אוניברסיטת תל אביב

הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ

בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי

מבחן בית

ביקורתיות לתאוריות "מבוא קורס במסגרת הוגש זה מבחן

באדריכלות"

מרצה: ד"ר ערן נוימן

, שנה ג303643779מגיש: גסטון גיליצ'נסקי, ת.ז.

1

2010מרץ

תוכן עניינים

SLOW HOUSE (1991)-כמכשיר שליטה פנאופטי

דילר האדריכלים של הרעיוני המודל על דיון

3וסקופידיו............................................

דיון באספקטים פנומנולוגים על

( זומתור פיטר של בואלס המרחצאות פרוייקט

1991...............................................)5

מ דלז ג'יל של מאמרו על חברות2004דיון על פוסט-סקריפט –

7הבקרה.....................

תמונות...................................................................................................

............10

2

SLOW HOUSEשל הרעיוני המודל על דיון פנאופטי- שליטה כמכשיר

האדריכלים דילר וסקופידיו

מסתמן קרע בין אלה שרואים את המציאות לבין אלה המעדיפים20במאה ה

מהמציאות בלהימלט מסויימת נוחות ישנה הרוב. להלן ממנה, להתעלם

כשהאשלייה מציעה לך אלטרנטיבות טובות יותר ולא פחות אמיתיות. ישנו מיעוט

שינסה להראות את המציאות ולערער את מעמד האשלייה.

דילר וסקופידיו הם זוג אדריכלים הרפתקנים בעולם החומר והעיצוב. מראשית דרכם

חזותית אמנות טכנולוגית עם בשילוב אדריכלות בעזרת ליצור בחרו המקצועית

שתפרוץ את גבולות האדריכלות הפורמלית המזוהה עם בניינים. התוצאה העיצובית

יצירתם מלווה בתחושה תמיד חדשנית, הומוריסטית, מפתיעה ומעוררת השתאות.

ולעורר שאלות עליהן. המבנה של מחויבות ליצור מודעות למוסכמות החברתיות

האדריכלי, לדידם, אינו רק מקום הסוגר ומסוכך על האדם. בניין אינו רק בניין אלא

מגורמים מושפעת היום וסביבה בה, להתנהג כיצד המכתיבה שלמה סביבה

טכנולוגיים חדשים המשפיעים על התרבות. דילר וסקופידיו מערערים על החברה

המסחרית דרך ארכיטקטורה שמשלבת טכנולוגיה אופטית כאשלייה של מציאות

שהצופה רוצה לראות.

שליטתם של סקופידיו ודילר על האופטיקה באה לידי ביטוי בולט בפרוייקט הבית

האיטי בלונג איילנד. סקופידיו ודילר מצליחים לייצר שליטה פאנאופטית על המבקר

כמו חשובות פילוסופיות שאלות מעלים כך ובעזרת מולבבית, האמת שאלת

המדומה, או העולם הפיזי מול עולם התפאורה. המצלמה אינה עושה הבדל בינהם

החברה של היום–אמיתי או מבויים, כולם נראים בעינינו כחלק מאותו הסיפור.

נסחפת בתרבות המסחרית שמרחיקה אותנו מערכים שנראו חשובים כל כך.

3

( בלונג איילנד תוכנן למען אוצר אומנות יפני כבית נופשSlow Houseהבית האיטי )

. הבית אמנם נשאר בשלב התכנון בשל קשיים פיננסיים של הלקוח, אבל1991ב

1תמונה בניו יורק.  פירות עבודתם מוצגים דרך קבע במוזיאון לאמנות מודרנית

זהו מבנההמודל מורכב ממכונית שמסמלת את הגעת המבקר עד פתח הבית.

ירח שמתרחב ככל שמתרחקים מהכניסה לתוך שצורתו הגיאומטרית דומה לחצי

משטחי זכוכית9הבית. צורת חצי הירח מייצרת נתיב אורכי שמחולק במודל בעזרת

היוצרים חתכים פרספקטיבים משלבי ההתקדמות במבנה. בסוף הדרך, חלון גדול

נוף את טלוויזיה המסתירה ובמרכזו תמונה"( )ה"חלון הים אל הפונה ממוסגר

2תמונה האוקיינוס אך מקרינה אותו.

כווסת בין שלשה אלמנטים אופטיים לבריחה מ- ול-תרבות: ניתן להסתכל על הבית

חלל הרכב לבריחה בין העיר לכפר, מסך טלוויזיה לבריחה מבודדת אל חלל המדיה

)חלל לא סוציאלי לעבר אלקטרוניקה מרותכת( וה"חלון תמונה" בו נראה נוף פרטי

שניתן לתמחרו בכסף. שלשת אלה הם אלמנטים המשדרים שלשה תשוקות של

המיסגור חופש. שמבטא האולטימטיבי והנוף הטלוויזיה הרכב, – הנוכחי העידן

האופטי של הנוף הופך אותו לרכושו הפרטי של המטייל ובכך, מאחד אלמנט טבעי

אלמנט של קטגוריה לאותה ורכב טלוויזיה כמו אלמנטים עם נוף כמו וחופשי

.20ממוסחר שיוצרים את החופשה של המאה ה

הצגת הרעיון במודל נעשית על ידי הצבת תשעה זכוכיות החותכות את הבית באופן

אקראי ומתארות מבטים שונים של המבקר. מבט הצופה נמצא בתנועה עוקבת

ויכול עקבי, בהכרח לא המבט הנצפה. אצל וההתנהגות הפעילות שינויי אחר

להתקיים במרחבי זמן שונים ובמבטים אינטגרלים. כל מבט הוא פריים שונה של

ה"חלון תמונה" ובעצם ההתקדמות דרך המבטים, המבקר עושה האטה לתהליך

שאר כל לזכוכיות, מעבר המוחלטת. לעצירה עד העיר, אל מהכפר התנועה

הדברים – חומרים, שכבות, תוכנית, מתארים את הבמה עליה המבקר מהלך.

המבט מה"חלון תמונה" מוסתר על ידי דיונת חול טבעית שלא ניתנת להזזה. לשם

כך האדריכלים ממקמים את הטלוויזיה במרכז החלון הממוסגר ומציעים מבט חדש

לאותו נוף. ע"י הקרנת אימג'ים של הנוף בעזרת מצלמה הממוקמת על הגג, המוצר

המסחרי הופך לאופק החדש. הקומפוזיציה של שניי מבטים מייצגים המחוברים יחד

באופן כזה, יוצרת אי נוחות אופטית, מה שמחייב מצב עגום שבמקום להסתכל על

הנוף שמחוץ למסגרת אנו מסתכלים על משטח הזכוכית של החלון ולא על מה שיש

מחוצה לו – הנוף עצמו. התפקיד הקונצפטואלי של החלון כמציע מבט פשוט אל

הטבעי והאמיתי מתערער כמו כן מתערערת גם הבעלות האופטית. הטלוויזיה יכולה

4

אותנו יכולה להטעות גם היא שני יותר אך מצד טובה לנו אלטרנטיבה להציע

ולהראות לנו מחזה שהוא לא בהוה אלא בעבר – ביום אחר או בעונה אחרת, במזג

אויר אחר או אפילו במקום אחר. מכאן שהטלוויזיה הופכת את החלון למבט אך לא

בהכרח אל ההוה – זה יכול להיות גם מבט בזמן, אמיתי או מזוייף. הרבה קצוות

המסגרת מתנפצת ובכך והישיר, המתווך והסמלי, האמיתי זו, בנקודה נפגשים

הפשוטה שהארכיטקטורה המודרנית מנסה ליצור.

דרך הנראית בין הפנורמה באינטראקציה הוא האיטי הבית הרעיון המרכזי של

ה"חלון תמונה" ותנועת האנשים דרך הבית לעבר הנוף האולטימטיבי של האוקיינוס.

האינטראקציה מודגשת בקומפוזיציה שממקמת את הבית כ חוצץ בין הכניסה לחלון

המציג את הנוף, כשכל הדרמה המתרחשת בתוך הבית מעלה שאלות על תנועה, אי

שאלות אלה עולות בעקבות.תנועה, אופק, נקודת היעלמות, מישור תמונה ועוד

הצורה הגיאומטרית של הבית שיכולה להיתפס כסוג של הצהרה על התפתחות

תנועת הולך רגל בעידן של גירויים אופטים רבים. המבטים בבית האיטי הם לא מבט

ישר קונציסטנטי, אלא מבט המשתנה בעקבות צורת הבית. בכל מהלך ישנה אמירה

של ההבדל בין הפריים בחלון לפריים בטלוויזיה, שכן אם ניתן לתפוס פריים בחלון,

ולהסגיר אותו במסגרת, אזי מה ההבדל בין החלון לטלוויזיה? ומה ההבדל בין האמת

בין התנועה הניגודיות הבית, ומכאן שם להיות, יכולה נוספת לאשלייה? אמירה

ונהיה עצל לגמריי אל מול הפריים המהירה של אדם הנוסע באוטו, מגיע לבית

הממוסחר.

הטכנולוגיה בימינו מצליחה לסחוף את הרוב בקסמיה, קשה שלא להיסחף אחר

משהו שנראה טוב מהמציאות כשהוא מוצע לנו בצורה כל כך אמיתית. לעתים רבות

הזרם יסחוף אפילו את אלה המודעים ליכולות הטכנולוגיה לצייר מציאות טובה יותר

אך לא אמיתית. האמירה שיכולה להיחשב לשלטת בימינו היא "מה שאתה רואה זה

מה שקיים" ולא משנה כמה בנאלי זה יהיה. סקפטיות זו עוזרת, ברמה מסוימת,

לרצונות ארטיסטים כמו של סקופידיו ודילר, להתגרות בהצלחה ולערער בסמכות

נרצה עולם לא אמיתי שאנחנו אותו והקלה של מול החוויה העקיפה ה"קיום"

לברוח אליו.

פיטר של בואלס המרחצאות פרוייקט על פנומנולוגים באספקטים דיון

( 1991 זומתור )

בבואי לערוך דיון על פרוייקט המרחצאות של פיטר זומתור בואלס שבשוויץ, אני לא

יכול להתעלם מהאימפקט שהאתר כולו יוצר על המבקר בכל רגע נתון. אימפקט

5

זה קשור קשר הדוק לדיסציפלינה שזומתור מאמין בה והיא נראית ברוב הפרוייקטים

שלו, אך בפרוייקט זה באופן יחודי, שכן הוא מנהל דיון מתמשך עם אותם רגשות,

זכרונות ותובנות שהפנומנולוגיה מדברת עליהם.

הפנומנולוגיה כדיסציפלינה, באה לתאר תהליך בו אובייקט מגיע לתודעתינו הישירה

לעזור מצליח זומתור קונקרטיות. ותיאוריות קדומות מדעות מתנערים כשאנו

יותר עם ידי חיבור נכון לתהליך זה להתרחש בצורה הטבעית והנכונה ביותר על

מאיליו. המובן דבר לא היא שההוויה וההבנה והטבע( האדמה )עם המקום

אינדיווידואלי, באופן מבקר לכל שתפנה כזאת תהיה פנומנולוגית אדריכלות

לפנימיותו, כך שהחוויה שלו תיתפס כל פעם באופן אחר ובצורה אחרת אצל כל

אחד, אפילו כשמדובר באותו מבנה.

המבקר באתר יבחין ראשית בטבע, בהרים הירוקים הסובבים את המישור שנגמר

במן קו שבר ישר ולא מובן. קו השבר ופסים שכאילו מצויירים על המישור הירוק במן

רשת, הם סימנים למבנה הסמוי שמתחת. זומתור קובר את המבנה בטופוגרפיה אך

לצמוח צריכה שהאדריכלות טוען פרמפטון, קנת האדריכל בסביבה. פוגע לא

ימשיך זומתור מסווה את הפרוייקט כך שהירוק בנוף ולא להתנכר לו. מהמקום

נותן חשיבות רבה לקשר שבין אנשים לסביבה, ברצף הויזואלי עד ההרים, הוא

תחושת הטבע הוא מאפשר את הבנויים. לאלמנטים שיש ולמשמעות לתחושות

3תמונה והמקום מבלי להרגיש את התערבות המבנה.

הכניסה למבנה היא דרך המלון הצמוד, ועל מנת להיכנס אליו יש צורך לעבור דרך

מנהרה צרה החפורה בתוך הטופוגרפיה. למנהרה קירות אבן ושום חשיפה לחוץ

פרט לכניסה עצמה, התאורה בה היא מלאכותית. המנהרה מובילה לחמישה חדרי

מלתחות. גם חדרים אילו מאבן ואינם מוארים כלל על ידי אור טבעי. בקצהו הנגדי

של כל חדר ישנה יציאה המובילה למרפסת המשקיפה על הבריכה בחלל המרכזי.

עדיין אין מבט החוצה, אך בנקודה זו כבר מתחילים להרגיש אור טבעי דרך סדקים

בתקרה, את אדי המים החמים ואת האור שבקצה המנהרה. המעברים המצטלבים

יוצרים חללים יחודיים ואלה נראים מוקפים בבלוקי אבנים מונוליטים וחסרי חלונות.

האור יוביל אותנו בסופו של דבר למרפסת פתוחה החשופה לשמש ולנוף.

זומתור יודע לעשות שימוש מושכל בחומר ובקומפוזיציה על מנת ליצור את הרגשות

נועדו לחווית המגע של המבקר עם המים הנדרשים. הוא מסביר שהמרחצאות

בטמפרטורות שונות והימאצותו בין מרווחים שונים של אבן הניתנת למגע. הוא מבין

את הכח הגדול שיש למישוש בארכיטקטורה. החיים הפוסטמודרנים מערבבים הכל

בכל, ובעיקר בין הוירטואלי לריאלי. מבנה הוא מה שאנו רואים ומה שאנו ממששים.

6

אך מה שאנו רואים יכול לרמות אותנו. מבנה יכול להראות לנו את מה שהוא לא,

אך הוא לא יכול לרמות אותנו במגע. המגע שלנו תמיד יספר לנו את סיפור מהותו

האמיתית של המבנה, דרך הרצפה, הקירות, הידיות, קשיות ורכות לחלופין, חום

וקור, כל אלה יוצרים אטמוספירה שפותחת את חושיו של המבקר ומורידה מערך

התרבות הויזואלית לטובת התרבות הטקטונית. ניתן להגיד שבפרוייקט זה, זומתור

מבליט את חוש המישוש בעזרת שניי אלמנטים – אלמנט החומר ואלמנט התנועה

בחלל והדרכתה.

זומתור מקדיש לחומר חשיבות רבה, בדומה ללואי קאן, הוא שואל את החומר מהו

רוצה להיות. בניגוד לפוסטמודרנה שעושה מימזיס על מנת להגיד את שלה, זומטור

לוקח אבן מקומית כחומר ראשי, ומטמיע אותו בקונטקסט של המקום. כך, הוא

חושף רבדים המספרים על חכמת המקום במבנה שבנוי כתזכורת של משהו שהיה

פעם – הוא עושה פואטיקה. זומתור מסדר את האבנים בשורות ויוצר סידור הומוגני

של חומר זהה, דבר שיוצר תחושה שהקיר הוא חתיכת סלע מונוליטית. מבט שכזה

מונוליטי נראה כמבנה כולו, ולהגיד שהמבנה לנו אפשרות להתרחק קצת נותן

שחצבו בו חללים. בתכנית המבנה ניתן לראות את הטיפול בבלוקים סטרוקטורלים

ובקומפוזיציה שלהם בתוך החלל. אותם בלוקים שיראו למבקר באתר כמונוליטים,

. זומתור משתמש5 תמונה יראו בתוכנית כבלוקים חלולים שניתן להיכנס אליהם4תמונה

בניגוד הזה ליצירת דרמה, כשהמבקרים מתקרבים לאותם בלוקים הם מופתעים

כך כל הניגודיים הבלוקים של הקומפוזיציה מחוסרים. בחללים שמדובר לגלות

עובר לתהליך שאותו ותורמת בתוך המבנה, לדינמיות גורמת לבריכות הרחצה,

המבקר. התהליך מתרחש דרך מערכת של מעברים חשוכים, בין חדרים שונים והוא

מרכך את הצופה כך שיהיה רגיש יותר לאטמוספירה של המקום הנוצרת על ידי

תהליך מקבל אותו הפנים. ומשחקי התאורה של חלל החומריות, הקומפוזיציה

חיזוק מהסדקים על התקרה שרומזים על שבילי הטיול שהמבקר עובר. בנוסף הם

הסדקים כולה. התוכנית של הקומפוזיציה על ורומזים לאטמוספירה תורמים

מסודרים בהתאמה לבלוקים תחתם, ומציעים דרך אלטרנטיבית לקרוא את המבנה.

נמשכים במקביל לקירות, רושם ראשוני, לעתים הם יצירת לסדקים תפקיד של

מעלות ויוצרים הלומת אור על הקיר ולעתים הם נפגשים90לעתים פוגעים בקיר ב

עם סדק אחר. כך שאותם קווי סדקים על התקרה מושכים את תשומת לב המבקר

ומנערים אותו מריכוזו ביצירת מקום דינאמי מאד. הסדקים משמשים חלק מתהליך

למואר ביותר החשוך בין בתווך בהיותם הטבעית לתאורה ההדרגתית החשיפה

ביותר.

7

ידי התודעה שלנו, מציאות ומעוצבת על נוצרת הפנומנולוגיה סבורה שהמציאות

לפני משהו יש האנטרופוצנטרית, התפיסה לפי שכן, קיום על מצביעה שכזו

המחשבה של האדם וזהו הקיום שלו. זומתור מצליח ליצור מציאות תודעתית ייחודית

פואטיקה בהכנסת אלא מעניק שהוא הפונקציות בעזרת לא מבקר, כל עבור

שחושפת רבדים קונטקסטואלים של מציאות בה מתקיים האובייקט.

המים את ברגליו, האבן את להרגיש היחף למבקר מאפשר המבנה תכנון

בטמפרטורות שונות, ואת האדים בעורו. חדרי הרחצה השונים חושפים את המבקר

לסוגים שונים של רגשות, דרך טמפרטורה, חומריות, אור, צל, צורה, קשיות, רכות,

( המקום רוח את לייצר מצליח זומתור עומדים. או זורמים geniousמים loci)

הייחודית לו.

"כשאנו מסתכלים על אובייקטים או בניינים שנראים בשלווה עם עצמם, התפיסה

שלנו נהית רגועה. אותם אובייקטים שמהם אנו מתרשמים לא נושאים איתם שום

הודעה בשבילנו, הם פשוט שם. ]...[ הם נוגעים אל מעבר לשלטים ולסמלים, הם

פתוחים, ריקים. כאילו יכולנו לראות משהו שאנו לא יכולים לפקס עליו את התודעה.

כאן בוואקום התפיסתי, זכרון אולי יצוץ, זכרון שכנראה בא אלינו ממעמקי הזמן".

פיטר זומתור

– פוסט-סקריפט על חברות הבקרה 2004 דיון על מאמרו של ג'יל דלז מ

.1949" משנת 1984"האח הגדול עינו פקוחה." נאמר בחזיונו של ג'ורג' אורוול "

היום אנו לא שמים לב להיותינו עמוק בתוך תחזיותיו, כשאנו חסרי פרטיות כמעט,

לחלוטין. האח הגדול, התאגיד, היקום, האינטרנט, משהו שולט עלינו. הכסף שלנו

יכולים כבר לא בידינו, אלא מנוטר במחשב רחוק שאין לנו שליטה עליו, אנחנו

להיות מצולמים מאות פעמים ביום מבלי שנבחין בכך, הטלפון הנייד שלנו יכול להיות

מאותר בכל רגע נתון, והידיעה על כל אלה לא מפריעה לנו – אנחנו פשוט לא

חושבים על זה, אנחנו אדישים לזה.

המאמר "פוסט-סקריפטום על חברות הבקרה" של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, דן

בנושא השליטה על החברה. הוא מדבר על תיאורו של הפילוסוף הצרפתי, מישל

וה 18פוקו, את החברות של המאות ה כ"חברות משמעת", שהתקיימו עד19

דלז והן התעסקו בארגון חללים גדולים להסגר האינדיווידואל. 20ראשית המאה ה

8

מתאר את המצב הנוכחי כמצב שבו חברות המשמעת חדלות מתהתקיים, הן חוות

משבר. את מקומן יתפסו "חברות הבקרה".

לחברות פוקו של מחברות המשמעת עובר שהעולם התהליך את להבין חשוב

הבקרה של דלז, על מנת שנוכל למקם את המציאות בה אנו חיים בתוך התהליך

הזה ולהבין לאן פנינו מועדות.

בימינו אדם חיי במספר מסגרות במקביל, הוא לומד אך גם עובד, לעתים הוא אף

עושה מילואים או מתנדב בצבא, במקביל הוא כנראה חייב כסף לבנק. זהו מצב

שונה מחברות המשמעת של פוקו. שלב הצבא היה אחרי שסיימת ללמוד, ושלב

העבודה אחרי שסיימת ללמוד ושסיימת צבא. היותך בהסגר הגבילה אותך להקדיש

עצמך אך ורק לאותו הסגר. בניגוד לחברות המשמעת שיוצרות תבניות עצמאיות

להסגר, אליהן אנשים באים להעביר זמן מוקצב מראש, והשיטה מתנהלת במעבר

ניתנים להפרדה, בלתי צירופים הן לשנייה, חברות הבקרה רציף מתבנית אחת

– האדם גיאומטרית בעלת שפה מספרית, לא רציפה היוצרים מערכת משתנים

נמצא בתבנית אחת שמשתנה כל הזמן.

אם מתקדמת. משמעת חברת כעל דלז של הבקרה חברת על להסתכל ניתן

השליטה על אנשים בחברות המשמעת התאפשרה תודות להנחתם בתוך ההסגרים

של פוקו כגון, משפחה, בית ספר, צבא, מפעל, בית חולים או בית סהר. היום אין

צורך בהסגרים כל כך מוגדרים כשהטכנולוגיה מאפשרת בקרה בכל רגע נתון אחר

כל אדם, בזמן שהאדם אינו מרגיש בכך.

הטכנולוגיה החדשה מוסווית בעזרת תחפושות של המצאות נפלאות שמקלות עלינו,

זו, היא הסיבה בגללה יותר". הסוואה ועושות את העולם ל"טוב מייעלות אותנו

פיקוח דרך טלוויזיה במעגלהטכנולוגיה היום מאפשרת מתאפשרת חברת הבקרה.

סגור, אנו מודעים אך לא חושבים על המעקב הנעשה אחרי הרכישות שלנו בכרטיסי

אשראי, הטלפון הסלולארי מהווה כלי מעקב למקום בו אנו נמצאים בכל רגע ואין

– בית שום בעיה לעקוב אחרי בני שיחנו. מודל ההסגר האולטימטיבי של פוקו

הסהר, מקבל תפנית בחברת הבקרה של דלז דרך צמידים אלקטרונים המאפשרים

מעקב בכל רגע נתון אחר האסירים, וכך ניתן לשים את האסירים במאסר בית ללא

חשש. בחברת הבקרה אנחנו מסתובבים בתוך רשת ומזוהים בתור קוד או מספר.

דוגמה טובה לכך היא האינטרנט, רשת ענקית מלאה באפשרויות. אותה הרשת

לצד בהיסטוריה, מאפשרת למשתמש בה להתקרב הגדולה הנחשבת להמצאה

השני של העולם בשניות מעטות, חושפת אותנו לכמות עצומה של מידע ומאפשרת

9

בעיקר שיתוף. אנו יכולים לשתף את הרשת במידע שבידינו ובתמורה לקבל מידע

ממנו. אך בעושינו זאת אנו נותנים את פרטינו לרשת ונכנסים למאגר ענק אשר

מקטלג אותנו בתור מספר נוסף או שם מספרי שרק מכונה מסוגלת להבין. באופן

כזה האינטרנט מודע למספר החשבון שלנו, לגישות שלנו אליו, לתזרימי המזומנים

שלנו, לאהבות שלנו, לסודות שלנו, לסטיות שלנו. האם באמת אנו כל כך טיפשים

לחשוב שמידע חסוי הוא עדיין חסוי בימינו ושאין יכולת לאף אחד לחדור לפרטיותינו

כשקיים האינטרנט? האינטרנט היא מפלצת שמתפתחת ושולטת על החברה שלנו –

האם מישהו יכול לדמיין עצמו היום ללא אינטרנט? מי ששולט באינטרנט שולט בכל

המידע הסובב בעולם, מי ששולט באינטרנט מכיר אותנו ויכול למחשב את הרגשות

שלנו. אך אנחנו לא חשובים, שמנו לא חשוב. ע"פ קפקא מה שחשוב בחברת

קוד – סיסמה. השפה המספרית עשוייה מקודים ואלה מאפשרים גישההבקרה הוא

למידע, או חוסמים אותה.

יוסף, הוא אחד מסרטי הקונספירציות הנפוצים בימינו. זייטגייסט של פטר הסרט

היתר ובין הקיימת על המציאות לערער קונספירצית באה סרטי זו של תופעה

לשאול את מי חברות הבקרה משרתות? פטר יוסף טוען שהתאגידים של היום הם

מה שעומד מאחורי התרחשויות הבקרה המסוכנות כל כך. גם דלז מדבר על אותם

תאגידים, הוא עושה להם אנאלוגיה למפעלים של חברות המשמעת, כדי להסביר

על האמצעים בהם התאגיד משתמש לשליטה.

נשכר בהתאם לשעות דלז מציין שבמפעל אדם היה בהשוואת התאגיד למפעל

העבודה שלו ולתפקיד שלו. לא הייתה תחרותיות, והאינדיווידואל היה חלק מגוף

פועלים שהיה נלחם יחד על זכויותיו. תופעות שכאלה אנו יכולים לראות היום בועדי

עובדים או בארגוני סטודנטים. מפעלים עדיין קיימים, אך הם נסגרים לאט לאט,

והעובדים יוצאים כגוף לשביטות – מגנים האחד על השני. שיטת התאגיד היא שונה.

יוצר תחרותיות בין אנשיו. הוא משריש את המוטו שהמשכורת היא על פיהתאגיד

היכולת. הוא רואה ביריבות דרך טובה לתת מוטיבציה לעובדים שיעשו עבודה טובה

יותר, וכך מופנה האינדיווידואל האחד כנגד השני. הקבוצה בעלת סכנת ההתמרדות

של המפעל מתפרקת מטבעה בתאגיד. המציאות היום היא הרבה יותר אגואיסטית,

והאבירות החברות ערכי שלו" לתחת דואג אחד ש"כל שומעים אנו פעם לא

כמה עד לב שמים לא אנו הכל, כמעט בו שיש שנראה בעולם נעלמים.

האינדיווידואל מבודד את עצמו מהחברה ומאבד את זהותו האמיתית לטובת מספר

שיזהה אותו. התחרותיות שהתאגיד יוצר מועברת גם למוסדות החינוך. על פי דלז

ניתן לראות כמות אדירה של מוסדות החינוך הופכים למכונות הכשרה. בישראל

10

מכללות שקמות אך ורק על מנת לאמן את הסטודנטים שלהם לעבוד בתאגידים.

איפה לימוד הערכים, איפה המחקר האוניברסיטאי והרצון לדעת?

ערכים הם האינטרס של התאגיד בשביל החברה. וחוסר ידע, חוסר תחרותיות,

בכוחה אין וככזו יכולת, חסרת חברה היא ואחידות ידע ערכים, נטולת חברה

להילחם בתאגיד – התאגיד יכול לשלוט.

על פי דלז, יותר מאשר התפתחות טכנולוגית, ניתן לראות את התאגיד כמוטציה של

הקפיטליזם. התפשטות כוחות הייצור הרחק מהמקור למדינות עולם שלישי, חוסר

עיסוק בחומרי גלם, מכירת שירותים וקניית מניות. הכח מפוזר, אין ריכוזיות.

קשה אם כן לתפוס את התאגיד בתודעה, מדובר בגוף לא ברור. דלז מתאר את

גזי. כגוף ענק במצב צבירה ניתן להצביע עליו, הוא בלתי נראה.התאגיד לא

הקרקע פוריה לביצוע שחיתויות, שום דבר לא ברור. כל זאת מיוצג על ידי שיווק

ששיך לאותם תאגידים ותפקידו לסמא את עינינו.

"אני יודע שאתה שם. אני יכול להרגיש אותך. אני יודע שאתה מפחד. אתה מפחד מאיתנו. אתה מפחד משינוי. אני לא יודע את העתיד. לא באתי הנה כדי לספר לך איך זה יגמר. באתי לספר לך איך זה יתחיל. אני הולך לנתק את הטלפון הזה, ואני הולך להראות לאנשים האלה את מה שאתה לא רוצה שהם יראו. אני הולך להראות להם עולם... בלעדיך. עולם ללא חוקים ובקרה, ללא מסגרות או

מתוךגבולות; עולם בו הכל אפשרי. לאן אנו ממשיכים מכאן זאת בחירה שאני משאיר אותה לך". הסרט מטריקס ניאו מדבר בטלפון אך לא ברור עם מי

יחיד, מהו? מיהו? ומה ישאר לבסוף? אם התאגיד הזה הוא לא נתפס, הוא לא

ממאמר זה הכי מסקרן לדעת לאן פנינו מיועדות. המציאות נוצרת בידינו, בידי בני

האדם, כל אדם וגם אם עומד הוא בחברה הגדולה ביותר יכול להפוך למספר, יכול

להיכנס להסגר. הפחד שהטכנולוגיה מטילה עלינו יוצרת מצב בו אנחנו מקטלגים.

בספרו של סרמאגו "על העיוורון" נבחרו לא רק העיוורים, אלא גם אלה שהיו בעלי

מי חולה מבלי בידינו כלים לקבוע יש ונשלחו להסגר. היום פוטנציאל להתעוור

לעבור בדיקה אצל רופא. ב"על העיוורון" כולם בסוף מתעוורים, כולם נשלחים

להסגר. האם האנושות מכתיבה לעצמה סוף שלא בשליטתה, או שיש מישהו או

יוצרים עלינו ששולטים על תאגידי אותם מועדות? פנינו לאן יודע שאכן משהו

אותנו ומטמטמים אותנו, מעוורים בה, אך באותה עת לחיות לנו מציאות שקל

הנלחמים יהיו כרגיל, קבוצה קטנה שלבאשליות כדי שנשתוק, כדי שנייצר ונשתוק.

לבוא יכול השינוי קדושים. אדריכלים, אמנים, פילוסופים, סופרים, רוח: אנשי

פיתוח ערי מדי להסגר. התקוממות ורבים מדי לחוב עניים – מחוסרים בחברה

וגיטאות.

11

דלז מעניק את זכות השינוי וההבנה להמונים ולצעירים: יוכלו להתאקלם יחד בחברת המשמעת, איפה הם עכשיו? האם הם "ההמונים, שידעו להילחם למציאות החדשה או ימצאו שיטות עמידות חדשות בחברות השליטה? האם נראים המונים אלהנפלאות השיווק? אנשים צעירים רבים מתפארים במוטיבציה על לאיים היכולים באופק ככאלה שלהם, הם מבקשים חניכות ואימון מתמיד. הם אילו היכולים לגלות מה הם משרתים )מה אנחנו

ז'יל דלז באמת משרתים?( כמו שגילו את חברת המשמעת."

12

. חלוקהSLOW HOUSE: מודל ה 1תמונה לפריימים בעזרת זכוכיות

13

SLOW: סקיצה של תכנית ה 2תמונה HOUSE על דיקט

14

: תכנית הגושים4תמונה המונוליטים בתפיסה החושית של

המבקר

: תכנית הגושים החלולים5תמונה כפי שהם במציאות

: מבט מבחוץ על3תמונה הפרוייקט ה"מוסווה"