143/62 ׳םמ צ״גב םינפהירש דגנ רגניזלש קנופ הנירטק ... ·...

בג״צ מם׳ 143/62

הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שריהפנים

בבית־המשפט העליון בשבתו כבית־משפט גבוה לצדק[22.2.63 ,24.1.63 ,30.11,62 ,28.5,62]

י ג , מ ן ו ק ת י , ו ן ו ז ג ר , ב , ז ו ס מ ן ג ר ב ל י לפני השופטים ז

ם י נ מ י ך ג׳ ע׳ 2738], ס ר , כ י ״ ח א ] 192 2 , ה צ ע ו מ ב - ך ל מ ה ־ ר ב דM ,55 ,([381 ת ו ס ״ ג 898, ע׳ J 1&39-ו ב ע ל ח ו ה י ש פ ב ) ¡11)64 ,64 ס ה ״ח 233, , ת ש י ״ ז ־ 7 5 9 1 ! ן ב ־ ח ו ק ב ת י ־ ה מ ש פ ט ק ו ת י ש פ כ ) 47 ב 496, ע׳ 1:197) . — ״ ם ו ת 1 ן 9 3 5 ־ ן ב ק ו ת י ש פ כ ע׳ 148]), 65 (ן מ י ב 496, ע׳ 197], ס ״ ס ו ת , 1935 ן ( ן ו ק י ת ה ( צ ע ו מ ב ־ - ן ל מ ה ־ ר ב דז 82, ו ״ ה ם ׳ 1951 [ ״ א א ש זז, תש י ת ה ו י ו כ י ז ו ו י ק ש ו 2(0 — ח, ( ן י ש ו ר י ג ן ו י א ו ש י נ ם ( י י נ ב ן ר י ד ־ י ת ט ב ו פ י ק ש ו ע׳ 248] — חק ו ם נ, A ג — ח י פ י ע ח 134, ע׳ 165 ן, ס ״ ה ס ת ש י י׳ ג ־ 3 5 9 1 ןם 35, 7 י פ י ע , ת ש י ״ ז ־ 7 5 19 [ ס ה ״ ח 233, ע׳ 148 ] , ס ב ת י ־ ד, מ ש פ טא 48, ע׳ 164], ״ ס ו ת ] 1 9 4 9 - ס ״ ש , ת ם י ב ש ו ת ס ה ש ר ת « ד ו ק — פת ו ר י ק ש ו ׳ 4{א), 4(0, 12 (א) ר, 6 10 — ח > א ) A 1, 5 ,3 ,2 ם י פ י ע ס, ת פ ס ו ת 296, ע׳ 286], ת ״ ה ם ] [ ב ל ו ש ח מ ס ו נ ] 1 9 5 9 ־ ט ״ י ש , ת ן ו ח ט ב1 ןק ד,״ ת 519, ע׳ 969 ] — 9 5 5 ־ ו ״ ט ש , ת ם י ב ש ו ת ם ה ש ר ת מ ו נ ק ת — ף 4 י ע סק קכז, ע׳ 1269], ר ך ב, פ ר , כ י ״ א ח ) ז ה ר מ ה ת ( י ת ד ה ה ד ע ת ה ד ו ק פ־ ב ״ כ ש , ת ת ו ס פ ו ר ט ו פ א ה ת ו י ט פ ש מ ת ה ו ר ש כ ק ה ו ף 4(2) — ח י ע ס

ם 77, 77 (1), י פ י ע ח 380, ע׳ 120], ס 62 19 ן סד, ״

המבקשת, נוצריה נתינת בלגיה, נישאה בדצמבר 1961 בניקוסיה שבקפריסין למד ישראל שלזינגר, יהודי אזרת ישראל. הטכס נערך בצורה אזרוזית והוכה על־ידי העתק מספר הנישואין שאושר על־יזי שד־הפנים לקפריסין. הקונסול הכללי של בלגיה בלימסול רשם את נישואיה של המבקשת בדרכון הבלגי שלה. הרישום בפנקס המעמד האישי של השגרירות הבלגית מעיד על נישואיה בניקוסיה בהסתמכו על תעודת הנישואין שניתנה לה על־ידי קצין המחת שם ועל הרישום הנ״ל בדדכונה. מספר ימים אחדי עריכת טכס הנישואין האמור באה המבקשת ארצה בתור תיירת, בקשתה להעניק לה אשרת לישיבת־קבע נדחתה. לאחר שהגישה בקשה ללשכת

,פסקיידין״, כרך מ, תשכ״ג/תשכ״די1963 225

בג״צ 143/62 הנריט אגנה קטרינה פונק שלזינגר נגד ש ר־ הפנים

טרשם־התושבים למת! תעודת־זהות, נמסר לה שלא תוכל לקבל תעודת־!ד,ות בה תירשם כנשואד״ וממילא לא יירשם בה השם ״שלזינגר״. הוצא צו־על־תנאי נגד שריהפנים. בתשובתו נעתר המשיב לבקשת המבקשת להעניק לה אשרה לישיבת־קבע, אך עדיין עמד בסירובו לרשום אותר. כאשד. נשואה׳ וטענתו היתר, שלפי דיני המעמד האישי של המבקשת ושל מר שלזינגר

איו הס זוג נשוי.

נית־המשפם העליון, בעשותו, ברוב דעות, את הגו־על־תנאי הזזלסי, פסק —

א. לענין רישום המבקשת במרשם־התושבים כלל לא היה מקום לעורר את השאלה הסבוכה אם נישואי המבקשת תופסים או שמא אינם תופסים מבחינת המשפט החל

עליר-

ב. (1) תפקידו של פקיד־הרישום, עליפי פקודת מרשם־התושבים, ויש״ס־1949, אינו אלא תפקיד של מאסף סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות

שיפוטית לא ניתנה בידו.

(2) שיקוליו של הפקיד הנ״ל הם שיקולים מינהלייפ גרידא ואין הוא ממונה על ביצוע הוראות הדת.

4 (1) בהתאם להנחיות שניתנו לפקייי־הרישום על־ידי משרו־הפנים, אזרח הבא לפני רשות מינהלית עומד בחזקת דובר אמת.

(2) משהומצאה לפקיד ראיה לכאורה, חייב הוא להסתפק בכך, שכן בהיותו דשות מינהלית יחדור לתחום לא־לו אם יחפוץ להכריע בפלוגתה משפטית. אם לא יחפוץ להיות פוסק, כי אז חובה עליו לרשום את הפרטים בדברי המבקש, אפילו לא

שומע בנכונותם.

ד. הפקודה הנ״ל לא שיוותה לרישום במרשס־התושבים כוח של ראיה או הוכחה לשום דבר. החומר שבו יכול ויהיה נכון ויכול ויהיה לא נכון, ואיש אינו ערב

לנכונותו.

ה. לצורך רישום מעמדה המשפחתי של המבקשת במדשם־התושבים קובע סכם הנישואץ שנעשה ודי בראיה לכאורה להוכחתו; בדיקת תוקפם של הנישואין אינה מענינו של פקיד־הרישום. חזקה על המחוקק שלא הטיל על רשות ציבורית חובה

שאין היא מסוגלת למלאה,

ו. (1) ההנחיות המורות לפקיד־הרישום להעביד ענק של ניעואי־תערובת .להכרעת האגף״, אין להן על מה לסמוך, כי את לאגף במה להכריע.

226 ־פםקי־דיך, כרך יו, תשכ״ג/תשכ״ד־1963

בג׳״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־ד״פנים

(2) שאלת תוקפם או במילותם של נישואי־תערובת היא נכבלה ביותר״ ומשבאו בני־הזוג כדי להירשם עליפי הפקודה הב״ל, לא ניתן לקבוע כיצד יפול הדבר. פקיד־ הרישום אינו מסוגל לנחש, בפני איזה בית־דין יבוא העניו, כיצד ישתמש נשיא בית־ המשפט העליון בסמכותו הקבועה בסעיף 55 לדבר־המלךבמועצה, 1922* ואץ הוא יכול

לחזות מראש אם יכירו בתוקפם של הנישואין או יפסלום.

(3) כל עוד לא נפסלו נישואיה של המבקשת בהליך שיפוטי, דינה לענץ מרשם־התושבים כיין אשה נשואה.

פסקי־דין ישראליים שאוזכרו:

[1] ב״ש 39/57 — ס׳ נגד נד: פר׳׳יי, כרך יא, תשי״ו/תש>י״דד1957, ע׳ 921, 922; פי-ס, כרך כט, תשי״ז־1957, ע׳ 166.

ד צילה (ציפדנ) וולפסון: פד״י, כרך ה, תשי־״א/ [2] ע״» 26/51 — שמחן קוטיק ע תשי״ב־1951, ע׳ 1341 •, פי״ם, כרך ו, תשי״א/תשוי״ב-1951/52, ע׳ 221.

[3] ע״א 91/51! — לייב טקותיק• נגד מרים סקורניק!: פד״י, כרך ח, תשי״ד/תשט״ד 954!, ע׳ 141, 175—173 ; פיי״ם, כדך יד, תשי״ד־1953/54, ע׳ 389.

[4] בג״צ 237/61 — חברת פא:ד הדר בעיינו נגד ראש »גף רישום והסדר הקרקעות, ואח׳; פד״י, כרך טז, תשכ״ב/תשכ״ג־1962, ע׳ 1422.

- פוקד לצרכי חזק. שירות הבטזזו! נגד אובדהנז נה»רי; פיד״י, כרך םז, [5] ע״א 5/62& - תשכ״ב/תשכ״ג־1962, ע׳

[6] בג״צ 145/51 — צברי חסן אבו־ראס/ ואחי נגד המושל הצבא.י של הגליל, ואוו׳: פד״י,, ננ׳ 29. כרך ה, תשי״א/תשי״ב־ 1951, ע׳ 1476; פי״ס, כרך יא, תש״ב־52/ו95ו

[7] בג״צ 155/53 — מאולם אחמד כיואן נגד שר־הבסחון, ואחי; פד״י, כרך ח, תשוי״ד/ תשט״ו־1954, ע׳ 301; פי״ס, כדך םו, תשו״די1954, ע׳ 24.

j6] ע״א 236/53 — ,אהרן כהן ו־בלה בוסליק נגד היועץ המשפטי לנזנזשילה: פד׳׳י, כרך ח תשי״ד/תשם״ו־1954, ע׳ 4, 36; פי׳׳ם, כרך יד, תשי״ד־1953/54, ע׳ *27.

פםקי־דין אי׳י שאוזכרו:

[9] C . A . 186¡37 — R i v k a Cashman v. Lindsay Gordon Cashman : (1937), P . L . R V o l . 4, p . 3 0 4 ; ( 1 9 3 7 ) , S.C.J. V o l . 2, p . 4 2 2 ; ( 1 9 3 7 ) , Ct. L . R . V o l . 2, p . 1 3 2 .

[10] C . A . 1 1 9 / 3 9 — Pessia N u c h i m Leibovna Shwalboim v. H i r s c h Z v i Shwalboim; ( 1 9 4 0 ) , P . L . R . V o l . 7, p . 2 0 ; ( 1 9 4 0 ) , S.CJ. V o l . 1 ,

p . 3 8 ; ( 1 9 4 0 ) , Ct. L . R . V o l . 7, p . 55.

tZJ 1963פסקיידיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד־*

בג*צ 143/62 הנריט אננה קטדינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

[11] C . A . 9/40 — EHyahu Bichovsky v. N i t s a Lambi-Bichovsky: ( 1 9 4 0 ) , P . L . R . V o l 7. p . 2 2 8 ; ( 1 9 4 0 ) , S.CJ. V o l . I, p . 1 8 4 ; ( 1 9 4 0 ) , Ct. L . R . V o l . 7, p . 1 7 3 .

[12] C . A . 1 1 / 4 1 — E l i y a h u Bickovsky v. N i t s a Lambi-Bichovsky; ( 1 9 4 1 ) , P . L . R . V o l . 8, p . 2 4 1 ; ( 1 9 4 1 ) , S.CJ. V o l . 1, p . 2 3 0 ; ( 1 9 4 1 ) , Ct. L . R . V o l . 1 1 , p . 2 3 8 .

[13] C . A . 1 5 8 / 3 7 — Leib Neussihin and ors. v. M i r i a m Neussihin : ( 1 Q 3 7 ) , P . L . R . V o l . 7, p . 3 7 3 ; ( 1 9 3 7 ) , S.CJ. V o l , 1, p . 3 9 1 ; ( 1 9 3 7 ) , Ct. L . R . V o l . 2, p . 2 0 1 .

[14] M i s c . App. 2 0 / 4 3 — D r . Asher Apte v. Jehudit Gross (Apte) and a n . : ( 1 9 4 3 ) , P . L . R . V o l . 1 0 , p . 1 2 4 ; ( 1 9 4 3 ) , A . L . R . V o l . 1 , p . 1 2 .

פםקי־־דין אנגליים שאוזכרו:

[15] M e t t e v . M e t t e : ( 1 8 5 9 ) , 1 6 4 E . R . 7 9 2 : 1 Sw. & T r . 4 1 6 ; 2 8 L . J , P . & M . 117; 33 L . T . O . S . 1 3 9 ; sub nom. I n the Goods of M e t t e ; 7 W.R. 5 4 3 .

[16] Brook v. Brook: ( 1 8 6 1 ) , 1 1 E . R . 7 0 3 , 7 0 4 , 7 1 1 ; ( 1 8 6 1 ) , 9 H . L . Cos. 1 9 3 ; 4 L . T . 9 3 , 9 9 , 1 0 1 , 9 8 ; 2 5 L P . 2 5 9 ; 7 Jur. N . S . 422 ; 9 W.R. 4 6 1 , H . L .

[17] Ogden v. Ogden (otherwise P h i l i p ) : ( 1 9 0 8 ) , P . 4 6 , 5 2 , 6 1 , 6 6 , 67, 75; 7 7 L . J . P . 3 4 ; 9 7 L . T . 827; 2 4 T . L . R . 9 4 , C . A .

[18] In re P a i n e : ( 1 9 4 0 ) , C h . 4 6 , 4 9 , 5 0 ; ¡08 L . J . C h . 427; 1 6 1 L . T . 2 6 6 ; 5 5 T . L . R . 1 0 4 3 ; 83 Sol. Jo. 7 0 1 .

[19] Pugh v. Pugh : ( 1 9 5 1 ) , P . 4 8 2 , 4 9 4 ; ( 1 9 5 1 ) , 2 T . L . R . 8 0 6 ; 9 5 Sol. Jo. 4 6 8 ; ( 1 9 5 1 ) , 2 A l l E . R , 6 8 0 .

[20] Sottomayer v. D e Barros : ( 1 8 7 9 ) , 5 P . D . 9 4 ; 4 9 L . J . P . I ; 4 1 L . T . 2 8 1 , 282 ; 2 7 W.R. 917.

[21] Lepre v. Lepre; ( 1 9 6 2 ) . T h e L a w Times, V o l . 2 3 3 , December 6, 1 9 6 2 ראה .

[22] Gray (otherwise F o r m o s a ) v. F o r m o s a : ( 1 9 6 2 ) , 3 A l l E . R . 4 1 9 , 4 2 3 ; ( 1 9 6 2 ) , 3 W . L . R . 1 2 4 6 .

[23] Spivack v. Spivack : ( 1 9 3 0 ) , 142 L . T . 4 9 2 ; ( 1 9 3 0 ) , L J . P . 5 2 ; 9 4 J . P . 9 1 ; 4 6 T . L . R . 2 4 3 ; 74 Sol. Jo. 1 5 5 ; 28 L . G . R . 1 8 8 ; 2 9 Cox, C.C. 9 1 .

[24] D a l r y m p l e v. D a l r y m p l e : ( 1 8 1 1 ) , 1 6 1 E . R . 6 6 5 , 6 6 9 ; 2 H a g . C o n . 5 4 . [25] I n re Peete, Peete v. Crompton : ( 1 9 5 2 ) , 2 A l l E . R . 5 9 9 ; ( 1 9 5 2 ) ,

2 T . L . R . 3 8 3 ; 9 6 Sol. Jo. 5 6 1 .

228 ״פסקי־דיך, ברך יז, תשכ״נ/תשכ״ד963נ

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

[26] M i d d l e t o n v. J a n v e r i n : ( 1 8 0 2 ) , 1 6 1 E . R . 7 9 7 ; 2 H a g . C o n . 437. [27] S i m o n i n v. M a l l o c : ( I 8 6 0 ) , 2 L . T . 327, 3 3 0 ; ( 1 8 6 0 ) , 2 S w . d T r . 6 7 ;

2 9 L . J . P . M . <& A . 97; 6 Jur. N . S . 5 6 1 ; 1 6 4 E . R . 917. [28] H a y v. Northcote: ( 1 9 0 0 ) , 82 L . T . 6 5 6 ; ( 1 9 0 0 ) , 2 C h . 262 ; 6 9 L J .

C h . 5 8 6 ; 4 8 W.R. 6 1 5 ; 1 6 T . L . R . 4 1 8 .

[29] B a i n d a i l (otherwise Lawson) v, B a i n d a i l : ( 1 9 4 6 ) , 174 L . T . 3 2 0 ; ( 1 9 4 6 ) , P . 122 ; ( 1 9 4 6 ) , 1 A l l E . R . 3 4 2 ; 1 1 5 L . J . P . 65; 62 T . L . R . 2 6 3 ; 9 0 Sol. Jo. 1 5 1 , C . A .

[30] Chetti v. Chetti: ( 1 9 0 9 ) , P . 67; sub nom. Venugopal Chetti v. V e n u -gopal Chetti : 78 L . J . P . 23 ; 9 9 L . T . 8 8 5 ; 2 5 T . L . R . 1 4 6 ; 53 Sol. Jo. 1 6 3 .

[31] Brook v. Brook; ( 1 8 5 8 ) , 6 5 E . R . 747. [32] C h e n i (otherwise Rodriguez) v. C h e n i : ( 1 9 6 2 ) , 3 A l l E . R . 873 ;

( 1 9 6 3 ) , 2 W . L . R . 17; ( 1 9 6 2 ) , 12 C . L . 1 1 2 .

x פסקי־דין אמריקניים שאוזכרו

[33] R u t h L o u g h r a n v. John L o u g h r a n ; ( 1 9 3 4 ) , 7 8 L . Ed. 1 2 1 9 . [34] Hastings et cd. v. Douglas; ( 1 9 1 8 ) , 2 4 9 F . 3 7 8 . [35] A l e c i a M c D o n a l d v. James M c D o n a l d : ( 1 9 3 6 ) , 5 8 P . (2d) 163 ;

1 0 4 A . L . R . 1 2 9 0 .

חוקים אנגליים שאוזכרו: ה

Age of M a r r i a g e Act, 1 9 2 9 (9 & 2 0 Geo. 5, c. 3 6 ) M a t r i m o n i a l Causes Act, 1 8 5 7 (20 & 2 1 V i c t . c. 8 5 ) , s. 2 2 . Supreme C o u r t of Judicature (Consolidation) Act, 1 9 2 5

( 1 5 & 1 6 Geo. 5, c. 4 9 ) , s. 3 2 . M a r r i a g e Act, 1 9 4 9 ( 1 2 <& 13 Geo. 6, c. 7 6 ) ן .

מקורות המשפט העברי שאוזכרו: (לפי סדר אזכור ם)

T [א] קידושין, דף ס״ו, ע״ב; דף .ס׳׳ח, ע״ב. [ב] רש׳׳ י, קידושין, דף ס׳׳ח, ע״ב, -ד״ ה ״לא״.

[ג] ויקךא/ י״ח.

״פסקי־דיך, כדך יז, תשב״ג/תשכ״ד־1963 229


חוקי הכנסיה הקתולית שאוזכרו:

Codex Juris C a n o n i t i , !917, ss. 1 0 1 4 , 1 0 7 0 ( 2 ) , 1 0 7 0 , 1 0 7 1 , J H 3 — U 4 1 , 87, 1 0 9 9 ( 2 ) .

הערות;

1. (א) על כושרם של הצדדים להינשא על־פי המשפט הבין־לאומי הפרטי האנגלי עיין:Sehmithof — English Conflict of Laws, 2nd Ed., p. 291 ff.; Dicey's Conflict of Laws, 7th Ed., p. 249 ff.; Cheshire — Private International Law, 5th Ed., p. 305 ff.; Graveson — The Conflict of Laws, 3rd Ed., p. 131; Halsfcmry (Simonds), Vol. 7, p. 91.

ולמשפט האמריקני עייןBeale — The Conflict of Laws, Vol. 2 , p. 669. , ירושלים — פלוני׳ ואה׳, בענין כשרות היוחסין של הקם! ז ת יומס׳! 49/ ו ו ט • (ב) כן ראה נ

ן ז, ע׳ 363, 369 ואילך. ר פלמוני •, 3י״ם מתוזיינז, כ

2. על יחסו של המשפט האנגלי לנישואין תוך עקיפת החוק המקומי ראהGraveson — The Doctrine of Evasion of the Law in England and America, (1937), 19 Journal of Comparative Legislation and International Law, p. 21.

3. על קליטתו של המשפט הביךלאומי הפרטי בשאלת כשרות הנישואין בישראל עיין גם : ע-פן מד, ר 141/60 — חיועץ המנטפנוי לממשלה נגד שמואל יגודה : פד״י, כרך יד, פ׳ 1355 ; פי׳״ם, כ

ן יז״ ע׳ 599; פי״ם, כרן לט, , כר ״ ן ע׳ 125 ; ע״א 241/57 — יוחנה פלטיאל 1נד ישראל פלסיאל ; פ

ן יב, ננ׳ 1896 ; י ״ ונדל־הירשברג נגד מריה יקובםפלד־יקורסקת: 3ד׳־י, כ ז י 7 — S/100 ע׳ 44; ע*א

: פד׳״, ז ח נגד היועץ המשפטי לממטלו י ה נ ש ר ן לז, ע׳ 46 •, ע״א 54/64 — יצחק שמעון ה ר פי״ס, כ

ן ח, ע׳ 1300 ; 3י*ם, כרן יז, ע׳ 177. ר כ

4. על תעודת־!הות, שימושיה וכוחה הראייתי עיין גם: בג״צ 112/52 — כלף ו־עיםה כליל כלףצ 237/51 — חסן מרעי ״ ג ׳ כרך יב, ע׳ 205 ; ב ״ם , ע׳ 155; פי ן ז נגד שר־הפניט, ואח׳ : פו׳׳י, כרא 395/60 — רומה ״ ן יג׳ ע׳ 38 ; ע , כר ס ״ 4 a a ; 3 רבאזז, יאה׳ נגד נ0ר־הפ1ים, ואח׳ : פד׳׳י, כרך ז, ע׳

, ע׳ 148. ב ן נ ר ״מ, כ עמרני נגד היתנץ המשפטי לממשלה, ואח׳ : פדי״ כרן טו, ע׳ 594, ?60 ; פי

ן המנוזז מקס בזל ד ב ו 5. על חזקת זהות החוקים והפעלתה עיין גם : ע״א 252/61 — מנהל ען טי, ע׳ 7גם2 ; ע״א !291/6 — אלפרד צ׳יזס נגד אלפוידד! ר (שרה בזל, ואחי) גגל רבקה בזל : פדיי, כ

K הנ״ל. - B 141/60 ; 2087 ל (צייזס), ואח״, פד׳׳י, כדך טו, ע׳ ע ר ב

230 ״פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ב/תשכ-ז־1963


השופט זילברג

התנגדות לצו־על־תנאי מיום כ״ד באייר תשכ־׳ב (28.5.62), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: מדוע הוא עומד בסירובו להכיר במבקשת כאשה נשואה, ואשר שמה שלזינגר ולרשמה בהתאם לכך בספר התושבים, ומדוע הוא עומד בסירובו לתת א תעודת זהות על־פי הרישום המבוקש, ואישור לישיבת קבע. תצו־על־תנאי נעשה החלטי

ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט זילברג.

י׳ בן־מנשה — בשם המבקשת ן.

צ׳ בר־ניב, פרקליט המדינה, צ׳ טרלו ו־ד״ר מ׳ חשין, סגני פרקליט המדינה

בשם המשיב

ו צ

ג : לפנינו התנגדות לצו־על־תנאי שניתן על־ידי בית־משפט זה, ר ב ל י ט ז פ ו ש ה וענינו: להכיר במבקשת כאשד, נשואה, ששם משפחתה: שלזינגר, ולרשמה כך בספר מרשם־ התושבים, על יסוד הנישואין האזרחיים שנערכו בינה לבין מר ישראל שלזינגר בקפריסין, 1 ביום 21.12.61, המבקשת היא נוצריה, נתינת בלגיה, ומר ישראל שלזינגר הוא יהודי ישראלי, תושב קבוע של מדינת ישראל. סירובו של המשיב נובע מכך, שהוא אינו מכיר

בתוקפם החוקי של הנישואין הנ׳יל.

2. שתי שאלות עומדות לפנינו בדיון זה. בא־כוח המבקשת ניסה לערב את התחומים י׳ 'שביניהן, ״והיו לאחדים בידיו״. אך אנחנו לא נלך בעקבותיו, אלא נבודד אותן זו מזו, ונדון בהן בנפרד. שאם לא נעשה כן, נאבד, אגב טיולנו בזיגזג, את החוט הרעיוני ונלאה

למצוא הפתח לפתרון הבעיה או הבעיות.

השאלות העומדות בפנינו הן: ז

(א) היש תוקף — לפי חוקי הנורינה — לנישואיו שנערכו בין יהודי ולאייהודיה ו (ב) ואם תמצי לומר כי אין תוקף חוקי — היכול פקיד הרישום, ואף חייב הוא, לרשום את המבקשת כנשואה על סמך טכס הנישואין האזרחי שנערך בין בני־

הזוג בקפריסין. ז

אמרתי והדגשתי לעיל: לפי חוקי הנדדינה, יען כי לפי דיני ישראל אין שמץ של ספק בדבר, כי לנישואין הללו אין כל תוקף חוקי.

.פםקי־דיך, כרך יז, תשב״ג/תשכ״ד־1963 231


השופט זילברנ

״וכל שאין לה, לא עליו ולא על אחרים, קידושיךהולד כמותר״ ואיזה זה, זה ולד שפחה ונכרית״(קידושין, דף ס״ו, ע״ב).

. נכרית מגלן? אמר קרא: ,לא תתחתן בם׳. אשכחן דלא תפסי . - . . ״. בה קידושי, ולדה כמותה מנלן? אמר ד׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי:

דאמר קרא וכוי״ (קידושין, דף ס״ח, ע״ב). ״לא תתחתן בם: לא תהא לך בס תורת חיתוך (רשי׳י, קידושין שם,

ד׳״ה לא).

״לא תהא לך בם תורת חיתון״ — לא יוכלו להתקיים כל קשרי־אישות בין יהודי ונכרית. מכאן כי — דבר שאין איש חולק עליו, ואין איש מפקפק בו חוץ מבא־כוח המבקשת באחת מטענותיו — נישואי יהודי ולא יהודיה אין להם כל תוקף חוקי בדיני

ישראל, בין אם נערכו על־ידי חופה וקידושין, בין אם נערכו בטכס אזרחי.

• 3. השאלה היא, איפוא, אם יש תוקף לנישואין כאלה על־ פי חוקי המדינה. מעניין הדבר וקוריוזי עד מאד, כי אין בכלל שום טריבונל בארץ שיוכל לבטל את הנישואין דנן: בית־דין רבני — לא, מפני שאין לו סמכות לדון בנישואי בני־זוג שאחד מהם הוא לא־יהודי, ב״ש 39/57, פיד״י, כרך יא, ע׳ 921, 922, נ1); ובית־המשפט המחוזי — גם כן לא, מפני שהאשה היא נתינה זרה, ולפי סימן 64 של דבר־המלך־במועצה, אין בית־המשפט המחוזי מוסמך להוציא פסק ביטול נישואין הנוגע לנתין זר (עיץ ודוק: סימן 2(0 של דבר־המלך־במועצה (תיקון), 1935, בצירוף ע״א: 166/37, נ9)). וספק גדול בעיני — מטעמים שאין כאן מקומם להאריך — אם - המבקשת דנן תוכל להיעזר בדרך האמורה

בסימן 55.

אך העובדה כי אין טריבונל מוסמך לבםל את הנישואין, אין פירושה כי הנישואין קיימים ועומדים. החוק קודם לשופט, ויש לו מציאות משלו. למעשה, אנו כאן לא בביטול נישואין ולא באישור נישואין אנו עוסקים — כי אין לנו כל סמכות לא לכאן ולא לכאן — אלא בקביעה אינצידנטלית של בטלותם או כשרותם לצורך הכרעה בבקשת המנדמוס העומדת לדיון בפנינו. ולקביעות אינצידנטליות מוסמכים אנו, כמו כל בית־משפט אחר,

מכוח ההוראה האמורה בםעיף 35 של חוק בתי־המשפט, תשי״ז־ד195.

4. וחוזרים אנו אל השאלה שהוזכרה בריש הפיסקא הקודמת: אם נישואי המבקשת עם מר שלזינגר בקפריסין, הם בעלי תוקף על־פי חוקי מדינת ישראל.

טענתו האחת של בא־כוח המבקשת היתה, כי יהא אשר יהא על תוקפם של נישואין אלה מבחינת האיש, מר שלזינגר, הרי מבחינת האשה, המבקשת שלפנינו, ולגבי האשה, הם על־כל־פנים כשרים ותקפים. הואיל ולפי סימן 64(1!) של דבר־המלך־במועצה, כשרות נישואין של נתין זר נדונה על־פי החוק הלאומי שלו, ולפי חוקי בלגיה אין כל פגם ודופי

232 ״פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ז־^!



בנישואי נוצריה ויהודי. הווה אומר: מר שלזינגר אינו נשוי למבקשת, והוא רווק, ואילן המבקשת היא אשת איש, הנשואה למר שלזיער.

טענה זו רצינית היא, אך בסופו של דבר נראה שיש לדחותה. אין אני מתפעל כלל וכלל מן האבסורד הרעיוני שבדבר — אשת איש הנשואה לרווק! — כי ברחבי השטח א המבותר ומפולג, מלא הסתירות והניגודים, אשר בתורת המשפט הבין־לאומי הפרטי, מתהלכים גם יצורי־ פלא כאלה. למשל, מדינה המרשה לאזרחיה לשאת להם בת״זוג, שאינה כשירה לנישואין על־פי החוק הלאומי שלה, והיא (המדינה), בנוסף על כך, משאירה את האשד. הנשואה בנתינותה שלפני הנישואין, הרי בבוא בני־הזוג למדינת ישראל עלולים הם להימצא במצב פרדוכסלי שכזה. ולא מפני שהחוק הישראלי נוטה חסד לנישואי זוג ב חציו נשוי וחציו פנוי כזד, — אדרבא: נראה להלן כי החוק הישראלי מתנגד לחצאיות שכזאת — אלא מפני שעל־פי ההוראה המפורשת שבסימן 64 של דבר־המלך־במועצה, מצווה בית־המשפט להשקיף על שגי בני־הזוג דרך אספקלריות שונות: על הבעל (בדוגמא דלעיל) — באספקלריית החוק הלאומי שלו, הרואה את. שניהם כנשואים, ועל האשה —

באספקלריית החוק. הלאומי שלה, הרואה את שניהם כפנויים. ג

5. תשובתי לטענת הנ״ל אמורה בשתי הפיסקאות הבאות. תחילה נבדוק מה הוא המצב, בנדון זה, בקומון לאו האנגלי הזורם אלינו דרך צינור היבוא של סימן 46, ואחר כך נברר

מה היא עמדתו של החוק הזר, הבלגי, העלול להטות אותנו אל הוראת סימן 64.

6, אשר לקומון לאו: כלל גדול הוא בתורת המשפט הביךלאומי הפרטי האנגלי, כי אין הנישואין בעלי תוקף חוקי, אלא אם־כן כשרים הם על־פי חוקו האישי של כל א!חד מבני־הזוג. קוראים לזה בשם ״השיטה הקומולטיבית״, בניגוד לשיטה האחרת, ״הדיםטרי־ בוטיבית״, הנוהגת בנדון זה מעין ״הקצאה״, היינו: קובעת את תוקף נישואיו של כל אחד

מבני־הזוג לחוד, לפי חוק. הדומיסיל שלו, ושלו בלבד.

השיטה הקומולטיבית, שלפיה פסול־נשואין לגבי בן־זוג אחד גורר אחריו פסול גם לגבי בן־ הזוג השני, עוברת כחוט השני דרך כל הפסיקה האנגלית זה מאה שניט ויותר — קצתם ״מושיטים לנו בקנה״ את הרעיון ההוא, ומקצתם הוא עולה בברור גמור לאחר ניתוח ודיוק. הרי פסקי-הדין הנודעים, שטיפלו במישרין או בעקיפין בנושא זה. אביא

אותם על הסדר הכרונולוגי:

( 1 5 C / 7 9 י ) 2 Mette V. Mette; (1859). 164 E.R. jq ״ri]mנוףןה נ זה הוא המקרה הקדום ביותר, בו נפסלו הנישואין לגבי שני הצדדים בשל העדר כשירותו של אחד מבני־הזוג. ואי־כשירות זו מקורה היה בחוק הדומיםיל של הבעל. הבעל, תושב אנגליה, נשא בפרנקפורט את גיסתו, אחות אשתו שמתה, שהיתה עד לנישואיה תושבת גרמניה. לפי החוק האנגלי דאז, גישואי גיס וגיסה

,פסקי־רין״, כרך יז, השכ״ג/תשכ״ד־1963 233-

ה

ד שר־הפנים בג״צ 143/62 הנריט אננה קטדינה פונק שלזינגר ע


היו בטלים: לפי חוקי גרמניה הם היו כשרים. ובית־המשפט פסל את הנישואין באמרו:

א יכול להיות חוזה כשר׳ אלא אם־כן שני הצדדים כשרים ל , להתקשר בו״ (שם, נ5ו), ב־ע׳ 795—796),

. ( E . R 1 1 , )1861(Brook v. Brook; . 703 , ( ב (16((, ברוק נ׳ ברוק ) באותו ענין שקרה שנתיים לאחר מכן, אף הם נישואי גיס וגיסה שנערכו במדינה זרה המתירה נישואין כאלה (דנמרק), ביתיהלורדים ביטל אותם בשל היותם נוגדים את החוק האנגלי. הולםברי (סימונדם), כרך ד, ע׳ 91, הערה (•!), מביא פסק־דין זה כראיה לכלל, שאין הנישואין כשרים אלא אם־כן כשרים הם על פי חוק הדומיסיל האנטה־נופציאלי (קדםינישואי) של שני בני־הזוג. אך טעות היא בידו, כי בענין ברוק, נ16), כפי שיראה המעיין, שם, נ16), ע׳ 704 באמצע, גם הבעל וגם האשה מקום מושבם הקדם־נישואי היה באנגליה, וממילא אין ללמוד מזה כי הנישואין היו נפסלים, מתוך השיטה הקומולטיבית, גם אילו, כמו במשפט מטה, רק חוק הדומיםיל של אחד הצדדים היה פוסל את הנישואין. אבל פםק־דין זה מהווה תוספת הוכחה לכך, כי בעניני כשירות לנישואין הולך החוק האגגלי אחרי הדומיסיל, ולא אחרי מקום המעשה, והוא (פסק־הדין הנ״ל) כמובן גם אינו סותר

את השיטה הקומולטיביח הנ״ל.

מן הראוי והמעניין להביא כאן — כאילוסטרציה חיה ל- Gretna-Green המודרנית, היא קפריסין הסמוכה — ציטטה אחת מפסק־דין ברוק, נ16), בו אומר הלורד קמפבל

: (Campbell)

•״נראה בעליל, כי שום מדינה נאורה לא תובל להרשות, כי נתיניה או אזרחיה יכנסו כארחי־פרחי למדינה זרה ויערכו שם חוזה שעליו להיות מבוצע במקום מושבם, כאשר אותו חוזה אסור הוא לפי חוק מקום המושב בשל היותו נוגד את הדת, נוגד את המוסר, או בניגוד לאיזה שהוא ממום־

דותיו הפונדמנטליים של אותו מקום מושב״ (שס, (16), ע׳ 711),

. ( , p)1908(Ogden v. ogden; . 46 , ( 1 7 ) ) , ג (!אוגדן נ׳ אוגד ) צרפתי בן 19, תושב צרפת ושמו: פיליפ, נשא באנגליה אשה, תושבת אנגליה. לפי החוק הצרפתי דאז, לא יכול היה גבר, פחות מבן 25, לערוך נישואין כשרים אלא אם כן קיבל על כך את הסכמת הוריו — הסכמה שלא ניתנה למר פיליפ הנ״ל. לפי חוקי אנגליה, אין בן 19 זקוק להסכמת הוריו. כשמוע האשד! האנגליה, כי בעלה שעזב אותה קיבל בצרפת פסק ביטול נישואיו, הלכה היא ונישאה באנגליה לבעל שני, ושמו: אוגדן. לימים גבה טורא בין הגברת ובעלה השני, ומר אוגדן הגיש תביעה נגד אשתו וביקש את ביטול הנישואין, בטענו כי נישואין אלה ביגמיים

234 ״פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד1963

בג״צ 143/62 הנריט אננה קמרינה פונק שלזיער נגד שר־הפניש


הם, מאחר ולמרות פסק־הדין הצרפתי עדיין נשואה אשתו למר פיליפ הנ״ל. השאלה היתה, אם נישואיה הראשונים של הגב׳ פיליפ־אוגדן כשרים או בטלים היו, וגדר הספקות היה: איזה חוק יש להחיל כאן על הנישואין הראשונים — החוק האנגלי של האשה הרואה את הנישואין ככשרים, או החוק הצרפתי של הבעל שראה את הנישואין כבטלים, ואף ביטל אותם ממש באמצעות פםק־דין של שופטים, עקב

העדר הסכמת ההורים ?

ביתיהמשפט האנגלי, בהחילו על הנישואין הראשונים את חוקי אנגליה, ראה אותם שרירים וקיימים, וביטל משום ביגמיה את הנישואין השניים.

פסק־דין זה נוגד לכאורה את השיטה הקומולטיבית, שהדי הוא — בהכשירו את הני שואין הראשונים — הסתפק בכשרותם לפי חוק הדומיפיל של האשה. אך בהתעמקנו יפה יפה באותו תקדים, ובקראנו את טענות הפרקליטים, הערות השופטים- גוף פסק־הדין, ודברי חכמי המשפט האנגליים על אותו נושא (ראה שם, נ17), ע׳ 52, ו6, 66, 67, 75; וולף, משפט בין־לאומי פרטי, מהדורה שניה, ע׳ 328—329? צ׳שייר, משפט בין־לאומי פרטי, מהדורה •שלישית, ע׳ 288 ! דייםי, התנגשות חוקים, מהדודה שביעית, ע׳ 235) ניווכח לדעת כי הרציו דצידנדי של פסק־דין אוגדן, נ17), היתה, כי הסכמת הודים לנישואי בניהם הוא ענין של ״צורה״, ולא של ״תוכך, — שהרי בני־הזוג הצעירים אינם פסולים מלהיות נשואים זה לזו — וכל ענין של צורה נדון, בידוע על־פי חוק מקום עריכת הטכס, שהיה בענין אוגדן, (17) — במקרה! — גם חוק הדומיסיל של ( ^ 1001 06161̂ 1101118) האשה. למעשה, ערכו היחיד של פםק־דין אוגדן, נ17), הוא בכך, שאת הקלסיפיקציה או מיון המושגים׳ מה היא ״צורה״ ומה הוא ״תוכך, הוא עשה על־פי ה־ 1•»* חוק מקום בית־המשפט, ולפי חוקי אנגליה הסכמת הורים היא ענין של צורה, ומקרי ״גרטנה גדין*ך התקיימו במשך מאות בשנים, ובהם זוגות אנגליים מאד רי יוכיחו! נישואי ״גרטנה ג צעירים שהיו זקוקים להסכמת ההורים לנישואיהם, היו עוברים את הגבול לכפר הסמוך בסקוטלנד, שוהים שם שעות מספר, ומתחתנים שם בפני הנפח ועוזרו בבית המכס. ומדוע הועילו בריחות־נעורים אלו 1 מפני שבסקוטלנד אין צורך בהםכמת־הורים, ולכן הנישואין

כשרים היו לפי חוק מקום עריכת הטכס, וממילא תקפים גם בשובם לאנגליה.

עינינו הרואות, כי ההנמקה במשפט אוגדן, נ17), לא זו בלבד שאינה סותרת את השיטה הקומולטיבית, אלא אף מחזקת אותה. כי ממנה יוצא, שאילו נישואי הגב׳ אוגדן עם בעלה הראשון פסולים ־־היו לפי חוק הדומיםיל של הבעל, לא מחמת פגם של צורה אלא מחמת פגם של תוכן, בית־המשפט האנגלי היה פוסל אותם גפ לגבי בן־הזוג השני, היא האשה האנגליה. במקרה שלפנינו אין צורך להשחית מלים על כך, כי הפגם שבנישואי יהודי ולא־יהודיה — אם נחיל עליהם את דיני ישראל, דבר שעוד נעמוד עליו להלן — הוא פגם של תוכן, של כשירות ממש, יען כי לפי דיני ישראל לא יכולים בשום אופן

להתקיים יחסי נישואין חוקיים בין יהודי ולא־יהודיה, כפי שראינו לעיל.

*פסקיידין״, כרך יז, תשכ״ג/משכ״ד־1963 235

ד

ו

ז

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר וגד שר־הפנים


, המהווה אסמכתא ברורה ( , ch)1940(in re Pame; . 46 10משפט פיץ, ע( , ( ד ) ומפורשת להשקפה הקומולטיבית הנ״ל. הדיון שם הוא בסעיפי צוואה מםויימת, ואגב כך נתעוררה השאלה, אם הורי הילדים הנזכרים בצוואה היו בנישואין כשרים או לא. הנישואין נערכו בגרמניה, האשה היתה גיסתו של הבעל (אחות אשתו שמתה). הדומיסיל שלו היה בגרמניה, הדומיסיל שלה היה באנגליה, ובית־המשפט קבע כי הנישואין ההם בטלים היו, בשל הפסלות הדבקה בהם לפי חוק הדומיסיל של האשה, כי — אומר השופט — ״הנישואין חייבים להיות כשרים וחוקיים בהת אם לחוק הדומיסיל של שני הצדדים המתקשרים בעת עריכת הנישואין״ נשם, נ16),

מ׳ 49—50).

( P S ] ( Pugh v. Pugh; (1951). P. 4S2פיו [׳ )ה,£19/ ( תושב אנגליה נשא באוסטריה ילדה בת 15, ילידת הונגריה — דבר המותר לפי חוקי אוסטריה והונגריה, אך אהור ובטל לפי אקט הנישואין האנגלי משנת

1929. בית־המשפט ביטל את הנישואין, ולשון הפסק הוא:

״נובח כל האסמכתאות דלעיל ברור הדבר, כי נישואין אלה אינם בעלי תוקף הואיל ולפי חוק הדומיטיל של הבעל (ההדגשה שלי) היו אלה נישואין שהוא לא יכול היה להתקשר בהם כחוק״

(שם, נ19), ע׳ 494).

בית־המשפט לא טרח לברר ולבדוק את שאלת הדומיםיל של האשה, בי — כך נראה לי — ראה אותה כבלתי־רלבנטית, מאחר שגם פסול של אחד הצדדים פוסל את הנישואין

כליל, על־פי השיטה הקומולטיבית הנ׳׳ל.

( p . D ( ;sottomayer v. De Barros .2םוםומאיו ני דה^ברוס, מס׳ )ו)1879( , 594 ,(200)

פסק־דין זה הוא, עד כמה שידיעתי מגעת, החריג היחיד מן השיטה הקומו־ לטיבית הנ״ל. אך אף הוא לא יהא בעל חשיבות לגבי ההתדמות (קואינצידנציה) המיוחדת של המקרה שלפנינו. נתין פורטוגל, תושב אנגליה, נשא באנגליה אשה, נתינת פורטוגל ותושבת פורטוגל. הם היו בדרגת קירבה של ״שני בשני״ (first cousins), ולפי חוקי פורטוגל אין קרובים אלה יכולים להתחתן זה עם זו, אלא אם־כן קיבלו היתר על כך מאת האפיפיור. בית־המשפט האנגלי הכריז נישואין אלה שרירים וקיימים, למרות הפגם המהותי, הסובםטנטיבי, שהיה בהם מבחינת חוק הדומיםיל של האשה. פםק־דין זה ודאי נוגד את השיטה -קומולטיבית,

אבל:

(אא) הוא ״בטל בששים״ לעומת פםקי־הדין המרובים שניתנו במאה השנים האחרונות לסובת השיטה הקומולטיבית, ויש לראותו בבטל נוכח פסקי־הדין

236 .פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/וןשכ״ד1963

הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד ש ר־ הפנים


היותר מאוחרים, שניתנו במשפטי אוגדן, נ17), פיין, נ16), ו־פיו, נ19], כנ״ל.

(בב) במשפט סוטומא.יר, נ20], החוק המכשיר היד, ה־ ex fon!, חוק המדינה בה ישב בית־המשפט הדן בענין, והחוק הפוסל היה החוק חזר, ובית־המשפט ^ דהה את החוק הזר מפני החוק המקומי. המקרה שלפנינו הוא היפוכו של דבר י. החוק המקומי, הזהה עם הקומון לאו, פוסל את הנישואין דנן — אם אך נחיל עליהם את דיני ישראל — ואילו המכשיר.אותם הוא החוק הזר (הבלגי), ולמקרה כזה אין אסמכתא להכשיר אפילו במשפט סוטומאיר, נ20),

הנ*ל.

ב 7. וכאן יבוא הטוען ויטען: תיקנת את הקומון לאו האנגלו־ישראלי — את החוק הבלגי לא תיקנת! כי אם יתבדר כי החוק הבלגי דוגל דוקא בשיטה הדיםטריבוטיבית, עלינו יהיה — בנוגע לאשת — לדתות את סימן 46 מפני סימן 64, ולהכשיר לגביה את הנישואין

הנ״ל.

^ תשובתי לכך היא: מתוך ספרו של Arminjon (קיצור דיני המשפט הבין־לאומי הפרטי, ע׳ 5^-46) שצוטט לפנינו על־ידי בא־כוח המשיבים, נראה כי גם החוק הבלגי דוגל בשיטה הקומולטיבית, ולא הדיסטריבוטיבית. אבל גם אם לא נראה בדברי הסופר הנ׳׳ל הוכחה ברורה לתכנו של החוק הבלגי, נגיע לאותה תוצאה ממש. כי כאשר בעל ך הדין טוען להחלת חוק זר, והוא אינו מוכיח אותו, מופעלת מיד ״חזקת שויון החוקים״, .וביתיהמשפט מניח כי החוק הזר שווה בתוכנו לחוק המקומי. או — כפי שנאמר על־ידי המהדירים החדישים של דייסי — בית־המשפט במקרה זה, מפעיל פשוטו כמשמעו את

החוק המקומי(דייסי, התנגשות חוקים, מהדורה שביעית, ע׳ 1116),

ך, ומכיון שהחוק המקומי בנדון זה הוא, מכוח סימן 46, הקומון לאו האנגלי, הרי מגיעים אנו שוב אל אותה השיטה הקומולטיבית, הדורשת כשירות לנישואין לפי חוקיהם האישיים

של שני בני־הזוג גם יחד.

העולה מכך — תוך הנחה כי דיני ישראל הם חוקו האישי של מר שלזינגר — כי ן נישואיו של זה עם המבקשת הם חםרי תוקף חוקי, הן לגבי הבעל והן לגבי האשד״ בשל

כך שאחד מבני־הזוג, והוא הבעל, לא היה כשיר לשאת את המבקשת הנ״ל.

8. הגענו, איפוא, אל השאלה הנוספת: האמנם דיני ישראל הם ״החוק האישי״, שעל־ פיו חייב בית־המשפט האזרחי לדון את עניני המעמד האישי של מר שלזינגר, מכוח ההד

ן ראה האמורה בסוף סימן 47 של דבר־המלךן־

התשובה לכך: כן, ודאי וודאי, ללא שמץ של ספק בדבר. כך פסק כבר בית־המשפמ העליון המנדטורי ב־ע״א 119/59, (10), ואחר־כך ב־ננ״א. ni) ,9/40, ו־ע״א 11/41, (12); בך פסק בית־המשפט העליון הישראלי ב־ע״א 26/51. פד״, כרך ה, ע׳ 1341, נ2), ו־ע״א

״פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד־1963 237

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינד. פונק שלזינגר נגד שר־הפבים

העזזפט זילברג

191/51, פד״י, כרך ח, ע׳ 141, נ3); וכך פוסקים מדי יום ביומו כל בתי־המשפט בארץ, ללא נדנוד ספק בל שהוא, במאות ואלפי פסקי־דין.

9. בא־כוח המבקשת טען, בנקודה זו, טענה של הרגע האחרון ממש לאחר שהודענו לו על פסק־דין אנגלי שיצא לפני כמה שבועות, הוא פסק־הדין בענין לפרה נ׳ לפרה) שנתפרסם בגליון ה׳״טיימס״ מיום 6 בדצמבר 1962. p r e : Lèpre v. L è 1 9 6 2 ) ,(213) פסק־דין זה מסתמך, בעצם, על פסק־ דין קודם שיצא מלפני בית־ המשפט האנגלי לערעורים בענין פורמוזה 1. פורמוזה Formosa v. Formosa: (1962) ,(223)) ותמצית שניהם היא, בי בתי־המשפט באנגליה לא יכירו בביטול נישואין, שנפסק על־ידי בית־משפט זר בשל שוני־הדתות שבין הבעל והאשה, מפני שביטול זה נוגד את עיקרי הצדק הטבעי המועדים באנגליה. ואף כאן כן, טוען באיכוח המבקשת! עלינו, כבית־משפט חילוני־אזרחי, להתעלם מדיני ישראל עד כמה שהם פוסלים נישואי יהודי ולא־יהודיה, כי פהול זה פוגע גם בהר־

גשת הצדק הטבעי הנטועה בלב הציבור הישראלי.

טענה זו בדותא היא. יכול בית־משפט במדינה א׳ לומר, כי חוקי מדינה ב׳ פוגעים ג בהרגשת הצדק שלו, והוא מתעלם מהם כליל. אבל השופט היושב לדין באותה מדינה ב׳ גופה, אינו יכול לומר, כי חוקי המדינה פוגעים בהרגשת הצדק שלו, ולכן אינו מוכן לקיימם. החוק בכל מדינה ומדינה, ומכל־שכן במדינה דמוקרטית שיש לה גוף מחוקק פרלמנטרי, תואם — או נחשב כתואם — את עיקרי הצדק הטבעי המקובלים באותה מדינה, שאם לא

כן, לא היו החוקים נחקקים, ומשנחקקו — היו מתבטלים תחת לחץ דעת הציבור. מותר ך היה לשופט דנינג (Denning) במשפט פורמוזה, (שים, נ22), ע׳ 423) לומר, כי אילו שאלו אדם מן השוק באנגליה אם נישואין בין קתולי ואנגליקנית כשרים הם, או לא, היה עונה: כשרים! אבל אין לומר בשום אופן, כי כל אדם בישראל, מן השוק אן מן העליה, היה עונה בחיוב על השאלה, אם יש להכשיר נישואי יהודי ולא־יהודיה, או לא. סבורני, כי

רובא דרובא של הציבור שלנו היה עונד, על כך בשלילה. הווה אומר: לא זו בלבד שאין ,- אנו, השופטים היושבים לדין, רשאים להתעלם מן החוקים הקיימים בל עוד הם קיימים, .

אלא גם במציאות, ולאמיתו של דבר, אין חוקי האישות הדתיים שלנו נוגדים את השקפותיו של כלל הציבור הישראלי.

10. המסקנה הסופית שהגעתי אליה היא, איפוא, כי גישואי המבקשת עם מר שלזינגר ן הם בטלים ומבוטלים לגבי שני בני־הזונ. יען כי דיני ישראל הם הוקו האישי של מר

שלזינגר, המחייב בית״משפט זה על־פי סימן 47 של דבר־המלך כנ׳יל.

11. ובזה הגענו אל השאלה השניה והיא, אם על אף העדר תוקפם של הנישואין, חייב היה פקיד הרישום לרשום את המבקשת כנשואה. בא־כוח המבקשת טען, כי פקיד הרישום ך

רושם רק מה שהנרשם משמיע באזניו, ואין לו להתעמק ולחקור במעמדו האישי המשפטי של האזרח.

238 ״פסקי־דין״, כרך יז, תשכ״ג/תשב״ד1963

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטדינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים1——


מוכן אני להסכים לכך, כי אם, למשל, פקיד הרישום סבור לכאורה בי האזרח הפונה אליו הוא נשוי, יכול הוא לרשמו כך, ואין הוא מחריב לשאול בעצת יודעי דת ודין כדי לעקוד מלבו כל ספק בדבר. אבל אם הוא משוכנע כי האיש איננו נשוי, אסור לו לרשום דבר שהוא, לדעתו, שקר מוחלט. כי שאלון הרישום שואל על המצב המשפחתי ר״משפטי של הנרשם, ולא על העובדה הערטילאית אם עבר טכס נישואין או לא — כפי שטען לפנינו בא־כוח המבקשת. תמה אני אס אוכל לצוות על המשיבים לרשום את המבקשת בנשואה,

ה נשואה. נ נ י לאתר שהבעתי בפסק־דין זה גופו את הדעה, כי היא א

דוחה אני, איפוא, גם את הטענה השניה, ומציע לבטל את הצו־על־תנאי, ולחזות אח הבקשה.

12, בזה גמרתי את פסק־דיני, אך רצוני להוסיף אי־אלה דברים באזני המחוקק ולהפנות תשומת־לבו לכך, כי המקרה שלפנינו אינו אלא חלק מצער מבעיה הרבה יותר נרחבת, הדורשת במפגיע הסדר חוקי ברור. מעיד אני עלי שמים וארץ, כי אך כפשע היה ביני לבין החלטה הפוכה. כי אילו שונה אך פרט אחד מפרטיו המרובים של המקרה דנן, הייתי

נאלץ, כשופט בית־משפט אזרחי, להכריע לטובת כשרות הנישואין.

אבאר את דברי. במקרה שלפנינו — נקראהו להלן ״מקרה שלזינגר״ — לא הובאה כל: הוכחה בנוגע לעמדתו של החוק הבלגי כלפי שאלת הקומולטיביות או הדיסטריבוטי־ ביות של החלת חוקיהם האישיים של בני־הזוג. הסקנו את שיטת הקומולטיביות של החוק הבלגי מתוך ״חזקת שדון החוקים״, לאחר שהוכחנו את העמדה כלפי שאלה זו מצד הקומון לאו, והחוק הישראלי ההולך בעקבותיו. אך ישנס חכמי משפט שונים המסנגרים דוקא על השיטה הדיסטריבוטיבית. מתנגדי השיטה הקומולטיבית מצביעים על התוצאה האבסורדית הנובעת מכך, בי הנישואין נפסלים לפעמים בשל הדומיסיל הקדם־נשואי של האשה, בעוד אשר אילו לא נפגעו הנישואין היה ״מתגדל המשור על מניפו״, והנישואין גופם היו מבט־ לים את הדומיםיי הגורס לביטולם! בי הדומיסיל של האשה הנשואה הולך, כידוע, אחר הדומיםיל של הבעל. אילו הוכח, איפוא, במקרה שלזינגר, בראיה ברורה ומפורשת, .כי המחוקק הבלגי שותף אף הוא לדעה דיסטריבוטיבית זו, חייבים היינו להכיר — לגבי

ת — בכשרות הנישואין, ולצוות על המשיבים לרשמה כנשואה. י ג ל ב ה ה נ י ת נ ה

או שינוי־פרט אחר, שהיה אף הוא הופך על פיה את קערת ההחלטה. נטושה מחלוקת הפוסקים באנגליה לגבי השאלה: איזה הוא אותו ״חוק ךומיסיל* הקובע את כשרות הני שואין! האם הכוונה היא לחוק הדומיםיל האנטה־נופציאלי (הקדם־נישואי) של כל אחד מבני־הזוג, או דילמא הקובע הוא חוק הדומיסיל של שניהם לאחר הנישואין, או — במלים אחרות, ואולי אף תוך כוונה אחרת — ״הדומיסיל המיועד לחיי הנישואין* (the intended matrimonial domicile) אין להכריע כלאחר יד בשאלה זו, כי יש בה

פגים ואסמכתאות לכאן ולכאן, אם כי רוב הפסיקה נוטה בנראה לצד החלופה הראשונה.

*פסקי־דיף, כרך יז, תשב׳יג/השב״ד־963נ 239

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינד־ פונק שלזיער נגד שר־הפנים


במקרה שלזינגר לא טיפלנו כלל בשאלה זו. כי לא היה כל נפקא מינה בדבי. מדינת ישראל היתד• גם הדומיםיל הקדם־נישואי של הבעל, וגם הדומיסיל המיועד לחיי הנישואין,

כפי שעולה מכל נסיבות הענין, ולכן הנישואין הם מטה נפשך פסולים.

. אבל נתאר נא לנו ״מקרה שלזינגר״ אחר, השונה במקצת בנוגע לפרט זה. האיש, יהודי תושב ישראלי, נוםע לזמן קצר לקפריסין, נושא שם אשה לא־יהודיה בטכס אזרחי, ושב אתה ארצה כדי להכין תעודות וניירות לשם ירידה לאנגליה —־ מדינה אשר, כפי שראינו במשפט לפרה, נ 21], אינה פוסלת נישואין בשל שוניידתות, תהא אשר תהא עמדתם של חוקי מדינת הדומיסיל. אילו היה הדבר כך, היינו חייבים: קודס כל להיכנס בעבי הקורה של מחלוקת הפוסקים הנ״ל! ואחר־כך, אילו הכרענו את הכף לצד חסידי תורת הדומיםיל המיועד של חיי הנישואין — עלינו היה להחליט כי הנישואין כשרים הם על־פי

החוק האזרחי שלנו, הן לגבי האשד. הלא־יהודיה והן לגבי הבעל היהודי.

•• זאת ועוד אחרת: במדינתנו, כידוע, אין חוק כללי טריטוריאלי לעניני המעמד האישי (פרט לפירורים קטנים כגון: חלוקת עזבון ואפוטרופסות על ילדים לפי חוק שיווי זכויות האשד״ תשי״א־1951), ויש לפעמים — כפי שכתבתי במקום אחר — שהדין הוא ״פונקציה״

של הדיין.

למשל: יהודי, תושב ארצות־הברית, נושא שם בטכס אזרחי גרושה יהודיה, שנתקדשה בחופה וקידושין לבעלה הקודם, ונתגרשה ממנו בגירושין אזרחיים. בני־הזוג עולים ארצה ומבקשים לדעת את מעמדם האישי, אם נשואים הם או פנדים. אם תובא השאלה לדיון במישרין לפני בית־הדין הרבני מכוח סעיף 1 של חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג־1953, החלטת בית־הדין תהיה כי הם אינם נשואים, הואיל ולפי דיני ישראל היא עדיין נשואה לבעלה הקודם, ואין קידושין תופטין באשת איש. לעומת זה, אם לפני מתן פסק־הדין הרבני תפנה האשה לבית־המשפט המחוזי, ותתבע מזונות מן האיש על־פי סעיף 4 של החוק הנ״ל, יחליט בית־המשפט באורח אינצידנטלי (לפי מעיף 35 של חוק בתי־המשפט, תעי״ז־1957), כי התובעת נשואה לבעלה כדין, בהסתמכו על כללי הקומון לאו, הקובעים את תוקף הנישואין לפי חוק הדומיסיל של בני־הזוג בעת עריכתם, ויחייב את הנתבע בתשלום מזונות. ונשאלת השאלה, מה יעשה פקיד הרישום ולא ישגה,

בהתבקשו לרשום את המצב המשפחתי של בגי־הזוג הנ״לי

דוגמה אחרת: בני־זוג יהודיים, היושבים ישיבת קבע בצרפת, מתחתנים שם זה עם זו בחופה וקידושין כדת משה וישראל, ועולים ארצה. בית־הדין הרבני יכיר בתוקף הני שואין למפרע מיום עריכתם, הואיל זהם כשדים על־פי דיני ישראל (השווה ע״א 158/37, נושא חן •1׳ נושא חן, נ13]); בית־המשפט האזרחי — אם לא יקבל את דעת המיעוט של חברי הנכבד, השופט אגרנט, ב־ערעור םקורניק, ע״א 191/51, פד״/ כרך ח, ע׳ 141, נ3), ב־ע׳ 175—176 — יפסול את הנישואין ההם (ידונו בענין אינצידנטליש, בהסתמכו על אחד מכללי המשפט הבין־לאומי הפרטי האנגלי הקובע, כי צורת הטכס נדונה, לשבט או לחסד, על־פי חוק מקום עריכתם, וחוקי צרפת — אם זכרוני אינו מטעה אותי — אינם

240 ־פסקי־דין״, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד־1963


השופט חסמן

ו של המקרה הקודם: שם פםו־ פ ו ל י מכירים בתקפו של טכס נישואין דתי. מקרה זה הוא ח לים הנישואין בעיני בית־הדין הדתי, וכשדים בעיני בית־המשפט האזרחי: — כאן כשרים הם בעיני בית־הדין הדתי, ופסולים בעיני בית־המשפט האזרחי,— האין בכך משום דין הנעשה ״פונקציה״ של הדיין י י ונשאלת שוב השאלה, כיצד ינהג פקיר הרישום, בבואו

לרשום את המצב המשפחתי של בני־הזוג הנ״ל י

אשר על־כן יעוצה בזה העצה הבאה, שהיא פשוטה כביעתא בבותחא, ותועיל ליטול את העוקץ המכאיב מרובא דרובא של המקרים הקשים. כאשר הנישואין נערבו בחזץ־, יורשה נא פקיד הרישום ואף יחוייב בחוק להוסיף אחרי המלה ״נשוי״ או ״נשואה״ ץ ר א ל את המלים ״בטכס אזרחי״ או ״בטכס דתי״, הכל כפי שיחייב העניו. חידוש זה מצריךד הרישום לרשונו את י ק ב פ י י , ח ם י י ק ק ו ח ה י ש פ כ , ו ה ת ת ע ע י ל הוראה מפורשת בחוק, כ, ודבר זה מכניס אותו לתוך מבוך של שאלות ם ש ר נ ל ה י ש ט פ ש מ י ה ת ח פ ש מ ב ה צ מ ה משפטיות מסובכות, שלא תמיד מסוגל הוא למצוא בהן את ידיו ואת רגליו. ברור ומובן מאליו, כי הרישום בתעודת הזהות לא יחייב ולא יקשור את בית־הדין הדתי או את בית־ המשפט האזרחי, בדונם לאחר מכן — אם במישרין ואם באורח אינצידנטלי — בשאלת כשרות הנישואין או בטלותם; אבל הוא ימציא סיפוק פורתא — וסיפוק חשוב מאד — לאותם בני־הזוג שכשרות נישואיהם מוטלת בספק, ויחסוך להם בושה ואי־נעימות רבה בכל מקרה בו עליהם להראות את תעודת הזהות. בל נחדד יתר .על המידה את היחסים המתוחים בלאו הכי בין הסקטור הדתי והסקטור ״החפשי״ של האוכלוסיה, ובל ניצוק שמן

על המדורה העלולה להתלקח מסביב לנושא זה בציבוריות הישראלית.

משום כך מצאתי לנחוץ להעיר את ההערות דלעיל, תוך תקוה כי המחוקק הישראלי ישקול אותן בבואו לדון בשאלה כאובה זו.

דעתי, היא, כאמור בסוף הפיםקא הקודמת, כי יש לבטל את הצו ־על־ תנאי ולדחות את הבקשה.

: המבקשת, נתינה בלגית ונוצריה, נישאה ביום 21 בדצמבר 1961 ן מ ם ו ט ז פ ו ש ה למר ישראל שלזינגר, יהודי אזרח ישראל. הטכס נערך בצורה אזרחית בניקוסיה שבקפרי סין, והוכח על־ידי העתק מספר הנישואין שאושר על־ידי שר־הפנים לקפריסין. אחרי שנישאה למר שלזינגר, הלכה המבקשת לקונסול הכללי של בלגיה בלימסול, וזה רשם את נישואיה בדרכון הבלגי המוחזק בידה; עוד רשם שעקב נישואיה האמורים נשתנה שמה לשלזינגר, שם בעלה. המבקשת לא הסתפקה ברישום האמור, ביום 26 ביולי 1962 התייצבה(Registre matricule)בשגרירות הבלגית ומסרה שם הצהרה שנרשמה בפנקס המעמד האישי של השגרירות. הרישום מפרט את הפרטים האישיים של המבקשת והוא מעיד על נישואיה בניקוסיה בהסתמכו על תעודת הנישואין שניתנה לה על־ידי קצין המחוז בניקוסיה ועל

הרישום בדרכונה שנעשה על־ידי הקונסול הבלגי, כאמור.

אשרה לישיבת- ; 2. ביום 24.12.61 באה המבקשת ארצה בתור תיירת. תהילה ביקשה

״פסקיידיך, כרך יז׳ תשכ״ג/71שכ״ד־1963 241

ד שד־הפנים בג״צ 143/62 הנריט אננה קטדינה פונק שלזינגר מ

השופט זוסנזן

קבע, אולם בקשתה נדחתה והותר לת לשהות בארץ עד ליום 17.3.62 בלבד. יומיים לאהד מכן, ביום 19.3.62, ביקשה מלשכת מרשם־התושבים בתל־אביב תעודת זהות ולצורך כך מסדה למשרד את הפרטים הדרושים על־פי פקזדת מרשם־התושבים, תש׳׳ט־1949, תוצאת הבקשה היתה, כי המבקשת הוזמנה למשרד האמור לשם ״בירור״, ומטרת //הבירור״ היתד״ לאמוד למבקשת שלא תוכל לקבל תעודת זהות בה תירשם כנשואה, וממילא לא יירשם בה השם ״שלזינגר״. הודעה זו נמסרה למבקשת בדיבור פה, ובקשתה שתינתן לה הודעה בכתב לא נענתה. בקשה נוספת לקבלת תעודת זהות שהוגשה על־ידי בא־כוח המבקשת ביום 30.4.62 למשרד־הפנים בירושלים, לא זכתה למענה, והמבקשת הביאה דברה לפני בית־משפט זה והשיגה צו־על־תנאי המורה למשיב — שר־הפנים — להראוןן טעם, מדוע הוא עומד בסירובו להכיר במבקשת כאשה נשואה, אשר שמה שלזינגר, ומדוע הוא עומד בסירובו לתת לה תעודת־זהות על־פי הרישום המבוקש, ואשרה לישיבתיקבע.

רק בתשובתו לצו־על־תנאי נעתר המשיב למבקשת המבקשת להעניק לה אשרה לישיבת־קבע, ובכך ירדה שאלה אחת מעל הפרק. אך עדיין עומד המשיב בסירובו לרשום את המבקשת באשה נשואה וטענתו היא, שללפי דיני המעמד האישי של המבקשת ובעלה אין הם זוג נשוי. בהקשר זה מן הראוי להעיר, כי בעלה של המבקשת נרשם במרשם־ התושבים כנשוי, על יסוד אותו טכס נישואין שנערך בינו ובינה בקפריסין, אלא שחקירת המשיב בלשכת מרשם־התושבים בתליאביב העלתה, כי רישום זה נעשה בטעות והפקיד שרשם את נשואי הבעל לא התמצא בסבך ההנחיות הסותרות זו את זו שניתנו במרוצת

הזמן על־ידי הממונים עליו.

3. לא למותר להדגיש כבר בשלב זה — בפתח דברינו — כי לא בתוקפם של הנשואים או בבטילותם קא עסקינן. השאלה שלפנינו היא השאלה העולה מן הדברים האמורים בצז־ על־תנאי, היינו: היש צידוק לסירובו של פקיד מרשם־התושבים לרשום את המבקשת

כאשד. נשואה, שעקב נישואיה נושאת את שם בעלה ן

4, כדי להשיב על השאלה האמורה, נפנה אל פקודת מרשם־התושבים, תש״ט־1949.

על־פי סעיף 2 לפקודה הנ״ל הוקם מרשם־התושבים בשטח המדינה, ותפקידיהם של משרדי הרישום מוגדרים בסעיף 3 שבה. תפקידים אלה הס —

״(א) לנהל ספר התושבים לפי פרטי הרישום המפורשים בםעיך• 4 ;

(ב) ליתן תעודות זהות, לחדשן ולרשום בהן שינויים.

בהיותה ״תושב״ כמשמעותו בסעיף 1 לפקודה הנ״ל, חייבת המבקשת, על־פי סעיף 5(א), .להודיע למשרד הרישום את הפרטים המנויים בסעיף 4 לפקודה; פרטים אלה

242 ״פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/ת?8כ*ד1963

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזיער נגד שר־הפנים

ן ז נ ם ו ט ז פ ו ש ח

כוללים, בין השאר, את שמה (סעיף 4 (א)), ואת מצבה המשפחתי(סעיף 4 (ד)), ואין ספק בדבר שמחובתה למסור פרטים נכונים, שמסירת פרטים לא־נכונים נענשת על־פי סעיף 12 (א(2) לפקודה. אלה• הם הפרטים אשר פקיד הרישום חייב לרשמם וליתן לתושב

העודת־זהות על־פיהם, כאמור בסעיף ד לפקודה.

^ 5. חברי הנכבד, השופט ברנזון, העלה בזמן בירור המשפט את השאלה: מה יעשה פקיד הרישום באשר בא אדם ומוסר לו, לצורך הרישום, פרטים שאינם מתקבלים על דעת הפקיד, כגון שבא אדם החפץ לרשום את בנו כבן חמש, והפקיד רואה את הנער,

והוא סבור כי מלאו לו אולי עשרים שנה ?

ב סעיף 6 לפקודה מדבר על ״דרבי ההודעה׳/ והוא מורה, כי המודיע פרטי־ הרישום

חייב, על־פי דרישת הפקיד, ,׳להמציא כל מסמך הנוגע לדבר״, ובן ״להצהיר, בעל׳פה או בכתב, על אמיתות הפרטים והמסמכים שמסר״.

ג פרקליט המדינה המלומד, אשר טען למשיב, לא נגע בשאלה זו אלא בהערת־אגב

אחת, ואמר, כי אין פקיד ציבור חייב לרשום בפנקס המתנהל על־ידיו רישום שאינו נכון, .ומכל מקום לא יכפה עליו בית־משפט זד, לעשות כן, כמו שפסקנו ב־בג״צ.237/61, (4]. לטענה זו אני מסכים, אך במה דברים.אמורים: באי־נכוגות של רישום הגלויה לעין, והיא אינה מוטלת בספק סביר. אין אני מפקפק בכך, שפקיד ציבור אינו חייב להשתמש בסמ ך כותו כדי להיות שותף למעשה דמיה. משבא לפניו אדם אשר הוא לפי מראה פניו, ללא ספק, אדם בגיר, והוא חפץ להירשם כילד בן חמש, מה ספק יש כאן שהרישום יהא כוזב ומעשה האדם — מעשה של תדמית הוא ז במקרה כזה יצדק הפקיד כאשר יסרב לרשום את הפרטים, ובית־משפט זה בוודאי לא ישתמש בכוחו, על־פי סעיף ד לחוק. בתי־המשפט,

תשי״ז־1957, כדי לחייב את הפקיד ״לזייף״ את מרשם־התושבים.

ה אך טול עכשיו מקרה אחר בו מקנן אומנם בלבו של הפקיד ספק לגבי גילו של אדם, אך יש לדבר פנים לכאן ולכאן. לא מכבד בא לפני בית־משפט זה ענינו של אדם מיוצאי תימן אשר לפי תעודת־הזהות שלו מלאו לו כבר 18 שנה, ועל־פי הגיל הרשום בה היה חייב גיוס. הוא התייצב לבדיקה רפואית בהתאם לחוק שירות בטחון, תשי״ט־1959, והוועדה ן הרפואית שבדקה אותו מצאה, שאין הוא אלא בן 14 או 15. גם אביו של הנער תמך במימצא הוועדה הרפואית, אך יחד עם זד, לא התנגד לכך שבנו יתגייס מיד, בהיותו סבור — כנראה — כי מוטב שבהגיעו לגיל 18 יהא הבן כבד פטור מחובת השירות הסדיר ויוכל לסייע בידו במלאכתו או בעסקו. נוכח מימצא הוועדה הרפואית פנה הפוקד לבית־ המשפט.המחוזי, בהתאם לסעיף 4 לתוספת לחוק הנ״ל, וביקש להצהיר על גילו של מי ן שהתייצב לפניו לשירות בצבא. בית־המשפט המחוזי גבה עדויות, והצהיר כי הרישום בתעודת־הזהות היה נכון והנער בן 18. הפוקד עירער לבית־משפט זה, ואנו פסקנו כי

הרישום לא היה נכון אלא הנער עודנו בן 14, ע׳׳א 65/62, נ5).

״פסקי־דיך, כוך יז, תשכ״ג/תשכ״ד־1963 243


השופט זוסמן

6. אותה שאלה שהטרידה את הפוקד עלולה להתעורר בפני פקיד הרישום אגב רשמו תושב לפי הפקודה הנ״ל. כאשר בא אותו אדם עליו דיברתי בסעיף 5 לעיל ומבקש לרשום את בנו כבן 15, והפקיד סבור, על־פי מראה עיניו, שכבר מלאו לו 17 שנה, מה יעשה י אין צריך לומר כי ייתכנו מקרים כאלה, בין אם נעשה רישום כוזב כדי לאפשר לאדם להשתמט משירות בצבא, ובין שנעשה למטרה אחרת. כאשר יחפוץ הפקיד לפסוק בגילו של אדם, בעוד שיש לדבר פנים לכאן ולכאן, תקום השאלה: מי שמך 1 הענץ השנוי במחלוקת יכול שיהא קשה ומסובך, וחילוקי הדעות בין שני בתי־המשפט בענין הנ״ל יוכיחו. כלום הופקדו בידי פקיד־הרישום סמכויות־שיפוט י כלום הסמיכתו הפקודה להיות הפוסק בענין הנוגע לרישום? ברור הדבר ונעלה מספק, כי תפקידו של פקיד רישום, על־פי הפקודה הנ״ל, אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו. מה יעשה איפוא פקיד הרישום, במקרה כזה; הירשום על אף ספקותיו בנכונות הרישום בין לגבי הגיל ובין לגבי ענין אחר, בגון

מצבו המשפחתי של אדם, או הימאן ?

מתברר, כי בנדון זה ניתנו לפקידי הרישום ״הנחיות״ ממשרד־הפנים אלא שהנחיות אלו נשתנו מדי פעם בפעם. ההנחיות שהיו בתוקפן עד חודש מרם 1958, הוחלפו באותו תאריך על־ידי הנחיות אחרות שניתנו על־ידי סגן המנהל הכללי לעליה ומרשם־תושבים, במשרד־הפנים, על דעת שר־הפנים (המוצג י״ג 2) ז והנחיות אלו כוללות גם הוראות בענין רישום הנוגע למצב המשפחתי. ביום 1 בינואר 1960 שוב נשתנו פני הדברים ושר־הפנים הורה אישית לבטל הנחיות קודמות בעניו רישום נישואי תערובת. ביום 2 במאי 1962, הודה סגן המנהל הכללי הנ״ל, משרד־הפנים, בעקבות הוראה זו של שר־הפנים לממונים על המחוזות כי ״היות ורישום נישואי תערובת דורש עיון לגבי כל מקרה״, על פקידי הרישום לקבל מידי המבקש את ההודעה שמסר, אך עליהם להימנע מביצוע הרישום בתעודת־הזהות ובגליון האישי של הנוגעים בדבר, ״ולהעביר את התיק האישי של בגי־

הזוג לאגף להכרעה״.

7, הכרעת האגף בענין נישואי המבקשת נפלה ביום 15.3.62 והיא הועברה אל לשכת עליה ומרשם־תושבים, תל־אביב, בזו הלשון:

״(2) . צריך להיות ברור שהנישואין האזרחיים שנערכו בינו ובין הגב׳ פונק בקפריסין אינם תופסים לגביו. החוק האישי החל עליו הוא חוק

שיפוט בתי־דין רבניים וחוק זה אינו מאפשר נישואי תערובת.

(3) היות והנישואין אינם תופסים אין לראות את הגב׳ פונק כאשתו ואין לרשום אותה כנשואה. הצדדים — אם רצונם בכך — רשאיים לפנות לבית־המשפט המחוזי ולקבל הכרעה בדבר על־ידי בקשה של מתן

צו בדרך המרצה. רצוי להסביר לדייר שלזינגר את רקע ההחלטה.״

244 ״פסקי־דין״, כדך יז, תשכ״ג/תשכ״ד1963

בג״צ 143/62 דינרים אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוסכדן

הכרעה זו, של אגף מדשם־התושבים במשרד־הפנים, לוקח בשתיים לפחות. ראשית, תמהני מה אסמכתה מצאו המשיב או עושי דברו בחוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג־1953, דוקא, שתוק זה — הוא ולא אחר — ,,אינו מאפשר נישואי

תערובת״. סעיף 2 לחוק הנ״ל קובע:

״נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על־ פי דין תורה.״

בנישואין של יהודים מדבר הכתוב, ולא עוד אלא בנישואין שנערכו בישראל >• המבקשת אינה יהודיה ונישואיה נערכו מחוץ לישראל. שנית, אם יש צורך בהכרעה שיפוטית, על שום מה תפנה המבקשת לבית־המשפט המחוזי דוקא 5 כלום לא תוכל להביא פסק־רין של

בית־דין דתי מוסמך?

8. כאן רואה אני מקום עמי להעיר, כי לפנינו לא חלקו על סמכותו של שר־הפנים להורות לפקידי הרישום, אימתי יבצעו רישום ואימתי יסרבו. בפקודה הנ״ל גופה לא בא זכרה של סמכות כזו והמשיב לא התםמך לפנינו על תקנות שהתקין מכוח סעיף 10 לפקודה, אך נוכח העמדה שהיתה נקוטה בידי בא־כוח המבקשת, אניח כי רשאי היה המשיב ליתן

את /,ההנחיות״ שנתן.

מה נאמר בהנחיות?

במוצג י״ג2, אלו הן ההנחיות שניתנו על דעת המשיב ביום 10 במרס 1958, על סמך חוות־דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, נאמר, בין היתר:

״1. הגדרת תפקידו של פקיד הרישום פקיד הרישום הינו רשות מינהלית בלבד ועליו לרשום איפוא את הפרטים האישיים של האדם החייב למסרם לרישום לפי החוקים הנ״ל,

הן בגין עצמו והן בגין ילדיו הקטינים. אין פקיד הרישום הסמכות המשפטית הקובעת את מעמדו האישי

של האדם ולא עליו להכריע בשאלות משפטיות או דתיות. אם כל הכרעה בשאלה משפטית היא מעבר לגבול תפקידה וסמ כותה של הרשות המוסמכת לביצוע החוקים — הכרעה בשאלה דתית לא־כל־שכן. אם פלוני נתגייר כדת משה וישראל, או נשא אשה כדת משה וישראל, או אם פלונית גורשה על־ידי בעלה כדת משה וישראל, או אם לפי דיני התורה יכול פלוני להיחשב ליהודי — כל אלה שאלות

שבדת הן, וההכרעה בהן נתונה לסמכותן של הרשויות הדתיות.״

שיקוליו של פקיד הרישום הם שיקולים מינהליים גרידא ואין הוא ממונה על ביצוע הוראות הדת.

*פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ל־1963 '245

ד שר־הפנים ג בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נ

השופט זוסמן

״אין השלטונות האזרחיים המינהליים לא מצווים לא מסוגליםא רשאיים, לבצע הלכות ולהכריע בדיני איסור והיתר דתיים.- ולכן אף ל

ם ו ש ר ם ל ו ש י ר ד ה י ק ל פ ה ע 2. מ

פקיד הרישום אינו רושם אלא את אשר האזרח החייב ברישום אומר לו לרשום.

3. חובת בדיקה ודרישה על־ידי פקיד הרישום אין להטיל על פקיד הרישום חובת בדיקה ודרישה שאין הוא יכול ואין הוא צריך לעמוד בה בטרם ירשום את הפרטים שנמסרו לו על־

ידי התושב החייב ברישום. נכון הדבר כי על פקיד הרישום להיות זהיר במילוי תפקידו. אך ,אין היא (ז״א הזהירות) אלא אותה הזהירות שכל עובד מדינה מצווה עליה

. ׳ י ל ה נ י מ במילוי תפקידו ה

ם ו ש י ר ד ה י ק י פ ד י ־ ל ה ע ר ה ז א ת ה ב ו 4. ח

פקיד הרישום יזהיר את האדם החייב ברישום כי אין הוא רושם אלא מה שנאמר לו וכי אין הרישום משמש הוכחה משפטית לאמיתות "הפרטים שנרשמו, אלא רק משום הוכחה למילוי חובת הרישום. יש להסביר למצהיר כי כל בית־משפט וכל ביתידין ואף כל רשות מע תלית רשאים לא לקבל את הפרטים כמימצא ואף לא להתחשב בהם.

ביהוד יש להזהיר כי לפי הוראות הקבע של הרבנות הראשית ומשרד־הדתות משנת תש׳יי חוייבו הרבנים רושמי הנישואין לא לסמוך רק על הרשום בתעודת־הזהות, אלא לחקור בעצמם את הבאים להינשא או לדרוש מהם תעודות רווקות מרב או מבית־דין דתי מוסמך. למעשה

נוהגים כל הזמן הרבנים לפי הוראות אלו.

ס י ט ר פ ם את ח ו ש ר ם ל ו ש י ר ד ה י ק ת פ ב ו 5. ח

לאחר שניתנה אזהרה על־ידי פקיד הרישום כג״ל הוא חייב לרשום את הפרטים שנמסרו לו:

א. אם הוא אינו רואה סיבה לכאורה להטיל ספק בפרטים הנמסרים לו;

ב. אפ לאחר שנתעורר בלבו ספק בגין פרט מםויים והוא דרש ראיות, הפרטים הוכחו לו לכאורה ז

,על פקיד הרישום לשוות לנגד עיניו תמיד כי אין הוא שופט ואין; והוא אינו רושם אלא את אשר ד ב ל ם ב ש ו א ד ו א ה ל הוא פוסק, א האזרח החייב ברישום אומר לו לרשום. החוק מסמיך את פקיר הרישום

246 ״פסקי־דין״, כרך יז, תשכ״ג/תשכ*ד1963

ד שר־הפגים ג בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נ

ן מ ס השופט ח

לסרב לרשומ את אשר נראה בעיניו כוזב או מטעה! למטרה זו נתונה לו הסמכות לדרוש מן האדם החייב ברישום מסמכים וראיות אחרות להוכחת הדבר שלרישומו הוא טוען, אך כשפקיד הרישום אינו רואה סיבה לכאורה להטיל ספק בפרטים הנמסרים לו על־ידי האדם החייב ברישום, או — לאתר שנתעורר בו ספק והוא דרש ראיות כאמור — אם נחה דעתו שלכאורה הוכחו לו פרטים אלה, כי אז חייב פקיד הרישום לרשמם? והעובדה שהתעודה אשר הוא נותן על רישומיה תעמוד בחזקת כשרות ותוקף ותהא עשויה להוכיח את הכתוב בה,

. אינה מעלה ואינה מורידה לגבי דידו כלל׳.

ת מ ת א ק ז ח • — ב ח ר ז א ת ה ר ה צ 6. ה

,על פקיד הרישום להעמיד את הצהרות האזרח בחזקת אמת ובמיוחד אם הזהירו. אין לו לפקיד הרישום לחשוד חשדות סתם« עד

שהוא תושר צריך שיהיה לו יםוד סביר לכך.ב י ד א ז ו ן ה י ך א זה הכלל: פקיד הרישום חייב לכבד את האזרח א

. ד ף לחשו

ד ש ח ר ל י ב ד ס ו ס ו י ה 7. מ

יסוד סביר יכול ויהא בהתנהגותו של המצהיר, בסתירות שבהצהרותיו, בפגמים הנראים על פני מסמכיו, בידיעה שיודע פקיד הרישום אודותיו

או על מסמכיו — וכל כיוצא באלה.

ה י א ר ו ה י ל ן ע ו ק י ש ת ק ב מ 8. ה

כשבא אדם ומבקש לתקן את הרישום — עליו הראיה שאמנם נפלה טעות הטעונה תיקון והראויה לתיקון. כאן פקיד הרישום אינו

רשאי בדרך כלל, לוותר על הראיה.

ת ו ר ש ת כ ק ז ח י ב מ ש ך ר מ ס 9. מ

בהעדר טעמים מיוחדים (ראה להלן) להזמת חזקת הכשרות אין לו לפקיד הרישום להרהר אחדי מסמך רשמי אלא שומה עליו לפעול

ולרשום על פיו. מסמך רשמי מהו —

כל מסמך שנעשה בידי עובד ציבור (ממשלתי, משפטי או מינהלי, אזרחי או דתי, בארץ או בחוץילארץ) במילוי תפקידו, ובכלל זה כל הרשום במירשם־התושבים ובתעודת־הזהוה עצמה, חזקה עליו שתוכנו

אמת. ,נמצא שהרשויות המוסמכות לביצוע החוקים יבולים וחייבים להעמיד בחזקת כשרות ותוקף כל מסמך רשמי, בין מישראל ובין

״פסקי־דין׳׳, כרך יז, ת?»כ״ג/תשכ״ד־1963 247

בג״צ 143/62 הנריט אנגה קטרינה פונק שלזינגר גגד שר־הפנים

ט זוסמן פ ו ש ה

מחוץ־לארץ, המוגש להם להוכחת עובדה פלונית, ואין נפקא מינה אם המסמך הוא תעודת לידה או דרכון או תעודת נישואין או פסק־דין של גירושין או תעודת־מוות או צו־ירושה. מסמכים כגון אלה מוכיחים לכאורה לא רק את עובדת היסוד שבגללה ניתנו (כגון תעודת נישו אין או גירושין) אלא גמ כל יתר הדברים הרשומים בהם; וחזקה על הרשות שהוציאה את המסמך מתחת ידה שלא רשמה בו דבר שאינו

מתוקן/

ל ״ נ ה ה ק ז ח ת ה ו נ ז 10. ה

אולם החזקה הזאת ניתנת להזמה: אין היא הוכהה אלא לכאורה בלבד. כגון, אם פקיד הרישום ירגיש בזיוף של המסמך (הוספות או תיקונים או מחיקות בלתי־מאושרים) הוא רשאי לדרוש ראיות

נוספות.

ם ו ש י ר ד ה י ק ל פ ; ת ש ו ט ל ח ל ה ן ש כ ר 11. ע

ההחלטות אשר פקיד הרישום מחליט הן בנות־תוקף ומחייבות אך לענין ביצוע פקודת מרשם־התושבים (או אחד החוקים האחרים הנ״ל) בלבד. אין להן ערך משפטי מחייב לגבי ביצוע חוקים אחרים. אף באותם המקרים אשר בהם דרש פקיד הרישום ראיות להוכחת פרט פלוני, אין בשיכנועו של פקיד הרישום כדי מניעה כלשהי כי בית״משפט או גם כל רשות מינהלית ידחו אותן הראיות עצמן ולא

ישתכנעו מהן.

ל ךן ו ס נ ו ק י ה נ פ , ב י ד ו ה ו י נ י ם א ה ז ד נ ח א , ש ג ו ז ־ י נ ל ב ן ש י א ו ש י 16. נ

אין סמכות לקונסול לערוך טכס נישואיו אזרחי לגבי בני־זוג שהם שניהם יהודים, אך שרירה וקיימת הסמכות של הקונסןל הנ״ל לערוך טכס נישואין אזרחי לגבי בני־זוג שאחד מהם הוא לא־יהודי, אם

אותו קונסול מורשה, לפי חוק מדינתנו, לעריכת הטכס. כל תעודה שניתנה על־ידי קונסול זר בישראל לגבי אדם בעל ן

אזרחות של אותה המדינה שהקונסול מייצגה והנוגע למעמדו האישי (כגון נישואין, לידה וכוי אך לא גירושין) יש לקבלה כבסים לרישום

אותו הפריט אליו מתייחסת התעודה.״

9. סומך אני את ידי על הדברים המובאים לעיל מהמוצג י״ג 2, ובהם מצויה גם התשו־ ן בה על השאלה, כיצד חייב פקיד הרישום לנהוג כאשר עולה בלבו ספק לגבי נכונות הפרטים עליהם הצהיר מודיע־פרטים לפניו. יפה נאמר בסעיף 3 של ההנחיות הנ״ל, כי פקיד הרישום חייב לנהוג בזהירות וכבר הפניתי את תשומת־הלב לסעיף 6 לפקודה, ממנו

ונשכ״ד^! 248 ־פסקי־דין״, כרך יז, תשכ״ג/

בג״צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר גגד שר־הפנימ

תשופיט זוסנון

נובע כי רשאי הוא לחקור ולדרוש, אך כשהומצאה לפקיד ראיה לכאורה, חייב הוא להס תפק בכך, שכן בהיותו רשות מינהלית יחדור לתחום לא־לו אם יחפוץ להכריע בפלוגתהואם לא יחפוץ להיות פוסק, כי אז חובה עליו לרשום את הפרטים בדברי . משפטית: המבקש, אפילו לא שוכנע בנכונותם. אם יעמוד המבקש־רישום בדוגמה האמורה בסעיף 6

לעיל על בך שבנו בן 15, ירשמו הפקיד כאימרת המבקש.

כאמור בהנחיות הנ״ל, אזרח הבא לפני רשות מינהלית עומד בחזקת דובר אמת, ואל לו לפקיד הרישום לשכות, שאם יאבה ליטול לידו סמכות שיפוטית ולפסוק בענין הצריך לדעתו להכרעה, בידו לא ניתנו הכלים לעשות כן. והואיל והפקודה הנ״ל מחייבת את האזרח בהודעת פרטים לשם רישום ואת הפקיד ברישומם ובמתן תעודת־זהות, אין הדברים יכולים להסתיים בתיקו! על־כרחך אתה אומר: הפקיד חייב לרשום מה שאזרח

אומד לו.

הפקודה הנ״ל לא שיוותה לרישום במרשם־התושבים כוח של ראיה או הוכחה לשום ג דבר. מטרת הפקודה היא, כמו שנאמר ב־בג׳״צ 63,145/51), לאסוף חומר סטטיסטי. חומר

זה יכול שיהא נכון ויבול שיהא לא־נבון, ואיש אינו ערב לנכונותו, לענין קביעת גילו של אדם לצורך גיוסו לצבא משמש הרישום בספר התושבים ראיה לכאורה, לא מכוח הפקודה הנ״ל, אלא מכוח התוספת לחוק שירות הבטחון, תשי״ט־1959. תעודת־זהות ניתנת לתושב, על־פי סעיף ד לפקודה, בתור ״אמצעי זיהוי״, אך איש אינו חייב לפעול על־פיה ך ואין אדם חייב לזהות בעל־תעודת־זהות על־פי התעודה. החזקת תעודת־הזהות אינה מקנה

לבעליה כל זכות שהיא: בג״צ 71,155/53}.

כדרך שרישום הגיל בתעודת הזהות אינו משמש להוכחת הגיל אלא במידה שהדברשל רישום המצב המשפחתי, שכן מה חיקוק מרשה לאדם — : ו נ נקבע בחיקוק, כך גם די ה בדומה לחוק שירות בטחון, תשי״ט־1959, לענין הוכחת הגיל — להוכיח באמצעות תעודת־

הזהות, אם נשוי פלוני אם לאו ? בסעיף 4 להנחיות י״ג 2 נאמר, כי עליפי הוראות־קבע של הרבנות הראשית ומשרד־הדתזת, אין רושם נישואין סומך על הרישום לצורך מילוי

תפקידו, והם דשאים לנהוג כך! מי, אם כן, חייב לסמוך על הרישום י

ד 10. טול את מקרהו של פלוני יהודי שנשא את אלמונית שהיא קתולית בטכס אזרחי בארץ פלמונית, והוא מציג בפני פקיד הרישום תעודת נישואין. בבית־משפט אזרחי תיקבע דייות הטכס על־פי הדין הנוהג בארץ עריכתם. לא כן בבית־דין דתי, שיפסול טכס אזרחי. כיצד יכוון פקיד הרישום את דעתו, לבית־המשפט המחוזי או לבית־דין דתי? מעיז אני לומר, כי לענין תוקפם של נישואי תערובת כאלה, אין בכלל איש בישראל היכול לחזות

ז מראש אם תופסים הם אם לאו.

נניח אפילו, כי פלוני הוא אזרח ישראל ואילו אלמונית (כמו המבקשת דנא) — לא. בית־המשפט המחוזי אינו מוסמך לבטל נישואין אלה, נוכח ההגבלה שבסימן 64 בדבר־

•״פסקי־דיך, כדך ין, תשכ״ג/תשכ״ד־1963 249

בגי׳צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוטמן

המלך, וב־ב״ש 20/43, (14), נקבע, כי הגבלה זו נוטלת ממנו גם את הסמכות להכריז על בטילותם מעיקרא, מחמת הוסר כושר בני־הזוג לשאת זה את זו. אך לא זו בלבד שהשאלה יכולה לבוא לפני בית־המשפט המחוזי בתובענה אחרת המחייבת אותו לפסוק בענין תוקפם של הנישואין, אלא ישנם שני בתי־דין דתיים במדינה אשר אומנם אף הם אינם מוסמכים

להפקיע את הנישואין, אך על קיומם וכשרותם רשאים הם להכריז. סמכותם תהא תלויה א בכך שהצדדים יסכימו להישפט בבית־הדין הדתי, ונשיא בית־המשפט העליון יעשה שימוש בכוח הנתון בידו על־פי סימן 55 לדבר־המלך ויקבע את בית־הדין המוסמך לדון בדבר. נוכח הוראת הסימן 65 לדבר־המלך, אין מניעה לכך שנתין זר יסכים לשיפוטו של בית־ הדין הדתי: בייש 39/57, (1). תוקפם של הנישואין יהא איפוא במקרה זה, תלוי בכך, כיצד

ישתמש נשיא בית־המשפט העליון בשיקול־דעתו, שכן משנקבעה סמכותו של בית־דין ב דתי, נקבע גם הדין המהותי ההל על הענין, הדין הולך אחר הדיין: ע״א 233/53, פד״י, כרך ח, ע׳ 36,4, נ6). והיה ונשיא ביתיהמשפט העליון יסמיך את בית־הדין הרבני לפסוק בדבר, יפסול את הנישואין הואיל והדין הדתי העברי אינו מכיר בנישואין אזרחיים ובוודאי לא בנישואי־תערובת בין יהודי ונוצריה. אך נשיא בית־המשפט העליון יכול להסמיך את

בית־הדין הקתולי לדון בענין, ואם יעשה בן, יידון תוקפם של הנישואין לפי הדין הדתי גcodex J U T Í S canonice הקתולי. ומה יפסוק בית־הדין הקתולי ? דין הכנסיה הקתולית נקבע משנת 1917. על־פי סעיף 1014 וסעיף 1070 (2) לקודכם הנ׳־׳ל דוגלת גם הכנסיד. הקתולית, בדומה לבית־משפט אזרחי, בכלל sem.p«r praesumitur pro matrimonio, ראה Spivack v. Spivaek; (1930), 142 L.T. 492 , (23), ו־ע״א 191/51, פד״י, כרך ח, ע׳ 141,

49ו, נ3), ומעמידה כל נישואין בחזקת כשרות עד שלא יוכח היפוכו של דבר. אמת, נכון ך הדבר גם דין הכנסיה הקתולית מחייב, אך לא באותה מידת־הומרה כמו הדין היהודי, עריכת נישואין בטכס דתי; כן מונעת הכנסיה, על־פי סעיף 1070 לקודכס הנ״ל, נישואי־ תערובת בין זוג קתולי־יהודי, מחמת disparitas cuitus• אך אין זו מניעה מוחלטת. על פי סעיף 1071 לקודכס הנ״ל ניתן להשיג פטור מהאיסור של נישואי־תערובת, והשאלות

ותשובות שנאספו ב׳ canon Law Dig-est כרך גי׳ ע׳ 420 ולאחריו, יוכיחו כי פטור ה כזה אינו דבר נדיר. גדולה מזו: אפילו נערך הטכס של נישואי־תערובת ללא קבלת פטור, אין הנישואין בטלים מעיקרא אלא שורשם נגוע רק בפסול הנובע מן העבירה על האיסור של disparitas euitus, והכומר מוסמך לרפא את.הפגם ולהבריא את תוקפם ״מן השורש״ (sanatio m radice) על ־ ידי שימהול בדיעבד למי שחטא, מכוח הסעיפים 1138 עד 1141Eichmann-Morsdorff 1 לקודכם הנ״ל, ומשעשה כן, ניתן לנישואין תוקף למפרע, ראה Lehrbuch des Kirehenreehts מהדורה ה׳, סעיף 161 (2) (ב), בעי 286. ואשר לצורה, גם ההובה לערוך טכס דתי אינה מן התורה אלא רק ״מדרבנן״ שכן לפני ההחלטות שנת־ קבלו בכנס הכנםיה של טרנט במאה ה־16, הכירה גם הכנםיה הקתולית לא רק בתוקפו של טכס נישואין על־ידי הבעת ההסכמה להינשא per verba de praesenti ללא צורה

דתית, אלא גם בקדושתם של נישואין שנערכו בצורה זאת (saeramentum), ראה זE.R161 , )1811(Dalrymple v. Dalrympie; . 6 6 5 ) 2 4 ( ,669,

250 ־פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ל־1963

גג״צ 143/62 הנריט. אננה קטרינת פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוםמן

אבל גם עכשיו, כשהכנםיה קובעת את העקרון של טכס דתי לעריכת נישואין, אין היא פוסלת נישואין לחלוטין על שום שלא נערכו כהלכות הדת. משנודע הפגם לרשות דתית, מוטלת עליה החובה הראשונית לא לגרום לביטול הנישואין אלא לדאוג במידת האפשר להכשרתם, ראה Eichmann-Morsdorff שם, סעיף 159, בע׳ 281, וגם פגם זה

ניתן לתיקון בדיעבד על דרך של ״ריפוי מן השורש״, שם סעיף 161, ע׳ 287.

11. נשנה עכשיו קצת את עובדות הדוגמה האנגורה, ונניח כי אלמונית האשה היתד, פרוטסטנטית עת נישאה לפלוני אלא שלאחר נישואיה המירה את דתה והצטרפה לכנסיה הקתולית. נוכל להתעלם מהוראת הסעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה), בין שנניח כי האשת המירה דתה לפני בואה לישראל, ובין שנתחשב בעובדה שהבנםיה הפרוטסטנטית אינה תובעת בשביל עצמה כוחות־שיפוט אלא משאירה את השיפוט בידי המדינה ולא הקימה בתי־דין. לענין השיפוט קובע מצב הדברים בעת הגשת התובענה ולכן רשאי נשיא בית־המשפט העליון להסמיך את ביתיהדין הקתולי לדון גם בעניגו של זוג זה. מפאת ״קתוליותה״, היינו, כלליותה, מכניסה הכנםיה הקתולית כל מי שנטבל: לנצרות תחת כנפיה (סעיף 87 לקודבס), אך היא מקילה עם נוצרי שאינו קתולי, ופוטרת אותו, בסעיף 1099 (2) לקודכם, מן החובה לערוך טכס נישואין כהלכתו ומסתפקת בטכס אזרחי שנערך, ראה Eichmann-Morsdorff, שם, סעיף 132, בעי 146. אך לא זיו בלבד שהצורה הדתית אינה. הכרח אלא נישואי־תעדובת אלה אינם נפגמים כל עיקר, ואין כל צורך במחילה או חנינה על דרך של ״ריפוי מן השורש״. מניעת הנישואין, מחמת disparitas cuitus, על ־פי סעיף 1070 הנ״ל, נקבעה רק למקרה שאחד מבני־הזוג היה קתולי! לא היה, אלא היה נוצרי בן דת אחרת ונשא יהודיה, הנישואין תקפים וכשרים לכל דבר, שם, סעיף 141,

בע׳ 186.

12. הארכתי את הדיבור על האפשרויות השונות לדון נישואי־תערובת לשבט או לחסד, כדי להראות ששאלת תוקפם או בטילותם היא נכבדה ביותר, ומשבאו בני־הזוג כדי להי רשם על־פי פקודת מרשם־התושבים, תש״ט־1949, לא ניתן לקבוע כיצד יפול דבר. פקיד הרישום אינו מסוגל לנחש, בפני איזה בית־דין יבוא הענין, כיצד ישתמש נשיא בית- המשפט העליון בסמכותו הקבועה בסימן 55 בדבריהמלך, ואין הוא יכול לחזות. מראש

אם יכירו בתוקפם של הנישואין או אם יפסלום.

זאת ועוד. חברי הנכבד, השופט זילבדג, ערך מחקר מעמיק בתוקפם של הנישואין והגיע לכלל מסקנה שאין להם תוקף, אך בסעיף 12 לפםק־דינו מעיד עליו שמים וארץ, כי אך כפשע היה בינו לבין החלטה הפוכה. אם זו היא עדותו של שופט בית־המשפט העליון, היתואר הדבר שפקיד מינרלי,.כגון פקיד הרישום, יעסוק בכלל בבעיה כזאת? אם תמצי,לומר, כן, מתבקשת המסקנה כי לא יתמנה לפקיד רישום על־פי הפקודה הנ״ל אלא מי שמומחיותו בכללי ברירת הדין, שהם מן ההלכות המסובכות ביותר של תורת המשפט, אם לבך התכוון המחוקק, תמהני על שום מה כיבד את ממלא התפקיד בתואר הצנוע של

״פקיד רישום״ בלבד.

״פםקי־דיך, כרך יז, ו1שכ״ג/תשכ״ד־1963 251


ן ז נ ס ו ט ז פ ו ש ה

דעתי נוטה לכך, כי ברשמו את מצבו המשפחתי של תושב, אין זה מתפקידו של פקיד הרישום ליתן דעתו על תוקפם שד הנישואין. חזקה על המחוקק שלא הטיל על רשות ציבורית חובה שאין היא מסוגלת למלאה. די לו לפקיד, לצורך מילוי תפקידו ורישום המצב המשפחתי, אם הובאה לפניו ראיה שהתושב ערך טכס נישואין. לשאלה מה תוקף יש לטכס

שנערך יש לעתים פנים לכאן ולכאן ובירור תוקפם חורג מגדר מרשם־התושבים. א

מן הראוי להטעים, שפנקס הנישואין המתנהל ברבנות אינו מעיד אלא על כך כי חופה וקידושין נערכו בין פלוני ואלמונית. התעודה מעידה על קיום הטכס, השווה נ25], (1952) ;6616? ^ בנ1 ייתכן שקידושין שנערכו כדין היו בטלים מעיקרא וייתכן

שהיו תופסים! הרישום אינו מעיד לא על זה ולא על זה. חזקת כשדות הנישואין עליה 2 דיברתי בהקשר אחר, היינו חזקת תוקפם של הנישואין, נובעת מעריכת הטכס, ולא מן הרישום של עריכת הטכס או מתעודה המעידה על כך, והיא ניתנת לסתירה. אם דין פנקס הנישואין של משרד־הרבנות כך, דין ספר התושבים של מרשם־התושבים על־אחת־כמה־ וכמה. ואין צריך לומר שאם חובתו של פקיד רישום לענין רישום המצב המשפחתי

מצטמצמת בבדיקה אם נערך הטכס, ממילא אין לחשוש לכך שספר התושבים יכלול רישום 2 לא־נכון ויעיד על נישואין כשרים מקום שהיו בטלים מעיקרא עקב פסול או פגם מהותי. עינינו הרואות: הגדרת מטרתו של מרשם־התושבים ושמירה על גבולות תפקידו של הרושם דיין כדי למנוע תקלות, מן האמור יוצא, כי בשום פנים ואופן אין תושב־מבקש־ רישום חייב להביא לפני פקיד הרישום אלא ראיה לכאורה. המבקשת דנא המציאה למשרד

הרישום את תעודת הנישואין: היא הצטיידה באישור השגרירות הבלגית שרשמה את ך נישואיה בפנקס המעמד האישי של השגרירות, וגם בדרכונה נרשמו, מה עוד יכלה לעשות כדי לצאת חובת הבאת ראיה י כל עוד לא נפסלו הנישואין בהליך שיפוטי, דין המבקשת

לענין מרשםיהתושבים כדין אשה נשואה.

כאן אטול לעצמי רשות לומר, כי לא רק סמוכין בחוק אין לחקירה ודרישה לגילוי ה פסול בנישואין, אלא גם טעם לפגם מבחינת המינהל יש בכך שאזרח הבא להודיע פרטים לצרכים סטטיסטיים, וכל חטאו אינו אלא שנישואיו אינם תופסים, יעמיד בפני פקיד חשדן שיצלול לנבכי עברו. יש והנישואין ניתנים לביטול ואף״על־פי־כן חיים בני־הזוג בשלום עד לסוף ימיהם! מה טעם למינהל לעורר בעיות לגבי תוקפם ? אין צריך לומר,

כי ההנחיות מיום 2.5.62 המורות לפקיד רישום להעביד ענין של נישואי־תערובת ״להכרעת 1 האגף״, אין להן על מה לסמוך, כי אץ לאגף במה להכריע.

13. המסקנה אליה הגעתי פוטרת אותי מן החובה לדון בשאלה אם אומנם נפסלו הני שואין מחמת חוסר כושר של בני־הזוג לשאת זה את זו, ולא אעיר לגבי השאלה האמורה

אלא הערות אחדות: ז

; (א) פרקליט המדינה לא טען לפנינו לפסילת הנישואין מחמת שנערכו בטכס אזרחי לא היה מקומ לטענה זו הואיל ובית־ משפ ט זה כבר פסק, כי לענין צורת הנישואין הולכים

252 ״פסקי־דיך, כרך יז, ו1שכ״ג/משב״ד־1963

בג״צ 143/62 הנריט אגנה קטדינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוםמן

א 191/51, נ3), ובאין ראיה לסתור, טכס שנערך בארץפלונית, ״ אחד הדין במקום הטכס: ע חזקה עליו שבדין נערך.

(ב) אפ 'תעמוד שאלת. תוקפם של הנישואין מחמת חוסר בושר החיתון לדיון, יהיה הכרח לקבוע תחילה, מה הוא הדין.הקובע לענין זה. לא נוכל להסתייע לצורך כך בהוראת הסימן 64(11) לדבר ־המלך המפנה אותנו אל ״החוק הלאומי של הצדדים הנוגעים בדבר׳׳, שכן לצדדים אין חוק לאומי אחד. מה דין יחול במקרה זה — ייקבע על־פי הלכות ברירת

הדין.

(ג) פרקליט המדינה טען לכלל ברירת הדין האנגלי ההולך לענין בושר הצדדים אחר מקום מושבם, אך ציין בהגינותו כי רבה היא, שההלכה האמריקנית קובעת דין אחד לצורה ולתוקפו המהותי של המעשה, ולגבי שניהם חל דין המקופ בו נערך הטכס, ראהLoughran v. Loughran; (1934) ,(33), ;121 סעיף Restatement, Conflict of Laws

Hastings v. Douglas ,[34)

(ד) לא זו בלבד שהכלל האמריקני נוח ושימושי יותר, הואיל והוא מונע את הצורך לפצל את הדיון כאשר לא היה לבני־הזוג מקום מושב אחד (אשר בעקבות פיצול כזה נוכל להגיע לתוצאה המשונה עליה הצביע 'חברי הנכבד השופט זילברג, -שהבעל יהיה נשוי לאשתו ואילו היא אינה נשואה לו), אלא ההלכה האמריקנית היא למעשה הלכת המשפט האנגלי המקובל, שנשארה בטהרתה בארצות־הברית, ואילו באנגליה גופה השתנתה. הרי זו היא ההלכה שהיתה נוהגת בבתי־הדין של הכנםיה שבידיהם היה כוח־השיפוט בעניני נישואין עד ל- Matrimonial causes Act, 1857. גם באנגליה גופת היה נוהג דין אחד

לענין הצורה ולענין כושר הצדדים, ראה:Dalrymple v. Dalrymple; (1811), 161 E.R. 665 ,(24); Middleton v. Janverin; (1802), ,(26); Siimonin v. Mallac; (I860) ,(27).

(ה) שינוי ההלכה האנגלית מסתמן למעשה בפסק־דינו של בית־המשפט לערעוריםט פ ו ש sottomayer v. De Bam>s; (1879), 41 L בו אמר ה . T בענין, (20), 282 ,281 .

:Cotton

"The law of a country where a marriage was solemnized must alone decide all questions relating to the validity of the ceremony (by which the marriage is alleged to have been constituted, but, as in other contracts, so in that of marriage, personal capacity must depend on the law of domicil".

ה זו היתה, בלשון פרופסור Beaie 0 במאמרו כ ל ה )

*פסקי־דיך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד־1963 253

בג׳׳צ 143/62 הנריט אגנה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוםנון

382, 386,The Law of Capacity in International Marriages, 15 H.L.R. "an ignorant error."

הבאתי דברים בשם אומרם, אך להצדקת השופט cotton ניתן לומר, כי רמזיםLord cranworth וה־ Lord Campbell-,! התומכים בהשקפתו מצויים בפםקי-דיניהם של Brook ואולם יתר השופטים בענין -Brook v. Brook! (נ l . t 4 ,(861. 93 ,(16) ,בענין הצטרפו למסקנת חבריהם מנימוקים אחרים (ראה ב־ע׳ 99, 101, נ16), שם). ועוד לענין

הלכת, Sottomayer ,(20), עיין20(;)Sottomayer v. De Barros (No, 2); (1879), 41 L.T. 283, 285 , 17)Ogden v. Ogden; (1907) , ( ; S2,)Hay v. Northcote; (1900) ,(

שבשלשתם סירבו בתי־המשפט לפסוק כדברי השופט cotton גם אם נקטו לשון נקיה.Beaie יותר מפרופסור

Matrimonial causes -(ז) שינוי ההלכה שחל כאמור נוגד את הוראת הסעיף 22 ל Supreme Court of Judicature Act, שהוחלף בינתיים על־ידי סעיף 32 ל־ Act, 1857 1925 כי על פיה חובה היה על ביתיהמשפט להוסיף ולפסוק בעניני נישואין כמו שבתי־ הדין של הכנסיה היו פוסקים כל עוד היה כוח שיפוט בידיהם, וכבר נתבאר, כי בתי־הדין

של הכנסיה דנו דין נישואין על־פי כלל אחד לענין הצורה ולענין כושר הצדדים.

(ח) בבוא בית־המשפט בישראל לבור לו את הכלל הישראלי של ברירת הדין, לא נהיה אנו חייבים לאמץ לעצמנו את הכלל האנגלי דוקא. אומנם כשלעצמי, לא אראה חובה לעצמי להעמיד הלכה אנגלית על מכונה שגם אם בטעות נולדה, עכשיו מקובלת היא באנגליה, אם כי גם שם לא עמדה עוד במבחן בבית־הלורדים. אם תואם הכלל האנגלי את צרכנו, נקבל אותו כהלכה בישראל. ואולם ייתכן שהכלל האמריקני יהיה מתאים יותר. הפוסקים האנגליים שדנו בסוגיה הנוגעת לעניננו הביאו בהרחבה דברי פרשנים ושופטים אמריקניים, ראה;) Brook v. Brook) 17(,) 1907(Ogden v. Ogden; ,)16( ,)1861 ורבים אתרים זולתם. אם בתי־המשפט האנגליים נוהגים כך, מדוע לא נעשה אנחנו כמוהם, ונש

אב השראה גם ממקורות המשפט המקובל מחוץ לאנגליה ?

(ט) לא למותר להעיר, כי חוטר הכושר של יהודי לשאת נוצריה, אף אם חוסר כושר הוא, ״מעמד״ ממש (status) אין הוא. מעמדו של שלזינגר הוא המעמד של אדם בגיר והוא כשיר לכל פעולה משפטית לרבות הנישואין. אלא שהדין הדתי החל עליו פוסל מעשיו אם ישא נוצריה ונישואין כאלה כלא היו. בכגון זה אומר פרופסור Martm WOIÎÏ בספרו

על החוק הבין־לאומי הפרטי, מהדורה בי, סעיף 259, בעי 278 :

•'To be married is a status; to be married to Mr. X is not."

״פסקי־דיך, כרך יז׳ תשכ״ג/תשכ״ד־1963

בג׳׳צ 143/62 הנריט אנגה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוסנזן

והוא קורא תוסר יכולת בזאת, לשאת אשד, פלונית, בשם חוסר כושר יחסי. בינתיים נתבטלכך כבר נפסק בענין באנגליה גופה הרעיון של אחידות מעמדו של אדם לבל דבר. . iîBaindau v. Bainda; ( ,)1946(29) כי אדם יכול שיהא נשוי.לצורך מניעת נישואין שניים, ובעת ובעונה אתת יכול שלא. יהיה נשוי לצורך מתן פסק. גירושין. על הוסר כושר א יחסי כזה דיבר בית־המשפט בענין, נchetti v. chetti; aso!» ,(30 ומדבריו יוצא, כי

יש והדין אינו מתחשב בו. אם תתבע המבקשת, דרך משל, מזונות מבעלה .בבית־המשפט . המחוזי, אין אני בלל בטוח שמחמת אי־כושר יחסי כזה יפטור אותו בית־המשפט מן החבות

לזון את אשתו.

נ (י) אם אדם חסר־כושר במקום מושבו יהא פסול לפעולה משפטית בכל אתר ואתר,

כדברי השופט cotton בענין, sottomayer ,[201 שלא נאמרו לענין כושר החיתון בלבד, יוצא שאם בא אדם בן 23 שבמקום מושבו לא הגיע עוד לגיל הבגרות לישראל ועשה בה עיםקה פלונית, הפעולה תהא בטלה. אך לענין זה נקבע עכשיו בסעיף דד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ״ב־1962, בי תוקפה של העיסקה יהא אומנם נדון j לפי דין מקום מושבו של הקטין אלא אד• בישראל שלא ידע על חוסר הכושר עשוי לזכות

בהגנה על־פי סעיף 77(1), והעיסקה יכול שתהא שרידה וקיימת על אף קטינותו של אדם.*

מהוראת החוק הנ״ל יוצא, כי המחוקק הישראלי אומר ללכת אחר דין מקום המושב בנתון לסייגים בלבד, ולא לכל דבר.

ןMette v. Mette; (1859) , [ 1 5 ] 1 S 6 1 ן י נ ע ב , ו ( B r o o k v. Brook; ) ,(16) ,14. בענין

.נפסלו נישואיו של אלמן שנשא בחוץ־לארץ את אחות אשתו המנוחה. נישואין באלה היו אותה שעה אסורים באנגליה על־פי חיקוק מפורש שהתיימר לשקף תורת אלוה ממעל (divine iaw), ,בראותו בנישואין נישואייערווה בניגוד לויקרא, י״ח (במו שנתפרש

ק בטעות על דרך ההרחבה במסורת הנוצרית).

לא חוסר כושר־היתון כללי היה כאן, כמו שכבר נתבאר בסעיף 13 (ח) לעיל, אלא נוכח החוק האנגלי החרות היו הנישואין נוגדים את רגש המוסר האנגלי, והכרה בהם היתד, נוגדת את הסדר הציבורי. העובדה שבענין, Brook ,(16) הסתמכו על חוות־דעתו שלBrook v. Brook: שניתנה באותו עניו לבית־המשפט בדרגה הראשונה cresweii ן השופט ) תוכיח. כך אמר אותו שופט בדונו בשאלת כושר־החיתון ! 3 1 ( , 7 4 7 ( ,65 E J R . 8 5 8 )

: L . T 2 , )1860- (Simonin v. M a l l a c בענין ,330, )27(, 327 ,

"lt la very remarkable that nelther in the writingra of jurists, nor in the arguments o i eounsel, nor in the judgments delivered In the courts of justice, is any case quoted or suggestions offeréd ^ to establish the proposition that the tribunals Of the eountry where a marriage lias Ibeen solemnized in conformity with the

-״פפקי־דין״, כוך v, השכ״ג/משכ״ד־1963 255

בג׳׳צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופט זוטםן

laws of that country should hold it void because the parties to contract were the domiciled subjects of another country where sucn a marriage would not be allowed",

כל שיטה משפטית מסרבת להכיר בתוקפה של פעולה משפטית אם יש בה כדי לפגוע בסדר הציבורי הנוהג בארצה, ואף ארצות ־הברית, על אף יחסה הליברלי אל תוקפם של א

נישואין, אינה יוצאת מכלל זה. ה־ Restatement, בסעיף 132 (ב) שולל תוקפם של נישואין שהיו כשרים במקום עשיית הטכס, במקרה זה:

incestuous marriage between persons so closely related ״that their marriage is contrary to a strong public policy of the 3

domicll".

5Mette , c i אין זאת אלא ההלכה האנגלית הנובעת מפםקי־הדין בעניןBrook ,[16 ,], נ ואחרים.

ג 15. שמא מחייב הסדר הציבורי בישראל שלילת תוקפם של נישואי תערובת? זו היא שאלה שעליה יצטרכו אולי בתי־המשפט ליתן דעתם בבוא הזמן, אך אני חפץ להטעים בי אין להסיק מסקנה נחפזת מהלכת, נBrook ,[16 האנגלית. כמה וכמה טעמים יש לדבר.

כל ארץ הרוצה לחיות בצוותא במשפחת־העמים חייבת לשם כך לוותר על ביצוען של ך מקצת מהלכות־הדין שלה כשאלמנט זר קם ומתערב בפעולה משפטית. דרך משל: אנו איננו גורסים כי ערבות צריכה להיפסל על שום שניתנה בדיבור פה, והדין הנוהג לגבי יהודים בישראל אינו מחייב הכרעת בית־משפט לשם הפקעת נישואין אלא מסירת גט וקבלתו דיין. בארצות אחרות — ההלכה היא שונה, אך שוני זה אינו פוגע.בסדר הציבורי

בישראל ואנו, כשם שאנו דורשים מאומות אחרות הכרה בדין הישראלי, אין אנו פוסלים ה עיסקה שעליה חל דין זר והוא שונה מהדין שלנו. בימידה שהלכות ברירת הדין מפנות אותנו לדין זר, הדין הישראלי נסוג. אך ישנם מקרים — יוצאים מן הכלל — בהם מתן תוקף לדין זר ולתוצאה הנובעת ממנו, יהיו פוגמים ממש בסדר הציבורי לפיו אנו חיים, ורק מקום שיעמוד דין זר בניגוד לרגש הצדק והמוסר של ציבור ישראל, יהיה עלינוSystem des Roemischen Rechts ,Savigny 1 לפסלו. זו היא האבחנה הידועה של החכם כרך ח, בעי 35, שבעקבותיו מבחינים בין ordre public interne הנדחה מפני כללי ברירת

הדין, ן־ ordre public externe (international) שאינו נדחה מפני שוס דבר.

העובדה שהדין הדתי היהודי פוסל נישואי תערובת אינה מחייבת בהכרה את המסקנה שבבואנו לדון בענין פלוני על־פי חוק זר, נפסול תוקפם של נישואין על שוס שהם נישואי־ ן

תערובת. הנישואין ייפסלו, אם פםלותם מתבקשת מטעמים של הסדרי הציבורי החיצוני (הבין־לאומי), כמו שנתבאר לעיל, היינו, אם שופט ישראלי, בתיתו ביטוי לרגשי ציבור ישראל, חייב יהא לומר, תוקפם של נישואין כאלה אינו מתיישב עם אורח החיים שלנו,

יהא מקום עריכת הטכס אשר יהא. במקרה של ספק — תוקף הפעולה נהנה ממנו.

256 ״פסקי־יין״, כרך יו, תשכ׳׳ג/תשכ״ד1963

בגי׳צ 143/62 הבריט אגנה קטדינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השוו3ט זוםמ!

ד להיות י י פסול הנישואין, על־פי הלכות הדת, יהא שיקול נכבד ביותר, אך אין הוא צ השיקול היחידי. ציבור ישראל מחולק היום לשני מחנות. מחנה אחד, שומר מצוות או מרביתן, עומד-לעומת מחנה אחד המדגיש את ההבדל בין מדינת חוק ומדינת הלכה. השקפותיהם של בני שני המחנות נוגדות אלו את אלו בתכלית. הסדר הציבורי בישראל א אין פירושו, שהשופט יכפה השקפתו של מחנה אחד על המחנה השני. החיים מחייבים יחם

של סובלנות כלפי הזולת והתחשבות בהשקפתו שהיא אחרת, ולפיכך לא יהא קנה־המידה של השופט אלא מאזן כל הדעות הרווחות בציבור.

בענין,(Brook ,[16 הדגיש בית־המשפט (ב־ע׳ 95, נ0ט,(16]}, כי האי־חוקייות הדבקה ^ בנישואי־ערווה אינה נובעת מתורת אלוה אלא ממה שהפרלמנט הכריז.בפירוש, בטעות או שלא בטעות, כתורת אלוה ממעל. שאלה דומה עמדה לא מזמן בפני מת־המשפיט באנגליה. אדם אחד, יהודי, נשא את בת אחיו. נישואין כאלה עדיין אסורים הם באנגליה, מחמת קירבת הדס, על־פי ה־ Marriage Act, 1949 ולבית־המשפט הוכח שאין זאת ההשקפה.הנוצרית בלבד אלא דעה דומה רווחת גם באישלם. ובהודו. אך הנישואין היו ן• חוקיים במצרים, במקום בו התחתנו בני־הזוג, והאיסור שהיה מופנה כלפי'נישואין כאלה בתוך אנגליה — כך קבע גית־המשפט — אינו קובע דוקא את דרישת הסדר הציבורי

.cheni v. cheni; (1063) ,(32):לצורך הדיון בטכס שנעשה מחוצה לה

16, סעיף 2 לחוק שיפוט בתי־הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג־1953, הוא הלכת ך המדינה, אך אין בו אלא הוראה לגבי נישואין של יהודים בישראל. זהו הסדר הצבורי הפנימי, היינו, הסדר הציבורי הנוהג בפנים הארץ, אך מהו הסדר הציבורי כשהנישואין

לא נערכו בארץ ל

משקבע בית־משפט זה ב־ע״א 191/51, נ3), לענין צורת הטכס, כי דין מקום עריכתון יהא קובע, נמצא כי בישראל חיים מאות ואולי אלפים זוגות שלא באו בברית נישואין ך

אלא בטכס אזרחי. המדינה מכירה בכך והדת אינה מבירה בכך. חוששני כי מנקודת מבטו של יהודי־שומר־מצוות הרי זו עבירה שאינה נופלת בהרבה בחומרתה מנישואי־תערובת, וההכרה בתוקפם של נישואין כאלה נוגדת את השקפת עולמו, ופוגעת קשה ברגשותיו. אך זהו ויתור הנדרש מיהודי כזה תמורת ויתור שבני המחנה השני חייבים לו למען החיים ן המשותפים של אומה אחת. זרם העליה מוסיף להביא לישראל בני־זוג מכל ארצות תבל וביניהם כאלה.שבארץ מוצאם לא התחתנו לפי דת משה וישראל. האס מחייב הסדר הצי בורי של ארץ עליה כזאת, להפר שלוט המשפחות ־ ולהכריז על כל המקדים האלה כעל פילגשות בלבד ו זו היא שאלה נכבדה, ועיון היא צריכה, אך התשובה עליה אינה דרושה

לענין שלפנינו.

ז . אומר רק זאת, כי לא הדין האנגלי ולא הדין האמריקני פוסלים תוקפם של נישואין על שום שבני־הזוג הלכו לחוץ־לארץ וערכו שם את הטכס שלא יכלו לערוך בארצס:

,McDonald v. McDonald; (1936 ,)(35) 860 הג״לןSimonin v. Mallac; ( I ) ,(27)

,פםקי־ויך, כרך יז, תשכ״ג/תשכ״ד1963 257

בג*צ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר־הפנים

השופטים: ברנזון, ויתקון, נדני

במקרה רנא ברור הדבר שבעלה של המבקשת נסע לארץ קפריםין ונשא אותה שם הואיל ולא יכול היה לשאתה כאן, אך בשל כך בלבי אין פוסלים תוקפם של הגישואק.

סיכומו של דבר:

(1) לצורך רישום מעמדה המשפחתי של המבקשת במרשם־התושבים קובע טכס ^ הנישואין שנעשה, ובדיקת תוקפם של הנישואים אינה מענינו של פקיד

הרישום.

(2) ראיה לכאורה להוכחת הטכס דייה כדי לחייב את פקיד הרישום לרשום טכס נישואין שנעשה. ב

>3) נוסף על כך, אין לקבוע כבטחון בי בבוא שאלת תוקפם של הנישואין בפני בית־ המשפט או ביתידין — ייפסל תוקפם של נישואי תערובת.

לפיכך הייתי עושה את הצו־על־תנאי החלטי. נ

: אני מסכים שיש לעשות את הצו־על־תנאי החלטי מן הטעמים ן ח נ ר ט ב פ ו ש ה שניתנו על־ידי חברי הנכבד השופט זוסמן בחלק הראשון של פסק־דינו הדן בשאלת מעמדו, תפקידיו וסמכויותיו של פקיד הרישום. גם אני בדעה, כי ההנחיות המקובצות

במסמך י״ג 2, שהובאו במלואן בפםק־דינו של חברי הנכבד, נותנות תשובה נכונה לשאלה ד זו. פקידי הרישום ייטיבו איפוא לעשות אם ימשיכו לשוות לנגד עיניהם את ההנחיות הללו ולנהוג על־פיהן, אף כי כנראה אינן מהוות עוד הנחיות רשמיות מטעם שר־הפנים.

: גם אני מצטרף לדעתו של חברי הנכבד, השופט זוסמן, כי לענין ! ן ק ת י ט ו פ ו ש ה רישום המבקשת במרשם־התושבים כלל לא היה מקום לעורר את השאלה הסבוכה אם י

נישואיה תופסים או שמא אינם תופסים מבחינת המשפט התל עליה. ובזאת משאיר אף אני, כמו חברי הנכבד השופט ברנזון, את התשובה לשאלה זו לעת מצוא.

: מסכים אני לדעת חברי הנכבד, השופט זוסמן, כי אין זה מתפקידו ן י ט מנ פ ו ש ה ואף לא מיכולתו של פקיד הרישום להחליט בדבר תוקפם של נישואין אשד הוכחה כשרה לכאורה על קיומם הובאה בפניו על־ידי הצד המבקש את רישומם. מסיבה זו גם אני

בדעה, כי יש לעשות את הצו־על־תנאי החלטי,

לפיכך הוחלט ברוב דעות לעשות את הצו־על־תנאי החלטי. ז

המשיב ישלם למבקשת סכום של —.250 (מאתיים וחמישים) ל׳׳י כהוצאות הבקשה ושכר־טרחת עורך־דין(בולל).

ניתן היום, כ״ח בשבט תשכ״ג(22.2.1963).

258 ״פסקי־זין״, כרך יז, תשכ״ג/תשנ״ד1963

143/62 ׳םמ צ״גב םינפהירש דגנ רגניזלש קנופ הנירטק ... ·...

Documents