9 | 8

" הולכים ומתרחקים מהעיתונות האמתית.

כתב השטח ייעלם,וזה הכאב הגדול שלי"

אחרי 30 שנות קריירה, רובן המכריע ב"ידיעות אחרונות",

העיתונאי גידי מרון פורש מהעיתונות. מי שחשף אירוע

דרמטי כגון חילוץ שירן פרנקו ברעידת האדמה בטורקיה, וספג

נפילה בפרשת "השרוף" הבלתי נשכחת, מביט לאחור בתחושות של גאווה וחרטה, עצב ושמחה,

וכן - גם מרירות על כך שלא נאבקו כדי שיישאר למרות

הקיצוצים. "עשיתי הרבה שטויות", הוא אומר, "הקריירה שלי הייתה

מאוד סוערת, היה לי דרייב מאוד חזק, מטורף, לא ראיתי בעיניים.

היום אני כאילו מישהו אחר". ריאיון פרידה מר־מתוק

יונתן כיתאין צילומים אריק סולטן

גדולעיתונאי שלי

פרויקט מיוחד

של המקצועעל הגבולות החדשים

PB | 10

שעתידה נתון כעת בידיו של דור חדש, שפועל בדרך שונה כשהוא מצויד בטכנולוגיה חדשה?

הן נדמה, כך האלה, השאלות לכל התשובות גם וגם. "אני, כמו שיהונתן גפן כתב, 'שונא את אומר הוא הפלוגה'", את אוהב אבל המדינה,

האמ שאת ונראה אחר, בהקשר יותר ־מאוחר רוב על להחיל אפשר שלו הזו ביוולנטיות

הסוגיות שיעלו בהמשך.

"היינו כמו כלבים שוטים"לפתוח אפשר מרון של לסיפור התסריט את

־בפגישה מקרית עם שכן, במעלית של אחד הבניינים ברמת אביב ג'. מרון, בסוף שנות העשרים לחייו, עובד במשרה זוטרה במוסד, נתקל באחד, "התחלנו ב"מעריב". עיתונאי אז לפיד, יאיר לדבר קצת, הוא נדלק על זה שאני עובד במוסד, וקבענו לדבר בערב. מהר מאוד הוא הבין שממני לא ייצא לו כלום, אבל אני התחלתי לגשש אצלו

לגבי כניסה לעיתונות".את אהב פיילוט, לכתיבת אותו שלח לפיד אז ארז, יעקב עם אותו לקשר הבטיח התוצאה, ראש מערך החדשות ב"מעריב", ופחות או יותר שכח מהעניין. "הוא נסע אז לארה"ב לעבוד עם ארנון מילצ'ן ולא דיבר עם ארז, אז אני החלטתי מרון. מספר בעצמי", ארז עם לדבר ללכת וכשעניתי איפה שירתי בצבא, אותי "הוא שאל

'בגולני', הוא אמר 'התקבלת'".ופלילים חדשות ככתב לעבוד התחיל הוא במוספי גם לכתוב עבר מאוד ומהר בעיתון הוא מיד", העיתונות בקסם "נשביתי העיתון. נזכר, "הייתי מטורף. 'מעריב' היה אז בשחור–לבן

צילום: אריק סולטן

גידי, " של אח מדבר שלום, גידי מת". את ההודעה הזאת השאיר העיתונאי גידי מרון לפני כמה שבועות במחלקת כוח האדם של "ידיעות אחרונות", לאחר שנואש פיצויי ובין בינו שעמד הבירוקרטיה מסבך הפרישה שלו. "חשבתי שיבינו את הבדיחה ויזרזו כשהוא מתנצל בחיוך אומר הוא התהליך", את טופח על מצחו, ומנסה להסביר מה עבר לו בראש.הובנה. ממש לא שתהיתם, למקרה הבדיחה, בכוח האדם מיהרו לעדכן את עורך העיתון, רון ירון, והעובדה שרעייתו של מרון לא הייתה זמינה ש"גידי שהידיעה לכך הובילה שעות, באותן שותפו במערכת. להתגלגל החלה מת" כנראה הוותיק של מרון לכתיבה, עודד שלום, קיבל את הברון, אביב לשבת", "המוסף מעורך הבשורה במהלך עבודה על כתבה בשומרון. הוא עצר את אוזל הדם כיצד והרגיש ראשו, את הרכב, תפס לו מהפנים. במקביל, הוא צרח על הברון בטלפון: "מה זה כנראה מת?! מה זה כנראה?". גם במערכת מי כבר היו בהמשך, למרון דווח כך עצמה,

שהספיקו להזיל דמעה.לבסוף, החליט שלום להתקשר דווקא למספר הטלפון של מרון, שמצדו נשמע נינוח והתעניין במה הוא יכול לעזור. את הימים הבאים, העביר

מרון בשורה של שיחות והודעות התנצלות.אמרתי סתם שלא עד שקלטתי זמן לי "לקח יום נפגשים כשאנחנו משחזר הוא מת'", 'גידי לאחר האירוע. "פתאום הבנתי שבתת–מודע יש לי עכשיו איזשהו סוג של ריק, איזשהו חידלון. אני היא עדיין עיתונאי במהותי. העיתונות בשבילי הוויית החיים. מעולם לא רציתי להתקדם בשום מדרג היררכי במערכת, אף פעם לא ראיתי את השהות שלי בעיתונות כסוג של אפיזודה חולפת, רציתי לכתוב. יש לי צורך נפשי, תמיד היה לי,

־לברוח מעצמי ולהתעסק בצרות של אחרים. ובבחיים עוסקים בעצם, שעושים מה זה עיתונות

של אחרים".אחרים, של בחיים לעסוק מעדיף אולי מרון אבל מתברר שאין לו בעיה לדבר גם על חייו הוא. במפגש בינינו המחיצות הוסרו באחת, ותוך פחות מדקה כבר לא היינו מראיין ומרואיין, אלא שני קולגות במשימה משותפת. מתוקף כך, הוא מיהר להציע שנעבור לבית קפה אחר, הומה פחות, כדי

שההקלטה תעלה יפה.דיבורו שקט, כאילו נועד להכריח את המאזין עיניו מידית. אינטימיות ולייצר לעברו לרכון עוקבות כל הזמן אחר עיניי, לוודא שלא איבדתי את הסבלנות. הוא גם ממהר להתנצל על נטייתו לקפוץ מנושא לנושא באופן אסוציאטיבי ומפציר בי להעיר לו בכל פעם שזה קורה, אבל מהר מאוד

־מתברר שאין טעם להיאבק בכך. השאלות הכרונולוגיות והסדורות נזנחות בצד, ומרון מדלג על פני 30 שנות הקריירה שלו, אחורה וקדימה שוב אופיינית לא בפתיחות השולחן על מניח ושוב,

־למקצוע את כישלונותיו המפוארים, הישגיו המ־פוארים לא פחות, את חשבון הנפש שלו ואת תכ

הקריירה סיפור את מגולל הוא לעתיד. ניותיו היו כמעט שלו מהימים שבהם שלושה עיתונים

התק להתפוצצות ועד התקשורת, הזירה ־כל לעתים נדמה שבה הנוכחי, העידן של שורתית

שהמקצוע שבו בחר עומד פשוט להיעלם.האם הסיפור שנפרוס כאן הוא סיפורו הפרטי של מרון או סיפורו של דור שלם? האם הוא עוזב את המקצוע מריר וכואב, או שהוא נלהב לקראת הוא והאם עומד? הוא שבפתחה החדשה הדרך מותיר שהוא לעיתונות שחורות וצופה פסימי העובדה את בהשלמה מקבל או שהוא מאחוריו,

פתאום הבנתי שבתת־מודע יש לי עכשיו איזשהו סוג של

ריק, איזשהו חידלון. אני עדיין עיתונאי במהותי. העיתונות

בשבילי זאת הוויית חיים. מעולם לא רציתי להתקדם

בשום מדרג היררכי במערכת, אף פעם לא ראיתי את השהות

שלי בעיתונות כסוג של אפיזודה חולפת, רציתי לכתוב.

יש לי צורך נפשי לברוח מעצמי, ולהתעסק בצרות

של אחרים. ובעיתונות זה מה שאתה עושה"

PB | 12

צילומים: כפיר זיו, בן יוסטר

ועבדתי עם עמנואל רוזן, בן כספית, אורי גנוסר, אלי קמיר. היינו באמת חבורת לוחמים, וארז היה גדול סקופ מביא שהיה מי כל אותנו. ממריץ זוכר ואני שקל, ו–50 הערכה מכתב מקבל היה שהייתה תחרות ביני לבין כספית ורוזן מי מקבל

יותר מכתבים".ומה לגבי התחרות בין העיתונים עצמם?

"בתחום הפלילים הייתה תחרות פרועה ביני לבין בוקי נאה )'חדשות'( ויורם ירקוני )'ידיעות אחרונות'(. הייתי מוכן לעשות הכול כדי לנצח. כל אחד שאיבד ידיעה זה היה יום אבל בשבילו.

ואינט ערוצים, של כזה ריבוי כשיש ־היום, זה, את להבין קשה חברתיות, ורשתות רנט ו'חדשות'. 'ידיעות' 'מעריב', היו בזמנו אבל זהו. היינו כמו כלבים שוטים שכל הזמן מזינים

אותם."הבית שלי היה העיתון. הייתי יוצא משם כל רואה היה ארז אם תבין, בלילה. בשתיים יום סיפור הבאתי לא שיומיים אחרי בעיתון אותי לעמוד הראשון, הוא היה אומר לי 'תזכיר לי מי אתה' והייתי נטרף. הייתי מתאבד בשביל להביא

סיפור".ב–1993 קיבל מרון הצעה לכתוב עבור הוצאת "האופנובנק" של סיפורו את אחרונות ידיעות

כמה ימים אחרי הפרסום של 'השרוף' התחילו לצוץ כל

מיני ידיעות באינטרנט שזה בעצם צינוביץ', ואז רינת,

אשתי, ביררה ואמרו לה שהוא עומד להופיע אצל יאיר לפיד.

התקשרתי אל לפיד הביתה וליהיא, אשתו, התחילה לצחוק.

היא העבירה את הטלפון ליאיר שאמר לי: 'היי, טמבל'. הייתי נבוך מול העיתון, אבל בפנים, בנשמה, שמרתי על פאסון. כמובן שהתקשרתי

לדורון גלעזר, שהיה אז עורך '7 ימים', והצעתי להתפטר. אחר כך הלכתי למשה ורדי, העורך הראשי, והוא אמר 'זה לא היה

צריך לקרות אבל זה קורה"

)"בדיעבד זה היה סוג של שיקום לרוני ליבוביץ', וכשב כזה"(, בפרויקט הייתי משתתף לא ־היום

מקביל הועדף קמיר על פניו ככתב צבאי, החליט המתחרה. לעיתון ולעבור הקווים את לחצות

במ אחרי רדף הוא עוזב, שאני שמע ־"כשארז מקום שבכל אדאג 'אני לי ואמר סדרונות כדי בראש, ולא בברכיים בך יירו אליו שתגיע שבגדתי הרגיש "הוא מרון. מספר שתסבול'", לנו היו אבל בי. בגד שהוא הרגשתי ואני בו, יחסי אב–בן. ארז הוא מורי ורבי בעיתונות, והיום

היחסים בינינו מצוינים".

"הסיפור החשוב של חיי"של הקריירה הגיעה אחרונות" ב"ידיעות הוא 1999 באוגוסט לשפל. וגם לשיא מרון והיה בטורקיה, האדמה רעידת נשלח לסקר את פרנקו, איריס של סיפורה על שעלה הראשון ובתה באסון, מותם את מצאו משפחתה שבני בדרמה בחיים, לבסוף חולצה שירן, התשע, בת בשם לעיירה "הגעתי המדינה. את שריתקה השמועות שלפי אמרו שבמערכת צ'ינרג'יק, יש בה ניצולים ישראלים. השוטרים שם לא היו מוכנים לדבר איתי עד ששלפתי מאה דולר, ואז הם נתנו לי את רשימת הניצולים, שכמובן הייתה

כתובה בטורקית".נאלץ הוא הרשימה את לו יקריאו שגם כדי השם את וכששמע נוספת, פעם להם לשלם

"אירוס" החליט שמצא ניצולה ישראלית."ירדתי לחוף, והלכתי לאורך הטיילת כשאני אכן שעה חצי כעבור איריס'. 'איריס, צועק לו סיפרה פרנקו בעברית". תשובה שמעתי נותרה אך עצמה, בכוחות להיחלץ שהצליחה מנותקת מהעולם בלי לדעת מה עלה בגורל שאר בני משפחתה. שוב, בדרך לא דרך, הצליח מרון ליצור קשר עם ישראל, לעכב את הורדת העיתון לדפוס כך שהכותרת הראשית תספר את סיפורה של פרנקו, ומה שחשוב יותר - הוא הביא למקום את משלחת החילוץ הישראלית, שחילצה לבסוף

את הבת שירן.אמתית, חיים בהצלת מדובר היה "מבחינתי ולכן זה הסיפור החשוב של חיי", הוא אומר. באותו שבוע כתב על כך אביב לביא במדור התקשורת פניות ש"קיבל מרון, את ושיבח "הארץ", של "הוא לכולן". סירב אך סיפורו את לספר רבות בדיעבד שהופך בטקסט לביא אז כתב סבור", לאירוני, "שעיתונאים צריכים להביא את המידע ולהישאר מאחורי הקלעים, לא להציב את עצמם במרכז הבמה ולהפוך לגיבורי הסיפור". מרון לא יכול לדעת אז שבתוך פחות משנה יהפוך לגיבור של סיפור שיציב אותו במרכז הבמה וילווה אותו

בשארית הקריירה העיתונאית שלו.הסיפור את סיפרתי פעמים כמה יודע "אתה הזה?", הוא צוחק כשאנחנו מגיעים למה שמוכר בשם "פרשת השרוף". בשנת 2000 מרון ומערכת את כשהקדישו בפח, נפלו אחרונות" "ידיעות כתבת השער של "7 ימים" לסיפורו המרגש של ושר גופו חלקי בכל שנכווה מרמלה נכה זמר בעודו יושב על כיסא גלגלים שאליו הוא מרותק. זמן קצר לאחר מכן התגלה כי הזמר האלמוני הוא

לא אחר מאשר חיים צינוביץ'. מתי הבנת שנפלת?

כל לצוץ התחילו הפרסום אחרי ימים "כמה צינוביץ', בעצם שזה באינטרנט ידיעות מיני עומד שהוא לה ואמרו ביררה אשתי, רינת, ואז אל לפיד. התקשרתי יאיר בתכנית של להופיע ושמעה ענתה אשתו, וכשליהיא, הביתה לפיד

תמימות וחוסר מזל. "השרוף"

בגלל השכן. יאיר לפידלא עיתונות. חנוך דאום

PB | 14

מכשיר שלו, הסלולרי הטלפון זאת, ובכל פשוט בעיצוב צדפה שכנראה היה מיושן גם לפני תסריטאי ידי על אצלו נשתל כמו שנים, עשר לא מעודן במיוחד, שביקש להדגיש את העובדה שהוא עיתונאי מתקופה אחרת, שלא שייך לדור

הסמארטפון הנוכחי."היה לי נוקיה עוד יותר ישן, והוצאתי מכתב מהעיתון שהוא נשאר אצלי כל פעם שיש שדרוג, אבל לפני שבועיים הוא הלך סופית, ואיזה בן זונה מכר לי את זה ב–600 שקל. אחר כך הבנתי שהוא עבד עליי. זה ממש 'השרוף' פעם שנייה. אבל אני פה מקבלים לא יודע אתה המכשיר, את אוהב

מיילים וכל זה".היה לא מרון מדוע מסבירה הזאת האהבה מודע כלל להצעת הפרישה מרצון שהובאה בפני על שעוברים הקיצוצים במסגרת עיתון, עובדי פגשה פרמיירה, באיזו הייתה "רינת הקבוצה. 'תגידי, אותה והוא שואל קמינר, אמיר את שם גידי מתעניין בתכנית הפרישה הזאת שהציעו?' היא לא ידעה על מה הוא מדבר, וגם אני לא. אני לא מגיע למערכת, לא קורא מיילים, לא שמעתי

על זה כלום. אז היא התקשרה לרון וביררה מולו ראשון וביום חמישי, ביום היה זה הפרטים. את

פרשתי מהעיתון".איך רון הגיב כשהודעת לו?

"הוא לא נלחם. הוא כתב לי 'אני הולך פה עם אותך', להשאיר הצלחתי שלא באדמה הראש אבל הוא לא ניסה להשאיר אותי. מצד אחד, הוא מאוד אוהב אותי ומאוד מעריך אותי. מצד שני, מספרים. לחתוך וצריך למעלה שם יושב הוא הפרינט בין בידול מספיק שאין בזה טועה הוא לדעתי, באהבה. זה את לו וכתבתי לאינטרנט, מגיל 45 ומטה אנשים כבר לא קוראים עיתונים, הילדים שלי לא קוראים עיתונים, אז איך תמשוך רואים החדשותיות הידיעות את הרי קוראים? עוד אותן יקרא מישהו בוואלה, ,ynet–ב עכשיו שלי, המדור על הוויתור אז בעיתון? מחר פעם לאן המשל זה גידי, של המדור שזה בגלל לא מועדות פניך. כי מה, אז תשים במקום עוד ידיעה

בעיתון?".מתכוון הוא שלו המדור על מדבר כשמרון המשפט מבית שבועי דיווח פלילי", ל"תיק ב"סגנון של פעם", שהתפרסם מדי יום ג' בעיתון היומי, שאותו החל לכתוב לאחר הפרידה משלום. המדור, את רק עשיתי כבר האחרונות "בשנים בכתבות ומאסתי הלכתי אותו שעשיתי וככל הגדולות. זה לא עניין אותי ולאט–לאט הפסקתי"."בקריירה התאהב. הוא זאת, לעומת במדור, סקופים, הבאתי ראשיות, כותרות עשיתי שלי כמו מקצועי סיפוק הרגשתי לא מעולם אבל בסיפורים הקטנים והלא חשובים שהבאתי מבית המשפט. כתבתי על הסודנים והאריתראים שהיו עוצרים אותם על כלום, והם היו נשארים חודשים הבאתי ערבות. דמי לשלם יכלו לא כי במעצר לשבור שבאים פלסטינים שב"חים על סיפורים המדור את אחרי שפרסמתי ונתפסים. כאן רעב האחרון קיבלתי המון מיילים מאנשים שכתבו לי כמה הם מצטערים על הפסקת המדור וכמה הוא

יחסר להם".

את העבירה היא לצחוק. התחילה היא אני שזה הטלפון ליאיר שאמר לי: 'היי, טמבל'".

בריאיון שנתן בעבר סיפר מרון שבאותו רגע הוא הרגיש שנפלו עליו השמים, אבל כעת הוא "הייתי שונה. בצורה תחושותיו את זוכר דווקא בנשמה, שמרתי בפנים, אבל העיתון, מול נבוך על פאסון. הדהמתי את עצמי. כמובן שהתקשרתי לדורון גלעזר, שהיה אז עורך '7 ימים', והצעתי העורך ורדי, למשה הלכתי כך אחר להתפטר. הראשי, והוא אמר 'זה לא היה צריך לקרות, אבל

זה קורה'.להגנתי, להגיד דבר שום לי אין "עכשיו, והמעט שיש לי להגיד אלה רק טיעונים לעונש. התייחסתי לזה כאל כתבת צבע שהעיתון קיבל להיות שיכולה בדעתי העליתי ולא מיחצ"ן, הזה בנושא מאוד תמים הייתי פאלטה, איזו פה וגם חוסר המזל שיחק פה תפקיד. אבל אני חייב אייקון, נהיה השרוף של שהסיפור לך להגיד

העיתו בכל היו האלה השנים שבכל ־למרות שהתבררו ראשיות כותרות ב'ידיעות', גם נים,

כמוטעות לחלוטין, וזה עבר ככה".עודד עם פעולה לשתף החל מרון ב–2005 שלום, ובמשך כשש שנים פרסמו השניים כתבה עבודתם לשבת". ב"מוסף משותפת שבועית בסדרה בפרק משעשע בעבר תועדה המשותפת הם שבו אברהמי, עידית שיצרה "העיתונאים", על שמרנו בסדרה "עזוב, לריב. מפסיקים לא הרבה רבנו כלל בדרך המצלמה, בגלל דיסטנס יותר ממה שרואים שם", הוא אומר. "היינו על סף מכות כמה פעמים, אבל כמובן שמצד שני הייתה

בינינו כימיה מאוד גדולה"."שיתוף הפעולה בינינו היה משובח גם מבחינת שלום, אומר שהפקנו", העיתונאית העבודה באמצעות סיפורים "סיפרנו לכתיבה, הזוג בן הבאתי שאני כזה היה בינינו והחיבור אנשים, את הנטייה שלי לירידה לפרטים ולדגש על הצד לתחום שלו הנטייה את הביא וגידי העובדתי,

הספרות ואת הצד הסיפורי"."היינו כמו זוג נשוי", אומר מרון. "פעם הייתה אחד, יום הומואים. שאנחנו במערכת שמועה עשינו כתבה לחג, ומי שערך את המוסף מתקשר גידי', את רגע 'תעיר לו ואומר הביתה לעודד ועודד לא מבין מה הוא רוצה. אז העורך התעצבן עליו: 'אין לי זמן לשטויות עכשיו, אני סוגר עיתון, תעיר את גידי'. הוא חשב שאנחנו זוג שחי ביחד".

כארבע לפני הובילו בעיתון הקיצוצים גלי שסימן מה המשותפת, הכתיבה להפסקת שנים למעשה את סוף דרכו של מרון בעיתון. "אמרתי לרון שזאת טעות להפסיק את זה, אבל גם לו יש בוס על הראש. היה גם אנטגוניזם מאוד גדול של

־כתבים, שבשבילם אני ועודד היינו סוג של פריכתבה, לעשות בשבוע פעם שיוצאים מדונות

בזמן שהם קורעים את התחת".

"מאסתי בכתבות הגדולות"באבן ומתגורר אביב ברמת גדל ,58 מרון, מנהלת קליין, לרינת בשנית נשוי הוא יהודה. הכיר אותה ישראלי, בידור הוט וערוץ 8 ערוץ יחד מגדלים השניים "מעריב". במסדרונות שתי בנות, ולמרון יש בן ובת מאשתו הראשונה. לאחרונה הפכה אותו בתו הגדולה לסבא, עובדה מקפיד הוא לעכל. מתקשה קצת עדיין שהוא והתוצאות בשבוע, פעמים ארבע ק"מ 12 לרוץ ספורט, של פריק "אני לעין. ניכרות בהחלט שומר על תזונה. שמע, אני חיוני לכל דבר, אני

עוד צלול", הוא אומר וצוחק.

גידי מרוןעיתונאי

¡ אישי: בן 58, נשוי בשנית ואב לארבעה, תושב אבן יהודה

¡ מקצועי: את דרכו בעיתונות החל ככתב חדשות ופלילים

ב"מעריב"; כתב את סדרת הטלוויזיה "כתב פלילי", שהתבססה על חוויותיו

בתפקיד ושודרה בערוץ 1 ב־2005, ואת התסריט לסרט

הקולנוע "פלייאוף", בהשראת חייו של מאמן הכדורסל, חמיו,

רלף קליין

¡ השכלה: תואר בקרימינולוגיה ומדע המדינה

¡ עוד משהו: השתתף במבצע ליטני בלבנון ב־1978 ונפצע

ברגלו כשעלה על מוקש

העיתונות לא פותחת את המניפה, לא מגיעה

לפריפריה, אלא אם יש שם איזה רצח מזוויע או, נניח,

'צוק איתן'. בשגרה אין כמעט פריפריה. כתב השטח ייעלם, ומה שצריך להיות זה שילוב בין התובנות לדיווח מהשטח,

זאת העיתונות האמתית, והולכים ומתרחקים מזה. וזה

הכאב הגדול שלי"

17 | 16

לאזרח הקטן - מגעיל אותי".ואיפה נכנסת פה התקשורת?

"התקשורת בוגדת בתפקידה. התקשורת בסופו שיצאו קפיטליסטיים מגופים מורכבת דבר של

נגד המחאה החברתית, חנקו אותה".לפחות בהתחלה המחאה דווקא קיבלה

תמיכה רבה מהתקשורת. "תמכו כשזה עוד נראה כמו כמה ילדי פרחים מזיקים ולא גיטרות עם ברוטשילד שיושבים לאף אחד. אבל בנקודה מסוימת זה התהפך. כולם פה מופקרים, איש–איש לנפשו, הבעיה פה זה לא

האיום האיראני, הבעיה היא מה קורה איתנו". למה היית מצפה מהעיתונות?

"העיתונות לא פותחת את המניפה, לא מגיעה לפריפריה, אלא אם יש שם איזה רצח מזוויע או, פריפריה. כמעט אין בשגרה איתן'. 'צוק נניח, כתב השטח ייעלם, ומה שצריך להיות זה שילוב העיתונות זאת מהשטח. לדיווח התובנות בין הכאב וזה מזה. ומתרחקים והולכים האמתית, הגדול שלי. ואני יודע שאני נשמע כמו איזה זקן

והעי חשיפות, עדיין שיש ונכון ונרגן, ־טרחן הדמוקר של השמירה כלב עדיין היא ־תונות

טיה. אני מאוד אוהב את חנוך דאום. הוא מצחיק לא זאת אבל קוראים, מושך שהוא בטוח ואני עיתונות. אז יכול להיות שאני באמת אולד פאשן

־ולא הצלחתי לגעת ברוח הזמן ואני נמשך לנוסטלגיה, או שאני מתרפק על איזה עבר שלא קיים,

אבל אני לא חושב ככה".הקולנוע. לעולם כעת מופנות מרון פניו של שני יצאו הבאה שבשנה הם הסיכויים "רוב סרטים שעשיתי יחד עם עמנואל נקש. סרט אחד יופק בהשראת יהודה גיל )איש המוסד שהעביר סורית כוננות על מלבו שבדה התראה ב–1996 והסרט השני מספר על חמישה י"כ( למלחמה - לקיבוץ מתחת במנהרה שנמצאים חמאס אנשי שאני סרטים של לעולם הולך אני אז בדרום. חושב שאפרח בו, ואמשיך לספר שם סיפורים של

אחרים".יורד על בית הקפה הקטן ברמת אביב. הערב מרון כבר גמר מזמן את הבירה שהזמין לעצמו. של להופעה אותו לאסוף רינת תגיע מעט עוד להקת סוויד, ואנחנו ניפרד. אבל לפני זה שמורה שנה 30 ששרד הזה, הוותיק לעיתונאי - לו ועצוב, שמח כשהוא כעת אותו ועוזב במקצוע אבל ומצולק חבול וחרטה, גאווה בתחושות בהחלט עדיין על רגליו - הזכות למונולוג אחרון."אתה יודע מתי אדם שלם יותר? כשהוא מקבל את החסרונות של עצמו. ככל שהתבגרתי, יותר כמו נשמע שזה יודע אני עצמי. את קיבלתי

הייתי במשחק, כולי הייתי פעם אבל קלישאה, הייתי צעיר כשהייתי הפנים. על המסכה עם חייב המון הגנות, הביטחון שלי היה על הקרשים, יודע אני היום עצמי. את להוכיח צריך הייתי שאלו שטויות. בסופו של דבר, אגו הוא שטויות. ואני לא רוצה להטעות אותך, ברור שעדיין יש לי אגו, אבל אף פעם לא דרכתי על גוויות, הייתה לי הגינות בסיסית, לא תקעתי לאנשים סכין בגב. מאוד– אבל והדחקתי, שכחתי אולי מקווה. אני מאוד השתדלתי. עשיתי הרבה שטויות. הקריירה מאוד דרייב לי היה סוערת, מאוד הייתה שלי חזק, מטורף, לא ראיתי בעיניים. היום אני כאילו מישהו אחר. עברתי מהבחינה הזאת מהפך מאוד גדול. ממש. וזה דבר שאני שמח עליו. הבולטות שלי בעיתונות קטנה, וזה גם בסדר. באמת, אני

שמח בחלקי".אז אפשר להגיד שאתה מגיע לקו הסיום בלי

כעס ומרירות?רוצה הייתי בתוכי בינינו, מרירות. גם "יש שיבוא אליי רון ירון ויגיד 'בבקשה, אל תפרוש'. מה, אתה חושב שלא? אז להגיד שאין מרירות? שאומרים האנשים את שונא אני מרירות. יש אתה אה, זין. - מרירות' לי אין שלם, 'אני יודע על מה יש לי מרירות? אני רץ, עושה את ה–12 ק"מ שלי, וחבר'ה צעירים מגיעים מאחור וחולפים על פניי. אני בא הביתה לרינת ואומר

לה, 'זה משגע אותי'". ¡

"התקשורת בוגדת בתפקידה"הנקודה היחידה שבה מרון הופך למעט מסויג ובולם את שטף גילוי הלב שמאפיין אותו מגיעה כשאני שואל אותו על ההתנהלות של "ידיעות" בשנים האחרונות והמאבק שלו ב"ישראל היום".

'ידיעות' את להשוות אי אפשר "באמת–באמת כי לטעמי בפרמטרים מקצועיים, היום' ו'ישראל של העתק זה עיתון, לא הוא היום' 'ישראל יצא קצת באמת "'ידיעות' אומר. הוא פראבדה", מגדרו )מול התחרות - י"כ(. לדעתי, העיתון היה להגיב ולא שלו בדרך להתנהל להמשיך צריך לא הוא כאילו ממנו להתעלם היום'. ל'ישראל קיים. יש היום ל'ידיעות' אתר מנצח, ספינת הדגל

שלו זה ynet, ול'ישראל היום' אין תשובה לזה". אבל גם ב־ynet השתגעו בבחירות עם

כותרות נון־סטופ על כמה שרע כאן ונגד ביבי.אבל שגיאה. היו יום כל האלה "הכותרות ואני 'ידיעות', של מהבאר שנים שתיתי אני עכשיו. הזאת לבאר לירוק שילכו מאלה לא 'ידיעות' הוא מקום עבודה טוב. היחס בסך הכל באיזו נתקלתי לא רעה, לא המשכורת מעולה, צנזורה או בכתבה שפסלו לי, אולי כי לא נגעתי

בדברים הרלבנטיים".וכשאתה מסתכל היום על המצב במדינה,

מה אתה רואה?הילדים אם שחורות. רואה אני סקפטי. "אני שלי יחליטו לרדת מהארץ אני אשמח בשבילם, ואילו הייתי צעיר יותר, הייתי יורד בעצמי. כל

ההתנ ההדדית, הערבות חוסר פה, שקורה ־מה הממסד של הבוז מהמדינה, השלטון של תקות

באמת־באמת אי אפשר להשוות את 'ידיעות' ו'ישראל היום' בפרמטרים מקצועיים, כי לטעמי 'ישראל היום'

הוא לא עיתון, זה העתק של פראבדה. 'ידיעות' באמת קצת יצא מגדרו.

לדעתי, העיתון היה צריך להמשיך להתנהל בדרך שלו ולא להגיב

ל'ישראל היום'. להתעלם ממנו כאילו הוא לא קיים. יש היום ל'ידיעות' אתר

,ynet מנצח, ספינת הדגל שלו זהול'ישראל היום' אין תשובה לזה"

אף פעם לא דרכתי על גוויות, הייתה לי הגינות בסיסית, לא

תקעתי לאנשים סכין בגב. אני מקווה. אולי שכחתי והדחקתי, אבל

מאוד־מאוד השתדלתי. עשיתי הרבה שטויות. הקריירה שלי הייתה מאוד

סוערת, היה לי דרייב מאוד חזק, מטורף, לא ראיתי בעיניים. היום אני כאילו מישהו אחר. עברתי מהבחינה הזאת מהפך מאוד גדול. ממש. וזה

דבר שאני שמח עליו. הבולטות שלי בעיתונות קטנה וזה גם בסדר"

הצלת חיים אמתית. שירן פרנקו

"כמו זוג נשוי". עם עודד שלום

צילומים: משה שי, מתוך ערוץ 1