את העין... לאחר באתי1951כוויות מהשמש(. זה היה ב לבדוק אם האשל עזר, ומאז לא "ירדתי" ממנה. היינו במושב בית יוסף,

האקלים היה איום ונורא, חום נוראי. זה היה יישוב משנות השלושים, ואחרי המלחמה רובו הפך למעברה, והמחלקה להתיישבות הקימה בו

מטר3פחונים מפח מגולוון, בעמק הירדן... בלי בידוד ובלי כלום, גודל מטר בערך. בחדר זה גרו היא, אחיה וההורים, מיטות סביב סביב2על

70 קילו במרכז )כל משפחה הורשתה לארוז ולהביא לארץ 70וארגז קילו בלבד(.

48

. הקמנו משפחה עם שלושה ילדים: משה,1957הגענו לקדרון בשנת נכדים ושני נינים. על כל דבר בחיים משלמים.8צחי ומיכל. היום יש לנו

גם על ההחלטה לחיות במדינה משלמים, אבל זה שווה את המחיר. מתחתי שאול אנחנו הגענו לנחלה, לילדים, לנכדים ולנינים – בארצנו.

טוב לנו. השואה שינתה הרבה דברים, אגב, עד היום, אצלנו אוכל לא זורקים.

בבית שלנו, פעם, הילד לא היה מרכז החיים, ופה – כיום, הילד הוא העיקר. בכל דבר, דבר ראשון – לילד. היום ילד לא מתנהג יפה כפי

שהילדים היהודיים בגולה כשגדלנו, אין את הכבוד הזה של פעם, וזה לאלפי התפיסה עליה אנחנו גדלנו.

אגב, עוד לפני המלחמה, בשנות השלושים המוקדמות, ההורים שלי רצו לעלות ארצה, והממסד הדתי – בעיקר רב העיר, בשום פנים ואופן לא

הסכים. היות והם בכל זאת רצו לעלות, אז כל המשפחה המורחבת וחברים מהקהילה נרתמו להשפיע והצליחו למנוע את עלייתם. אותו רב

היה מקלל בדרשת השבת את הציונים, לפי התפיסה שלו צריך היה לחכות לביאת המשיח. הוא זה שמנע מהוריי לעלות. בסופו של דבר,

דולרים, כדי לקנות100,000קצת לפני הגירוש, חסידי הרב אספו כסף: את האנטישמים ולהוציא את משפחת הרב מידי הגרמנים, וכך הם הגיעו

לארץ ישראל, אם כי אחר כך עזבו. בגלל ההשקפה הזו של ההמתנהלמשיח, הרבה יהודים לא זכו להגיע לארץ ישראל ולא זכו להינצל.

המוטו: "צריך לשמור על ישראל, למרות כל הבעיות והצרות".

דוד פרידסיפור אישי.

במוקצ'בה, שאחר כך נהפכה להונגריה.1930נולדתי בשנת , גדלתי בעיירה עם קהילה מאד יהודית.

.במשפחה הייינו שלושה ילדים, ואני הייתי הצעירהיינו משפחה מאד חרדית ומקפידה. כשאני נזכר בליל כיפור

בביתי שם, זה מעביר בי צמרמורת. כשהגעתי לאושוויץ, ולהסביר איך נשארתי בחיים –13.5הייתי בן

אף אחד לא יכול. גם אני לא יודע מה החזיק אותי, כי לא היו שםבני אדם, אלא צל של אנשים, ויצר החיים גבר על הכל.

אני הייתי מאחורי אבי, עם עוד כמה ילדים. אמא שלי באה להיפרד, ופרצתי אליה קדימה שלא ירביצו לה בפרידה, וזו הייתה

הפעם האחרונה שראיתי אותה.

49

מנגלה שאל אותי לגילי, באותו הזמן מישהו שאל אותו שאלה, כך שהוא לא ממש שמע את התשובה שלי, וסימן לי לעבור לצד

שמאל. זה רק גורל, אי אפשר להסביר זאת, היות ולא שם לבהוא סימן לי ימינה – שזה מחנות עבודה וכפייה.

.לא היו אז שמות, הכל במספרים. יש לי מספר על היד עד היום -יהודים ובסביבה הקרובה עוד כ –20,000במקור היו כ

מהמחנות ועוד כ –500. בתום המלחמה חזרו בערך 20,000 ממחנות העבודה. כאלף יהודים, זה כל מה שנשאר מתוך500

40,000.אני הצטרפתי בצ'כיה לארגון ציוני בשם "גורדוניה", שקישר עם

יהדות אנגליה שחיפשה יתומים צעירים. באמת טיפלו בנו נהדר, באמת כל הכבוד, עד כדי כך שכעבור תקופה אפילו יכולתי

לשלוח כסף: סטרלינג, לאחי בקפריסין. 1948לארץ הגעתי בנובמבר. 1957הגענו לקדרון בשנת .הקמנו משפחה עם שלושה ילדים: משה, צחי ומיכל. היום יש לנו

נכדים ושני נינים.8הרהורים...

על כל דבר בחיים משלמים. גם על ההחלטה לחיות במדינה משלמים, אבל זה שווה את המחיר.

– מתחתי שאול אנחנו הגענו לנחלה, לילדים, לנכדים ולנינים בארצנו.

.השואה שינתה הרבה דברים. אגב, עד היום, אצלנו אוכל לא זורקים בבית שלנו, פעם, הילד לא היה מרכז החיים, ופה|- כיום, הילד הוא

העיקר. בכל דבר, דבר ראשון – לילד. וזה לא לפי התפיסה עליהאנחנו גדלנו.

"צריך לשמור על ישראל, למרות כל הבעיות והצרות".

50

ציפורה פריד , ברומניה, בעיירה מיהלן, שבמחוז דוריה, עיירה1934נולדתי בשנת

יהודית ותיקה שהתיישבו בה גם הסבים שלי. בעיירה דיברו יידיש. העיירה . היינו1941היא לכיוון מולדובה, ובגלל זה הוציאו אותנו ראשונים בשנת

חמש נפשות: שלושה ילדים והורים. אני הייתי בת הקטנה. חזרנו כולנו.שני האחים שלי חיים עד היום בארץ.

עברו אנשים בעיירה, מהמועצה, וקראו ברמקולים לכל1941בשנת היהודים להגיע לעירייה, אמרו שרק נסגור את הבתים ונגיע עם

המשפחות. אין צורך בכלום. יצאנו לשם, ומשם היו כבר חיילים רומניםששמרו.

מסתבר שברומניה, היינו המדינה היחידה באירופה שהשואה החלה שםעוד לפני הכיבוש הגרמני, בניגוד לכל אירופה, כך היו הרומנים.

אמרו לנו להתחיל ללכת ברגל, כולנו יחד, כולם, בלי ציוד. ידענו לאן אנחנו הולכים והתחלנו להגיד להם שאין לנו כלום ולא נערכנו, אבל

התשובה הייתה שזהו, עכשיו השיירה הולכת, לא חוזרים. הגענו לעיירה הקרובה: בוצ'צה. זו גם הייתה עיירה קטנה. שם שיחררו אותנו, ושם גרשו

אותנו, וכל אחד חיפש משפחה או מכרים להיות אצלם. אנחנו הגענו לחברים של אבא ומשם כעבור שלושה שבועות בערך, הוציאו אותנו וגרשו

51

אותנו לדורהו. הם היו שם שייכים למחוז אחר וכולם ברחו משם, כך שרקמי שתפסו אותו בפוגרומים עשו לו משהו.

חלק גורשו ישר ליערות והושמדו שם, זה היה עניין של איזה קרון היית. אותנו הוציאו ברכבות ישר עד מוגילץ, שם היו כמו מחנות של צבא.

כשהגענו לשם אבא שלי אמר שפה לא נישאר כי פה הכינים יאכלו אותנו,כל זה היה כבר באוקראינה.

כולנו, כל החמישה, המשכנו ללכת לכפר אחר ושם כבר נשארנו שלוש שנים. הצבא שם היה לוקח מהחקלאים הכל, וכך האזרחים, גם הגויים, נשארנו בלי כלום. אימי, בתחילה הלכה לעשות כביסה עם חברה שלה,

לצבא הרומני, בשביל לקבל קצת אוכל. אני זוכרת שהיא הייתה באה ובוכה, בוכה ומסכנה, היא סיפרה שכל האספסוף היה בא וזורק לה

פנימה גרביים ותחתונים ובדרך נותן לה צביטה... היה לה קשה. האחים שלי, וגם אני, הלכנו לגויים לבקש קצת אוכל. הייתי הולכת לשדות

אחרי שאספו תבואות, לאסוף כמה שיבולים אם נפלו, או אפונה. שלוש. 1944וחצי שנים היינו שם, עד סוף

הגיעו הרוסים, והודיעו לנו איכשהו לכולם, שהמלחמה1944בסוף נגמרה וחוזרים הביתה.

חזרנו ישר לעיירה שלנו, וכמובן שהכל היה ריק והבתים היו תפוסים. הבית שלנו היה בזוז. התיישבנו שם חזרה והתחלנו מהתחלה. לאבי היה חבר גוי

רומני, שאני לא יודעת איך הוא שמע וידע שהגענו חזרה, אבל הוא ישר הגיע עם עגלה וסוסים, עם אוכל ודברים לבית, משהו להתכסות בו, עם

בגדים מהילדה שלו – בשבילי, ומה לא... אני לא יכולה לשכוח, כי אני באתי לבושה בשק יוטה. אבא שלי הכין לנו בגדים משק. אחי הגדול הלך

עם דוד שלי לצבא הרומני לעשות להם שחיטות של בקר ולעבד את הבשר, והיה מביא איתו חזרה הביתה חתיכות עור, מהם אבא היה עושה לנו נעליים. אני זוכרת איך ייבש אותם והיה עושה את הנעליים מעור יבש

הפוך, השיער פנימה והעור בחוץ. אני זוכרת את מתיחת הייבוש שעשה ואיך תפר לנו נעליים, ומהעור עצמו היה לוקח רצועה כדי לקשור את

הנעליים. . אני1951 ועד 1945, תחילת שנת 1944בבית שם נשארנו מסוף שנת

זוכרת שהיינו בטרסניסיה, ואימי הייתה מאד חולה שם. אני אומנם הייתי ילדה, אבל דאגתי משהו להכין, לבשל... ובנוסף היינו אוספים איכשהו קמח, קמח תירס, תפוחי אדמה ועוד, והייתי עושה תבניות. הייתה גויה

שנתנה לנו חדר לגור, והיא הייתה נשמה טובה, למרות שבדרך כלל האוקראינים לא היו טובים. היא הייתה אלמנה עם בן אחד בצבא, והיה לה בן צעיר נוסף, קצת יותר מבוגר ממני, והיא נתנה לנו חדר עם מיטת

ברזל אחת ושם אימי שכבה. היא נתנה אפילו סדין כשהיה לאמא חום גבוה, כי היה לה טיפוס ראש, ואז יכולנו להרטיב אותו ולשים לה. אמא

52

הייתה בהכרה חלקית ונורא פחדנו, היו לה הזיות ובהזיות היא רצתה לפעמים להרוג אותנו, כי לא זיהתה. היינו נכנסים בזחילה לטפל בה. היא

הייתה במיטה קשורה, ואבא היה יושב על קצה המיטה, ואם לא הייתהקשורה , הוא היה מחזיק לה את הידיים.

אמא יצאה מזה, אבל היא יצאה מאד חולה. חוץ מהמחלה הזו היא יצאה מהמלחמה עם חורים ברגליים. הורידים ממש התפוצצו והיו לה

צלקות נוראיות ומפרישות, משהו מחריד וגם הטיפולים היו נוראיים. אני לא אשכח את הסבל שלה בטיפולים. היא עברה ניתוחים גם בבודפשט

וגם כשהיינו כבר בארץ בבית יוסף. )גם בארץ נמשכו לה התקפות ההזיות. כילדים, ממש התביישנו במחלת הנפש, לא רצינו שילדים אחרים ישמעו. כשבגרנו, טיפלנו באמא מאד. משפחה זה הדבר החשוב ביותר.

אפילו כשהרופא אמר לאשפז, אמרנו שלא. רק אחרי שארגון הג'ויינט שילם לרומנים, התאפשרה היציאה. נרשמנו

לצאת, חתמנו שאת כל מה שיש לנו אנו מבטלים ונותנים לנתינות. יצאנו קילו לכל משפחה. 70בלי תמונות, בלי תכשיטים, והורשינו להביא

. אומנם הוא1947 חשבנו על היציאה... אחי יצא ב 1944כל הזמן מאז למד בבוקרשט, אבל כל הזמן היה בתנועת גורדוניה והיה פעיל כדי

לצאת. אנחנו – קודם כל פחדנו מהקומוניסטים פחד נוראי, פחדנו אפילו להירשם, אחר כך העזנו איכשהו להגיש בקשות ליציאה, וגם זה אושר

בטיפין טיפין ומי שקיבל – זו הייתה חגיגה גדולה! אחרי שאחי יצאלישראל, כל הזמן קיווינו, והייתה תקווה, שנגיע לארץ ישראל.

כשקיבלנו אישור, נסענו לבוקרשט, משם לנמל קונסטנסה ומשם עלינו . בארץ היה שלב שבו גרנו באזור של שני1951לישראל. הגעתי לארץ ב

ברזים באמצע, עם שני חדרונים קטנים2-3שורות פחונים, ובינהם למקלחת ושירותים. הרצפה הייתה האדמה, על חשמל לא חלמנו. אני זוכרת שכל יום הייתי הולכת, סוחבת בסיר מים ומרטיבה ומחליקה את

האדמה ואז הרגשתי שיש לי ארמון. ככה הרגשתי. . הקמנו משפחה עם שלושה ילדים: משה, צחי1957לקדרון הגענו ב

נכדים ושני נינים. 8ומיכל. היום יש לנו המוטו: "המשפחה זה הדבר החשוב ביותר".

53

ציפורה פרידסיפור אישי.

ברומניה, בעיירה מיהלן, שבמחוז דוריה,1934נולדתי בשנת , עיירה יהודית ותיקה שהתיישבו בה גם הסבים שלי.

.היינו חמש נפשות: שלושה ילדים והורים. אני הייתי בת הקטנה עברו אנשים בעיירה, מהמועצה, וקראו ברמקולים1941בשנת

לכל היהודים להגיע לעירייה, היינו המדינה היחידה באירופה שהשואה החלה שם עוד לפני הכיבוש הגרמני, בניגוד לכל

אירופה, כך היו הרומנים.חלק גורשו ישר ליערות והושמדו שם, זה היה עניין של איזה קרון

היית. אותנו הוציאו ברכבות ישר עד מוגילץ, שם היו כמו מחנות של צבא. אבא אמר שפה לא נישאר כי פה הכינים יאכלו אותנו,

וכולנו, כל החמישה, המשכנו ללכת לכפר אחר ושם כבר נשארנושלוש שנים.

בסוף המלחמה כולנו חזרנו הביתה, , לעיירה שלנו, וכמובן שהכל היה ריק והבתים היו תפוסים. הבית שלנו היה בזוז. התיישבנו שם

חזרה והתחלנו מהתחלה.לאבי היה חבר גוי, רומני, שאני לא יודעת איך הוא שמע וידע

שהגענו חזרה, אבל הוא ישר הגיע עם עגלה וסוסים, עם אוכל ודברים לבית, משהו להתכסות בו, עם בגדים מהילדה שלו –

בשבילי, ומה לא... אני לא יכולה לשכוח, כי אני באתי לבושהבשק יוטה.

אחי היה מביא איתו חזרה הביתה חתיכות עור, מהם אבא היה עושה לנו נעליים. אני זוכרת איך ייבש אותם, את מתיחת הייבוש

54

שעשה ואיך תפר לנו נעליים, השיער פנימה והעור בחוץ. ומהעורעצמו היה לוקח רצועה כדי לקשור את הנעליים.

1951הגעתי לארץ ב . 1957לקדרון הגענו ב.הקמנו משפחה עם שלושה ילדים: משה, צחי ומיכל. היום יש לנו

נכדים ושני נינים. שני האחים שלי חיים עד היום בארץ.8

הרהורים....כל הזמן קיווינו, והייתה תקווה, שנגיע לארץ ישראל.אני לא אשכח את הסבל של אמא בטיפוליםכילדים, ממש התביישנו במחלת הנפש, לא רצינו שילדים אחרים

ישמעו. כשבגרנו, טיפלנו באמא מאד. משפחה זה הדבר החשובביותר.

2בארץ היה שלב שבו גרנו באזור של שני שורות פחונים, ובינהם- ברזים באמצע, עם שני חדרונים קטנים למקלחת ושירותים.3

הרצפה הייתה האדמה, על חשמל לא חלמנו. אני זוכרת שכל יום הייתי הולכת, סוחבת בסיר מים ומרטיבה ומחליקה את האדמה

ואז הרגשתי שיש לי ארמון. ככה הרגשתי.

"המשפחה זה הדבר החשוב ביותר".

55

דליה רוחין , בעיירה פזרצ'יק בבולגריה. היינו הוריי ואני, אך1939נולדתי בשנת

עם תחילת המלחמה הצטרפו אלינו עוד בני משפחה. היינו תחתשלטון תורכים. זו הייתה עיר מסחר, ששמה נגזר מהמילה "בזאר".

כשאני מדברת על עצמי כניצולת שואה אני מרגישה כ"מתחזה", כי אני ממש לא זוכרת. אני לא יודעת אם זו תוצאה של הכחשה או מין

הדחקה כזו, או משהו אחר, כי זו די שיטה שלי, ההדחקה. אולי זהבאמת זה, כי כשמספרים לי, אז אני מתחילה לזכור משהו.

, זאת אומרת שחלק ודאי9.9.44הצבא האדום נכנס לבולגריה ב הייתי יכולה לזכור, היה לי עם השנים זיכרון יוצא מהכלל לדברים שכן

רציתי לזכור, ומה שלא רציתי – יש לי הדחקה/הכחשה יוצאת מהכלל, וזהו. אני יודעת למשל שבולגריה נחשבה למדינת "שואה דה לוקס",

והיה משלוח אחד שיש עליו כל מיני סיפורים איך החזירו אותו, ודווקא משפחתי הייתה במשלוח הזה, ולא ידעתי על זה עד שבת דודתי סיפרה לי את כל מה שהלך שם מסביב. זה היה כשהיינו כבר פה, בארץ, היא

סיפרה לי, ואמרה שהייתי במשלוח הזה, בתחנת ריכוז ועוד. תוך כדי זה שהיא סיפרה לי, פתאום היה נדמה לי שאני זוכרת, או מתחברת, לכל

מה שהיא סיפרה, אם כי אני לא יכולה "להישבע" על זה... לגדול עם תעצומות נפש, התבטא לי כילדה, להתגבר על מות אבי.

.12אומנם הוא היה במחנה עבודות כפייה, אבל הוא מת שהייתי בת אומנם גדלתי בעיירה בדרום בולגריה, אבל זו הייתה עיירה גדולה

מאד. באותה תקופה היינו הוריי ואני, אבל היות ופינו את כל היהודים מסופיה, אז הגיעו אלינו גם אחות אבי ואחיו, עם המשפחות שלהם. כולנו גרנו באותו בית. לכל משפחה בבית היה בערך חדר, שבדיעבד

מסתבר שזה לא היה כל כך נורא. אני זוכרת למשל את זה, ואתהבובות שלי.

אני זוכרת שהיה לי תרמיל קטן, אולי אני זוכרת את זה דרך בת הדודה שלי ואולי בעצמי, אבל אני זוכרת שהייתה בו הבובה שלי ובגדים, שזה

היה מוכן כאילו לטיול... תמיד שאלתי את אימי: "נו, מתי נצא כבר

56

לטיול?" והיא הייתה אומרת: "עוד לא, עוד לא, אולי אחרי שאבאיחזור"... כלומר כל הזמן היינו בהיכון לעזוב.

בולגריה הייתה בעלת ברית של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ובתמורה לכך הם קיבלו את טרקיה, מקדוניה, וכשהם היו צריכים

לארגן משלוח למחנות ההשמדה של היהודים אז הם לקחו דבר ראשון את יהודי טרקיה מקדוניה שהסתפחו, ויהודים שגרו קרוב לבתי ספר או

לבתי כנסת או למקומות איסוף מרכזיים אחרים. הם עשו זאת כדי שהם לא יעוררו בפעולה הרבה תשומת לב, כי בגדול, באוכלוסייה המקומית לא היו הרבה אנטישמיים )ואחר כך בזכותם החזירו את

המשלוחים: ממש הורידו מהרכבת, והכנסייה היא זו שעמדה בראש המתנגדים, דבר שקשה לעיכול ביחס לאירופה. הפטריכאים אמרו

ממש "על גופתנו המתה"(. לפי דבריה של בת דודתי, כשהגרמנים באו ואמרו שאנחנו צריכים

להיות במשלוח, הדוד שלי )אבא שלה(, הלך בעקבות זה ופירק את הקרניז, והוציא משם כל מיני דברים, כנראה יקרים. הוא הלך ואז חזר ונראה כמו אחרי לוויה, כנראה שלא הצליח לסדר שום דבר, ואני מכל

החוויה הזו לא זוכרת כלום. אני כן זוכרת ילדות שברובה הייתה בסדר, עם הרבה רגעים של מתח,

שאי אפשר להגיד שנבע מסיבה ספציפית, אבל הייתה מין חרדה או מתח באוויר, שרק בדיעבד אני יודעת ומבינה למה, ממש רק בדיעבד. אני כן זוכרת הפצצות. הייתי עומדת עם אימי ומסתכלת על המטוסים

ושומעת רעשים, אבל אני כאילו זוכרת את זה מהצד, כאילו אני משקיפה על זה ולא חלק מזה. אני לא זוכרת רעב או דברים כאלו, אני זוכרת שאסור היה לצאת, והיה מתח תמידי. בגדול, אני מניחה שהמבוגרים ידעו על המצב אבל הם מאד השתדלו להסתיר את זה

מפנינו, מפניי, מאד השתדלו. להכין לילדה תרמיל ולהגיד שזה לטיול,ושעוד נחכה לטיול... לזה צריך תעצומות נפש.

בסוף כן נאלצנו לעלות על הרכבות, כל שלושת המשפחות, ובזכות התנגדות הפרלמנט החזירו את הרכבות שהיינו )את יהודי טרקיה

מקדוניה כן שלחו, שזה דבר נורא נורא( חזרנו מהרכבות כאילו כלום... אחרי יום וחצי חזרנו הביתה. בגדול גם בין היהודים הייתה אפליה

נוראית. את היהודים "שלנו" – עליהם אמרו "אל תגעו", ובאחרים נתנו לגעת, זה לא פייר, אבל כל מה שהיה, כל המלחמה הזו הייתה מצב

"לא פייר". הקהילה בעיירה הייתה קהילה שגרה ביחד עם נוצרים, ואני לא זוכרת את היחסים, אבל אני יודעת שהוריי למדו בבית ספר רגיל,

והאפליה היחידה שאימי תמיד סיפרה לי עליה הייתה: שעם סיום לימודי החשבון שלה, היא סיימה מצטיינת, וקראו לה והודיעו לה, אז מנהל

בית הספר אמר "וכמה חבל שהתלמידה המצטיינת היא לא אחתמשלנו"... למרות שלא העלתה בדעתה שהיא לא אחת משלהם.

57

כל יהדות בולגריה עלתה אחרי המלחמה, ברגע שאפשר היה לעלות. זו הייתה יהדות מאד ציונית ומאד לא דתית. עד היום כל פעם מתגלים

לי כל מיני דברים שהם "שומרי מסורת". אני זוכרת למשל שבפסח הייתי מחפשת עם סבא שלי את החמץ, והייתי בטוחה שסבא שלי הוא האיש הכי דתי בשבת, אבל הרי הוא בעצם נסע בשבת, כי צריך היה לחפש את היהודים. היהדות הייתה

אצלנו מאד ציונית, לא כ"דתיים". . כל יהדות בולגריה, קצת יותר או קצת פחות,1948עלינו ארצה ב

עלו אז. היו כמה שלא יכלו לעלות כי היו שם בעמדות מאד בכירות: שר, גנרל או משהו כזה, אבל כל מי שיכל – בא. אני זוכרת מאמא שלי

שהיו לה המון חברים בולגריים והיא שמרה איתם על קשר. אפילו אני נסעתי לבקר חברה טובה שלה מהתיכון. זו הייתה חברה

טובה מהתיכון שבזמן שהתחילו כל העניינים היא הציעה לה לתת לה אותי, שהיא תגדל אותי כמו ילדתה, ואימי תמיד ידעה שאם יגיעו מים

עד נפש, היא תוכל להעביר אותי אליה. הם היו באים ועוברים ומחפשים בבית, ומה שמצא חן בעיניהם הם היו לוקחים, והחברה של אמא הציעה גם שכל מה שהיא רוצה לשמור עליו, שתעביר אליה, וכך היא עשתה. אימי קיבלה בסוף המלחמה הכל חזרה, הכל ועוד מתנות, כולם חשבו שלא נקבל שום דבר חזרה, כלום, אבל קיבלנו הכל ועוד. בהמשך, לאחר שנים אמא עזרה לה. אני ואימי נסענו לבולגריה, ודבר

ראשון חיפשנו שם אותה, ובאנו אליה והבאנו מתנות ועוד דברים. אחותי ואני ואמא גם ביקרנו אותה, וזה היה מאד מרגש. זה מצב מאד

מרגש, עולם שמתהפך, היא עזרה מאד לאמא, אפילו גם התמיכה המוסרית ולדעת שלא כל העולם השתגע...ואחר כך משפחתה הייתה במצב מאד קשה , בפנסיה ממש הגיעו עד פת לחם, אז אנחנו עזרנו

להם בחזרה, וזה נחמד. אמא מאד רצתה להביא אותה לארץ לביקור, אבל זה לא יצא. אני יודעת שאמא הייתה שולחת חבילות אליה,

ולילדים ולנכדים, וכשבאנו לבקר אחד הנכדים שלה לא הפסיק לדברעל הספיידרמן שאמא שלחה לו.

אני חושבת שהאדם הוא יצור מסתגל, והוא מסתגל לכל מצב. אני רק מקווה שתמיד המצב יהיה רק יותר טוב ויצטרכו להסתגל למצבים יותר

טובים, אבל – גם כשקורה וזה קשה, אנשים מוצאים תעצומות נפש, לא להרים ידיים, אבל בזה אפשר להיתקל כל יום בכל מקום, לא צריך בשביל זה לא מלחמה ולא שואה, אנשים יותר חזקים ממה שאנו נוטים

להאמין. אני לא מדברת על זה עם הילדים. כשהנכדים הגדולים שלי נסעו

לפולין, כשהם חזרו, רק אז זה היה הזמן המתאים לדבר, זה היה כל כך טרי להם אז דיברנו על זה, אבל ככה בשגרה – אף פעם לא. אמא

גם לא דיברה. היא לא הסכימה לדבר על התקופה אף פעם. ממש לא58

הסכימה. אני הייתי שואלת אותה, אחרי ששמעתי דברים ושאלתי עליהם, והיא – לא דיברה. לא הסכימה לדבר. אני זוכרת שגם כך היה

לגבי התשלומים – כל מי שעבר את השואה איכשהו, אם הוא הגיש בקשה הוא קיבל פיצוי, והיא – קיבלה רק לאחר מותה מתוקף חוק,

משהו שחילקו לכולם, היא לא יזמה. ייתכן שהזיכרון שלה גם קצת נפגע, והיא העדיפה לזכור ולהיזכר בדברים היותר טובים. בפירוש אימי

הייתה אדם מאד אופטימי. גם כשהייתה חולה כל כך, כששאלתי מהשלומה, אמרה שמצוין...

היות ועלינו לארץ באופן מסודר, אז חלק מהחפצים או התמונות – הבאנו איתנו לכאן. אני ניסיתי לאסוף ולסרוק את כל התמונות, אז

ראשית – לאמא הייתה בבית הצפה והמון תמונות הלכו, ושנית – כשהתחלתי לבקש תמונות מאנשים שיביאו כדי שאסרוק, הצלחתי לאסוף רק כמה בודדים ולא משהו גדול. אפילו ראיתי אצל אחרים

תמונות ממחנה הכפייה שבו אבא עבד. האדם הוא יצור שמסתגל לכלמצב.

אין לי מסרים להעביר, אני מציירת, וכל תערוכה שואלים אותי מה המסר? אין לי מסרים לאומה או לעולם, שכל אחד יבוא ויקבל את

המסר שהוא רוצה. אני כן חושבת שאנשים חייבים לדאוג שיהיו להםחיים מעניינים, שיעשו דברים, גם אם קשה.

אני אוהבת לשבת בבית מול הטבע ולראות אותו בכל מצב – בשלכת, בלבלוב, כשמלא עלים...-בכל העונות זה תמיד מרתק. עצים זה דבר

נהדר, נפלא. באמת, זה יפה! אפשר לשבת ולהסתכל בכיף, כמעטכמו ים ושמש.

מוטו: "האדם מסתגל לכל מצב" או "אנשים חייבים לדאוג לעצמםלחיים מעניינים ולעשות דברים, גם אם קשה".

59

דליה רוחיןסיפור אישי.

בעיירה פזרצ'יק בבולגריה. 1939נולדתי בשנת ,היינו הוריי ואני, אך עם תחילת המלחמה הצטרפו אלינו עוד בני

משפחה. 9/9/44הצבא האדום נכנס לבולגריה ב.,אני זוכרת שהיה לי תרמיל קטן, שהייתה בו הבובה שלי ובגדים

שזה היה מוכן כאילו לטיול... תמיד שאלתי את אימי: "נו, מתי נצא כבר לטיול?" והיא אמרה: "עוד לא, עוד לא, אולי אחרי שאבא

יחזור"... כלומר כל הזמן היינו בהיכון לעזוב. אני זוכרת ילדות שברובה הייתה בסדר, עם הרבה רגעים של מתח

הייתה מין חרדה או מתח באוויר, שרק בדיעבד אני יודעת ומבינהלמה.

,בסוף כן נאלצנו לעלות על הרכבות, כל שלושת המשפחות ובזכות התנגדות הפרלמנט החזירו את הרכבות שהיינו בהם.

באוכלוסייה המקומית לא היו הרבה אנטישמיים ובזכותם החזירו את המשלוחים: ממש הורידו מהרכבת, והכנסייה היא זו שעמדה

בראש המתנגדים, דבר שקשה לעיכול ביחס לאירופה..הפטריכאים אמרו ממש "על גופתנו המתה"

כל יהדות בולגריה עלתה אחרי המלחמה, ברגע שאפשר היה לעלות. זו הייתה יהדות מאד ציונית ומאד לא דתית.

לאמא הייתה חברה טובה מהתיכון שבזמן שהתחילו כל העניינים היא הציעה לה לתת לה אותי, שהיא תגדל אותי כמו ילדתה, ואימי תמיד ידעה שאם יגיעו מים עד נפש, היא תוכל להעביר אותי אליה

. היא הציעה גם שמה שהיא רוצה לשמור עליו, שתעביר אליה,וכך עשתה.

הרהורים...,"כשאני מדברת על עצמי כניצולת שואה אני מרגישה כ"מתחזה

כי אני ממש לא זוכרת. אני לא יודעת אם זו תוצאה של הכחשהאו מין הדחקה כזו, א משהו אחר, כי זו די שיטה שלי, ההדחקה.

אני חושבת שהאדם הוא יצור מסתגל, לכל מצב. אני רק מקווה שתמיד המצב יהיה רק יותר טוב ויצטרכו להסתגל למצבים יותר טובים, אבל – גם כשקורה וזה קשה, אנשים מוצאים תעצומות

נפש, לא להרים ידיים, אבל בזה אפשר להיתקל כל יום בכל מקום, לא צריך בשביל זה לא מלחמה ולא שואה, אנשים יותר

חזקים ממה שאנו נוטים להאמין.,אני חושבת שאנשים חייבים לדאוג שיהיו להם חיים מעניינים

שיעשו דברים, גם אם קשה.60

"אנשים חייבים לדאוג לעצמם לחיים מעניינים ולעשות דברים, גםאם קשה".

משה סלומון בפרישטנה, היום זה קוסבו – סרביה – יוגוסלביה.1928נולדתי בשנת

3 אחים ו- 3אז ידעו לעשות ילדים.. היינו שישה ילדים במשפחה:

61

אחיות. אני הייתי הבן הכי צעיר בבנים, ואחריי נולדו עוד שלושתהבנות.

המצב הכלכלי בו היינו – הלוואי עלינו עכשיו, היינו סוחרים סיטונאים. היה לנו בית שבנינו בדיוק בזמן שלקראת סוף המלחמה. איפה שהיינו גרים לא היו מים, היינו הולכים עם דלי להביא, ואנחנו היינו המשפחה

ראשונה באזור שהכניסו מים לתוך הבית. תושבים, ושמונים משפחות יהודיות, אבל20,000זו הייתה עיר עם

אנחנו ממש השתלבנו. הכל היה טוב, הייתה לנו קהילה נהדרת של שמונים משפחות, שבעים מתוכם היו סוחרים, והיתר היו שני רופאים,

מורה אחד ועוד בעלי השפעה. היה לנו לקהילה, מעמד חשוב בעיר. , עוד לא התחילו אצלנו פרעות. היו6.4.41כשבאו הגרמנים ב-

אצלנו הגרמנים סך הכל חודש ימים, כי האזור שלנו ליד אלבניה, והגרמנים נתנו את כל האזור לאלבניה וגירשו אותנו, משפחות

היהודים, לאלבניה. האמת היא שאם עשיתי בזמן המלחמה חיים באיזה מקום, זה באלבניה. שם לא היו יהודים לפני כן והם לא ידעו מה זה

יהודים, ולכן קיבלו אותנו יפה ופינקו אותנו. האיטלקים שם היו טובים , שאז איטליה התפרקה והייתה9.9.43איתנו, ובאמת עשינו חיים עד

עם הגרמנים, ומאז רדפו אחרינו, תפסו אותנו והתחילו לקחת אותנול"סיימישטה".

ה"סיימישטה" זה מחנה ריכוז בסרביה, יותר גרוע מברגן בלזן. הקרואטים היו שם השומרים. היינו שם כחודשיים ומשם לרמפה ולברגן

בלזן. ק"מ ברגל עד שהגענו למחנה. כל6מהרמפה בברגן בלזם הלכנו

היוגוסלבים היו בצריף אחד. דבר ראשון שמו קאפו, שזה אחד מיהודיינו, מחברינו, מהרכבת שבאה איתנו, אבל אחד כזה שידע

גרמנית, אז גם ממנו אכלנו קש. הוא היה גונב בשביל המשפחה שלו, היה נותן לנו פחות לחם...אחר כך כשחזרנו ברכבות בסוף המלחמה, היו אנשים שהרגו אותו, אנשים לא שכחו מה הוא עשה והוא לא הגיע

הביתה. גרם ליום. 150במחנה היו נותנים לנו לחם אחד לכל השבוע, שזה

היינו מודדים את הלחם לפי ס"מ שהיה לנו, היינו מודדים איזה חלק לקחת כל יום ושמים סמרטוט תחת הלחם שחותכים שחלילה אף פרור

גרם, היינו "מיישרים" את150לא ילך לאיבוד. אחרי שחתכנו את ה הלחם... וכך במקום להספיק לשבוע הלחם היה נגמר אחרי חמישה

ימים.

62

ולמזלי היה מותר לי לעבוד במחנה. במחנה16אני כבר הייתי בן בגרמניה שהייתי בו, היה קומנדו. אני באותה תקופה במחנה עבדתי

ב:"חוץ קומנדו" – זה עם עצים. היינו קבוצה של שמונה אסירים צרפתים. קיבלנו עגלה עם2 יוגוסלבים ו-2 הולנדים, 4שעבדה שם:

ארבע גלגלים ואנו היינו החמורים. היינו מעמיסים עם הידיים ועם טוריות שורשים של מאות קילוגרמים על העגלה ושמים אותם בפינת

המחנה. היינו מביאים הסקה לפרסונל שגר במחנה. אבל מה היה טוב? ליד המחנה הייתה מיזבלה, אחרי העבודה כולם רצו לשם וחיפשו, קיוו למצוא חתיכת לחם, או חתיכת סלק בהמות שהיה

דליקטס, קליפות או דברים כאלה. היינו ממלאים את הכיסים ולא בודקו אותנו, כי בעצם היינו כל הזמן בתוך המחנה. אני הייתי הכי זריז

וקטן. יום אחד אני מצאתי במזבלה קליפות של תפוח ושל אגסים, ומלאתי את הכיסים... החברים צעקו לי ששומר בא ולהיזהר, אז אני

ברחתי לצריף שהיה ליד ונכנסתי בפנים. אחרי כמה שניות שמעתי את קולות צעדי המגפיים. הוא בא ודפק בדלת, וצעק לי: "החוצה,

החוצה...". יצאתי החוצה והוא אמר לי להוציא כל מה שיש לי בכיסים ולזרוק, הוצאתי וזרקתי, ביד הוא החזיק שוט ואני הייתי לבוש עם

חולצת האסירים הדקה ומכנסי אסירים )בלי כלום למטה(, והשוט שלו התחיל להכות בי מהרגליים עד שעלה למעלה על כל הגוף ועד

הראש. כמו סכין על הגוף, ממש כמו סכין. עד היום יש לי צלקות וסימנים והכל חתוך בכל מיני מקומות כמו ברגליים ובצוואר. הוא המשיך עד שנפלתי ואז הוא הסתובב והלך. אחד ההולנדים שהיה

איתנו אמר שהוא רופא והוא לקח אותי למרפאה. במרפאה הייתי שם כמעט חודש, וכבר שמעתי משם את תותחי האנגלים שהתקרבו למחנה. הנאצים נכנסו לפאניקה והתחילו

טרנספורטים והכניסו ודחסו בכוח לרכבת לכיוון טרזנשטט בצ'כיה, ששם שרפו גופות. ברגן בלזן הייתה רק מחנה "מקומי", מתו שם רק

אלו שנפטרו במקום, בטרזנשטט עבדו עם אלפים כל יום. רכבת אחת אנשים – כולם נשרפו. רכבת שנייה – גם הגיעו ונשרפו,1600עם

איש לכיוון טרזנשטט. 2600ברכבת השלישית שאני הייתי עליה – היינו לאפריל נכנסנו לרכבת: לא היה דלק, הרכבת זזה בקושי, היו13ב

ק"מ,200פיצוצים כבר בדרך... וככה עשרה ימים לקח לנו לעבור היא עמדה בדרך, בדרך זרקנו גופות מתים ועוד עצירות. יום אחד

הגענו לשום מקום. פסי הרכבת היו מפוצצים והרכבת נעמדה. השומרים כבר לא היו שם- כי הם ברחו. בבוקר ראינו שבאים לכיוונינו

סוסים ועליהם חיילים, אלו היו הרוסים מהארמיה האדומה. התחלנו לגמגם ביוגוסלבית, כי הם הבינו את השפה, והם אמרו: "תראו שם,

ק"מ אחד מפה, יש כפר בשם טרביץ, תלכו לשם – אין בו אנשים, תלכו ותחכו שם". ירדנו מהרכבת. מי שהיה חזק יותר התקדם ראשון ונכנס לבית הראשון. אני, עד שירדתי ועד שהלכתי ממש על ארבע,

63

כשהגעתי הכל כמעט היה כבר תפוס ועברתי ככה בית אחר בית עד שהגעתי לסוף הכפר. נכנסנו לבית, היינו במיטה אמיתית, היה אוכל:

צנצנות חמוצים, לחם, חלב, פירות, ביצים – הכל נשאר כיוון שהםברחו יומיים קודם.

הייתי עם שלוש אחיות: מתילדה, שרי ויוליה, ולמזלנו אמא שלי לא נתנה לנו לאכול, רק לאט לאט בכפיות. היא שמרה עלינו. שם, תוך

איש. שני האחים שלי200עשרה ימים מהשחרור של המחנה מתו הצטרפו לפרטיזנים אז הם לא היו איתנו. אחד היה קומנדנט פרטיזן:

יוסף, הוא היה מפקד. לכל בית הייתה עגלה קטנה איתה היינו עוברים ומחפשים בבונקרים בכל הסביבה, כי שמענו על הבונקרים עם

האוכל... וכך עברנו וחיפשנו מבונקר לבונקר. שוב, מזל שאכלנו לאט גם אז. לי היה טיפוס ודלקת ראות עם מים, אז הצלב האדום

הבינלאומי שהגיע לשם התחיל לטפל בי, וכל יום בא אלי רופא שהיה מטפל בי. אני זוכר שהוא היה יהודי והוא אמר לנו לא להגיד שאנחנו

יהודים. ועד סוף ספטמבר. לא יכולנו מיד23.4.45היינו שם מהשחרור ב

לחזור כי היינו חולים וחלשים, עד שהתחזקנו לקראת סוף ספטמבר – תחילת אוקטובר, ואז התחלנו לחזור הביתה. היה לנו שם שש פרות,

אז אחרי יומיים באה אלינו גרמניה אחת ואמרה שמוכרחים לחלוב את הפרות, והיא תביא לנו את החלב. כך היה. אחרי כן עברו החיילים

הרוסיים ואמרו שהם רוצים פרה אחת כדי לחתוך לבשר, אמרתי שאין בעיה. הם הוציאו פרה אחת מהרפת, הוציאו אקדח וירו לה כדור אחד

בראש. אני קיבלתי את העטינים של הפרה. בחיים לא אכלתי דבר כזה... היה לנו ממש טוב שם, בבית שעמדנו לעזוב בטרביץ – היה

הכל. אני חיטטתי וראיתי בקיר עצים להסקה, הסתכלתי על העצים וראיתי שיש שם דלת, פתחתי את הדלת וראיתי המון דברים: תמונות,

עושר, בדים, בגדים ועוד דברים. אבל מה אני ידעתי אז להעריך מה זה... אני הייתי צריך בגדים וכאלה,

אז לקחתי שתי מזוודות מלאות בגדים, בדים ותחתונים, וכך יצאנו חזרהלדרך. בדרך, בפורס, היה לי משהו בלב, שכבתי שבוע בבית חולים.

לבסוף הגענו הביתה. אבא כבר היה בבית חזרה וקיבל את הרכוש חזרה )חברים תורכים שמרו לנו על הבית, החנות והסחורה, וכשאבא

הגיע הוא קיבל מהם הכל חזרה(. גם שני אחיי הפרטיזנים הגיעו חזרה. מיליון תושבים, כמו2.5יוסף קיבל תפקיד בכיר, הוא היה אחראי על

שר הבניה, ולכן לא רצה לשמוע על ישראל. גם שאר המשפחה לארצתה לשמוע על ישראל, היה להם טוב.

אבל שנתיים אחרי שקיבלנו את הרכוש, בא טיטו, "היטלר חדש" שאמר שכל הרכוש הוא של המדינה, קומוניסט. שוב לקחו לנו את

64

החנויות והבתים והוא רצה להכניס לנו לבית עוד שלוש-ארבעמשפחות.

. אחרי חצי1948אני באתי לבד לארץ ישראל עם הדוד שלי בשנת היינו בבאר יעקב.1948. משנת 1949שנה באו כולם, בשנת

המשפחה באה באמצע השנה. כבר שמענו שיש רשימה יוגוסלבית שתבנה מושב. הלכנו לסוכנות,

בסוכנות אמרו שיש בכפר שמריהו קבוצה יוגוסלבית שמטפלת בחקלאות, אז שנלך אצלם. הלכנו לשם, ראינו אדמה חולית, איך

אפשר לעשות כך חקלאות? אז שלחו אותנו ליד ירושלים, גם שם היו שני ישובים יוגוסלביים. הלכנו לבית זית וראינו המון אבנים, אמרנו שגם

שם אי אפשר, אז אמרו לנו שנבנה משהו חדש ליד גדרה. היו פה יותר מחמשת אלפים דונמים ריקים. באנו לאזור קטרה, ובנינו

2 בלוקים זה 100 גרוש, 20פה בלוקים. על כל בלוק שבנינו קיבלנו לירות ליום, אבל לא בכסף ממש אלא על הנייר, כלומר למשל: תלכו לצרכניה/ למחסן ומה שאתם צריכים תיקחו ותרשמו, וזה יירד מהכסף

שחייבים. היינו צריכים דברים וזה היה בסדר, צינורות, טוריות עופות, פרה אחת ופרד אחד.50לחקלאות וכאלה. מהסוכנות קיבלנו

עם העופות מהר מאד היינו עושים החלפות בחנויות שהיינו צריכים מהם דברים, ברחובות. זה היה בתקופת משטר הצנע והיה ממש "שוק

שחור" בעופות. פרה אחת הייתה לנו, ופרדה. הפרדה אחרי יומיים שלושה נגנבה על ידי הערבים, אצל כולנו, אבל היה ביטוח של

הסוכנות ובמקומה קיבלנו סוסה. הייתי "קאובוי", קניתי את כל הציוד והייתי רוכב כל הזמן. זו הייתה החברה הכי טובה שלי. התחלנו עם החקלאות, עבדנו מאד קשה,

אבל היה לנו כוח רצון. לא היו לי חלומות, לא ידעתי כבר מה זה חופש ולאיפה אני אחזור.

כשכל רגע מתו לידי אנשים, זה מת וזה מת וזה מת... לא היו חלומות. בקבוצה שעבדנו, בבוקר לפני שיצאנו לעבוד, עברנו מצריף לצריף.

את מי שמת הוצאנו ושמנו על העגלה כדי לקחת לקרמטוריום. כבר לא התרגשתי מזה. כבר לא הבנתי גם מה אני עושה. את סבא שלי

וסבתא, גם לקחתי לעגלה ולקרמטוריום, בלי שום רגשות. זה שהייתי גנב טוב, זה החזיק אותי והציל אותי. רציתי לחיות. אף אחד

לא רצה למות. אבל לא היו לי חלומות להשתחרר. הייתי מוכרח לקום, אפילו שלא רציתי לקום בבוקר. הקאפו היה בא ודופק וצועק החוצה,

וכך הייתי מוכרח לקום כל בוקר למגרש ספירת המלאי. קמתי כי הכריחו אותי, זה לא שהיה לי חשק לקום ליום חדש. לפעמים אפילו עמדנו במסדר לספירה שעה – שעה וחצי, ואחר כך כבר היינו יודעים מה צריך לעשות ולאן ללכת. היה גרמני אחד ששמר עלינו, ואני לא

65

אשכח שתמיד היה אומר "תעבדו טוב, תעבדו טוב, אתם הולכיםלפלסטינה, תעבדו טוב..."

היו שם ערימות של סלק בהמות, אין לכם מושג כמה זה טעים. היינו גונבים את זה, וזה היה טעים! אני זוכר, בהמשך כשעבדתי ברכבת, היינו צריכים להוציא פחם ולמלא משאיות. היינו בקבוצה שצריכה

להוריד רכוש למחסנים, תמיד היינו מחפשים אבידות, ופעם מצאתי מסרק להוציא את הכינים. זה היה בשבילי כמו יהלום! כל היום, אם

לא עבדנו, היינו מוציאים אחד לשני כינים. פעמיים קרה שקיבלנו חבילות משווייץ, מהצלב האדום: חתיכת

שוקולד/חמאה/ ביסקוויט/סבון– זה היה אושר, זה היה עושר, זה היהלוטו!

כשהגעתי לכאן לארץ, היא לא ענתה לי על הציפיות. למה באתי? הייתי בגיל של הצבא היוגוסלבי, אז אמרו לי שאני צריך להתגייס שלוש שנים לצבא היוגוסלבי, ושם חייבים חודשיים לא להיות בבית. אז הלכתי לצבא, אולי הייתי בו חודש, ואז אבא, זכרונו לברכה, בא למחנה וסיפר לי שהתחילה רשימה של עליה לישראל, וכך אפשר להתחמק מהצבא

היוגוסלבי. הוא הלך וסידר לי את הדברים ואחרי חודש כבר הייתי בארץ. הסיבה השנייה – כשהייתי במחנה, כבר רציתי להיות בין

היהודים, להיות פה בארץ, להיות כאן בין היהודים. כאן לא היה כלום: היה עוני, קיבלנו אדמה בלי כלום ובלי כלים, הכל היה קוצים וסברס. רק מים היו בשפע. היום יש מדינה, יש הכל. יש לי

ילדים ושבעה נכדים. 3מוטו: "מה שמסמל את החיים זה עבודה, משפחה, שמחה וילדים".

66

משה סלומון.סיפור אישי.

בפרישטנה, היום זה קוסבו – סרביה –1928נולדתי בשנת יוגוסלביה.

:אחיות. אני הייתי הבן הכי צעיר3 אחים ו- 3היינו שישה ילדים בבנים, ואחריי נולדו עוד שלושת הבנות.

הייתה לנו קהילה נהדרת של שמונים משפחות, עם מעמד חשוב בעיר. שבעים מתוכם היו סוחרים, והיתר היו שני רופאים, מורה

אחד ועוד בעלי השפעה. הגרמנים נתנו את האזור שלנו לאלבניה וגירשו אותנו, משפחות

היהודים, לאלבניה. שם, לא ידעו מה זה יהודים, ולכן קיבלו אותנו.9/9/43יפה ופינקו אותנו. כך היה עד

כשהגרמנים באו הם רדפו אחרינו, תפסו אותנו והתחילו לקחת אותנו ל"סיימישטה " שזה מחנה ריכוז בסרביה, יותר גרוע מברגן

בלזן. היינו שם כחודשיים ומשם לרמפה ולברגן בלזן. גרם ליום.150במחנה נתנו לנו לחם אחד לכל השבוע, שזה

היינו מודדים בס"מ איזה חלק לקחת, ושמים סמרטוט תחת הלחם שחותכים שחלילה אף פרור לא ילך לאיבוד. אחרי שחתכנו

גרם, היינו "מיישרים" את הלחם... וכך במקום150את ה להספיק לשבוע הלחם היה נגמר אחרי חמישה ימים.

67

בבוקר לפני שיצאנו לעבוד, עברנו מצריף לצריף. את מי שמת הוצאנו ושמנו על העגלה כדי לקחת לקרמטוריום. כבר לא

התרגשתי מזה. כבר לא הבנתי גם מה אני עושה. את סבא שליוסבתא, גם לקחתי לעגלה ולקרמטוריום, בלי שום רגשות.

מצאתי במזבלה קליפות של תפוח ושל אגסים, ומלאתי את הכיסים... שומר התקרב, אז ברחתי לצריף שהיה ליד. אחרי כמה

שניות שמעתי את קולות צעדי המגפיים. הוא בא וצעק לי: "החוצה, החוצה...". יצאתי החוצה והוא אמר לי להוציא כל מה שיש לי בכיסים ולזרוק, הוצאתי וזרקתי, ביד הוא החזיק שוט ואני

הייתי לבוש עם חולצת האסירים הדקה ומכנסי אסירים, והשוט שלו התחיל להכות בי מהרגליים עד שעלה למעלה על כל הגוף

ועד הראש. כמו סכין על הגוף, ממש כמו סכין. עד היום יש לי צלקות וסימנים והכל חתוך בכל מיני מקומות כמו ברגלייםובצוואר. הוא המשיך עד שנפלתי ואז הוא הסתובב והלך.

כשהבריטים התקרבו, הנאצים נכנסו לפאניקה והתחילו טרנספורטים לכיוון טרזנשטט בצ'כיה, ששם שרפו גופות. ברגן

בלזן הייתה רק מחנה "מקומי", מתו שם רק אלו שנפטרו במקום, 1600בטרזנשטט עבדו עם אלפים כל יום. רכבת אחת עם

אנשים – כולם נשרפו. רכבת שנייה – גם הגיעו ונשרפו, ברכבת איש לכיוון טרזנשטט. ב2600השלישית שאני הייתי עליה – היינו

לאפריל נכנסנו לרכבת: לא היה דלק, הרכבת זזה בקושי,היו13 200פיצוצים כבר בדרך... וככה עשרה ימים לקח לנו לעבור

ק"מ. יום אחד הגענו לשום מקום. פסי הרכבת היו מפוצציםוהרכבת נעמדה. כך ניצלנו. המשכנו ברגל לטרביץ.

בטרביץ היה לי טיפוס ודלקת ראות עם מים והצלב האדום הבינלאומי שהגיע לשם התחיל לטפל בי, וכל יום בא אלי רופא

שהיה מטפל בי. אני זוכר שהוא היה יהודי והוא אמר לנו לא ועד23/4/45להגיד שאנחנו יהודים. נשארנו שם מהשחרור ב

סוף ספטמבר. לא יכולנו מיד לחזור כי היינו חולים וחלשים, עדשהתחזקנו.

שנתיים אחרי שחזרנו לבית וקיבלנו את הרכוש, בא טיטו, "היטלר חדש" שאמר שכל הרכוש הוא של המדינה, קומוניסט. שוב לקחו

לנו את החנויות והבתים והוא רצה להכניס לנו לבית עודשלוש-ארבע משפחות.

1949. בשנת 1948באתי לבד לארץ ישראל עם הדוד שלי בשנת באו השאר.

1949לקדרון הגעתי ב. ילדים ושבעה נכדים. 3יש לי

הרהורים....

68

לא היו לי חלומות, לא ידעתי כבר מה זה חופש ולאיפה אני אחזור. כשכל רגע מתו לידי אנשים, זה מת וזה מת וזה מת... לא

היו חלומות. אף אחד לא רצה למות. אבל לא היו לי חלומותלהשתחרר.

.לא ידעתי כבר מה זה חופש ולאיפה אני אחזור בארץ קיבלנו מהסוכנות סוסה. הייתי "קאובוי", קניתי את כל

הציוד והייתי רוכב כל הזמן. זו הייתה החברה הכי טובה שלי..היום יש מדינה, יש הכל

"מה שמסמל את החיים זה עבודה, משפחה, שמחה וילדים"

גליה סלומון כשנכנסו הגרמנים ליוגוסלביה, לסרייבו. הייתי בת24/6/41נולדתי ב

. 28יחידה, אמי הייתה צעירה, בת מה שידעתי זה שהגרמנים נכנסו לסרייבו. את אמא ישר לקחו לגטו

"יסנובץ" בקרואטיה. הקרואטים, יימח שמם, לא הרגו את היהודים עם כדור, חבל היה להם על כדור, הם העדיפו לשחוט ולנקות הסכין אחרי.

את אבא לא הכרתי בכלל אף פעם. אין לי מושג גם אם הוא הספיקלדעת שנולדתי.

אמא ברחה איתי להרים, עם עוד חברות, לקחה אותי על הגב עם תרמיל והיינו ביערות בין הפרטיזנים. ככה הייתי לה על הגב ארבע שנים. אמרו

שהיו אמהות שלא יכלו עוד ועזבו את הילדים, אבל אמא שמרה אותי... היא מספרת שהייתי שמנה, כבדה, אולי מאוכל אבל אולי גם הייתי נפוחה

. 5מרעב. אני זוכרת את עצמי מגיל , חזרנו לבית. מצאנו את הבית במקום1945 שנים ביערות, בשנת 4אחרי

עם הכל בפנים. הכל דברי התפירה של אמא, האווזים, הכל נשאר. היו לנו שכנים טובים ששמרו לנו. אמא עבדה במתפרה, היא תיקנה

כשחזרנו1945צווארונים של גברים, וככה פרנסה את עצמה. בשנת לבית, אמא הכירה בחור, ניצול שואה שהיה באושוויץ, שאיבד שם אישה,

וגם שלושת ילדיו מתו שם. הם התחתנו, זה היו נשואים שניים שלו ושלה אבל אני תמיד חשבתי שזה אבא שלי כי הוא היה אדם טוב, נשמה. הוא

היה בעל מקצוע והוא גם ניגן בתזמורת למרות ששמיעתו נפגעה במחנה. איך נודע לי שהוא לא אבי הביולוגי? באותה שנה שהתחילו השילומים

עם ההסכמים בין בן גוריון לגרמניה,1955והפיצויים הראשונים, בסביבות לאמא לא הייתה ברירה והיא הייתה צריכה לספר לי . היא הזמינה

69

מסרייבו את תעודת הלידה שלי ויחד הלכנו לעורך דין. היא סיפרה לי שהיה אבא שלא הכרתי. ביד ושם, אחת השאלות היא את מי מנציחים,

והיא רשמה את שמו של אבא בתור דוד, כדי שלא נדע. נולדתי בשם גרציה פררה, כשאבא אימץ אותי החתימו אותי )לא ידעתי על מה(

ועברתי לשם כהן, וגדלי תחת השם כהן. חשבתי שפררה היה שם של דוד. היה שלב שבו הייתי: גרציה גליה פררה כהן סלומון, אז הלכתי ושיניתי

במשרד הפנים: גליה סלומון. . אני זוכרת שקיבלתי את14כשאמא סיפרה לי על אבא הייתי בערך בת

זה די קשה, רציתי תמונות, ולדעת על משפחתו של אבא, אבל הסתירה והסתירה עד יום מותה. כשיצאנו בזמנו מהעורך דין, היא לא המשיכה יותר לדבר על זה. היא גם לא רצתה לפגוע בבעל החדש כי הוא היה נשמה טובה, איש טוב, בעל מקצוע טוב, ולב וידיים של זהב. היא לא

רצתה לפגוע ולהכאיב לו. אז אני, לא מכירה את אבי הביולוגי, לא ראיתי תמונה שלו ולא כלום, אבל הנצחתי אותו כאן באנדרטה בקדרון: יוסף

פררה. ביוגוסלביה היה לנו חדר עישון שבו אמא ייבשה את בשר האווזים, ואת

ימים,16הבשר לקחנו איתנו לאוניה בדרך לישראל, אבל באוניה היינו זה התקלקל וזרקנו.

עלינו לארץ. הייתי באותה האוניה של משה,1948בדצמבר שנת , כמובן לא הכרנו אז. באוניה היינו במקום שלושה7"קפלוס". הייתי בת

ימים, כי הייתה רוח וסערה. האוניה איבדה את הדרך וחשבו16ימים – שאנחנו כבר הלכנו. אחרי כמה ימים לא היה אוכל. באוניה היה רק גזר

וקקאו, מאז גם משה וגם אני פחות אוהבים גזר וקקאו. אנחנו פחותמשתמשים בזה, משה – ממש לא נוגע בזה!

הזיכרון הקטן שלי זה שכשהיינו ביערות, כנראה היו בסביבה בתי יתומים. אני זוכרת בית יתומים עם מדרגות, ובמעבר של המדרגות היה ראש אייל

עם קרניים, את זה אני ממש זוכרת. אמא שלי לא דיברה, גם לא בימי זיכרון. היא גרה בירושלים, כלום היא לא אמרה. היא הייתה מאד עקשנית. כל האחיות האחים והבעל שלה

מתו ונשארו רק היא ואח שלה מכל המשפחה הגדולה שהייתה. עד היום מלווה אותי דיכאון עולמי, בעיקר בימי השואה. ביד ושם יש הנצחה שלהם – תמיד אני מחפשת ביד ושם, אפילו שאמא רשמה שם את אבא בקירבה

של דוד. אני כן בעד לפתוח את הלב, לספר ולספר, ושלא יקרה שוב לעולם, שלא

יחזור. היום יש לנו מדינה, יש חיילים, יש צבא ומי שדואג לנו. פה בקדרון אני מאושרת באמת. כל אלה שאני מתיידדת איתם קרובים

לליבי.

70

הייתה לי ילדות קשה, ולכן קצת התנגדתי להתראיין, כי ברגע שמסתירים ממך דברים זו מועקה שנשארת לכל החיים. אני סיפרתי את זה לילדים

והם היו המומים. אני גדלתי באווירה שאסור לזרוק לחם. כל פת לחם אסור לזרוק, אפשר

לייבש, לטחון או אפילו לתת לחתולים. גדלתי שצריך שיהיה המון אוכל,תמיד. אני לא מאחלת ילדות כזו לאף אחד.

היום יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים. תודה לאל, זה יופי. זה ריבית שלהחיים.

מוטו" "אדם צריך להיות פתוח, לדבר".

גליה סולומוןסיפור אישי.

כשנכנסו הגרמנים ליוגוסלביה, לסרייבו.24/6/41נולדתי ב 28בת יחידה, אמי הייתה צעירה, בת.את אבא לא הכרתי בכלל אף פעם. אין לי מושג גם אם הוא

הספיק לדעת שנולדתי. אמא ברחה איתי להרים, עם עוד חברות, לקחה אותי על הגב עם תרמיל והיינו ביערות בין הפרטיזנים.

שנים.4הייתי על הגב הקרואטים, יימח שמם, לא הרגו את היהודים עם כדור, חבל היה

להם על כדור, הם העדיפו לשחוט ולנקות הסכין אחרי. חזרנו לבית. מצאנו את הבית במקום עם הכל1945בשנת ,

בפנים. כל דברי התפירה של אמא, האווזים, הכל נשאר. היו לנו.שכנים טובים ששמרו לנו

כשחזרנו לבית, אמא הכירה בחור, ניצול שואה1945בשנת שהיה באושוויץ, שאיבד שם אישה, וגם שלושת ילדיו מתו שם. הם התחתנו. אני תמיד חשבתי שזה אבא שלי כי הוא היה אדם טוב,

נשמה. איש טוב, בעל מקצוע טוב, ולב וידיים של זהב. – ימים, כי הייתה רוח16באוניה היינו במקום שלושה ימים

וסערה. האוניה איבדה את הדרך וחשבו שאנחנו כבר הלכנו. אחרי כמה ימים לא היה אוכל. באוניה היה רק גזר וקקאו, מאז

גם משה וגם אני פחות אוהבים גזר וקקאו. אנחנו פחותמשתמשים בהם.

אני14כשאמא סיפרה לי על אבי הביולוגי, הייתי בערך בת . זוכרת שקיבלתי את זה די קשה, רציתי תמונות, ולדעת על

משפחתו, אבל הסתירה והסתירה, עד יום מותה. אני לא מכירה את אבי הביולוגי, לא ראיתי תמונה שלו ולא כלום, אבל הנצחתי

אותו כאן באנדרטה בקדרון: יוסף פררה. הגענו לארץ.1948בדצמבר שנת

71

ילדים ושבעה נכדים. תודה לאל, זה יופי. זו ריבית של3יש לי החיים.

הרהורים....אמא שלי לא דיברה, גם לא בימי זיכרון. כלום היא לא אמרה

היא הייתה מאד עקשנית. הייתה לי ילדות קשה, ולכן קצת התנגדתי להתראיין, כי ברגע שמסתירים ממך דברים זו מועקה

שנשארת לכל החיים. עד היום מלווה אותי דיכאון עולמי, בעיקרבימי השואה.

,אני בעד לפתוח את הלב, לספר ולספר, ושלא יקרה שוב לעולם שלא יחזור. היום יש לנו מדינה, יש חיילים, יש צבא ומי שדואג לנו.

פה בקדרון אני מאושרת באמת. כל פת לחם אסור לזרוק, אפשר לייבש, לטחון או אפילו לתת לחתולים. גדלתי שצריך יהיה המון

אוכל, תמיד."אדם צריך להיות פתוח, לדבר".

72

חנוך מנור בפולין, בעיירה בשם "פיבניצ'נה". המשפחה שלי גרה15.5.35נולדתי ב

באושוונצ'ין, העיירה של אושוויץ. עברנו לשם, היינו בה שנתיים בערך. תולדות המשפחה: הסתובבו בקטוביצה, פיבניצ'יה, אושוונצ'ין ונוביסוץ'.

היו לי סבא וסבתא משני הצדדים. אני גרתי עם הוריי והיה קשר הדוק עם הסבים, וגם הדודים היו בסביבה. המשפחה מצד אימי נקראה קורנרייך,

ומצד אבי הורנונג. . אימי ואני התארחנו באותו זמן אצל1/9/39המלחמה פרצה בפולין ב

הוריה בפיבניצ'נה. אבי היה באותו זמן באושווינצ'ין. אני לא זוכר בדיוק תאריכים אבל מהר מאד נותקו כל קשרי הטלפון, הדואר והרכבות, כי

הגרמנים תוך זמן קצר כבשו את פולין. המשפחה של אימי ברחו יחד איתנו לאזור הכיבוש הרוסי )שפלשו ממזרח(. הגענו עד לבוב, שאז הייתה

בפולין )היום באוקראינה(. בדרך, זאת הייתה מין בריחה בכל אמצעי בנמצא, רוב הבריחה הייתה כמעט כולה עם סוסים ועגלות תוך

שהגרמנים מפציצים את שיירות הפליטים בדרך. אני לא זוכר את זה, אני זוכר רק את פגרי הסוסים שנשארו בצד הדרך בהפצצות. כל השאר זה

מסיפורי אמא על ההפצצות. מלבוב יש לי קטעי זכרונות של חיילים רוסיים פה ושם. שם היינו כשנה,

כמה חודשים בוודאי. באותו אזור היו פליטים יהודים שברחו ממערב פולין ויהודים שישבו באותו האזור תחת שלטון פולין שנכבש ע"י הרוסים. כנראה

היו כאלה שלא רצו להית אזרחי ברית המועצות, והרוסים החליטו בשלב מסוים לקחת את כולם ולהעביר אותם יחד עם פליטים יהודים נוספים

לצפון אורל, לסיביר. 2000אני זוכר נסיעה ברכבת בהמות סגורה, נסיעה של בערך שבועיים,

מעלות מתחת לאפס, שלג. תשעה חודשים30ק"מ. נסענו בסיביר והיה ראינו רק שלג, לא אדמה. המבוגרים עבדו שם בכריתת עצים ביערות,

, הלכתי שם למעון. ברוסיה הסובייטית היו5 - 4ואני – הייתי אז בערך בן מעונות, כדי שהאמהות יוכלו לעבוד. אמא שלי עבדה במרפאה של

בתים, נקרא: "תשמה". הוא לא נמצא על10-15הכפר. הכפר היה המפות. שם היינו בערך שנה, קצת יותר, בכל אופן כשהגרמנים פלשו

73

לברית המועצות אז הרוסים איפשרו לפליטים היהודיים ששהו בסיביר, לעבור לדרום מזרח, והרבה אנשים עברו לדרום מזרח כי ברחו מהקור.

המשפחה שלי עברה לאוזבקיסטן, כלומר מי שנשאר מאיתנו. אבא ומשפחתו נשארו באושווינצ'ין וככל הידוע ניספו באושוויץ. ניסינו

לחפש בכל מקום אפשרי ולא מצאנו אותם בשום רשימה. כנראה ניספו שם. אנחנו הגענו לאוזבקיסטן והמשפחה קצת התפזרה.

אמא שלי, עם אחותה, עם משפחתם ואיתי, היינו בבוכרה. חלק אחר עם סבא וסבתא היו ב"פרגנה" על גבול קירגיסטן. בבוכרה חיינו התנהלו

כשהתנאים שם היו גרועים מאד. היה רעב, מחלות, דודי נפטר מטיפוס, אבל בעיקר הפריע הרעב. גם אמא שלי חלתה ואיכשהו היא נשארה

בחיים. לא זוכר אם אני חליתי או לא, אבל החיים היו קשים מאד. בשלב מסוים אמא העבירה אותי לבית יתומים, כי לא יכלה לפרנס

מספיק. בית יתומים פולני. מבחינת השלטונות לא היה הבדל בין היהודים לפולנים, כי היו גם פליטים פולנים, אבל בבית היתומים היו רוב הילדים

וברחתי מבית היתומים הזה כי6פולנים, אולי כולם, הייתי אז בערך בן חטפתי בו מכות מהגויים. ילדי הגויים שמעו בבית על ההתייחסות ליהודים

ולמדו מהבית להתייחס אלינו ככה גרוע. 20 כשברחתי הצלחתי איכשהו לחזור הביתה לבוכרה, שהיה במרחק

ק"מ מבית היתומים. בדרך בבריחה – פגשתי אישה אוזבקית ששאלה לאן אני הולך לי כך כנראה שהוציאה ממני את התשובה האמיתית, היא

העבירה אותי על חמורים שהובילה וכך חזרתי הביתה. גם בבוכרה הלכתי למעון. במעון לא קיבלו אוכל ולא שום דבר, רק שמרו על הילדים כדי שהאמא תעבוד, מוסד סובייטי מאד נפוץ. היינו שם בביקור

לפני כעשר שנים, פשוט לא השתנה שם כלום! המטפלות עם בגדים לבנים, אין תמונות, אין צעצועים... אותו דבר. הסתרתי הפעם שאני יהודי, אני כבר דיברתי רוסית וילדי המעון לא ידעו שאני יהודי, חשבו שאני רוסי,

וכך שמרתי את זה. אני זוכר שיום אחד הלכו לנחל, ואני בכוונה באתי יותר מאוחר כדי שלא יראו שאני נימול. הייתי רק בן שש וכבר הבנתי שזו הדרך

שלי לשרוד. אחרי זה חזרתי הביתה. עבר זמן ושוב הגעתי לבית יתומים כי אימי לא יכלה להרוויח מספיק

בשבילנו, אבל הפעם זה היה בית ילדים שהרבה בו היו ילדים יהודיים. שם כבר הרגשתי יותר טוב ונשארתי. לאחר זמן )ואת זה אני יודע בעיקר

מסיפורים( היה במקום צבא פולני עצמאי שפיקד עליו גנרל אנדרס. צבא אנדרס היה תחת השפעה סובייטית, כלומר הוא פעל בשיתוף פעולה עם הסובייטים ועסק לא רק בענייני צבא אלא גם בטיפול בפליטים הפולניים – יהודים ולא יהודים. במסגרת זו ילדים יתומים הועברו למחנות באיראן – טהרן. היו שם מחנות עם ילדים פולניים . בטהרן כבר הייתה מעורבות של הסוכנות היהודית ואת הילדים היהודים ריכזו במחנה נפרד בטהרן )על זה

74

יש תיעוד של ציפורה שרת, הנרייטה סולד ועוד(. שם רוכזנו שבע מאות. 7. אני הייתי אז בערך בן 14 - 3ומשהו ילדים, בגילאי

בשלב מסוים, אחרי טיפול מול שלטונות המנדט הבריטי, אישרו לעלותילדים אלו ארצה )עד אז, בינתיים, קיבלנו שם קצת חינוך ושירה(.

אמא שלי נשארה בבוכרה, לא הייתה איתי, לא אפשרו לה לצאת מברית לצאת. 14המועצות. הרוסים אפשרו רק לילדים עד גיל

הסיפור היה שהעיראקים לא אפשרו לנו לעבור דרך עיראק, אז הוחלט להעביר אותנו באוניה. היו מדריכים מארץ ישראל והכל היה מאורגן.

החיים לא היו מי יודע מה וגם המזון היה בצמצום, רק כדי לחיות. אני זוכר שכל הזמן היינו רעבים וחולים, אבל היה טיפול. מטהרן עברנו לעיר נמל

,1943 - 1942ומשם לקראצ'י, שהייתה תחת שילטון בריטי לפני שנת לפני העצמאות של הודו, ומקראצ'י עלינו על אוניה ששטה דרך

האוקיינוס ההודי, מיצרי באב אל מנדב, ים סוף, מפרץ סואץ והתעלה – לקנטרה. לא מסע תענוגות... במלחמה, עם מטוסים שתקפו אוניות סוחר

בדרך, וחששנו מאד בים. הגענו לקנטרה ומשם ברכבת לעתלית. כל המסע מתועד, זה היה אירוע מיוחד ביישוב, כי למעשה היינו הפליטים

הראשונים שהגיעו לישראל מאירופה. לעליה הזו קוראים "ילדי טהרן". ואני יודע את זה כי על19.2.43ילדי טהרן, ואני בתוכם, הגיעו ארצה ב

הסרטיפיקט )רישיון עליה מאותו זמן( זה התאריך שרשום. זה היה כמהחודשים לפני שמלאו לי שמונה שנים.

בארץ חולקו הילדים. המפתח המפלגתי עבד כבר אז. קודם כל, כל ילד נשאל על המנהגים בבית שהיה לו, ולפי זה חילקו בין מושבים וקיבוצים חילוניים לבין התיישבות וארגונים דתיים. אני הגעתי לנהלל, יחד עם עוד

מילדי טהרן. חילקו אותנו בין משפחות )מה14, סך הכל היינו 13 שמכונה היום "משפחות אומנה"(, והיו ילדים אחרים שהגיעו לקיבוצים, בין

השאר גם לגבעת ברנר. כל הילדים שהגיעו, אף אחד מהם לא למד במשך שנות המלחמה, לא בגן ולא בבית ספר ולא בשום מוסד, כלומר

, ולא ידעתי קרוא וכתוב. עשו לחבר'ה שלנו "בית ספר8הגעתי הנה בגיל מזורז", מורה לימדה אותנו זריז וחילקו אותנו לכיתות. הלכתי, באיחור של

שנה, לכיתה ב'. אני זוכר את הזמן הראשון, לא דיברנו טוב עברית, כמעט לא דיברנו כלל,

דיברנו בעיקר יידיש – כי המשפחות בנהלל היו יוצאי העלייה השנייה מאוקראינה ורוסיה, אז כן דיברנו יידיש. למדתי את היידיש בדרך שהייתי,

כי בבית לא דיברנו יידיש. מהר מאד שכחתי רוסית ודיברתי יידיש, עד שהתחלנו לדבר עברית. תוך שנה שכחתי פולנית, רוסית ויידיש. דיברתי רק

עברית, וזהו! בערך. אמא שלי הגיע מפולין כשאפשרו את16גדלתי בנהלל עד גיל

. אחרי זמן מסוים שלי בארץ,1951העלייה אחרי קום המדינה בשנת 75

נוצר עם אמא קשר בחו"ל. היא שלחה גלויות מברית המועצות, ביידיש, שהיו צריכים לתרגם לי, ואני כתבתי לה חזרה בעברית, שהיו צריכים

לתרגם לה. עד כדי כך שכחתי לגמרי את השפה. , לא ידעתי פולנית והיא לא ידעה15-16כשאמא הגיעה לארץ, הייתי בן

עברית ולא היה בינינו קשר של שפה. הקשר שהיה הוא שמשפחה של דודים הגיעה שנה לפניה, וגם הסבא וגם הסבתא שלי ידעו עברית – כי הם

למדו עברית בישיבה בפולין, אז הם קישרו בינינו. אני לא למדתי שובפולנית, אבל אמא למדה קצת עברית.

והגעתי1975סיימתי תיכון והלכתי לצבא. קניתי לי מקום בקדרון בשנת . גדלתי במושב, אז נשארה לי הזיקה למושב. 1976הנה ב

הדור הצעיר, מקום המדינה ואחרי זה, רואה את החיים בישראל כדבר מובן מאליו, ואת הביטחון היומיומי שאתה חי בארץ שלך בתוך עמך

כדברים מובנים מאליהם. אלה לא דברים מובנים מאליהם ורק מי שנולד בנסיבות אחרות בסביבה אחרת יכול להבין זאת. ההרגשה שכילד קטן אתה צריך להסתיר את היהדות כי אחרת אוי ואבוי, איש שלא עבר לא

יבין. גם את הרעב – מי שלא חווה לא יכול להבין. אחרי שהגעתי לנהלל, והיה אוכל לשובע, לחם – עדיין הייתי עדין מחביא לחם שלא גומר

בתרמיל, ושומר. זה אפילו לא הרגל, זה אינסטינקט, ומסתבר שעשו זאת עוד ילדים שחוו כמוני רעב. זה לא פיספוס של ארוחה או צום של יוםכיפור, זה רעב של חודשים, זה תחושה שאי אפשר להעביר הלאה.

המניע העיקרי שאמא שלחה אותי לארץ, היה כי בכיתי הרבה כי רציתי לאכול. שם לא היה אוכל, וכשסיפרו שבפלשתינה יש אוכל – זה כנראה

היה זרז לשלוח אותי ארצה. המשפחה שלי לא הייתה ציונית, אבל ידעו מה זה פלשתינה. בני הדודים

שלי גם הם מספרים שהפולנים כל הזמן אמרו :"לכו לפלשתינה... לכולפלשתינה"...

צריך להבין: זו הייתה המציאות, לא הרגשנו את עצמנו מסכנים, כי כולם היו כאלו וזו הייתה המציאות של החיים בה גדלנו. אפילו ילד מקבל

אינסטינקט של הישרדות, כי זה דבר בסיסי. כשהגענו לנהלל, אז גם למדנו שצריך להסתגל. האינסטינקטים של הסתגלות תקפים גם לגבי

ילדים. בסיביר – למדתי רוסית, ואני אפילו לא זוכר שם תופעות אנטישמיות. ברוסיה הפולנית היו אנטישמים, אבל זה מקום חדש ואתה

לומד להסתגל. אותו דבר בארץ, אז העניין של ההסתגלות נכון. לגבינו זה היה נכון בכל

מעבר, הסתגלות זה עניין של הישרדות. עד היום אני ביחסים מאד טוביםעם המשפחה שקלטה אותי בנהלל.

76

המחשבות שהיו לנו בזמנו לא הרחיקו לכת. לא היו חלומות או מחשבות,חשבנו על אוכל למחר. תמיד קיוויתי להיפגש עם אמא.

הגעגועים להורים היום קיימים כל הזמן, אבל כשנפגשתי איתה הייתי כבר נער מתבגר, וככזה, גם בתנאים נורמאליים, יש איזשהו נתק, ואם גדלים

בלי הורים במשך תשע שנים אז הנתק יותר גדול, במיוחד כשאין שפהמשותפת.

אז חלומות ותקוות לא היו קיימים. מה שהיה חשוב לנו זה תנאי קיום בסיסיים, ואינסטינקט של געגועים להורים, אבל זה משהו שעובר

כשמתרגלים לתנאי חיים מסוימים, וגם הגעגועים נפסקים. למדנו לחיותולהסתגל.

כל סיפור השואה הוא הסתגלות למציאות, גם בתנאים הרבה יותר גרועים ממה שאני עברתי, הרי המסלול שלי הוא למעשה מסלול של החלק של

יהדות פולין שלא הוכחד בשואה, כי מי שנשאר בפולין – כמו הצד של אבא שלי, למעלה מתשעים אחוזים מהם הושמדו, ומספר היהודים

נפש200,000שהוגלו לסיביר ואחר כך הורשו לחזור, הוא הסתכם בכ- וזהו, וחלק מתו לאחר מכן ברוסיה בגלל תנאי חיים קשים שהיו גם מנת חלקם של הרבה מאד רוסים )אבל של היהודים בפרט, כי היו פליטים(.

בתנאים האלה, כמו שילדים בכו והתגעגעו להורים ולבסוף הפסיקולבכות, מה הניע אותם? הסתגלות והישרדות.

השם שניתן לי כשנולדתי אז היה מורכב משם פולני ושם יהודי, זה היה הנריק חיים, אבל הרי קוראים בשמות חיבה, ולי קראו הנק כחיבה,

וכשאמרתי שם זה כשהגענו לארץ, זה תורגם לחנוך. רק כשנוצר הקשר שוב עם אמא נודע לי שמי המלא ותאריך הלידה, בינתיים התרגלתי

לחנוך, אז בתעודת הזהות שלי רשום חיים חנוך. מנבות.2 ממירב ו -3 נכדים: 5כיום יש לי שני ילדים מירב ונבות. יש לי

מוטו: "לאדם יש יצר הסתגלות והישרדות".

חנוך מנורסיפור אישי.

בפולין, בעיירה בשם "פיבניצ'נה".15/5/35נולדתי ב

77

גרתי עם הוריי והיה קשר הדוק עם הסבים, וגם הדודים היו בסביבה.

אימי ואני התארחנו באותו זמן1/9/39המלחמה פרצה בפולין ב . אצל הוריה בפיבניצ'נה. אבי היה באותו זמן באושווינצ'ין. מהר

מאד נותקו כל קשרי הטלפון, הדואר והרכבות, ויותר לא פגשתייותר את אבי.

ברחנו ללבוב. ברחנו בכל אמצעי שהיה, תוך כדי שהגרמנים מפציצים את שיירות הפליטים בדרך. אני זוכר את פגרי הסוסים

שנשארו בצד הדרך בהפצצות..בשלב מסוים החליטו הרוסים להעביר אותנו לצפון אורל, לסיביר

מעלות מתחת לאפס, שלג. תשעה חודשים ראינו רק30היה שלג, לא אדמה. שם היינו בערך שנה, וכשהגרמנים פלשו לברית

המועצות, הרוסים איפשרו לעבור לדרום מזרח. עברנולאוזבקיסטן, כי ברחנו מהקור.

.היינו בבוכרה שבאוזבקיסטן. חיינו התנהלו בתנאים גרועים מאד היו מחלות, דודי נפטר מטיפוס, אבל בעיקר הפריע הרעב. גם

אימי חלתה ואיכשהו נשארה בחיים. החיים היו קשים מאד. .אמא העבירה אותי לבית יתומים, כי לא יכלה לפרנס מספיק

בבית היתומים היו יהודים ופולנים, אבל הרוב פולנים, הייתי אז וברחתי מבית היתומים הזה כי חטפתי בו מכות6בערך בן

מהגויים. ילדי הגויים שמעו ולמדו מהבית איך להתייחס גרועליהודים. חזרתי הביתה.

במעון בבוכרה כבר הסתרתי שאני יהודי, דיברתי רוסית וילדי המעון חשבו שאני רוסי. אני זוכר שיום אחד הלכו לנחל, ואני

בכוונה באתי יותר מאוחר כדי שלא ייראו שאני נימול. הייתי רק בןשש וכבר הבנתי שזו הדרך שלי לשרוד.

לאחר זמן הגיע צבא פולני עצמאי בפיקודו גנרל אנדרס, תחת השפעה סובייטית, שעסק לא רק בענייני צבא אלא גם בטיפול

בפליטים הפולניים – יהודים ולא יהודים. במסגרת זו ילדים יתומים הועברו למחנות באיראן – טהרן. היו שם מחנות עם ילדים פולניים . בטהרן כבר הייתה מעורבות של הסוכנות היהודית ואת הילדים

ילדים,700היהודים ריכזו במחנה נפרד בטהרן. שם רוכזנו כ . בשלב מסוים, אחרי טיפול7. אני הייתי אז בערך בן 3-14בגילאי

מול שלטונות המנדט הבריטי, אישרו לעלות ילדים אלו ארצה..למעשה היינו הפליטים הראשונים שהגיעו לישראל מאירופה

לעליה הזו קוראים "ילדי טהרן". ילדי טהרן, ואני בתוכם, הגיעו.19/2/1943ארצה ב

1976הגעתי לקדרון ב. 2 ממירב ו -3 נכדים: 5כיום יש לי שני ילדים: מירב ונבות. יש לי

מנבות.

78

הרהורים...הדור הצעיר, מאז קום המדינה, רואה את החיים בישראל כדבר

מובן מאליו, ואת הביטחון היומיומי שאתה חי בארץ שלך בתוך עמך כדברים מובנים מאליהם. אלה לא דברים מובנים מאליהםורק מי שנולד בנסיבות אחרות בסביבה אחרת יכול להבין זאת.

ההרגשה שכילד קטן אתה צריך להסתיר את היהדות כי אחרת אוי ואבוי, איש שלא עבר לא יבין. גם את הרעב – מי שלא חווה לא יכול להבין. זה לא פיספוס של ארוחה או צום של יום כיפור, זה

רעב של חודשים, זה תחושה שאי אפשר להעביר הלאה.אחרי שהגעתי לנהלל, והיה אוכל לשובע, לחם – עדיין הייתי עדין

מחביא לחם שלא גומר בתרמיל, ושומר. זה אפילו לא הרגל, זהאינסטינקט, ומסתבר שעשו זאת עוד ילדים שחוו כמוני רעב.

כל סיפור השואה הוא הסתגלות למציאות, גם בתנאים הרבה יותר גרועים ממה שאני עברתי . אדם לומד להסתגל. לגבינו זה

היה נכון בכל מעבר: הסתגלות זה עניין של הישרדות.המחשבות שהיו לנו בזמנו לא הרחיקו לכת. לא היו חלומות או

.מחשבות, חשבנו על אוכל למחר. תמיד קיוויתי להיפגש עם אמא

"לאדם יש יצר הסתגלות והישרד

רחל רוזנפלד בכפר גורגיאו אשר בטרנסילבניה רומניה,6.6.1923רחל נולדה בתאריך

מקום בו הייתה קהילה קטנה מאד של יהודים. לרחל היו עוד שלושה אחים, חלקם גדולים ממנה וחלקם קטנים, כולם גרו יחד עם ההורים

בדירה בכפר. שם משפחתה המקורי היה נפתלי. למדה בבית ספר משותף עם הנוצרים ובמקביל ב"חדר" שבו15עד גיל

למדו את האלף בית כדי שיוכלו לקרוא בתורה. בתקופה שלפני המלחמה הסתדרו והשתלבו היטב בחיים לצד הנוצרים. השוני היחידי היה בלימודים בימי שבת, כיוון שהיא באה מבית מסורתי בו

שמרו שבת ואצל הגויים התקיימו לימודים ביום זה.

79

המצב הכלכלי היה בסדר. המשפחה התפרנסה ממסחר ובכפר הייתה הגיעו ההונגרים לכפר, ההונגרים היו18להם חנות למצרכים שונים. בגיל

משתפי פעולה עם הגרמנים, ותוך זמן קצר אסרו על הפעלת החנות ולמעשה התחילו בהתנכלות ליהודים. כולם הכירו את כולם. ישר ידעו

איפה יש יהודים. ריכזו את היהודים בבית הכנסת והעבירו אותם לעיר1944במרס

הקרובה, שם פגשו את רוב קהילת היהודים מהאזור. כל היהודים הועמסו איש בקרון והובלו לאושוויץ. 80על רכבת עם קרונות בקר

בסלקציה היא נשלחה לעבודה ושם הופרדה מהוריה שנשלחו למוות. היא בנות דודה שיחד עברו את הגהנום4נשלחה לעבודה בקרקוב יחד עם

עד השחרור. הועברה לבירקנאו ומשם יצאה לעבודה במפעל ליצור חוטי כותנה. המזון המועט הגיע עם עובדים שנשלחו לעבוד בשדות וכן מעט

אוכל שקבלו במפעל. השתייה הייתה ממי גשמים שהצליחו לאסוף. כבשו הרוסים את האזור ושחררו אותם. רחל חזרה לכפר1945במאי

הולדתה ופגשה באחיה אשר ניצלו וביחד הקימו מחדש את הבית. משפט מרגש שאמרה מתוך עברה: " כאשר אספו אותנו לבית הכנסת לפני משלוח ,ראינו שאילצו לגלח את זקנו של השוחט בכפרנו, אז ידענו

שמשהו איום הולך לקרות". עם ארנולד בן הכפר. ברומניה נולדו1945רחל התחתנה בערב קריסמס

עלו לישראל והתיישבו במושב קדרון1951 הבנים אליהו ונתן ובשנת 2כיוון שרצו להיות חקלאים. בישראל נולד בנם השלישי.

רחל איבדה בשואה את הוריה ואחד האחים -זולתן. רחל הביאה לעולם נינים. 4 נכדים ו 4שלושה ילדים. כיום יש לה

שמוליק, בנה, מספר כי רחל לא העלתה הרבה את נושא השואה. רחל ובעלה באו מאותו הכפר, הם הכירו כבר לפני, אבל התחתנו אחרי

המלחמה. השואה לא הייתה חלק יומיומי מהחיים בבית, זה כן התבטא בהדלקת נרות של יום שישי, שבכל יום שישי בכתה. כמו כן הקפידו מאד בבית ללכת לאזכרת נשמות והמשיכו להיות מסורתיים ומאמינים למרות

כל מה שעברו. בבית תמיד נהוג היה שלא זורקים אוכל! נושא ההישרדות היה מאד חזק אצל רחל, זה נראה אפילו בעיניים שלה. הם גרו בכפר שממוקם במקום יפה, יפיפה. אבל תמיד היו יהודים. תמיד היו נטע זר, ולכן הניצחון הגדול שלהם היה באמת בהקמת ארץ ישראל,

המשכיות. המוטו של רחל, לדברי שמוליק: " אמא היא סלע עבור המשפחה. סלע

שנסדק אבל לא נשבר".

80

רחל רוזנפלד. סיפור אישי.

בכפר גורגיאו אשר בטרנסילבניה6.6.1923רחל נולדה בתאריך רומניה.

,לרחל היו עוד שלושה אחים, חלקם גדולים ממנה וחלקם קטנים כולם גרו יחד עם ההורים בדירה בכפר.

הגיעו ההונגרים לכפר,ההונגרים היו משתפי פעולה עם18בגיל הגרמנים, ותוך זמן קצר אסרו על הפעלת החנות ולמעשה

התחילו בהתנכלות ליהודים. כולם הכירו את כולם. ישר ידעו איפהיש יהודים.

כאשר אספו אותנו לבית הכנסת לפני משלוח ראינו שאילצו " לגלח את זקנו של השוחט בכפרנו, אז ידענו שמשהו איום הולך

ריכזו את היהודים בבית הכנסת והעבירו1944לקרות". במרס אותם לעיר הקרובה, שם פגשו את רוב קהילת היהודים מהאזור.

איש בקרון80כל היהודים הועמסו על רכבת עם קרונות בקר והובלו לאושוויץ. בסלקציה היא נשלחה לעבודה ושם הופרדה

מהוריה שנשלחו למוות.81

נשלחה לעבודה בקרקוב. הועברה לבירקנאו ומשם יצאה לעבודה במפעל ליצור חוטי כותנה. המזון המועט הגיע עם

עובדים שנשלחו לעבוד בשדות וכן מעט אוכל שקבלו במפעל.השתייה הייתה ממי גשמים שהצליחו לאסוף.

עם ארנולד בן הכפר.1945רחל התחתנה בערב קריסמס 1951עלתה לארץ בשנת. .מיד התיישבו בארץ בקדרון, כיוון שהם רצו להיות חקלאים נינים. 4 נכדים ו 4רחל הביאה לעולם שלושה ילדים. כיום יש לה

הרהורים של בנה שמוליק...

השואה לא הייתה חלק יומיומי מהחיים בבית, רחל לא העלתה הרבה את נושא השואה.

העבר כן התבטא בהדלקת נרות של יום שישי, ובכל יום שישי בכתה. כמו כן הקפידו מאד בבית ללכת לאזכרת נשמות והמשיכו

להיות מסורתיים ומאמינים למרות כל מה שעברו.נושא ההישרדות היה מאד חזק אצל רחל, זה נראה אפילו

בעיניים שלה.הם גרו בכפר שממוקם במקום יפה, יפיפה. אבל תמיד היו

יהודים. תמיד היו נטע זר, ולכן הניצחון הגדול שלהם היה באמתבהקמת ארץ ישראל, המשכיות.

" אמא היא סלע עבור המשפחה. סלע שנסדק אבל לאנשבר"

שמוליק רוזנפלד

82

ג'ני מושקוביץ , ב"שטפנש" שברומניה, ליד הגבול עם מולדוביה.1935נולדתי בשנת

היינו שתי בנות במשפחה, אני הייתי הגדולה. אחותי הקטנה הייתה אז בתשנתיים.

אני עברתי את השואה, אבל יחסית לבעלי עברתי משהו קל, כי הוא היה באושוויץ, לכן אצלנו בבית בעלי קיבל את כובד המשקל מבחינת זכרונות

השואה. הייתי אז ילדה, אני לא זוכרת בדיוק הכל. פתאום, בבוקר אחד הגיעו

גרמנים ואמרו שצריך להתפנות עד שעה מסויימת, הם לא נתנו אפילו לקחת עגלות עם ציוד, רק חבילות שאפשר ביד. אני הייתי "גיבורה

גדולה" והתחלתי ללכת ברגל, עד שלא יכולתי יותר ואמרתי "עד כאן" .1940והכניסו אותי לעגלת התינוקות עם אחותי. זה היה בערך ביוני שנת

נתנו לנו ללכת ברגל עד עיירה אחרת בשם "סוליצה". שם אספו את כולנו והפרידו גברים ונשים לחוד. את הנשים שלחו לבתים שהיו שם, שיכינו

אוכל וחבילות. אחר כך, כנראה בגלל הודעה מלמעלה או משהו כזה, גםהגברים חזרו לבתים.

אני לא יודעת ולא זוכרת באיזה בית היינו, אבל כולנו התפזרנו בין בתי היהודים של הקהילה המקומית, ואחר כך גם הגברים חזרו ובאו אלינו.

אחרי שבוע שם, החליטו והודיעו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעיירה שלנו, שטפנש. הגענו חזרה. בעיירה שלנו היה רחוב ראשי ומשני צידיו חנויות

ובתים, באמצע הרחוב, בכביש, עמדה מכונת ירייה, צד אחד של הרחוב היה פרוץ כולו וכולם הסתובבו בו חופשי, וצד שני, איפה שאנחנו גרנו,

היה שרוף כולו. 83

הם לא אמרו שהם שרפו, הם אמרו לנו שזה בגלל שהפציצו, אבל זה לא נכון – הם שרפו ועוד היה עשן. אמא שלי ביקשה מהגרמנים בגרמנית

קצת מים לכבות את האש, והוא ענה: "ליהודים יש מספיק דם לכבות בו את האש". ואני לא יודעת איך זה קרה ואיך זה נכנס לי בראש, או אולי

חזרו על זה לידי, אבל את זה אני זוכרת. הגענו והכל היה שרוף. היה לנו מחסן כלי בניה עם קרשים, וחצר מלאה בקרשים עם מרפסת גדולה,

והכל היה שרוף. מצאנו במרפסת שתי גופות שנשרפו. הצלנו מה שיכולנו. אבא שלי השכיר עגלה ועברנו ל: "בוטושן" – עיירה מרכזית, עיירת מחוז.

כשעלינו ארצה. 1950לא היה לנו שם כלום. שם נשארנו עד שנת בעצם את תקופת המלחמה כולה עברנו הכל בתוך רומניה.

אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת שכל פעם היינו גרים בחדר אחר, כל פעם איפה שהיה פנוי והיה חדר שלא צריך. כנראה באחד החדרים שגרנו

הייתה רטיבות, כי אני זוכרת שהייתי חולה וסחבו אותי על הידיים. כשעלינו ארצה זה היה עם העליה הגדולה. ההורים החליטו.1950בשנת

לאבא שלי היו בבוטושן ארבע אחיות, ורק אחת מהן עלתה איתנו לארץ ישראל. אצלנו במשפחה של אבא אמא אחותי ואני – כולם ניצלו, לכן

השואה שלנו הייתה יחסית קלה יותר. למדנו בגטו, היינו סגורים בבית ספר. אני לא זוכרת מזה – כנראה דברים

רעים לא רוצים לזכור. כשהייתי לא מזמן בבית התפוצות עם הנכדה, הרמתי איזו תמונה מהרצפה, ופתאום פרץ לי בראש איך נראתה

הכיתה... מי שהיה מתנהג לא טוב קיבל עם סרגל, ומי שהיה גבוה והיה צריך לקבל מכה, היה צריך להתכופף כדי לקבל אותה. לא זכרתי, לא

סיפרתי ולא דיברתי על זה עד לפני שבועיים. פתאום זה פרץ לימהתמונה.

בבית, הוריי לא דיברו על זה איתנו. אנשים באוהל במעברה באשקלון. הייתי בת4בארץ לא היה קל, נכנסנו

ולא היה תיכון, אז שלחו אותי לעליית הנוער בקיבוץ. המנטליות15.5 שלנו הייתה אחרת משל הקיבוצניקים, שלמשל אצלהם כולם התרחצו 4ביחד, ואנחנו לא היינו רגילים לזה... לא החזקתי שם מעמד, הייתי רק

חודשים, אבל זה עשה אותי "סברס". עברית למדתי כאן: קראתי כאן את אותם הספרים שקראתי ברומניה ברומנית, קראתי בעברית וכך למדתיאת השפה, חוץ מדקדוק, שלא למדתי באופן מדויק, אבל מסתדרים. במשפחה שגדלנו רצינו לבנות כאן חמולה, שכאן יהיה המרכז. גם אם

שנים, ואם אני מחזיקה מעמד22קשה – לא להיכנע. בעלי נפטר לפני וכולנו ביחד, אז זה טוב.

נינים. אני היום המרכז של3 נכדים ו 11 ילדים + ילדת אומנה. 4יש לי המשפחה והמשפחה היא הדבר שהכי חשוב לי, זה מהלב שלי.

84

תמיד, גם כשאני בחו"ל, אני מחכה לחזור הביתה. חוץ לארץ לא עושה לי טוב. לא נשארו לי סנטימנטים לרומניה, אפילו שחלק מהמשפחה נשאר שם. לאבא שלי היו תשע אחיות שמפוזרות שם בהרים, אבל לא המשכנו

איתם את הקשר כמו כאן. ההורים החזיקו קשר רק עם אלו שבארץ כי זוהייתה תקופה אחרת, וכך זה נשאר.

מוטו: "היום אני המרכז של המשפחה". גני מושקוביץסיפור אישי.

ב"שטפנש" שברומניה, ליד הגבול עם1935נולדתי בשנת , מולדוביה.

.היינו שתי בנות במשפחה. אחותי בת השנתיים, ואני – הגדולהבבוקר אחד הגיעו גרמנים ואמרו שצריך להתפנות עד שעה

מסויימת, לא נתנו אפילו לקחת עגלות עם ציוד, רק חבילות ביד. אני הייתי "גיבורה גדולה" והתחלתי ללכת ברגל, עד שלא יכולתי

יותר ואמרתי "עד כאן" והכניסו אותי לעגלת התינוקות עם אחותי. . הלכנו ברגל עד עיירה אחרת1940זה היה בערך ביוני שנת

בשם "סוליצה".בעיירה שלנו היה רחוב ראשי ומשני צידיו חנויות ובתים, באמצע

הרחוב, בכביש, עמדה מכונת ירייה, צד אחד של הרחוב היה פרוץ כולו וכולם הסתובבו בו חופשי, וצד שני, איפה שאנחנו גרנו,

היה שרוף כולו. הם לא אמרו שהם שרפו, הם אמרו לנו שזהבגלל שהפציצו, אבל זה לא נכון – הם שרפו ועוד היה עשן.

,אמא שלי ביקשה מהגרמנים בגרמנית קצת מים לכבות את האש והוא ענה: "ליהודים יש מספיק דם לכבות בו את האש".

– "הצלנו מה שיכולנו. אבא שלי השכיר עגלה ועברנו ל: "בוטושן עיירה מרכזית, עיירת מחוז. לא היה לנו שם כלום. הגענו לישראל

.1950בשנת 1950ישר הגענו לקדרון, בשנת. נינים.3 נכדים ו 11 ילדים + ילדת אומנה. 4יש לי

הרהורים...

.בבית, הוריי לא דיברו על זה איתנו.במשפחה שגדלנו רצינו לבנות כאן חמולה, שכאן יהיה המרכז

תמיד, גם כשאני בחו"ל, אני מחכה לחזור הביתה. חוץ לארץ לא עושה לי טוב. לרומניה אני לא רוצה לחזור לטיול שורשים. לא

נשארו לי סנטימנטים לרומניה, אפילו שחלק מהמשפחה נשארשם.

85

אני היום המרכז של המשפחה והמשפחה היא הדבר שהכי חשוב לי, זה מהלב שלי.

כשהייתי לא מזמן בבית התפוצות עם הנכדה, הרמתי איזו תמונה מהרצפה, ופתאום פרץ לי בראש איך נראתה הכיתה... מי שהיה מתנהג לא טוב קיבל עם סרגל, ומי שהיה גבוה והיה צריך לקבל

מכה היה צריך להתכופף כדי לקבל אותה. לא זכרתי, לא סיפרתיולא דיברתי על זה עד לפני שבועיים.

אני עברתי את השואה, אבל יחסית לבעלי עברתי משהו קל. הוא היה באושוויץ, לכן אצלנו בבית בעלי קיבל את כובד המשקל

מבחינת השואה.

" היום אני מרכז המשפחה"

86

שושנה שנקמן ואברהם )ביבי( לוי ואברהם1941נולדנו ביוגוסלביה, בעיירה וורבס. שושי נולדה בשנת

. הייתה לנו גם אחות נוספת שנפטרה מיד כשנולדה בשנת1942בשנת ,1948, ויש לנו עוד אח בקדרון, צבי )אצ'י( שנולד כבר בשנת 1946

חודשים. 11והגיע לקדרון בגיל ההורים לא דיברו על השואה. מה שאמא עוד איכשהו כן דיברה, זה היה

כל כך מעט. אנחנו נדדנו בתקופת השואה. אמא סיפרה שעזבנו את הבית והלכנו למקום אחר, לא יודעים לאן, וכשהמצב קצת נרגע חזרנו לבית

שלנו, ואחר כך שוב ברחנו. אבא היה במחנה עבודה בהונגריה, קראו לו מרדכי לוי, הוא היה שם

שלוש שנים, מחנה עבודה ליד הדנובה. בכל מקום שאליו מסילת הרכבת לקחה – הקימו מחנה. פעם אחת אבא ברח והגיע אלינו הביתה לבקר.

הוא בא הביתה כל כך רזה, ועם כינים. אמא כן סיפרה איך עמדהוהוציאה לו את הכינים. לאחר הביקור הוא היה חייב לחזור למחנה.

היו מתחים מאד גדולים בזמן המלחמה, גם עם הגויים וגם עם היהודים.היו יורקים וזורקים אבנים מכל הכיוונים.

אברהם נולד שישה חודשים אחרי שאבא הלך למחנה שוב. אמא הייתה בבית עם סבתא ועם שני הילדים הקטנים, אנחנו. אמא עבדה בבית

חרושת של אריגת חוטי משי ומשם היה לה כסף להתפרנס. בתחילה באו הגרמנים הלוחמים, אחר כך באו "הצלב השחור" יימח שמם. ההונגרים,

הם שיתפו פעולה עם הנאצים, ורק אחר כך הגיעו הרוסים. ערב אחד דופקים בדלת שנפתח, כולם רצו לדלת בגלל המתח, למרות שסבתא לא רצתה לפתוח להם את השער שהיה נעול, אבל אמא נתנה לה מפתח ואמרה שתלך לפתוח. לבסוף סבתא פתחה ואלו היו הרוסים.

בבית שלנו, לאורך כל הבית הייתה מרפסת, וביבי – שהיה בן כמעט שנתיים היה בה. סבתא אמרה להכניס אותו לקערה עם מים שיהיה

בתוכה, אבל הוא לא הקשיב ויצא החוצה מהקערה, ערום, בקור כלבים, ורץ לאורך כל המרפסת. הרוסים שנכנסו לבית, ראו אותו רץ ערום לגמרי וראו שנימול והבינו שאנחנו יהודים. אחד הרוסים שהיה יותר קרוב אלינו, לקח אותו בתוך המעיל שלו, הכניס אותו הביתה ואמר ברוסית "אני גם

חצי יהודי" וזה מה שהציל אותנו. הרוסים רצו לעצמם את חדר השינה של ההורים, ושם התמקמו, ושלחו את השאר לחדר אחר. הרוסי שהציל

אותנו סימן בחלון הבית סימן שאומר שהמקום תפוס, כדי שלא ייכנסורוסים אחרים.

87

הוא נתן הוראה לזה שסחב לו את המזוודות ואמר לו שהוא אחראי שאף אחד מלבדו לא ייכנס לבית הזה. כל זה היה בגלל שהיה חצי יהודי ורצה לעזור לנו. בהמשך הרוסי שלח לנו עצים, שוקולדים, סוכר... לאף אחד

אחר לא היה כאלו דברים, זה קרה בסוף. . אבא עדין לא היה בבית. אנחנו, בלי אבא,1944כשהרוסים הגיעו בשנת

נדדנו קצת בין הכפרים ובסוף חזרנו לבית שלנו. הגרמנים הבינו שהם ב"צבט" כי היו רחוק מהבית, והחיילים הגרמנים נשלחו הביתה טיפין טיפין ולאט הגזע הגרמני נגמר שם באזור וורבס. היום המקום נמצא ליד הגבול

עם הונגריה, בצפון. הסיבה שבמהלך המלחמה עברנו ממקום למקום היא שהתחלפו גייסות, וטנקים ומטוסים... במשך כל המעברים שלנו

נשארנו ביוגוסלביה, רק במקומות שונים. אבא חזר הביתה בתום המלחמה עם עוד כמה עובדים שהיו איתו

במחלקה. כשאבא חזר המשכנו את החיים. הסבתא שלנו גידלה פרחים, אמא המשיכה באריגה ואבא היה סוחר. הרוסים עזבו את המקום בסוף המלחמה. כשאבא חזר, התחילה התקופה של הקומוניסטים ושל טיטו.

אמרו לאבא שהוא צריך לעבור למפלגה הקומוניסטית, והוא אמר שבשום ימים אנחנו צריכים4 - 3פנים ואופן הוא לא מוכן, לכן אמרו לו שתוך

לעזוב את הבית וללכת. ברקע כבר התחילו פעילות של ארץ ישראל, אזהחלטנו לעלות לארץ.

בערב שהחליטו הקומוניסטים להוציא את היהודים מהבתים, באו אלינו ואמרו לנו לחפש מקום אחר. אנחנו כבר הזמנו מקום לאוניה, וחתמנו על

טפסים. יצאנו לדרך ושלושה ימים, יום ולילה, היינו בדרכנו לאוניה.כשהגענו לבסוף, שם חיכו לנו כבר ישראלים והעלו אותנו לאוניה.

. גם הסבתא עלתה איתנו באוניה "רדניק"30.6.1949עלינו לארץ ב לארץ ישראל. כל המשפחה של אבא, פרט לשתי אחיות, ניספו בשואה.

אחות אחת נשארה בהונגריה ואחת באה וחיה בקדרון )מש' אלג'ים(. בערך. הגענו באוניה8 בערך ושושי בת 7הגענו לחיפה, כשביבי בן

"רדניק", כמו רוב אנשי קדרון. היינו באוהלים בבת גלים ליד חיפה,המקום נקרא "סנט לוקס", מחיפה לגלילות ומשם לקטרה.

בעקבות השואה, היה לאמא קשה עם אנשים, לכן היא אהבה מאד חתולים, גידלה אותם מכל הנשמה. היא אהבה חתולים יותר מבני אדם,

נכדים.6 בנות ו 3עם אנשים היה יותר קשה. לאברהם )ביבי( יש היום שושנה גרה לא רחוק מביתו, והם בקשר צמוד עד היום הזה. מוטו, של אברהם )ביבי(: "גם היום היהודים צריכים להישמר".מוטו של שושנה: "אין מקום טוב יותר ליהודים מארץ ישראל".

שושנה שנקמן ואברהם )ביבי( לוי.סיפור אישי.

88

1941נולדנו ביוגוסלביה, בעיירה וורבס. שושי נולדה בשנת .1942ואבהרם בשנת

בזמן המלחמה היינו רק שנינו עם ההורים וסבתא. בהמשך הייתה , ויש לנו1946לנו גם אחות נוספת שנפטר מיד כשנולדה בשנת

, והגיע1948עוד אח בקדרון, צבי )אצ'י( שנולד כבר בשנת חודשים.11לקדרון בגיל

,ההורים לא דיברו על השואה. מה שאמא עוד איכשהו כן דיברה זה היה כל כך מעט. אנחנו נדדנו בתקופת השואה. אמא סיפרה

שעזבנו את הבית והלכנו למקום אחר, לא יודעים לאן, וכשהמצבקצת נרגע – חזרנו לבית שלנו, ואחר כך שוב ברחנו.

לאבא קראו מרדכי לוי, הוא היה במחנה עבודה שלוש שנים. פעם אחת אבא ברח והגיע אלינו הביתה לבקר. הוא בא הביתה כל כך

רזה, ועם כינים. אמא כן סיפרה איך עמדה והוציאה לו אתהכינים. לאחר הביקור הוא היה חייב לחזור למחנה.

,ערב אחד דופקים בדלת שנפתח, כולם רצו לדלת בגלל המתח למרות שסבתא לא רצתה לפתוח להם את השער שהיה נעול,

אבל אמא נתנה לה מפתח ואמרה שתלך לפתוח. לבסוף סבתא פתחה ואלו היו הרוסים. ביבי – שהיה בן כמעט שנתיים היה

במרפסת. סבתא אמרה להכניס אותו לקערה עם מים שיהיה בתוכה, אבל הוא לא הקשיב ויצא החוצה מהקערה, ערום, בקור

כלבים – ורץ לאורך כל המרפסת. הרוסים שנכנסו לבית, ראו אותו רץ ערום לגמרי וראו שעבר ברית מילה והבינו שאנחנו

יהודים. אחד הרוסים שהיה יותר קרוב אלינו, לקח אותו בתוך המעיל שלו, הכניס אותו הביתה ואמר ברוסית "אני גם חצי יהודי"

הוא שמר עלינו וגם הביא לנו דברים טובים וזה מה שהציל אותנו.בהמשך.

30/6/1949עלינו לארץ ב. בנות ושישה נכדים. שושנה גרה לא3לאברהם )ביבי( יש היום

רחוק מביתו, והם בקשר צמוד עד היום הזה.

הרהורים...

היה לאמא קשה עם אנשים, לכן היא אהבה מאד חתולים, גידלה אותם מכל הנשמה. היא אהבה חתולים יותר מבני אדם, עם

אנשים היה יותר קשה.,ההורים לא דיברו על השואה. מה שאמא עוד איכשהו כן דיברה

זה באמת היה כל כך מעט.

"גם היום היהודים צריכים להישמר".אברהם )ביבי(: 89

"אין מקום טוב יותר ליהודים מארץ ישראל".שושנה:

רבקה פפר נולדתי בברית במועצות, באוזבקיסטן, בעיירה יהודית מאד קטנה : ינגיול, על גבול פרס. בזמן המלחמה הרבה יהודים ברחו מוורשה והגיעו לעיירה

. בזמן המלחמה הייתי1944זו כי שם היה צבא פולני יהודי. נולדתי בשנת בת יחידה להוריי.

, אבל להתחתן1939אמא ואחיה הגיעו מוורשה, גם אבי בא משם בשנת הם התחתנו בברית המועצות. אני הייתי בת שנה כשפרצה המלחמה.

90

אני לא זוכרת בעצמי הרבה וכל מה שאני יודעת זה מסיפורים, ובכל זאת בגלל שנולדתי בזמן השואה אני נקראת דור ראשון. אמי ואחיה שברחו

מוורשה כדי למצוא מקום טוב לכל המשפחה, עברו תלאות, רעב, מחנות בדרך והתעללות ובסוף הגיעו לעיירה זו למקומם הסופי . אח שלאמא חזר לוורשה לפולין כדי להביא את המשפחה, והוא כבר נהרג שם.

בארץ זרה, ללא שפה, נורא. כדי להתפרנס אמא18אמא נותרה בגיל עבדה במכרות פחם. היו לה שאריות פחמים מתחת לעור, שנשארו

מתחת לעור הידיים כל חייה. שם עבדה לפרנסתה. שם היא התחילה לעשן, כי ככה הם קיבלו הפסקת עישון. שם אמא הכירה את אבא שלי,

אמרו לה שיש מישהו מוורשה מאותו רחוב שלה, היא לא הכירה אותואבל הוא כן הכיר את אחיה. הם התחתנו ואני נולדתי.

אמא שלי חלתה מעבודה זו ומהסיגריות ונשימת הפחם, וקיבלה מחלת ריאות קשה ואושפזה. בזמן אישפוזה מסרו אותי לשכנים, כי אבא נלקח

לסיביר לעבודות פרך. כך גידלה אותי השכנה, אך השכנה חלתה בטיפוס, או מלריה, והיא מסרה אותי לשכנה אחרת, ואני התגלגלתי מיד ליד. אמא הייתה מאושפזת די הרבה זמן, בערך שנה. כשהיא חזרה, הייתי בת שנה, והמלחמה עמדה להיגמר. בית החולים בו הייתה היה לפי סיפוריה במצב

קשה, ולכן שיחררו אותה למרות שלא הייתה עדיין בריאה. המלחמה כמעט נגמרה, אם כי לא לגמרי, והיהודים התחילו1945בשנת

לנסות לקבל אישורים לצאת חזרה לפולין. לא בקלות קיבלו אישורים. את כל זה אני יודעת מאמא, אבא לא דיבר כלל וגם ויתר על הפיצויים. אלו היו סיפורי הילדות שלי, על זה גדלתי. בינתיים, אבא חזר כי נגמרה

המלחמה. הוא בא בהפתעה, כי לא היו אז טלפונים קשר. התארגנו לנסיעה חזרה לפולין. השגנו אישורים. הדרך חזרה לוורשה הייתה סיוט, ברכבות, כשבכל תא דחוסים במקום שלושים אנשים, שישים בדחיסות,

ובלי שירותים, היא סיפרה שהיה ממש נורא. כשהגענו לוורשה דבר ראשון הלכנו לראות את הבתים של הוריי שהיו

ילדים11ממש בית ליד בית )גם אמא וגם אבא היו ממשפחות דתיות של בכל משפחה, ובגלל שהיו דתיים הם לא הכירו כיוון שבנים ובנות לא

שיחקו יחד. לכן אבא כן הכיר את האחים שלה, ואותה לא(. קודם כל ניגשנו לרחוב זמנהוף, של אמא שלי, והיא ראתה שם גל אבנים, כל הבית

חורבה, רק גל אבנים, כנראה בגלל הפצצות מסיביות על וורשה. אני הייתי אז כבר בת שלוש, ואת הרגע הזה אני כן זוכרת ולא יכולה

אבל יכולתי להסתכל על אמא שלי ולראות3לשכוח את זה. הייתי בת איך היא מרגישה, אני לא אשכח את זה בחיים שלי, כנראה הייתי ילדה מאד רגישה והסתכלתי איך אמא נשכבה על האבנים ובכתה, וחפשה

דברים... היא מצאה שני מזלגות מהסכו"ם שלהם, זה איתי כל הזמן!! אמא חפרה וחפרה והזיזה את כל מה שיכלה ולא מצאה עוד כלום, רק

שני אלו. אפילו לא תמונות, כי כנראה הכל לקחו כי הם היו משפחה91

עשירה עם בית עשיר, אפילו היה להם בית כנסת משלהם. אחר כך הלכנו לבית של אבי, ואותו סיפור, שום דבר לא היה, אפילו כבר פינו את

ההריסות, היה שטח ריק. אני זוכרת שבכינו. בוורשה כל היהודים היו מרוכזים יחד, כי להרבה לא היו בתים וחיפשו

פיתרון לאן ללכת. אותנו שלחו לעיירה בשם: לובבקה, על גבול צ'כיה. שם גרנו. ואמא שלי המשיכה כל הזמן לא להרגיש טוב, היא מאד

1950השתעלה ועדיין הייתה חולה. גרנו שם עד שעליתי לארץ בשנת . 7בגיל

לאבא שלי, לפני המלחמה, היו אח ואחות שעזבו, האח לברזיל והאחות לארגנטינה. אצל אבא, כל שאר שמונת האחים ניספו, ואצל אמא כל

הייתה1939עשרת האחים ניספו בשואה, וגם דודות ודודים. בשנת נהירה. הרבה אנשים ברחו מוורשה, הם בעצם נשלחו כחלוצים לבדוק

את השטח ולבוא אחר כך לקחת אותם, אבל הם לא הספיקו לחזורולהציל את שאר המשפחה.

כשאמא דיברה וסיפרה דברים בבית, אבא לא שיתף פעולה. הוא רק הקשיב, הוא לא דיבר. שניהם היו אנשים מאד עצובים. אמא הייתה דמות

עצובה. כשהגענו לארץ, אמא הגיעה חולה, ובדקו ומצאו שהריאות שלה לגמרי הרוסות. החליטו לאשפז אותה, ושוב הייתי ללא אמא. חמש שנים אמא

אושפזה, בתחילה במקום מיוחד לחולי ריאות ומשם כשהמצב החמיר העבירו אותה לצפת, כי האויר שם יותר התאים. אני הייתי בבית עם אבא

. 1946ועם אחי שנולד בברית המועצות בשנת גרנו בדרום תל אביב בכפר שלם, בבית של ערבים שפינו את המקום

לאחר מלחמת השחרור. אוכלסו שם כמה משפחות, ובמרכז הייתה חצר . אבא שלי8משותפת עם ברז ושירותים. הגעתי לשם כילדה בערך בגיל

עבד במסחר ברחוב לילינבלום בתל אביב. הוא קנה פינה בתוך חנותאצל מישהו ושם החזיק סחורה.

אני בעצם ניהלתי את הבית, ממש כמו עקרת בית: בישלתי, כיבסתי, , ובנוסף גם הלכתי לבית ספר8ניקיתי, טיפלתי באחי – והייתי רק בת

והכנתי שיעורים, וזאת בכלל בלי לדעת את השפה. היו לי קשיים. אבא נסע לעבודה ואני נשארתי, זה היה כאילו מובן מאליו, אלו החיים, זו הייתה המציאות שלי ותיפקדתי בה. לאט לאט בביקורי עליית הנוער

בביתנו, ראו את המצב, ואחי נלקח למוסד ברמתיים. אני נשארתי עםאבא שלי, ואחר כך גם אני עברתי לקיבוץ בו הייתי עד סוף התיכון.

כל הזמן שידרו לי שהחיים קשים, והשואה הייתה ברקע. לא תלוננתי. כל שבוע אספנו את אחי מהמוסד )היום קוראים לזה פנימיה(, והלכנו לבקר את אמא בצפת. אני זוכרת שכילדה השוויתי את הגופיות שכיבסתי ותליתי

92

לגופיות שאחרים תולים. התגאיתי בצבע הלבן שכיבסתי. כל חיי רקשמעתי סיפורים על החיים ועל המשפחות שלי בפולין.

עשיתי עם אמא טיול שורשים בוורשה. אמא פגשה מספר אנשים מהעיירה שניצלו מהשואה. זו הייתה שמחה, תמיד שתו לחיים. המפגש היה כאילו זה משפחה, ההתלהבות הייתה גדולה. סיפרו לה שכל המשפחה שלה

, ושכל המשפחה שלה נשלחה1945המשיכה לחיות עד תחילת שנת במשלוח האחרון שיצא מגטו וורשה. הם נשלחו למיידנק ממש בסוף המלחמה. נסענו למיידנק והדלקנו שם נרות, עשינו סגירת מעגל עם

התחנה האחרונה של בני משפחתה. אמא שלי, בכל פעם שרק נזכרה במשהו מהתקופה ההיא, זלגו לה

דמעות כמו ברז. קבוצת ילדי החוץ שאיתם הייתי בקיבוץ, עד היום בקשר מאותו רגע

12שהגענו יחד לקיבוץ. היינו יחד בגליל ים. היום יש לי שלושה ילדים ו – נכדים.

אמא שלי תמיד דיברה בארץ על כך שיש תקווה. גם אני חיה עם הדבר הזה. התקווה זה דפוס חיים שמלווה, בכל מצב בחיים, הוא מלווה ולא נשברים. זה הדגל שלי שעבר אלי מאמא שלי, כי היא בעצם גם הגיעה

והיא גם עברה דברים מאד21. את אבי הכירה רק בגיל 18לבד בגיל קשים בעבודות, במחנה, בכל מקום. פגשתי את האישה שקיבלה אותי

מאימי. יום אחד הלכנו לטייל בתל אביב בשפת הים, ואני זוכרת שהלכתי עם הוריי

ואחי לשם בכל מוצאי שבת, פתאום אמא שלי ראתה אותה וקיבלה היסטריה, כל הרחוב שמע... היו רגילים בתקופה זו שפתאום פוגשים

ברחובות, באקראי, מישהו שמכירים מפעם. האישה ראתה אותי, וכמעט התעלפה. היא סיפרה איך הלכה לשוק וגנבה גזר כדי לעשות לי מרק,

ועוד סיפורים. תמיד צריך להיאחז בתקווה, זה נותן המון כוח. צריך גישה חיובית לחיים.

להיות אופטימיים, ואם יש איזה קושי, כי לפעמים לא קל בחיים, אז לקבל בפרופורציות נכונות ולא ליפול לבורות, לקפוץ מעליהם ולעקוף אותם. הגישה שלנו היא זו שעושה את הדברים, תלוי איך מפרשים אותם. תלוי

איך מסתכלים על דברים. ככה אני גם בחיים. צריך לגדל את הילדים לקחת אחריות, להיות עצמאיים, כך גם אני בעצם גידלתי את עצמי, אבל

לקחתי את החיים בפרופורציה. בתוך כל מצב צריך פרופורציות. המזלגות האלו שאיתם אני מצטלמת, שאמא מצאה בהריסות הבית, הם

מקור האנרגיה שלי. אני שואבת מהם כוח, הם היסודות של המשפחה שלאימי.

93

מוטו: "תמיד תמיד צריך להיאחז בתקווה, זה נותן המון כוח".

רבקה פפרסיפור אישי.

באוזבקיסטן בעיירה ינגיול, אליה משפחתי1944נולדתי בשנת , .1939הגיעה כשברחו מורשה בשנת

.בזמן המלחמה הייתי בת יחידה להורייאימי ואחיה באו מוורשה, כדי למצוא מקום טוב לכל המשפחה. הם

עברו תלאות, התעללות ורעב עד שהגיעו. כשראו שזה בסדר האח חזר לפולין לוורשה, כדי להביא את שאר המשפחה, אך הוא נתפס

לבד בארץ זרה, אפילו ללא18ומת, וככה אמא נשארה בגיל שפה. היא הכירה את אבא במכרה הפחם שבו עבדה.

אמא חלתה ואושפזה ואבא נלקח לסיביר1944אחרי שנולדתי, ב , לעבודות כפייה. אותי מסרו לשכנה טובה שתגדל אותי. כשהשכנה

חלתה בטיפוס, שוב נמסרתי, וכך התגלגלתי מיד ליד. כשנגמרה המלחמה, חזרנו לוורשה, לרחוב זמנהוף, שבו אמא

גרה, והיא ראתה גל אבנים, כל הבית חורבה, כנראה מההפצצות המסיביות שהיו בוורשה. את הרגע הזה אני כן זוכרת ולא אוכל

לשכוח, הייתי בת שלוש והסתכלתי על אמא וממש הרגשתי אותה. היא נשכבה על האבנים ובכתה, וחיפשה דברים ומזכרות. חפרה

וחפרה והזיזה בכוח כל מה שיכלה, אבל לא מצאה כלום פרט לשנימזלגות מהסכו"ם של פעם. רק זה.

94

,חיפשנו לאן ללכת, שלחו אותנו לעיירה לובבקה, על גבול צ'כיה שם גרנו עד שעלינו כשאני בת שבע.

לאבא שלי היו עשרה אחים וגם לאמא עשרה, הם באו ממשפחות דתיות לאבא היו שני אחים שעזבו את פולין עוד לפני המלחמה.

חוץ מהם וממנו, שאר שמונת האחים ניספו בשואה. לאמא כלעשרת האחים ניספו בשואה, וגם דודים ודודות.

1950עלינו ארצה בשנת. 1970לקדרון הגעתי בשנת. נכדים.12 ילדים ו 3היום יש לי

הרהורים...את כל מה שאני יודעת, אני יודעת מאמא, אבא לא דיבר כלל

בנושא, וגם ויתרו על הפיצויים. אמא שלי דיברה הרבה, אלו היו סיפורי הילדות שלי שעליהם גדלתי. גדלתי בבית עצוב, אמא ואבא

היו דמויות עצובות. כל הזמן שידרו לי שהחיים קשים, והשואה הייתה ברקע. יחד עם זאת כל הזמן בארץ שמעתי מאמא שיש

תקווה..התקווה אצלי זה דפוס חיים שמלווה אותי בכל מצב. לא נשברים

זה הרגל שעבר אלי מאמא שלי. ,צריך להיות אופטימיים בחיים, וגם אם יש קושי, כי לפעמים לא קל

אז לקבל בפרופורציות נכונות ולעבור בורות, לא ליפול אליהם.המזלגות אלו שאמא מצאה בהריסות הבית, הם ממש מקור

האנרגיה שלי. אני שואבת מהם כוח, הם יסודות המשפחה שלאימי.

"תמיד תמיד צריך להאחז בתקווה, זה נותן המון כוח"

95

דוד פלחי , בערב ט' באב. היינו שלושה ילדים, ובהם אני הכי1930נולדתי באוגוסט

יהודים ועוד2000צעיר. נולדתי בעיירה בשם אניקשט, בליטא, עיירה של ליטאים שגרו די במעורב, אבל המרכז היה יהודי. 3000-4000כ

כשהאחיות שלי הגיעו לגיל גימנסיה עברנו לקובנה – עיר הבירה של , ועברנו לשם לפני המלחמה. הבית שלנו היה בית7ליטא, אני הייתי בן

ציוני במאת האחוזים. אימי למדה בבית ספר עברי, ואני הייתי בחדר מגיל , ומשם שנתיים בבית ספר תרבות7 ובבית ספר עברי בעיירה מגיל 3

בקובנה, ואז נכנסו הרוסים וזה הפך לבית ספר ברוסית ויידיש, זה היה. 1940בשנת

כשהגרמנים התקיפו את הרוסים. אני1941המלחמה פרצה אצלנו ב למדתי כיתה ג - ה בקובנה, בכיתה ה , בסיום, אספו אותנו המפלגה

הקומוניסטית, והפכו אותנו לפיונרים – זה קומוניסטים צעירים, וצ'יפרו אותנו ושלחנו אותנו לקייטנה של חודש ימים על שפת הים בגבול גרמניה

– ליטא. רוב החודש שהיינו שם ראינו את הרוסים שולחים לגרמניה חיטה, אוכל, חזירים ואווזים ברכבות. כמו כן ראיתי גם שבמקביל בנו בונקרים

מביטון. היינו המון ילדים בגילאי עשר עד שבע עשרה, במחנה גדול של קייטנה,

יהודים, והשאר גויים. שם חליתי300שבהם מעט יהודים. בקייטנה היו כ בדלקת גרון והשכיבו אותי עם עוד שלושה ליטאים בחדר חולים. ביום ראשון בבוקר, בשעה ארבע לפנות בוקר, פתאום שמענו פיצוץ ענקי.

הליטאים מיד התחילו להצטלב ולבכות וחשבו שישו מגיע... ואני הובכתי, כי לא הצטלבתי... וכך פצצה אחר פצצה, פצצה אחר פצצה ובשעה שמונה בבוקר כבר היה שקט לחלוטין, וראינו מהחלון את כל הצבא

הרוסי יושב בחמישיות, כשבויים של הגרמנים, ששבו אותם בעזרת הבוגדים האוקראינים. המדריכים ששמעו פצצות וקלטו מה קורה, הבריחו בריצה

96

את הילדים אל החולות, לברוח לאזור רוסיה, הגרמנים הצליחו להחזיר את רובם – אם כי חלק קטן הצליח לברוח לרוסיה. פגשתי אותם אחרי

שנה. 25 למחרת כבר אמרו, אפילו הליטאים עצמם, שעל היהודים לצאת החוצה.

הכניסו אותנו למתבן עם קש, ואמרו "אתם היהודים, אתם תהיו עכשיו . הכריחו אותנו להוציא ספרי13 - 10אצלנו עבדים"... והיינו ילדים בני

תורה מבתי כנסת ולשרוף, נתנו לנו שני תפוחי אדמה וכרוב חמוץ כל יום, ישנו בקש. אחרי שבוע התמלאנו כינים, זו זוועה שאי אפשר לתאר, ילדים

בגילנו כבר בתופת כזו – מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, מחיי לוקסוסלשם.

זה היה נורא והיום אני זוכר את כל זה כסיוט למרות שהייתי רק בן עשר )כי אני יליד11, כשאני אפילו עוד לא בן 1941וחצי. כל זה היה ביוני

אוגוסט(, זה נמשך שבוע, עשרה ימים, שבועיים. הוריי שמעו שכל הילדים הוברחו לרוסיה ועזבו את הכל ואת הבית והתחילו לצעוד לרוסיה לחפש

את הבן האבוד. הם לא היו היחידים בדרך, הרבה נפגעו, נפצעו, מתו,ולבסוף כשהבינו שאין תקווה, הם חזרו לבית בקובנה.

אבי עבד בעיתון והיו לו הרבה ידידים בחברה. ידיד אחד בעירייה היה ראש הצלב האדום. היה פחד ללכת ברחוב כי פגעו ביהודים, אז הוא שלח אישה, את אימי, לידיד כדי לשאול אם אפשר להביא אותי מהקייטנה

חזרה לקובנה, וכך עבר יום ועוד יום. הידיד הבטיח שיעשה כל מה שיוכל אך הזמן עבר, אבל הגוי הזה אמר שידאג ויביא, ושיהיו רגועים. הוא אמר

להם שיביא אותי עם האוטובוס האחרון שבו מביאים את ילדי קובנה ילדים יהודיים מקובנה,17הגויים, ואכן באוטובוס האחרון הוא אסף

והחזיר אותנו. כל יתר היהודים נשארו ב:פלנגן , בעיירה זו עד היום הזה. אז זו הייתה ההצלה הראשונה שלי, דווקא בעזרת גוי. הוא היה משהו

מיוחד, הוא היה סופר. אחותי הייתה חברה של הבת שלו. היום יש לכבודואנדרטה בעיירה.

מה שהיה בקובנה – לא אכנס, פוגרומים, רציחות ברחוב, והכל נאלצנו לעזוב את15.8.1941הליטאים ,הם לבד, בלי גרמני אחד... ב

הבית ולהיכנס לגטו. בגטו – לא אכנס לפרטים, יש ספרים כתובים על הגטו. מזכיר ראש היהודים שהיה בגטו זה כתב שם יומן ארוך ומפורט עם

תיאורים ותאריכים והכל, והסתיר אותו בפח שנמצא אחרי המלחמה, והיומן פורסם. בגטו אבא שלי מצא פועל ליטאי שהיה לו בית שנבנה על

ידי הרוסים בגטו, הוא אמר לו שהם יחליפו דירות, וכך הייתה לנו פריבילגיה עצומה, כי קיבלנו שני חדרים של שיכון עובדים עם מטבח

ושירותים בבית של שתי קומות, ואנחנו נתנו לו את הרהיטים והכלים והכל,כי לקחנו מהבית רק את מה שיכולנו.

בגטו הייתה עבודה בשדה תעופה. אבא אמא וגם האחיות שלי עבדו שם, ואני נשארתי כל יום לבד בבית כל פעם, ומצאתי שני חברים טובים שגרו

97

באותו בית )אחד מהם נפטר לפני שנה(. ומה עושים ילדים? אז קודם כל מחפשים אוכל מחוץ לבית כי בבית הייתה הקצבה, חיפשנו עשבים, גנבנו

תפוחי אדמה, אבל הדבר הכי משמעותי שנשאר לי בראש זה "אקציית הספרים". אקציה זה מבצע, הכוונה הייתה שאסור שיימצא אצל יהודי

שום דבר רשום, לא ספר/ ג'ורנל/ עיתון – כלום! את הכל היה צריך ה. למי שהיה ספר – פסק הדין היה חדלהביא ולרכז ליד בית הקהילמשמעי, אפילו לא מפרטים.

יהודים היו מביאים, ועשו ממש ערימות ספרים, ממש הר... אז שלושתנו מצאנו עיסוק: בלילה, מתגנבים וגונבים ספרים. בחרנו לפי הכריכה, רק

ספרים, והסתרנו200כאלו עם כריכה עבה. אספנו בשבוע מעל ב"בויידם". בבית שלנו היו רעפים, ששימשו לבידוד מקור וחום, והחבאנו את זה מתחתם. כשכולם הלכו לעבודה ולא הייתה סכנה שיתפסו אותנו,

אם כי היום זה נראה לי חוסר אחריות מזעזע. אחד היה עומד על המשמר דרך הפשפש ואנחנו היינו קוראים. קראתי את כל ספרי שלום עליכם, פרץ, טולסטוי, אנציקלופדיה יהודית ועוד. לא יום או יומיים, זה נמשך

חודשים, אז חוץ מחיפושי אוכל, זה היה העיסוק שלי. אני הייתי בן עשר, חברי היה בן אחת עשרה וחצי, ועוד חבר: מישקה, בגיל שלי, וכך זה

נמשך. הייתה אקציה גדולה שכל הגטו היה צריך להתייצב,1941ביום כיפור ב

ובא רב סמל מושתן, שהיה מפקד הגטו שהיה מפיקוד האס.אס )בגטו השומרים היו ליטאים אך הפיקוד היה של הגסטפו או האס. אס( וזו הייתה

-10,000האקציה הגדולה, ביום של יום הכיפורים, שבה הופרדו לשמאל או לימין לפי הרכב המשפחה. זקנים וילדים – שמאלה,11,000

אנשים בגיל העבודה – ימינה. אני לא ידעתי מה קורה, לא יודע אם הוריי ידעו מה קורה, אבל אנחנו עברנו במקרה בצד הטוב בלי לדעת למה

ומדוע, ואלה שהלכו לצד הלא טוב הכניסו אותם לגטו הקטן ולמחרת בבוקר הצעידו אותם ל"פורט התשיעי" בקובנה, שזה כמו פונר, ואחרי יום

כבר לא נשאר מהם אף אחד, כולם בבורות. לשם גם הגיעו משלוחים יהודים.130,000מגרמניה, צ'כיה וצרפת, מעריכים ששם נרצחו מעל

ואנחנו נשארנו בינתיים. יום בהיר דפקו בדלת, הגיע בן דודי שברח מהעיירה שלו, שבה נולדתי,

שם אספו את היהודים באוגוסט והכניסו לחורשה למשך חודש )חוץ ממי הובילו את כולם במשאיות מהיער לבורות שהיו28.8שמת בדרך( וב –

מוכנים מראש וירו בהם. הבחור הזה, הבן דוד, הוא קפץ מתוך המכונית ליד הבור והתחיל לרוץ... תפסו אותו והחזירו אותו לבור, הוא חיכה רגע

ושוב קפץ וברח, עבר שבעה מדורי גיהנום בבריחה שלו והגיע אלינו. הוא היה אצלנו בבית וכל פעם שהיה משהו הוא ברח או הסתתר. הוא אמר

שהיה לו כבר מספיק.

98

יום אחד יצאה פקודת עבודה – מחפשים אשים לעבודה בריגה. כל מי שיכל לעבוד היה צריך להתייצב, ואנשים פחדו להישאר בבתים כי מי

שנישאר ונתפס לא נשאר בחיים. הבן דוד אמר שהוא לא הולך. הוא נכנס בתוך ארגז המצעים, ואני שהייתי צעיר – לא הייתי צריך ללכת, נשארתי

שם ושכבתי, ועשיתי עצמי חולה, ושאר המשפחה הלכה. כך נשארנו שנינו. 17 - 16בבית, אני והוא, שהיה בן

הייתי בטוח שאבא שלי, היות והוא מסדר דירות לאנשים, לא ייקחו אותו, אז חיכיתי וחיכיתי והוא לא בא. יצאתי החוצה לחפש אותם, תפס אותי

שוטר יהודי וגרש אותי מהר, אמר שאחכה בבית והם יבואו. חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא תהילים, קראתי וקראתי עד שנעשה חושך. כשהורי לא באו יצאתי שוב לחפש אותם ואמרו לי שהם הלכו ברכבת, ואמרתי :"אם כך, אני עם אלוהים סיימתי" כי כל היום קראתי תהילים וקראתי, ודווקא

לקחו לי אותם ואת שתי האחיות, אז די. חזרתי הביתה, ונשארנו אני והבן דוד שלי, אני זכרתי שיש בחור בשם

כספי, יהודי, בחור שהיה ציוני, בייתריסט, קומוניסט... וכשהגרמנים נכנסו הוא הפך להיות סוכן של הגסטפו ונשאר מחוץ לגטו. מצאתי ידיד שלנו

שגם הוא הכיר את כספי, רצתי אליו )קראו לו משקוץ( ביקשתי ממשקוץ שילך לדבר עם כספי שאולי ישחרר את המשפחה שלי. הוא רץ לטלפון

בתוך הקהילה ואמר: "דוד, דיברתי עם כספי, הוא הלך לרכבת ויביא לך את ההורים". לא הורים ולא כלום. לא יודע אם הוא דיבר עם כספי, לא

יודע אם כספי שמע אותו, בכל אופן אני נשארתי לבד עם בן דודי והחברים, אבל הייתה לי דירה גדולה, אז הזמנתי את אחד החברים שגרו בתוך הגטו שיביא את משפחתו ויגורו גם בבית, וכך היה. אחר כך הכנסנו עוד מישהו. ההקצבה הייתה שלושה מטר מרובע לנפש ולנו הייתה דירה

, סך2, ואנחנו היינו 3, הכניסו עוד 4 מטר. אז נכנסנו: הם היו 40של הכל היינו תשעה.

הבן דוד שלי היה חברמן משהו משהו, מצא עבודה בבית חולים צבאי גרמני, הוא היה מסיק שם את הקיטור, והאחות הראשית שעבדה שם, שהכירה אותנו, אימצה אותו והייתה מספקת לו שיירי מזון וכאלה. ככה

שני חבריי ואני היינו מסודרים. הוא היה נביא מבית החולים לפעמים אוכל מבושל בקנקן, לחם, חתיכות בשר, פעם הביא קנקן עם גלידה שנמסה...

אז בתקופה הזו, יחסית, "עשינו חיים" – היו קומזיצים, הלכנו וקראנו בהחבא, שיחקנו, ומסביב הגיהינום השתולל. אנחנו היינו בשלישיה – מאד

מאד צמודים. יום אחד אמרו שמחפשים עוד יהודים לריגה. אנחנו ידענו שכמו כל

המקומות שאליהם לוקחים יהודים – היהודים "נעלמים"... אבל אחותי, שעבדה בריגה הצליחה דרך פועל שעבד במקום, להעביר פתק דרך

חברה במחתרת של תנועת החלוץ, והפתק הגיע ובו נכתב "אנחנו בריגה ואנחנו עובדים". אבל, אני לא ידעתי מזה כי פחדו שאפטפט, אבל אני כן

99

חשבתי לנסוע לריגה. בן דודי לא הסכים, אבל אני החלטתי כן לנסוע. ארזתי חבילה עם כמה מעילים, קשרתי בשמיכה ואמרתי שאעבוד ליד

יציאת הגטו ואראה: אם יבואו חיילים ליטאים – אז לא אכנס, ואם יבואומחיל אויר או וורמכט, אז כנראה זה כן לעבודה.

איש, ואני עמדתי בין שני בתים ונדחפתי בפנים300כך היה תור של כשעלו. נסענו יומיים ברכבת והגענו לריגה. בריגה הגיעו יהודים לפרוק

אותנו, ושאלתי אם מכירים את משפחת אקרמן, אמרו לי שבטח, שאלו מי אני ועניתי, וכשאמרתי לקחו אותי לאבא, ואת כל היתר הובילו למקום

אחר לעבודה )לחפור כבול בביצות, להסקה(. אני פגשתי באותו לילה את כל המשפחה. זה היה לא יאומן גם לי וגם להוריי, גם הם לא האמינו

שיראו אותי שוב. בגלל שהייתי ילד גרתי עם הנשים. בדירה לידינו היו שתי נשים מגרמניה, אחת מהם אמא של פרופסור דוד ברגמן. אמא שלו

ואחותה גרו בחדר קטן לידינו, והיו כל כך מסכנות, ואמא שלי כל פעם הייתה איכשהו מנסה לעזור להן. אני זוכר שאמרו שיש להם בן חשוב מאד

בארץ ישראל. . בגטו בריגה היינו תקופה די ארוכה עד קרוב לבר1942לריגה הגענו ב

מצווה שלי, אני זוכר את זה כי אבא שלי מצא תפילין והיה רבי שלימד אותי את ההפטרה, ומצאנו מורה שאחרי העבודה היה מלמד אותי קצת

חשבון, עברית והיסטוריה. מצאתי לי בגטו שוב שני חברים, אחד מדיסלדוף ואחד מריגה, ושוב היינו שלישיה, והיינו מבלים את הימים

והערבים יחד עד שההורים חזרו, וכל אחד הלך למשפחתו. היינו מעל גיל , השתוללנו, שיחקנו, וגם קצת למדנו. אבי גר עם עוד בחור לטבי12

מריגה, פעם אחת הבחור התגלח ליד החלון והשומר הליטאי שראה אותו, מהגדר שבחוץ, פשוט ירה בו והרג אותו )הבחור הזה בדיוק התחיל לנהל

(. 17רומן עם אחותי בת ה , אז1943 הוחלט שהיות והרוסים מתקרבים, באוגוסט 13קרוב לגיל

מפנים את הגטו כולו ומעבירים ל"מחנה ריכוז ליד ריגה": "הייזרוואלד" )יער המלכים(, זה היה גיהינום לשבוע ימים. מה שעברנו בשבוע זה: קודם

כל לקחו הכל, נתנו פיג'מות, תספורת . כלום לא נשאר! מסמר לא נשאר! והביאו קאפו מגרמניה מהמחנות שם והם היו צריכים לנהל מחנה

זה וגם גברות הביאו אס.אס שהתעללו בנשים בנפרד. אני זוכר את זהכסיוט. לא היה יום ולא היה לילה.

אמרו שמחפשים אנשים לעבודה, אבי תיכף התנדב והצלחנו כל המשפחה לצאת למקום עבודה. אחותי המבוגרת נשלחה לעבוד בחווה ואנחנו עברנו לעבוד במחנה שטיפל בבגדים של חיילים שחזרו מהחזית. הגברים היו מטפלים בנעליים והנשים בבגדים: לתקן, לכבס, לפרום ואני

בתור ילד – מה אעשה? מחנה הזה היה בצריף גדול חצי נשים וחצי גברים, וצריף אחד קטן של ראש המחנה, בחור מתאבק יהודי מריגה

שהגרמנים שמו כאחראי. הוא אסף אותנו שישה, שבעה נערים, וקצת100

שמר עלינו והחזיק אותנו בצריף שלו, לדעתי טיפל בנו מאד אנושי. יום אחד אמרו שמחפשים מישהו שיעבוד במוסך, שלחו אותי עם עוד שישה יהודים מריגה. הייתי ילד יחידי ואמרו לי שבתום העבודה אנקה ריצפה, אשטוף, אעזור וכו'. כך היה מספר ימים ואחרי זה מצאו לי עבודה של

להכין עץ, שהיה בחלק מהמכוניות במקום בנזין. היו מביאים לי פלטת עץ והייתי שובר עם גרזן. הייתה לי עבודה מעניינת, אבל בסוף כל יום הייתי חייב לשטוף רצפה. בסוף נמאס לי, קראתי לשאר ואמרתי "אני באתי

הנה בהתנדבות לעבוד וללמוד מקצוע"... הם צעקו, ואני אמרתי "אני לא מנקה!" – זו הייתה המהפכה הסוציאלית הראשונה כשהייתי כמעט בן

, אבל מאז כל יום בתורנות מישהו ניקה. 13 במוסך היה חשמלאי שהיה ממונה על החשמל במחסן שהיה מחסן ענקי

של השקם של האס.אס ובחורים ענקיים עבדו בסבלות של כל מיני ל40מותרות, אבל אם תפסו מישהו שגנב, אפילו סיגריה, היה מקבל בין

מלקות על הראש, כשהוא תלוי מהרגליים. אבל אי אפשר בלי לגנוב,75 כי אי אפשר היה לחיות בלי לגנוב, אז היו גונבים והיו חוטפים. היה לנו רב

קפץ על1סמל במחנה, לא אשכח את פרצופו, פריקי, הוא היה רוצח, כל הזדמנות להעניש. כולם ידעו להיזהר אבל נפלו בפח. לי היה מזל,

אחד הנהגים מגרמניה מגיוסי המילואים שלהם, כבן חמישים, אז הוא היה כל פעם לוקח אותי כ"עוזר נהג" כשנסע רחוק, כי הוא הוביל קוניאק

למחנה השני, והוא היה אומר: "אני הולך לישון" ואז אני הייתי צריך להעלות למעלה, להביא בקבוק ולהחביא לו מתחת לכסא... ואז הוא

"התעורר". אבל הוא נהיה חבר שלי, אם היה מקבל עוגה מהבית, היה נותן גם לי. אני בתקופה הזו, כשעבדתי במוסך, הייתי גם עוזר חשמלאי,

ובקומה השנייה שהיו בה פקקי חשמל היו ביסקוויטים. אז היינו עושים קצר בחשמל, היינו לוקחים את המכשירים ועולים למעלה, הוא מטפל

בחשמל ואני בבסקוויטים... זה קרה מדי פעם. יום אחד כמעט נפלתי בפח, זה שאני סוציאליסט ועשיתי מהפכה ועבדתי יפה – לא הספיק, צריך היה לאכול... ליד המחסן שלנו היה בית חרושת לספירט, לוודקה, שהיו מביאים תפוחי אדמה קפואים וסלק, וכל הזמן בראש היה איך לגנוב. היו לי מכנסיים גדולים וחולצה עם חגורה, והייתי

מסתיר את מה שהשגתי תחת הקרש בשרותי השדה, ולפני שהולכים הביתה הייתי ניגש להוציא משם, זה הכל היה עניין של הישרדות. יום אחד עמדו קרונות רכבת ליד המחסן שלי, ריקים, נכנסתי וראיתי אפונה שפוכה על הרצפה, אפונה זה יהלומים! זה חלבון! כי כל הזמן תפוח אדמה ולחם במקרה הטוב. מצאתי איזה שק ומלאתי מהרצפה עם הלכלוך עם הכל,

והסתרתי בערימת העצים. חיכיתי לערב לחזור הביתה, אבל רב הסמלהמנוול ראה אותי.

101

הוא בא למחסן, שאל: "מה שלומך? מה הסתרת בערימה?" חפר ומצא את השק ואמר לי: "לפני שהולכים הביתה אתה יודע איפה לעמוד..." אני ידעתי איפה אשכב... הלכתי לנהג החבר שלי ואמרתי לו שהרב סמל תפס

אותי ויהרוג אותי. ביקשתי שיעשה טובה. עד שש בערב במסדר, ממש פחדתי, אבל במסדר אף אחד לא אמר כלום. כנראה הנהג דיבר איתו וכך

ניצלתי גם מזה, כל יום שעבר זה הצלה. אבל יש דברים שנשארים. אחיותיי כתבו זכרונות ואני אוהב לקרוא אותם,

לא הכל זכרתי. אני בתקופה הזו בעצם ממש פרנסתי את המשפחה כי אוכל הוא הדבר העיקרי. יחסית, זו הייתה תקופה נסבלת, בהשוואה

לאחרות, אבל כל דבר "טוב" נגמר. היה לנו אוכל כי הייתי מביא לחם/ אפונה/ ביסקוויטים/ תפוחי אדמה קפואים/ ריבה בכיסים וקצת גם הייתי מקבל בצריף של ראש המחנה תוספות מרק, כך שהייתי מסודר ויכולתי

להקדיש את מה שיש לי להורים ולאחיות. , לקראת סוף השנה, הוחלט לפנות אותנו לגרמניה. ואיך מפנים?1943ב

בים. אספו את כל המחנה והביאו אותנו לנמל ריגה. בנמל ריגה עמדה אוניה והמפקד של המחנה עם כל צוות השומרים רצו להעלות אותנו. היה

איש. פתאום בא קצין ואמר לא להעלות, כי האוניה700 – 600מדובר ב הזו שלו והוא מעביר בה פצועים חזרה למולדת, והם שניהם התחילו

להתווכח של מי האוניה עד שהקצין שלנו הוציא אקדח וירה בו )אחר כך נשפט על זה בגרמניה למאסר עולם, הרג את חברו כדי לפנות אסירים(. העמיסו אותנו ואנחנו נסענו ארבעה ימים בים בלי אוכל ובלי מים, פעם ראשונה הגענו לדנציג. שם העבירו אותנו לרכבות והסיעו אותנו למחנה

ריכוז שטוטהוף. 40, בנו שם 1939בשטוטהוף היה מחנה שהגרמנים בנו לפולנים ב

איש, בכל מיטה שלושה אנשים. מזל שאני1000צריפים, בכל צריף היו הייתי עם אבא במיטה, אז היינו כמו שניים וחצי אנשים, גרנו קומה

שלישית למעלה. מחנה ריכוז זה מחנה ריכוז, לא צריך לספר. היו שם כבר המון יהודים מכל העולם, היה מין מחנה מעבר, צד אחד נשים: אמא והאחיות מעבר לגדר, ומרחוק אפשר לעשות שלום. כל בוקר קמים

בארבע, מקבלים קצת "קפה", עומדים שעה – שעתיים. אין עבודה, אין אוכל, אבל יש מכות בלי הגבלה. אפשר לקבל מקאפו, שהיו קרימינלים,

גנבים, רוצחים שבאו מדכאו מבית ספר לקפואים, כולם גויים, שנתנו מכות בכל שעה על כל סיבה. סיפרו את כולנו בכניסה למחנה, ושוב

לקחו הכל, אפילו לא מחט השאירו, ואז החליטו שלספר זה לא מספיק, אז גידלו שיער ואז עשו תספורת שביל באמצע – כדי שאם יברחו, יזהו

אותנו, ובהמשך עשו דוגמת צלב על הראש, כך היינו כחודש ימים. היה קשה, לא עשינו כלום, רק מסדרים: לשבת, לעמוד, מסדרים,

להיכנס, לצאת, לעמוד בתור, לקבל מכות, לשבת, לעמוד וכו'... כיכר לחם של קילו לחמישה אנשים, אבל תמיד "שוכחים" לספור אז לפעמים

102

אפילו לשמונה אנשים, ועומדים בתור ומקבלים קצת מריחת מרגרינה או ריבה. לא הייתה תקווה גדולה אבל תמיד יש איזה משוגעים. כשבאנו,

הגענו אחרי משלוח של וילנה וקובנה, הגברים עברו לדכאו והנשים המשיכו להרג15נשארו. ידענו בהמשך היה שילדים מתחת לגיל

ונשארתי עם אבא. 16באושוויץ, אז רשמתי שאני בן פתאום מפקד הצריף תפס את כולנו באוזן, כל הילדים, הכניס את כולנו,

כעשרים נערים למקלחת. אבא שלי הבין שזה הסוף והתחיל להתרוצץ, בצריף שלידנו ישבו חברי ממשלת ליטא שהגרמנים נתנו לה אוטונומיה, אבל האמת סידרו אותם ושלחו אותם גם למחנה, אבא שלי הכיר אותם

ורץ וסיפר להם, הם נתנו לו סנדוויץ', אבל הוא רצה שהם יוציאו אותי והם אמרו שלא יכולים. נפרדתי מאבא, נתנו לנו בגדים חדשים: פיג'מות,

נעלים עם סוליות עץ וכובעים, כל אחד קיבל מנת קרב של חייל גרמני ליום שלם, היו לנו שלושה שומרים שקיבלו מנות קרב ליומיים, הביאו

אותנו לרכבת נוסעים והובילו אותנו כמו אנשים מסודרים למחנה במרחק ק"מ ששם עבדו יהודים בתיקון קרונות רכבת. הכניסו אותנו בפנים150

ואמרו לנו שכאן נלמד מקצוע. לו אבא שלי רק היה יודע את זה... יש לי על השליחה25.8.1944אצלי פקודה מודפסת של מפקדת המחנה מה

שלנו. נערים שהופרדו והיו בפינת הצריף, קמים לעבודה וחוזרים.20היינו שם

היה שם טבח יהודי והאוכל היה קצת יותר מסודר, אבל עבדנו מחושך עד חושך. עשרה מתוכנו למדו נגרות ואני הייתי בין העשרה שלמדו מסגרות.

היינו כל הזמן קבוצה שמאד תומכת אחד בשני למרות שהיינו מכל מיני מקומות שונים, אבל כולנו: עשרים היהודים היינו מהמחנות. עד היום יש לי עוד שלושה חברים מקבוצה זו: אחד גר בגבעתיים, אחד בבית אבות באור

יהודה ואחד מראשון לציון נפטר לפני שנה. יחד איתי שרדנו ארבעתנו והיינו פה בארץ. קבוצת המבוגרים שהיו שם, החליטה שהיות ואנו עשרים יתומים, אז כל מי שיש לו יותר גישה למזון, יאמץ ילד מאיתנו. אותי אימץ אחד שעבד בחריטה בקרונות הרכבת וכשהוא פירק את הקרונות תמיד

היו מוצאים משהו, הוא היה מביא סלק בהמות שהיה מעדן, אפילו עשינומזה עוגות, היה מביא גזר. לא זוכר כמה זמן היינו שם, היינו תקופה.

כשנפרדתי מאבא שלי, אני לא יודע איך הוא הצליח להעביר לשטוטהוף טבעת נישואין שלו, הוא הביא לי אותה ואמר: "קח את הטבעת, תסתיר

אותה, אולי זה יעזור", ותפרתי אותה בפנים המעיל במכפלת. מי שבמחנה מוצאים אצלו זהב או טבעת קודם כל לוקחים את זה, ושנית – תולים אותו, כי אולי הוא גנב אותה, אולי משחד איתה וכו'. עונש מוות

בלי משפט כמובן, ואני תפרתי את זה ושמרתי על זה. יום בהיר אחד אמרו שצריך להחליף בגדים כי עושים כביסה, הוצאתי את הטבעת ושמרתי במעיל החדש במטרה לתפור בערב. כשעבדנו, היינו עושים מנחושת

סיכות קישוט לבחורות, והן אפילו ויתרו על לחם למען זה, אז כל אחד103

תפס לו כל נחושת שהייתה. האחראי עבר לידי וחשב שעשיתי טבעת, הוא קרא לי, והוציא את הטבעת מהכיס, חשב שעשיתי אותם שם. חטפתי

סטירות, והוא לקח אותה והלך. חשבתי שאם ימסור אותה למפקד המחנה אז הסטירות זה פיקניק... התייעצתי עם החברים הקרובים מה לעשות, ובבוקר ניגשתי אליו ל"מסטר" ואמרתי לו שזו טבעת של אבא

שלי, שלא עשיתי אותה, והוא יכול לראות את החותם בפנים בטבעת. הוא הוציא ובדק אותה, הסתכל, ומר לי: "קח!" הוא החזיר לי את זה ומאז הוא נהיה חבר שלי. הוא יכל לקחת ולשתוק, וכגרמני נאמן הוא אמור

היה להראות למפקד שלו ושיהרגו אותי, אבל הוא עשה מה שעשה והחזיר לי את זה, ואחרי יומיים גם לקח אותי אליו הביתה ונתן לי סנדוויץ'.

זכיתי במקרה זה. הגיע זמן פינוי, הרוסים התקרבו, והימלר הודיע בפקודה מפורשת שאסור שאף יהודי יפול לידי בעלות הברית. הריצו והוליכו אותנו הלוך ושוב, הלוך

ושוב רק שלא ניפול לידיהם. התחילו לפנות אותנו ברכבות וברגל. יום אחד שמו אותנו במחנה זמני גרמני, מקילומטר וחצי מכל צד היו

חיילים. בצד אחד רוסים ובשני גרמנים, ושבוע וחצי היינו שם בלי אוכל ומים, הפצצות מעל הראש, יריות ממטוסים, רק עם מים ששאבנו. ואנחנו

בתוך צריף קטן ששוכבים בו צפוף, ומתגנבים לפי התור לשאוב מים. כשהיה תורי לשאוב, רצתי לבאר וחזרתי עם הפח של המים, ומישהו תפס

לי את המקום לשכב, ואני הייתי צריך לעמוד. כמה שרבתי איתו זה לא עזר, ואני מיואש, בלי מקום ובלי מים עמדתי. בדיוק אז נפלה פצצה, וזה

ששכב במקום שלי נהרג, וזה שלידו נפצע, ואני שעמדתי – ניצלתי. החזירו אותנו לשטוטהוף, הכניסו לצריף. היינו מקבלים כל יום שני תפוחי אדמה, מים לא היו בברז אז הייינו אוספים מי גשם. הצריף היה של נשים יהודיות שכולן מתו בטיפוס מסוגים שונים, אף אחת לא נשארה. בדיעבד אני חושב שגם אמא שלי מתה שם יום לפני השחרור, הם פונו מהצריף,

ואז גם הובילו את האחיות שלי ולמחרת הן כבר פגשו את הרוסים. כלהבחורים הבריאים דווקא חלו ראשונים.

אני חליתי לקראת הסוף, לא אכלתי, אפילו את תפוחי האדמה, היה לי חום גבוה, שלשולים – ואין מים, ואני לא מסוגל לאכול, והרופא האוסטרי

שהיה עובר כל בוקר אמר: "דוד, אני יכול לתת לך אספירין אבל זה לא יעזור, אתה צריך קצת חלב וקצת סוכר"... אבל מאיפה תביא... אז

החבר שלי, זה שנפטר לפני שנה, היה מתגנב מתחת לגדר בחושך וגונב מים מהמטבח, מרתיח אותם ומביא לי מים רתוחים לשתיה, וככה איכשהו החזקתי מעמד ועברתי את המשבר. החליטו לפנות אותנו מהצריף. מתוך

. אמרו לנו ללכת והחבר אמר : אני לא הולך,300 נשארנו רק 700 אמרתי לו שאם אני יכול אז גם הוא יכול, ושאני בלעדיו לא מסוגל לעמוד

על הרגליים... התחלנו לריב ולצעוק ולבסוף החזקנו אחד בשני ויצאנו104

החוצה, ואחרי יום שרפו את הצריף עם האנשים שהיו בתוכו. מי שנשארנשרף.

אותנו הוליכו יום, ובלילה ירד שלג עד הבטן, אפילו לא ידענו לאן הולכים. והשומרים כבר לא שומרים, זה היה פולנים קאפויים, שלא היו יותר

טובים. הלכנו יום ולילה ובאמצע הלילה עשינו חניה, לא רחוק מכפר, ישבנו בשלג, היה קפוא, קר, רעבים... אמרתי לחבר שלי "בוא ננסה לקנות משהו עם טבעת הזהב, אם נמות מרעב – הטבעת תלך, אם

נצליח נזכה בעוד כמה שעות". עד היום אני לא יודע מי לקח את הטבעת, אבל מישהו הביא לנו כיכר לחם. אכלנו חמישה אנשים כיכר לחם. חמישה

אנשים כיכר לחם! זה כל אחד פרוסה טובה, ועם השלג! למחרת המשכנו ללכת ברגל והגענו לנהר ויסלה, ומצאנו שם עוד סוס פצוע, התנפלנו עליו ותוך רגע פירקנו אותו ובישלנו ואכלנו במקום. אז

הועמסנו על סירה גדולה של העברת פחם, תא אחד חיילים שבויים נורבגים, תא אחד פולנים ורוסים ותא אחד אנחנו היהודים. רק אנחנו

–350היהודים היינו שלושת רבעי מתים, נדחסנו לתא בגודל חצי חדר איש, אחד על השני, מי שיש לו כוח מטפס למעלה, ומי שלא –370

נשאר למטה. בפינה עמד ארגז עץ ובפנים הייתה מחרטת ברזל עם חור באמצע, פתחנו קרש ושלושתינו נכנסנו בתוך החור, וכך היינו סגורים ולא נחנקים )כי האנשים למטה נחנקו(. כך בלי אוכל ובלי מים, שאבנו ושתינו מי ים, וכך חמישה ימים וחמישה לילות, ונוסעים בים בלי לדעת לאן. בשני

למאי שמענו שמועה שהיטלר התאבד, ואנחנו – באמצע הים הבלטי. הסירה שגררה אותנו עם השמירה הגרמנית – לא הייתה, הנורבגים

התחילו לחגוג, אני לא יודע מי סיפר את השמועה כי היינו באמצע ים... אני זוכר שבשבע בבוקר הנורבגים תפסו יוזמה, לקחו לנו את השמיכות

והעמידו שניים שניים עם השמיכות כמפרשים והסירה לאט לאטהתקדמה. לפנות בוקר הגענו לחוף ואמרו שמי שיכול שיקפוץ וירד. אני קפצתי והחבר שלי לא רצה לרדת, אני וחבר נוסף משכנו אותו

באזניים, זרקנו אותו למים ואחר כך הוצאנו אותו לחוף. התיישבנו על החוף, השמש עלתה, הפולנים והרוסים הלכו לעיירות בסביבה ופרצו, בזזו ואומרים שגם אנסו, והגרמנים שבאו לראות מה הבלאגן, באו דווקא אלינו

לחוף, ליהודים, הם אמרו לנו לקום וללכת וכך עשינו, מי שלא יכל לקום – מיד הרגו אותו באקדח. רצנו לעיירה מהר, ושוב, סחבנו את החבר שלא

שהיטלר גייס בסוף17 – 16רצה לרוץ. הצבא הגרמני היה חבר'ה בני המלחמה, והם היו ממש רוצחים, היו "חותכים" את הזנב של השיירה

ויורים בהם. שבעה קילומטר רצנו ככה, ותמיד בראש הטור, עד היום איןלי הסבר איך ומאיפה היה לי הכוח.

הגענו למגרש כדורגל בעיירה, מלא עם אסירים מכל מחנות גרמניה )ב: נויישטט – הולשטיין שבגרמניה הצפונית(, ואנחנו היינו רק "תוספת יוקר",

אסירים, רובם8000ואז התחילו פתאום לפנות את המוני האנשים שם – 105

לא יהודים, והעמיסו אותם לאחת מארצות דרום אמריקה וככה בעוד אוניה ובעוד אוניה, ואנחנו שנשארנו בסוף היינו צריכים לעלות על האוניה האחרונה. הובילו אותנו לנמל, ופתאום המטוסים הגיעו והפציצו והאוניה

ניצלו,500 אסירים אולי 8000האחרונה שלנו עלתה באש, מתוך מסתבר שטייסת אנגלית חשבה שזו אוניה עם חיילים גרמנים. גם שתי האוניות האחרות התפוצצו, לא יודע איך. אנחנו עמדנו בתור לעלות

לאוניה ופתאום התחיל לרדת גשם והשומרים שלא רצו להתרטב, התפנו, ניצלו150ולכן רק הראשונים הספיקו לעלות והם התפוצצו, אבל כל ה

כי זה היה בנמל ולא היה לאן לשקוע. אז כבר לא הייתה לנו אוניה לעלות. מאחור פתאום באו טנקים עם כוכב לבן מחומש, לא ידענו מה

זה, אבל כשהם התקרבו הם צעקו "יהודים" מסתבר שזה היה צבא שנשארנו, ניצלנו200 – 150אנגלי, הגרמנים מיד ברחו, ואני עם כל ה

על ידיהם. שם נגמרה המלחמה. כל מי שרץ, הלך,16:00בשלישי לאפריל, בשעה

שדד ואכל – מת מהאוכל, ולנו היה שכל, אנחנו נשארנו ארבעה, ארבעת החברים. האנגלים רצו שנחזור למולדת ברוסיה, והעבירו אותנו לרוסים,

שמרו עד שהגיע רכבת לליטא, שנחזור הביתה. עלינו לרכבות, קצתהתאוששנו כבר, ונסענו.

באחת התחנות בלילה, הרכבת שהיא רכבת משא, עמדה. מישהו אמר שהגיע חייל מהבריגדה שאמר שמי שרוצה להגיע לישראל שלא ימשיך,

וירד ושנחפש רכבת שנוסעת ללודג'. ירדתי מהרכבת עם החברים ועם עוד גברת ועברנו לרכבת שנוסעת ללודג'. האחיות שלי היו בשומר הצעיר והיה לי ברור שניפגש בארץ אם הן ניצלו. נסענו ללודג', שם הייתה התארגנות

של הקהילה, ואספו עדויות של ניצולים. חיפשתי ברשימת שמות הניצולים שעל הקירות ולא מצאתי כלום, הבנתי

שאני לבד, מה עושים? יצאתי ופתאום ניגשה אלי גברת: "דוד, אמרו שאתה מת"... היא הייתה חברה של אחותי, והיא שאלה אם ראיתי את

אחותי, היא אמרה שהיא פה בהתארגנות של השומר הצעיר... כך פגשתיאחות אחת ואחר כך את השניה, ובדיוק שנה אחר כך הגעתי לעתלית.

בני נוער עד גיל835 אני ואחותי הקטנה באנו יחד באוניה עם 1946ב . ראיתי את1947, שהיא הייתה שם מדריכה. האחות הגדולה הגיעה ב 18

עצמי בא לישראל והופך לחקלאי, פלאח, מגדל חיטה. השם אקרמן, פירושו איש שדה, ומורה בבית ספר של אחיותיי, עוד שם,

אמר שאקרמן זה שם גרמני, ושהוא יקרה להם פלחי, וזה מאד התאים. מעברי למדתי שהכוח של החברים הוא עצום! שניים מתוכם עדין בחיים.

אני חי בזכות העזרה ההדדית, גם שבחורים יותר מבוגרים גם דאגו לנו. זההיה לאורך כל הדרך וגם באוניה.

106

המוטו: "רציתי לחיות!"

דוד פלחיסיפור אישי.

בערב תשעה באב, בעיירה אניקשט1930נולדתי באוגוסט , , עוד לפני המלחמה, עברנו לקובנה.7שבליטא. כשהייתי בן

.במשפחה היינו שלושה ילדים. אני הייתי הצעיר המלחמה הגיע גם אלינו. הייתי במחנה עם כשלוש1941בשנת

מאות ילדים, הפרידו את הנוער היהודי. הכניסו אותנו למתבן קש, לסוג של עבדים שלהם...10-13והפכו אותנו, קבוצת נערים בני,

הוכרחנו לשרוף ספרי תורה... ישנו בקש, קיבלנו כל יום רק שני תפוחי אדמה וכרוב חמוץ, והיו כינים – זוועה שאי אפשר לדבר, אני

זוכר את זה כסיוט, הגענו מאיגרא רמה לבירה עמיקתא... זה נמשךכעשרה ימים.

אבא יצר קשר עם ידיד גוי, בעל מעמד, וביקש שידאג להחזיר אותי הביתה. זו הייתה ההצלה הראשונה שלי, בעזרת הגוי.

107

בקובנה היו פוגרומים נוראיים, רציחות ברחוב, והכל על ידי נאלצנו לעזוב15/8/1941הליטאים עצמם, לא חיילים גרמניים. ב

את הבית ולהיכנס לגטו. בחוכמתו של אבי, החלפנו דירות עם פועלשגר בגטו, וכך הייתה לנו פריבילגיה של שני חדרים בשיכון עובדים.

אסור היה שיימצא אצל היהודים שום דבר רשום: לא ספר או בשבוע,200ג'ורנל, או עיתון – כלום. אנחנו גנבנו ספרים, מעל

וקראנו. 10,00 הייתה אקציה גדולה. היינו כ 1941ביום הכיפורים בשנת

אלפים יהודים שהופרדנו: זקנים וילדים שמאלה, ואנשים בגיל העבודה ימינה. למזלי אנחנו עברנו כולנו ימינה. מי שעבר שמאלה

צעד למחרת אל מותו בבורות בפורט התשיעי בקובנה.יום אחד יצאה פקודת עבודה וכל מי שיכל לעבוד היה צריך

להתייצב. חובה היה להתייצב כי אחרת לא נשארת בחיים. בן דודי, סירב ללכת והתחבא בארגז מצעים, אני,שהייתי צעיר, נשארתי

לשכב כחולה, וכך הלכה משפחתי. נשארנו שנינו והחברים – לבד.יום אחד, בדרך לא ברורה, קיבלתי פתק מאחותי דרך חברה

שהייתה לה במחתרת, בו היה כתוב "אנחנו בריגה ואנחנו עובדים". נדחפתי מבלי שישימו לב לגילי, ועליתי על רכבת שנסעה לריגה. זה

היה לא יאומן שהצלחנו להיפגש שוב. הרוסים החלו להתקרב והוחלט לפנות את הגטו1943באוגוסט

ולהעביר אותנו למחנה ריכוז ליד ריגה: מחנה קייזרוואלד. זה היה שבוע של גהינום. אחותי ואני התנדבנו כולנו לצאת לעבוד בחוץ.

האחראי בראש המחנה היה יהודי שהיה מאד אנושי איתנו. .עם הזמן התחלתי לצאת לעבוד עם עוד שישה יהודים במוסך

המוסך היה ממוקם מאחורי שק"ם חיילים. פקקי החשמל היו ממוקמים בקומה שניה, צמוד למקום החזקת הביסקוויטים של

השק"ם. היינו יוזמים קצר חשמלי, לוקחים את הכלים ועולים למעלה, גנבתי משם ביסקוויטים ואוכל למשפחה. הכל היה עניין

של הישרדות. ,פעם אחת מצאתי בקרון רכבת ריק אפונה מפוזרת על הרצפה

כמו יהלומים ! חלבונים! אספתי הכל לשק והחבאתי בערימותעצים.

.כל יום שעבר הצלה פינו אותנו מהמחנה והעבירו את כולם באוניה לגרמניה.1943ב

שטנו ארבעה ימים בים בלי אוכל ובלי מים עד שהגענו לדנציג. משם הועברנו ברכבות למחנה ריכוז שטוטהופ.. כולם יודעים מה זה מחנה ריכוז... אין עבודה, אין אוכל, אבל יש הרבה מכות מהקאפו,

בלי הגבלה בכלל,היה קשה. ,מפקד הצריף תפס באוזן יום אחד את כל עשרים הנערים שהיו

ושלח אותנו להתקלח, מסיפורים שהיו חשבנו שאנחנו הולכים אל

108

מותנו. אבא ניסה בכל דרך להוציא אותי מהקבוצה, אך לא הצליח.זו הייתה פעם אחרונה שראיתי את אבא.

אני למדתי מסגרות. היינו קבוצה מאד תומכת והיהודים המבוגרים חברים3ממש אימצו אותנו, הילדים, ודאגו לנו. עד היום יש לי מקבוצה זו. ארבעתנו שמרנו על קשר, גם פה בארץ.

כשהרוסים התקרבו פינו אותנו למחנה זמי, שבוע וחצי בלי אוכל ומים ורק הפצצות מעל הראש. גם שם ניצלתי כשמישהו תפס לי

את מקום השכיבה בזמן שיצאתי לשאוב מים, ובהפצצה הוא מת,ואני שנותרתי בצד ללא מקום לשכב...

,חזרנו לשטוטהוף. שם אימי מצאה את מותה כנראה מטיפוס וכנראה יום לפני השחרור. אני חליתי דווקא בסוף, אך בזכות החבר שדאג לי וגנב עבורי מים רתוחים, הצלחתי להחזיק מעמד. מהצריף

. הוליכו אותנו יום ולילה בשלג עמוק עד700 מתוך 300נשארנו שהגענו לנהר ויסלה, שם הועמסנו על סירת פחם וכך שטנו חמישה

ימים שבהם לאט לאט נטשו אותנו כל הגרמנים. הסתיימה המלחמה. גם עם הסירה שיצאה מהעיירה אליה3/5ב

הגענו היה ל מזל גדול כשהתפוצצה לפני שהספקתי לעלות. לישראל. אחותי הגדולה1946עליתי עם אחותי הצעירה בשנת

.1947הגיעה ב 1976לקדרון הגעתי בשנת. .היום יש לי ולאהובה יחד שישה ילדים, ושמונה נכדים

הרהורים...

הכוח של החברים הוא כוח עצום. שניים מתוך הרביעייה שהיינו עדיין בחיים.

.הכל היה עניין של הישרדותאני חי בזכות העזרה ההדדית של בחורים יותר מבוגרים שדאגו לנו

הילדים. זה היה לאורך כל הדרך.תמיד ראיתי את עצמי בא לארץ ישראל והופך לחקלאי, מגדל

חיטה.

"רציתי לחיות!"

109