ערעור אזרחי מס׳ 150/50

אריה קאופמן ו־2 אח׳ נגד בנימץ מרגינס

ם אזרחיים (22.6.52׳ 22.12.52) רי ן כבימ״ש לערעו ו ט העלי ס ש מ ה ־ ת י ב ב

, ז י ל ג ד ג ט נ ר ג , א ן ש ל ו י השופטים א לפנ

ר שהדייר הראשי פינה. את המושכר — פ ק ו ד ת ח א מעמדו החוקי של דייר־משנה לס 8(1), 8, 8(1) (ג), י פ י ע , ם 1 9 4 0 , ( ת ו ר י ד ה ( ר י ד ־ ר כ ת ש ל ב ג הה בט״א 223/44, ע ב ק נ ת ש י ר ק י ע , 8 (1) (א), & (1) (ד)׳ 9 — ההלכה ח ם ) (1) 8 ,(3) 8 ,2 ה מנישול נ ן יסודה• — הטעם להג , בדי ם י תב ו ם נ י מ י ד ק ת תה ב ה שבי ה ל ת נ ואשר קבע ו ת, אינו נ ת בעל־הבי מ כ ס ה רתו ב ס לדי נ כ נ ת על ידי החוק לדייר־משנר. ש נ ת י נ הך י ע , אלא מזכות מ ן הדייר־הראשי ו לבי נ י ר ב ב ע ס שהיו קיימים ב י מהיחסים החחיט לדירה ח י יק לו ב , שהחוק מענ טרס חפצי נ ̂ 1נ1) כלפי הדירה, או מאי ת (!!1 חפציכות הזאת אין ו הוא מוסיף להחזיק בה — הז ה הוא מחזיק, ולמשך הזנדן ב בם בחוזה, עי ם שחיו קבו י א נ ת ת מילוי ה כ ש מ ה ה ואין להורישה והיא !מותנית ב ר י ב ע ה לט ו מכילה ג ק שלנ ו — ההגדרה ״דייר״ בחו פ ק י שפג ת ר ובין השוכר, לפנ בין המשכית, ו״שכירות״ מכילה גם ״שכירות־ ת בטל־הבי מ כ ס ה ו ב ת ר י ד ס ל נ כ נ -דייר־משנה׳* שה בחוק האנגלי ר י ד ־ ר כ ת ש ל ב ג י ה נ ם בדי לי פים המקבי ח הסעי תו י משנה׳׳ — נ׳צ 59/41, גליים — ההחלמה• בבג׳ ם אנ י מ י ד ק ות 1915, 1920, 1933 — ת ת משנ ו ר ח ה, ד הדייר־הראשי ג תן נ י ן שנ על פםק־די ת להוציא לפו י ב ה ־ ל ע אשר טל פיה רשאי בה א צ ו ה ק ה ו ת יסודה — ח ו ע ט ו למשפט, ב י לצרפ ה טבל יר־משנ ד די ג ם נ גף 3 4 טל דייר־ י ע מ לת ה ־תהו — אי ף 3 4 י ע , ס 1 9 1 4 , י נ מ ז ל ה ע ו פ לגע לסעיף ו ים בנ גלי ן אנ ־די ו בפטקי ע ד מ א נ ם ת י ר ב ד ת ה ל ו ח ם החוק — ת ע ט משנה מף & י ע ס ת 1933 על ה נ ש ת 1920 ולסעיף 3(1) לאקט מ נ ש 5(1) לאקט מגלי פיט 15 (3) ו־5 (5) של החוק האנ ו — העדר ההוראות שבמעי ה שלנ ד ו ק פ לו אין למצוא נ דה של ה שבפקו נ ק ס מ ש נימוק מכריע ל מ ש , אינו יכול ל ו ה שלנ ד ו ק פ בה ד ו ק פ ף 8(1) ב י ע ו של ס ת ר ט ת — מ י ב ה ־ ל ע ה כלפי ב ו״משנ י הגנה על דיפן חוקי, והגנה ס אליה באו נ כ ס נ , א נושל מדירתו ס שלא י ד ו היא להגן על כל א נ ל שאי , בתנ ת ואם דייר־ראשי י ב ה ־ ל ע צה לנשלו, אס ב ל מי שרו י כ ת לו כלפ תנ י זו נסתו לדירה — י ת כנ ע ש ט ב ה ב ב י ם שהתחי אי ם ימלא מצדו את התנ ד ו א ת ו א שו ם אצלנ י ר ר ו ע ת מ ת הקשיים ה ב י ם אנגליים — ס י מ י ד ק ה זו — ת נ ק ס מ ם ל טעמיח ר ו לא מ ת מהעובדה, שהמחוקק שלנ ע ב ו ס לפי החוק האנגלי) נ (והנדתעוררים גת , והשאיר א ת ררו ות המתעו ל הבעי ו ל כ מ ת ביחס ל רטו ה הוראות מפו ד ו ק פ ס ל י נ כ ה ל

־תמשפט. ש בתי רו י ן לפ נ ן ופתרו נ ו ב י ל

ס ע ג ר ו מ ימי ד בנ ג ה קאופמן ואח׳ נ י ר ע*א 150/50 א

לברג י ן ז׳, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט ז ד , כ ך י ד ־ ״פסקי

ס דייר־משנה אשר הדייר־הראשי השכיר לו, ו היא: א נ י ט שלפנ פ ש מ הבעיה המצומצמת בת ל ב ג ת ה ד ו ק ות מחסותה של פ ק מהמושכר, זכאי ליהנ ל ת, ח ת בעל־הבי ו ש ר בה ונשלמה השכירות מ ת שבהן ת בו , 1940, במסי ( ת ו ר י ד ה ( ר י ר ד כ ש

N ־ ת הראשית ולא קיימים עוד יחסי יריבות בין הדייר־הראשי לביו בעל רי םו הסטטו־המשפט ל דייר־.משנה םטםוטורי, צריכים בתי ת זכותו ש ר ד ג הבית — בשטח הקבלת ך של צמצום הבעיה ו ר ד ת ב כ ל גמת בתי־ ה משפט באנגליה, ל , כדו ו שלנ9 1׳ 4 8 ־ ח ״ ש , ת ט פ ש מ ה ן ו ו ט ש ל י ת ר ד ת ס ד ק ו — פ ם י י ק ל ת ח ו נ ו פתר­ י ת ם 410. 590 — ב י פ י ע , ס ה ל י ג ם אנגליים — מ ף 11 — תקדימי י ע ס

גים ב ל אותם סו כ דט ב ת המנ פ ו ק ת פסקו ב ות את ההלכות שנ ועים מלשנ ה משפט מנד עט דקדוקי ״ההגיון הטהור״, ב ם ההלכה, ואפילו אינה עולה בד ב ה ם ב ל מקרי שם והמשתנים — משמעותה של הפיכת ההלכה הפסוקה, ססי ונקת מתנאי החיים התו ים שאולי ב דברי צ מ ת .מהמציאות וחזירה ל ל פיה תהא היהלשו המושרשת בחיים, עם אינו הולם את ההווה — תקדימים י נ ם פ ו ש ת העבר אך • פ ו ק הלם את ת

J ם ל השופט לפרש חוקים — עם זאת במקו גבל והמצומצם ש ו המו ש אנגליים — כת עובדות שיסודן בתנאי חיים חדישים, אשר לא כ ר פ י השופט מ ת לפנ י ל שמתגר מחדש אח ההנחה ההגיונית ק ב קבעה ההלכה הקיימת, שומה על השופט ל לשמן נע כללי אחר, חה ק ר ה שנוצרה ב כ ל (logical premise) עליה מושתתת אותה הך ר ד ם החדשים, אם בדרך של הרחבה ואם ב אי : — 1) להתאימה לתנ ת ו ר ט בשתי מ

ל אותה הנחה הגיונית, המשמשת ד ל הצרה — 2) באין מוצא אחר, לזנוח כלי שורמה משפטית אחרת׳ אפילו תהא משענת להלכה הקיימת ולהשתמש, במקומה, בנל - נ זו נורמה משפטית חדשה שלא ידעוה קודם לכן — דוגמאות להנחות הת והמקומית — את השאלה, אם ההלכה שנקבעה גלי ודיקטורה האנ בות מהי השאוק משתי ת הפקודה הקיימת, יש לבדו ר ג ס מ ת לשימוש מעטי ב תנ י א 223/44 נ י ע ב

ת: — 1) כאשר חדייר הראשי עודנו מחזיק בחלק המושכר אשד חלקו האחר ה ו נ בחיבע את פינויו של כל המושכר ת, ובעל־הבית תו הושכר על ידו לדייר־משנה ברשול — 2) כאשר ה ה נ י ד ו ק פ ף 5(1) ל י ע ס רות ב על ימוד אחת העילות האמוו לבין בעל־ נ רית שבי הדייר־הראשי עזב את המושכר לחלוטין, והשכירות הסטטומות להחלה תנ י ה בע*א 223/44 נ ע ב ק נ ת תמה ונשלמה — לאחר שההלכה ש הבי

ה ו ק ו ס ת הפקודה הקיימת, שוב יש לראות את חלקה הראשון כהלכה פ ר ג ס מ מעשית ביתנת לערעור. נה נ אשר אי

ף 8 י ע י ס ר ב ד קבעה בע״א 223/44, אינה משתלבת ב ת המיעוט: ההלכה שנ ע דוח ולא בדוחק׳ ולכן אין ללכת ׳ לא. ברו ה הנ׳׳ל׳ ואינה ״מתישבת״ בתוכו ד ו ק פ ל

. על פיה — 3יתוח הרעיון והומזתו

ם! פרוקציה — בשם המשיב ם — בשם המערערי ה ר ב א

— 1006 —

ה מ ג ר ! מ ימי גד בנ ה קאופמן ואח׳ נ ע״א 150/50 ארי

ג ר ב ל י 1 השו9ם ז 9 5 2 ־ ג ׳ י ש ת / ב - י ש ך 1׳, ת ר ך, כ ־די .״פמקי

: ו ר כ ח ה ז אבגליימ ש ־די פםקי

[I] Percy G. M o o r e , Ltd. v. Stretch; ( 1 9 5 1 ) , 1 A l l E . R . 2 2 8 , 2 2 9 .

[2} L o r d H y l t o n v. H e a l ; ( 1 9 2 1 ) , 2 K . B . 1 3 8 1 4 4 6 , 4 4 9 , 4 5 0 *־ .

[J] Reynolds v. B a n n e r t m m ; ( 1 9 2 2 ) , 1 KS. 7 1 9 , 7 2 4 .

Baker v. T [14־ u r n e r ; ( 1 9 5 0 ) , 1 A l t E . R . 8 3 4 , 8 4 9 .

{ 5 ] Remon v. Cay of London R e a l Property Company, Ltd.; ( 1 9 2 1 ) , 1 K . B .

4 9 , 55. 2

{ 6 ] Roe v. Russell; ( 1 9 2 8 ) , 2 K . B . 117, 1 2 9 , 1 3 0 .

[7] Knightsbridge Estates T r u s t Ltd. v. Deeley; ( 1 9 5 0 ) , 2 K . B . 2 2 8 .

[ 8 ] O a k Property Company L i m i t e d v. C h a p m a n and another; ( 1 9 4 7 ) , 1 K . B .

8 8 6 , 8 9 1 , 8 9 4 , 8 9 5 .

[9] W r i g h t and a n . v. Arnold: ( 1 9 4 7 ) , 1 K . B . 2 8 0 ; ( 1 9 4 6 ) , 2 A l t E . R . 6 1 6 ; J

( 1 9 4 7 ) , L . J . R . 3 4 1 ; 1 7 6 L . T . 45; 62 T . L . R . 7 5 1 ; 9 0 Sol. Jo. 6 4 3 , C A . ;

2nd Digest Suppl. 1 9 4 9 , L a n d l o r d and T e n a n t , 1 2 2 , 7 3 0 3 c.

[JO] Stanley r. Compton; ( 1 9 5 1 ) , 1 A l l E . R . 8 5 9 .

{ ! I ' } B a r r e l t ( P a u p e r ) v. F o r d r e e ; ( 1 9 3 2 ) , A . C . 6 7 6 , 6 8 1 . T

{ 1 2 ] Storm v. F a i r b r a s s : ( 1 9 1 9 ) , 8 8 L . J . K . B . 1 0 0 4 ; 1 2 1 L . T . 1 7 2 ; 83 JJ>. 2 4 1 ;

3 5 T . L . R . 6 5 9 ; 63 Sol. Jo, 6 8 2 ; 17 L . G . R . 5 8 3 , C A . ; 3 1 Digest 5 7 6 ,

7 2 5 6 .

G [13־} r e e n - P r i c e v. Webb: ( 1 9 1 9 ) , 8 9 L . J . K . B . 2 1 6 ; 122 L . T . 4 9 1 ; 8 4 J . P . 8 9 ; n

3 6 T . L . R . 2 9 ; 6 4 Sol. Jo. 1 9 ; 3 1 Digest 5 7 9 , 7 2 8 2 .

1 1 4 ] C h a p m a n v. Hughes; ( 1 9 2 3 ) , 1 2 9 L . T . 2 2 3 .

[75] Haskins v. Lewis: ( 1 9 3 1 ) , 2 K . B . 1 , 1 6 , 1 8 , 1 9 ; 1 0 0 L . J . K . B . 1 8 0 ; 1 4 4

L . T . 3 7 8 ; 9 5 J . P . 57; 4 7 T . L . R . 1 9 5 ; 2 9 L . G ' . R . 1 9 9 , C A .

Q [16־\\ u i n n r. L e a t h e r n ; ( 1 9 0 1 ) , A . C . 4 9 5 , 5 0 6 . 1

{ 1 7 ] Prager r. Blatspiel, Stamp and Heacock, Limited; ( 1 9 2 4 ) , 1 K . B . 5 6 6 , 5 7 0 .

{ 1 8 ] H a s e l d i n e v. C A . D a w and Son, Limited, and ors.; ( 1 9 4 1 ) , 2 K . B . 3 4 3 ,

{ 1 9 ]

{ 2 0 ]

{ 2 1 ]

3 6 2 , 3 6 3 .

Best v. Samuel F o x and C o . , Ltd.; ( 1 9 5 2 ) , 2 T . L . R . 2 4 6 , 247.

Keeves v. D e a n , N u n n v. Pellegumi; ( 1 9 2 4 ) , 1 K . B . 6 8 5 .

John Lovibond and Sons, L i m i t e d v. Vincent; ( 1 9 2 9 ) , 1 K . B . 687^

1007 —

ו מ י נ ר ה קאופמן ואח׳ נגד בנימין פ י ר ע״א 150/50 א

ילברג פט ז ך ו׳, תשי״ב/תשי״ג־1952 השו ר , כ ך י ד ־ י ק ס פ ״

[22] Sutton v. D o r f ; ( 1 9 3 2 ) , 2 K . B . 3 0 4 .

[ 2 3 ] Oakley v. W U s o n ; ( 1 9 2 7 ) , 2 K . B . 2 7 9 , 2 8 9 .

1 2 4 ] Lloyd v. Cook; Goudge v. B r o a g h t o n ; Sanson r. M i a t t ; B a r t r a m v. B r o w n

and ors.; B a r k e r v. H u t s o n ; ( 1 9 2 9 ) , 1 K . B . 1 0 3 , 1 1 9 , 1 2 0 .

א [25 ] L o g a n Y. F a i r : ( 1 9 2 2 ) , S.C. 7 6 ; 3 1 Digest, 5 6 2 .

[ 2 6 ] Cow v. Casey: ( 1 9 4 9 ) , 1 K . B . 4 7 4 ; ( 1 9 4 9 ) , 1 A l l E . R . 197; ( 1 9 4 9 ) ,

L . J . R . 5 6 5 ; 6 5 T . L J t , 8 4 ; 93 Sol. Jo. 1 0 2 , C . A . ; 2nd Digest Suppl. 1 9 4 9 ,

L a n d l o r d and T e n a n t , 1 2 4 , 7 3 0 3 g.

1 [27] W a r d v. L a r k i n s and ors. ; ( 1 9 2 4 ) , 1 3 0 L . T . 1 8 4 .

[ 2 8 ] Standingford v. B r u c e ; ( 1 9 2 6 ) , 1 K . B . 4 6 6 .

[ 2 9 ] M , n e t v. Johnson; ( 1 8 9 0 - 9 1 ) , 63 L . T . 507.

: זכרו ;!סקי־דין א״י שהו

[ 3 0 ] C . A . 2 2 3 / 4 4 — Moshe Cohen and a n . v. A b r a h a m L a b : ( 1 9 4 4 ) , P . L . R V o l . 1 1 , p . 5 9 9 ; ( 1 9 4 4 ) , A . L . R . V o l . 2, pp. 7 4 1 , 7 4 3 .

[ 3 1 ] C A . 1 7 0 / 4 3 — J a m i l el K h a i r i v. Z a f e r Ragheb M u h a m m a d D a j a n i : ( 1 9 4 3 ) , P . L : R . V o l . 1 0 , p . 4 3 2 ; ( 1 9 4 3 ) , A . L . R . V o l . 2, p . 5 5 5 .

ד [32 ] C . A . 4 4 1 / 4 4 — Antokie F . A l b i n o , v. Jamiteh Issa E l - A m a and a n . : ( 1 9 4 5 ) ,

P . L J t . V o l . 1 2 , p . 217; ( 1 9 4 5 ) , A . L . R . V o l . 1 , p . 2 8 9 .

[ 3 3 ] C . A . 4 0 / 4 3 — A a r o n Schwartz v. M e n d e l Hoiser and ors.: ( 1 9 4 3 ) , P . L . R .

V o l . 1 0 , p . 1 7 0 ; ( 1 9 4 3 ) , A . L . R . V o l . 1 , pp. 3 9 , 4 2 .

C [**] ה . A . 1 8 / 4 6 — M o r d e c h a i Bourstem v. B o n i m T a t a r k o and a n . : ( 1 9 4 6 )

P . L . R . V o l . 1 3 , p . 5 6 ; ( 1 9 4 6 ) , A . L . R . V o l . 1 , p . 1 0 4 .

[ 3 5 ] C . A . 2 0 8 / 4 4 — Shifra K o m o r n i k and a n . r. M o r d e c h a i K o m o r n i k : ( 1 9 4 5 )

P . L . R . V o l . 1 2 , p . 1 6 3 ; ( 1 9 4 5 ) , A . L . R . V o l . 1 , pp. 4 5 0 , 4 5 3 .

[ 3 6 ] C . A . 2 7 2 / 4 4 — Shlomo Jehudd v. D i b G h a n e m : ( 1 9 4 4 ) , P . L . R . V o l . 1 1 ,

pp. 5 י 8 2 , 5 8 3 ; ( 1 9 4 4 ) , A . L . R . V o l . 2, pp. 7 3 9 , 7 4 0 .

[ 3 7 ] H . C . 8 5 / 4 5 — I b r a h i m N a i r n v. Chief Execution Officer, Haifa and a n . : ( 1 9 4 5 ) , P . L . R . V o l . 1 2 , pp. 5 0 9 , 5 1 0 ; ( 1 9 4 5 ) , A . L . R . V o l . 2, pp. 8 1 1 , 8 1 2 .

[ 3 8 ] H . C . 5 9 / 4 1 — Alexander Etiash and C o . Ltd., i n their capacity as Receivers j of the H d t b r e i c h Property v. H i s Worship, A l t Eff. Z e i n el A b d i n , in h i t

capacity as one of the Chief Execution Officers, Jerusalem and ors.: ( 1 9 4 1 ) , P . L . R . V o l . 8, pp. 3 5 3 , 3 5 6 ; ( 1 9 4 1 ) , S.C.J. V o l . 1 , p . 3 0 5 ; ( 1 9 4 1 ) , Ct. L . R . V o l . 1 0 , p . 6 6 .

1008 —

w r ד בנימין « ג ?״א 150/50 אריה קאופמן ואת׳ נ

ילברג ״ג־952ו השופט ז ״ב/תשי ך וי, תשי ר ן״, כ ־די -פסקי

$ 3 9 ] H . C . 8 7 / 4 3 — L e o n C o h e n , on behalf of M r s . Avza G e r b i D a b u s h a n d a n .

v. Chief E x e c u t i o n Officer, T e l - A v i v a n d ors.: ( 1 9 4 3 ) , P . L . R . V o l . 1 0 , pp.

5 1 0 , 5 1 1 ; ( 1 9 4 3 ) , A . L . R . V o l . 2 , pp. 5 9 2 , 5 9 4 .

1 4 0 ] C . A . 2 8 / 4 7 — N a b i d a Odeh v. I s m a i l H a s s a n K a r r a m : ( 1 9 4 7 ) , P . L . R .

V o l . 1 4 , pp. 5 1 , 5 2 ; ( 1 9 4 7 ) , A . L . R . V o l . 1 , pp. 2 9 0 , 2 9 2 א .

: ו כר ז ן ישראליים שהו ־די פסקי

ך וזי, תשי״א/תשייב־י ר : ״פםקי־דין*, כ ד צבי ביאלי ג c4n ע״א 88/49 — נושה רוזן נ

ד ג׳, תשי״א־ 1950/51, ע׳ ,1951 365. ר ע׳ 72־, ״פסקים״, כ

- ג ״ י ש ח / ב י י ש ך וי, ת ר -, כ ן ה ליפשיץ: ״פםקי־די ט ר ד ב ג ד ליבמן נ נ42) ט״א 87/50 — דו

. 1 9 5 2 , ע׳ 297 , ך וי, תשי״ב־951/52ו ר ט׳ 57 ; ״פסקים״, כ

־ ב - י ש ת / א ״ י ש ך ה׳, ת ר , כ ׳ ן ־די ך; ״פםקי רי נ י ד יוסף ו ג ר נ נ ר ו43) ע״א 58/50 — שאול ב

ג D ,1951׳ 1451.

י ו נ י ש ן בי, ת ר , כ ׳ ם ; ״פסקי אח׳ דמן ו ד ,משה פרי ג ן נ ם לובלי ה ר ב (C44 ע״א 5/49 — א

ע׳ ,1949 58.

: ״פםקי־דין״,. ו ק נ ב ו ר ב ואליהו ד י נםרו י צ ו ׳ ד ב ג ו נ ק בנ ה דרו נ45) ט״א 149/51 — חנ

ך הי, תשי״ב־1951/52, ר ך ף, תשי״ב/תשי״ג*1952, טט׳ 248, 253; ״פסקים״, כ ר T כ

ע׳ 443.

: כרו ז ל בתי ־המשפט המחוזיים הא׳׳י שהו ן ש ־די פםקי

{ 4 6 ] C A . 7 6 / 4 4 , J e r u s a l e m — M a r y Safowñ v. A m e r A l i I b i e d a n d a n . ; ( 1 9 4 4 ) ה ,

S . D . C (פמ״ן), pp. 4 1 0 , 4 1 6 , 4 1 7 .

[ 4 7 ] C A . 9 1 - 9 2 / 4 4 , J e r u s a l e m — Johanan S b l a n k v. Assad K h a l i l Raji a n d a n . ;

( 1 9 4 5 ) , S . D . C (פמ״ן), pp. 1 7 4 , 1 7 6 , 1 7 7 .

1 4 8 ] C A . 1 6 8 / 4 4 , Haifa — Tewfik G i o v a n n i v. B a h i y a D o u a n i , as one of the י

heirs of the l a t e B o u l u s D o u a n i a n d a n . ; ( 1 9 4 5 ) , S T ) . C * •P ׳(0äO״ . 8 0 .

{ 4 9 ] C A . 1 9 3 / 4 4 , Haifa — S h o h a t a n d Qrs. v. Z e i d a n a n d ors. ; ( 1 9 4 5 ) , T h e

Haifa L a w Reports, p . 3 3 .

$ 5 0 ] C A . 4 5 / 4 5 , Haifa ~ M r s . Johevet G r u n b e r g r. H a i m C h o m i s h k a a n d a n . ;

( 1 9 4 5 ) , S . D . C p ,(0פמ״ . . 4 1 8 . '

£51] C A . 1 3 8 / 4 5 ; 1 3 9 / 4 5 , Haifa - Visotzky v. Assa; ( 1 9 4 6 ) , T h e Haifa

L a w Reports, p . 6 9 .

1009 —

ס נ י ג ר ה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מ א 150/50 ארי ף ן

לברג י / תשי״ב/תשי״ג־952ו השופט ז ן ו ר , כ ך י ד ־ י ק ס פ ״

; אח׳ ד אליהו שמזזון ו ג נצלר נ ב — בתיה אבר ואדית רי י ב א ־ ל ־521) ע״א 54/46, תן אי, תש״ז־946ו, ע׳ 181. ר , כ ״המשפטי

גד חברה קואופרטיבית ר ואח׳ נ (53) ט״א 107/45, תל־אביב — ישראל אשר שפין אי, תש״ז־1946, ט׳ 146. ר ; ״המשפט״, כ מ ״ ע ״אחדות״ ב

: ו כר ז -המשפט המחוזיים הישראליים שהו ן של בתי די - פסקי

ך ר : ״פםקיס״, כ ב ואח׳ ו גד אליהו רומנ ן נ ו י צ ך נ54] ע״א 6/49, ירושלים — ד״ר ש. ב גי, חשי״א־ 1950/51, ע׳ 153.

. ; (טרם פורסם) גד מנשה רייך ואח׳ נ55) ע״א 33/49, חיפה — איזנשטט זלמן נ

ב (השופטים זונדלביץ, שאל. י ב א ־ ל ת ת־המשפט המחוזי ב ר על פם״ד של בי ערעות נגד דעתו החולקת ב דעו ו חסמן) בתיקים מאוחדים ע׳׳א 45/50—49/50. הערעור נדחה בר

־של השופט זילברג.

ן י ד - ק ס פ

ן של בית־המשפט ת רשות׳ על פסק־הדי ל י ט ו ערעור׳ לאחר נ נ י : לפנ ילברג השופט זפט השלום, ו של שו נ די ת־משפמ לערעורים, את פסק־ ב, אשר אישר, כבי המחוזי, תל־אביימוקו של הפסק אשר גד המשיב. נ ם נ וי שהוגשה על־ידי המערערי נ ת הפי ע י ב בו נדחתה תיר־המשנה ה ב־ע״א 223/44, נ30), די ע ב ק נ ם להלכה ש א ת ה ת הוא, כי ב ב דעו ניתן ברורה ת שכר־די ל ב ג דת ה : סעיף 8(1} לפקו ו נ י ת החוק — הי (המשיב שלפנינו) זוכה בחסור ח א ת (המערערים שלפנינו), גם ל ת הפינוי של בעל־הבי ע י ב (דירות), 1940 — כלפי תם היא תו של בא־כוח המערערי ! וטענ שמשכירו הוא׳ הדייר הראשי׳ פינה את המושכרן שניתן ל את פסק־הדי ט ב ת יסודה׳ ולכן יש ל ת ובקיצור, מ ההלכה הנ״ל בטעו בפשטו

כאן. לשיטתה. על־ידי בית־המשפט המחוזי כאמור.

ר זה, ואנו נקלעים כאן׳ כאילו, בין שתי נטיות ו בערעו 2. שאלה גדולה נשאלנ: ״אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי!״. מצד אחד — הנטיה המובנת׳ שלא ת נ י ח ת׳ ב ו י קטנתה בתקדימים ה לה שבי ת נ ר ק ש ל פרקטיקה, א ט ב •לעסוק ב״שבירת הכלים״, ושלא לה דנן — לא בהלכה נידחת׳ אלא ר ק מ ר הוא — כמו ב ב ו ד מ ם: ביהוד כאשר ה בי מרו­ מ ת ס ך ה ת יום יום אותותיה בחיי האזרח, ואשר תו תנ ו ד חשובה, הנ א ורמה משפטית מ בנ. ביטול הלבה מעין זו יהא בו, אין כות עליה הוסדרו יחסים בני קיימא בין אדם לחברום ת נ ו ב ת וביושר, על ת מו ת יהבם׳ בתמי ה לאלה שהשליכו א ר מת אכזבה מ רי ספק, משום גנית של השופט, ל הפוסקים הראשונים. מאידך גיסא, קיימת חובתו הראשו וידיעותיהם שם יוצא דופן — י ד ק ת ת ל ת גושפנקא וסמכו ת ר על גזירת הכתוב׳ וממילא: שלא ל לשמובה של החוק. שאם נו מתיישב עם המלה הכתו נ ם בעל ותק — אשר אי ו יהא תקדי ל ונוטל לעצמו איצטלא ׳ ו ו עטרה שאינה הולמתו לא ינהג השופט כן׳ נמצא הוא מסגל ל

•של מחוקק.— 1010 —

ם נ י ג ר ן מ ימי ד בנ ג ה קאופמן ואח׳ נ י ר * 150/50 א ף ן

ילברג פט ז 1 השו 9 5 2 ־ ג י י ש ת / ב י י ש ך וי, ח ר , כ ך י ד ־ י ק ס פ ״

: ף י ס ו ה ח ל ו ל החוק״׳ ואני מ ה ש ב ו ת כ ה ה ל מ ם ה ו מתיישב ע נ נ ר אי ש א , : י ת ר מ א0 י כ ם ת השאלה. מ ע ר פ ה ן ל דה הנכו ה־המי ת קנ ה א ל ועיקר, ולראות בז ל ישב כ ו מתי נ נ אי

ר לשונו שלי ו מ : מ ר מ ו ל ל שהיא ליישור ההדורין — כ ת כ ו ר ש פ ה א ם ישנ י לכך, כי א אני — לא י&מר* ד ב מ ו ר נ ם ההם׳ וה״סבל״ אי י מ י ד ק ת תן לו ב י ת הפירוש שנ ל א ב ו החוק סק והחיים, והוא יצדיק־ ו ח ׳ בין ה עבד ל שנוצר, בדי ק ש מ ר ה ו י ת ש ר א פ ה ט ל פ ש מ ה ־ ת י א ב

ה לפרש־ ט ו ה נ לה׳ הי ם הוא עצמו׳ מלכתחי ם א ר כך — נ מ א י ה יתן ל ם נ עליו את הדין — אה א ר ! כאשר נ ת ר ד ע ת הזאת נ ו ר ש פ א ר ה ש א י המחוקק. ואולם כ ר ב ת ד ת א ר ח ך א ר ד ב

ו נ י ק ס ו פ א מדעת׳ על־ידי ה ל ת או ש ע ד ק סולפה׳ מ ו ח ל ה ה ש ר ו ר ב י כוונתו ה ל׳ ב בעליק ׳ כי יפה כוח החו נה היא׳ לדעתי כו י ההשקפה הנ ם ההם, אז י מ י ד ק ת ים׳ בעלי ה נ הראשו

ם שגילו• י נ ב הפ ק ו בשדה ההלכה׳ ע ח מ צ ר ש ב ת עשבי ה ר א ע ב ו ל נ ׳ ועלי ם ח התקדי ט ב מ

בה שלא כהלכה.

ם׳ ל ״החוק דהתקדי בבת ש המסו ה ו כ ו ב ס ס בעבי השאלה ה כנ ם להי ו ק מ לא באן הא חפניים לכאן­ ו ל ת מ ציטטו ר — ו י ב כ מ ה זו ימצא חומר ל ל א ש ן ב י נ ע ח מ ! כל ה ל ל כ בה חמישית, ר ו ד ה ותו״, מ ן (Alien) ״החוק בהתהו ל אל ם ש ס ר ו פ מ ו ה ר פ ס 3־ ולכאן — ב

ל — כבר־ ותה לעי תו ך שהו ר ד ך זו — ה ר ד י ב י לציין רק, כ נ דים 228—342. ברצו עמו־ע-א : ע״א 88/49, נ 41), ו ל ש מ ת — ל ו ר ח ות א י ו ה הזדמנ מ כ ט זה ב פ ש מ ־ ת י ך ב הלן בשאלה• ו ו לד אנ ן ההוא לקו ולמשקלה, בבו ת העקרו ת א ו לעשו נ 87/50, (43), — ועלי

. ו נ י שלפנ ד

ה ר י ד ־ ד כ ת ש ל ב ג ת ה ד ו ק פ ראת סעיף 8 ל ך מבחן זה, אל הו , תו ו תנ ו 3 ודעה בפנת ע ד ו ל ה עליה ב־ט״א 223/44, נ30], הנ״ל, נדכחים אנ ב כ ר ו ה ה ש כ ל ה (דירות)׳ 1940, ואל הסחו הפשוםי ו ת בנ ט ל ק נה נ ה אחיזה בחוק, וכי אי ה לי — כי ההלכה ההיא אין ל א ר — בך נף ואינה ״מתיישבת* בתוכו, י הסעי ר ב ד ת ב ב ל ת ש ה מ נ ל סעיף 8 הנ״ל. היא אי ר ש הברו ותו ו הופכים או ל הסעיף, אנ וסחו ש ש על פיה את נ ר פ ו ל תנ סו נ ב ח ולא בדוחק, ו ו ה לא ברו

י ז י ימי החוקים. ועו ר ב ד רע ב ח ו י סדיר, שקשה למצוא לו א ת ל י ב נ ו נ ר לשוני ־סג צו ליל העולם, ל ח ק ל ת וללא דיון מעמי ו ל ק ה — עם כל הכבוד — ב ק ר ז ר נ ש ו א : הלכה ז ה בר לא ימצאו ש ת שונות. א ו ת מבעי ו ה בעי ת אחרי ר ר ו ל העומד, והיא ג ה ע ה ב ב ו ר ץ מ הפרו

ת ההלכה. ו ל ו ב ן בג נ ו ת פתר א ו

ד צ י ק׳ כ ר נבדו ח א ה ההיא, ו כ ל ה ל ה ה ש נ כ ת ן ל נ ו תב ה נ ל י ח . ת ת דברי ר א א ב 4. אף הנ״ל. מי הסעי ר ״לאכםנה״ בתחו ש פ א

: ה כ ל ה ת ה ו ד ל ו ה ת ל א ו

זת ו נ פ ם לקס׳ ל ה ר ב ו מדיירם, א ע ב ת ־אדם׳ משה כהן ועוד אחד, ש י י בנ ה בשנ ש ע מה ב י ט נ ר ט ל ד סעיף 8(1<(ג) — ״צורך עצמי* — בהציעם לו׳ בשיכון א סו ל י את המושכר ע

ב ת מאו רו ׳ בשכי קת בידי כהן וחברו חז תה מו ת׳ הי בי טי ה זו׳ האלטרנ ר י ם הם, ד ת ר י את ד

— 1011 —

ס נ י גד בנימין מדג ה קאופמן ואח׳ נ י ר •ע״א 150/50 א

״ג־1952 השופט זילברג ז ן ר, תשי״ב/תשי ר , כ ך י ד - י ק 0 פ «

ה תימשנ רו ם רשאים — להשכירה בשכי ג ים — ו בנ : קאסם, והם היו מו ־אדם אחר, ושמוגדר , ו בי צעת בשיכון אלטרנטי ת הדירה המו ת א ררה השאלה, אם יש לראו ־ללקס. נתעות החדש, גן כלפי בעל־הבי ר חילופי הדירות, יהיה מו ח א ם הנתבע׳ ל ה: א ת הי ו ק פ ס הבה ם גופם, או לא. התשו בעי י התו ך שהיה מוגן עד כה, בדירתו הקודמת׳ בלפ ר ד >קא0ם׳ כ

) : א ^ ! ״ • ^ 3 ם ( ד ר ו ח ! וכך נאמר שם, על־ידי השופט א ן ג היתד,: כן, יהיה מו

ידם לנתבע, צעת על־ ״שופט השלום ממשיך ואומר׳ בי לגבי הדירה המות אחד׳ קאםם. א : שוכרי־משנה) מ ת ו ע ט ק שוכרים (כתוב ב היו התובעים רף ק ו ת ם היו שוכרים, ב ואולם היתד. כאן עדות שלא נסתרה, כי התובעי

ת ב ר ד ג ה ה. בשים לב׳ איפוא׳ ל ר השכרת־משנ ס זה־שכירות שלא א חוב ״שכירות״, ״שכירות־משנה״ !/״להשכיר* בסעיף 2 של הפקודה, ובשים לם (ראה סעיף י נ ג ם הם המו גם אל העובדה, כי האנשים המחזיקים במקוכחי ו ב הנ ם המשי ו סבורים, כי א : סעיף 9) — אנ ת ו ע ט ב ב ו ת 8(3) — כל סעיף בן השורה השלישית ש רות במו (הכוונה ללקס) ימשיך לשלם דמי־שכי

וכחים (הכוונה לכהן וחברו) ג ם הנ ם המערערי 8(1), הוא יהיה מוגן, אפילו את לקאסם״ (44 אל״ר 743, עיין שם, נ30)). רו לא ימסרו את דמי השכי

נה על ל בית־המשפט העליון, בו הוכרז לראשו ן האחד והיחיד ש זה הוא פסק־הדיר שמשכירו הוא׳ הדייר הראשי — ח א ת, גם ל ו של דייר־המשנה׳ כלפי בטל־הבי ת נ ג ה

ו החרו החזיקו, משך כמה שנים׳ ד ב את המושכר. אחרי ת — עז י ב ה ־ ל ע ב : השוכר מ ו נ י הירן ויטקוב־ הם: הנשיא התו ן על ההלכה, ו ים בארץ, עד שנמצאו עוררי נ ט השו פ ש מ ה י י ת ב

ן ב־ע״א 33/49, נ55), חיפה. סקי ב־ע״א 6/49, (54), ירושלים, והשופטים זהר וטובבי

קר ההלכה ו כלפי עי : תהא אשר תהא עמדתנ ת ח 5. וכאן ראשית כל הערה את, לאחר ה י בעל־הבי ת דייר־המשנה בפנ נ ג ה ב־ע״א 223/44, נ30), — כלפי עצם ה ע ב ק נ ש

ק: ף הפסו וספה שם בסו יבת המקום על־ידי הדייר הראשי — הרי ה״תומפת* שנתו עזקר! כי עי ל ו ל ה כ ת ם דוקא, ודאי אין להשלים א ם דמי־השכירות למערערי ו ל ש בדבד תי הביקורת, לא ה שאינו עומד בפנ י ע , ר ר שאין הדעת סובלתו ב ם כל הכבוד, ד זה הוא, ענה מעשית. נאמר שם כזכור, כי דייר־המשנה, לקס, יהא מוגן נית ולא מבחי ו נה הגי מבחי

1 : פו סי קף עוד הו תר תו לי ם, ו ת דמי־השכירות למערערי כלפי קאסם׳ כל עוד הוא ישלם אם לא יוכל ס א : ק ר ב רות לקאםם״. פירושו של ד ם הם ״לא ימסרו את דמי־השבי לו א אפית לכהן רו ת דמי־השכי להוציא את לקס מן הדירה, אלא אם כן הוא, לקס׳ יפסיק לשלם א- ל בעל וי ש נ ת הפי ע י ב ע ת ן קאסם אצל כהן, ומדו י : מה ענ ה ל א ש נשאלת ה ! ו ו ר ב ח ות לדייר רו א באי־תשלום דמי־השכי ה יה ת ושב בביתו, תלו יר־המשנה הי ד די ג ־הבית׳ נ

ם דמי־שכירות ז נוי משונה שכזאת: אי־תשלו הראשי שאיבנו? ועוד, היכן מצינו עילת פיה לדייר- נ ם יש הגיון וטעם למתן הג : א ה ת ע ! אמור מ ן ר ח ר א י ע למשכ ב ת נ •על־ידי הא תלויה, לא ה ת ת המושכר׳ הרי הגנה זו מן הדין ש ר שהדייר הראשי עזב א ח א משנה, לת, שהוא ם דמי־השכירות לבעל־הבי ו ל ש ת ת לדייר הראשי׳ אלא ב רו •בתשלום דמי־השכי

— 1012

ס ע ג ר ן מ ימי ד בנ ג ה קאופמן ואון׳ נ ע~א 150/50 אדי

לבדג י פט ז 1 השו 9 5 2 ר נ ״ י ש ח / ב ״ ש / ת ך ו ר , כ ך י ד ־ י ק ס פ ״

בת הדייר הראשי — הזכאי י ר עז ח א ה — ל ת ע ה זו׳ והוא מ נ ג ה ד ב חי ע הי ג פ נ ה ה ש ע ן את. רו ת דמי־השכי ל ב ק נין היחיד ב והמעו

ם הוסיף׳ כי נ ׳ ולא לחי ב ת כ ורדס מה ש ם השופט אדו ב ש ת 6. ואולם לא בכדי כן ו ן־לא־רעי ו ימת ברעי י ת מםו ו יר הראשי. יש עקבי דות יש לשלם דוקא לדי א את דמי־השבים ל70יף יתן ש רוש שנ ת קו הפי י — כדי ״לתאם״ א ה ל א ר ך ; ך — כ כ ך ב ר ו זה, והיה צ

— : ר מ ו 8(1). סעיף זה א

ה ל ו ח ר עלי ש ס א י ר ו ג מ ־ ת י ב י דייר מ ו נ ן או צו לפי י ד *שום פסק־ת רו י ־שכ ם דמי ל ש יר ל ך הדי ד ממשי ל עו לא ייעשה, ב ינתן ו א י ב הפקודה, לת שאר תנאי דה זו׳ וממלא א ה על־ידי פקו נ סכם׳ כפי ששו ר המו עו בשי* — ; ן ם כ השכירות, אלא א

לל ח ״דייר״ כאן כו נ ף 2 — כי המו ה האמורה בסעי ר ד ג ה ר ה ו א ק — ל פ והנה אין ס, י משכירו פ ל ן כ ג יר־המשנה מו ׳ בי די ם בדבר ד ק א פ ק א פ ם ל ל ו ע מ יר־המשנה, ו ג גם את דיר רו הוא, המשכי יר־הראשי כלפי משכי ה מוגן הדי ה מידה ב ת ו א ק ב ו י , בד הדייר ׳הךאשיה ב ח ר ו ו ה ב ו אלא בזה׳ ש נ ל החידוש שב־ע״א 223/44׳ נ30), אי : ״בעל־הבית״. כ ו הראשי אפי גן כלפיו׳ אף־על־ ת׳ והוא יהא מו ו כלפי בעל־הבי ת ד מ ה גם על ע ר־המשנ י י ת ד נ הגת ר ש ק מ ד נשמטה החוליה ה ב כ ה ש ת מ ו ר מ ל ת ביניהם׳ ו רו לם לא היו יחסי שכי שמעו­ י ם המושכר. לפי הפ ה מאת המקו נ ו ו פ ה א נ י ים פ נתי ר הראשי, אשר בי י א הדי ד ביניהם, הו

: ך ס כ : ג ק ו י תר ד ת הסעיף בך, בי א א רוש שניתן ב־נן׳׳א 223/44, נ30), יש לקרו

י דייר־משנה ו נ ח — לפי י ב ה ־ ל ע בת ב ן או צו — לטו י ד ״שום פסק־יריהמשנה ך די ד ממשי א יינתן ולא ייעשה׳ כל עו ם וכוי׳ ל י ר ו ג מ ־ ת י ב מה ובו׳, נ ה, כפי ששו ת־המשנ רו סכם בשכי ר המו עו ת בשי רו ־שכי ם דמי ל ש ה ל

ה וכוי.״ רות־תמשנ ת שאר תנאי שכי וממלא א

ת ע י ב ת נצל מ יר־המשנה — כדי להי : למי חייב די א י ם ה י נ ח עי ת פ מדת ב והשאלה העום י א נ ת ל שאר ה ת כ א א ל מ ת, וכלפי מי חייב הוא ל רו יהשכי ת דמי הפינוי — לשלם א־ ם דמי ו ל ש ת ר ל ש י א מ ת ל ה ש ת־המשנ רו ם שכי כ ס ה ן הדייר הראשי׳ ב ו לבי נ , בי ו ו שהותנל ט-א ם ההלכה ש צ ע ר ב ו פ כ י ל . כאן אפשר — בל וחד בדבר השבירות׳ אין קושי מיה לא לדייר הראשי ת ע ם ייעשה מ ו ל ש ת ת ולקבוע׳ כי ה צ ק מ ה ב ת ו 223/44, נ30), — לתקן או כמלוא א ישתנ ף ל ס כ ם ה ו ל ש ל ת ו ומהותו ש . אפי ת גופו י ב ה ־ ל ע ב ת המקום, אלא ל שעזב את־ רו ר תנאי שכי א י ש גע למילו ו ת. אך מה בנ הבי ר הראשי יבוא בעלי י ם הדי ו ק מ ם ב נימה, אם י א נ מדרך הטבע, ת ם כרגיל׳ ו ר ״דמי־שכירות״, ה ד ג נם ב ר אי ש ם אלה. א י א נ ? ת ה נ ש מ T הה ד ק מ ם — ב ת ו ה א נ ת מ ל ה יים. אישי׳ ש ס מסו ר ט נ י די א י ם על־ י נ ת ו אינדיווידואליים׳ מם ו א יצלחו לביצוע׳ כלפי ש ם ל ב ג ו י ר ן בהם, ועל ס י : הדייר הראשי — ואין ע ן נ דתן ב־ע׳״א 223/44, (30), י ב שנ ח ר ו מ ם הפירוש ה צ ת ע ו א ם אנ י ל ב ק ם מ ־אדם אחר. כאן, א בן

— 1013 —

נם י ן ואווי נגד בנימין מרג מ מ א ע׳׳א 150/50 אריה ?

ג־ 952 ו השופט זילברג ׳ ך ו׳, תשי״ב/תשיי ר ״פ סקי־ דין*, כ

א ל מ י החוזה* פירושן יהא: מ א נ : ״ממלא את ת ם י ל מ ו להוסיף ולומר׳ כי ה מוכרחים אנה שם ב־ע-א כ ל ה וספה ל ת שנתו פ ס ו ת , ׳״סוד* ה אותם כלפי הדייר הראשי. זה הוא, לדעתית רו ל דמי־השכי ב ק ת מ ע שם בית־המשפט, כפי שקבע, א ב 223/44, [30), ומשום כך ק

מאת דייר־המשנה.

קבעה ב־ע״א 223/44, נ30], לא יימלט ם אנו להלכה שנ : אם מסכימי ר ב סיכומו של דת שבה׳ ואזי מגיעים פ ס ו ת ה . ל תה כמות שהיא, ע ם או י ל ב ק : או שאבו מ ה ל אחד משני אא 5, או שאנו ק ס פ ר עליה לעיל ב בו ו אל התוצאה הבלתי הגיונית שהרהבתי את הדי אנת, ואזי ת יש לשלם לבעל־הבי ת י כ ש ה ־ י מ ת שבה וקובעים׳ בי את ד פ ס ו ת מבטלים את הת־ רו י מילוי שאר תנאי שכי ב א זו, לג ק ס פ ם אנו בקושי שהצבעתי עליו׳ לעיל ב נתקלילפרש את סעיף ת ההלכה ההיא, ו ל כלל א ב ק רה היחידה היא, איפוא, שלא ל המשנה. הבריף 2, לדייר־המשנה, ת סעי ר ד ג ת שם, בתוקף ה נ ת י נ : בי ההגנה ה ו 8(1) פשוטו כמשמעת בכך — וזו י נ ת ו פירושה הוא: הגנה כלפי משכירו הוא׳ הדייר הראשי׳ והגנה זו מונית עד למאד — שדייר־המשנה ישלם לדייר הראשי את דמי־השכירוח היא הוראה הגיו בהסכם ם שהותנ אי ל שאר התנ ו את כ ו ביניהם, כפי ששונו וכוי׳ וימלא כלפי שהותנב׳ ואינו ם את הכתו ק ע ת׳ אינו מ ט וישר בתכלי שכירזת־המשנה שלהם. פירוש זה הוא פשות המונחים ״שוכר״ ו״שכירות״, ר ד ג ׳ והוא מתיישב בהחלט עם ה ו ת תכנ ך ומשבש א ב ס מ

ף 2 של הפקודה. האמורה בסעי

חלטת , בכיוון דחיית ההלכה הנ״ל, אי־האפשרדת המו 7. אך מעל לכל תמריצני: ו ב א ס״ק (3) ש ר של הסעיף׳ הו ח ק א ל ח רה ב ד עם ההוראה האמו ח ת אותה בקנה א ו להעלפט אדוורדס׳ בנמקו את ההלכה.. כאן קצרה היד ך השו מ ת ס דוקא אותה ההוראה עליה התי של ם אליה את נוסחו החד־משמעו מהושיע, ושום המצאות ותירוצים לא יועילו להתאי

— : ר מ א החוק. בס״ק (3) של סעיף 8 נ

ם רי ו מג תי ״כאשר׳ על יסוד הודאות סעיף זה׳ דייר ממשיך להחזיק בביתו חוזה־שכירות ל או ם איזה חוזה־שכירזת שהוא, סעיפיו ותנאיו ש לאחר תות פקודה זו! כאילו חלים ראו ן להו ייחשבו, עד כמה שאפשר להטילם׳ ובנתו

קה כזאת.״ על חז

ט: לפי ההשקפה המקובלת, עד למתן ההחלטה ב־ע״א 223/44, נ30], המצב היה פשויר־המשנה היה מוגן כלפי הדייר הראשי, הדייר הראשי היה מוגן כלפי בעל־הבית׳ דים הוא ממשיך להחזיק במושכר לאחר ד מהם, א ח ומשמעותו של ס״ק (3) היתה, כי כל או בינו גופו לבין יריבו העתיד תם התנאים שהותנ ם החוזה שלו, חייב למלא בל או ו תת היריעה. היא קבעה, ת ע״א 223/44, נ30), והרחיבה א כ ל במשפט הפינוי. והנה באה הו מעולם י בעל־הבית — הגבה בפני אדם אשר לא היו ל נה הגנה בפנ ה נתו ריהמשנ י כי לדיה לו גם לאחר שהדייר הראשי עזב את המושכר. נ תו יחסי שכירות אתו, וכי הגנה זו נד סו ד הוראות סעיף זה״׳ היינו: על י סו יר־משנה כזה ממשיך לתחזיק במושכר ״על י די

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואתי נגד בנימין מרגינם

״פםקי־דץ״, כרך ו/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט זילברג

ההגנה שניתנה לו׳ לפי האינטרפרטציה של ע-א 223/44, (30), בסעיף 8(1), והוא זקוק להגנה זו לא מפני תום שכירות־ ה משנה• שלו — כי ייתכן מאד׳ שתקופת־שכירזתו הוא כלל לא נגמרה עדיין — אלא מפני שעם עזיבת הדירה על־ידי הדייר־הראשי, נגמרה השכירות הראשית שבין בעל-הבית לדייר הראשי. הווה אומר: תיאורו מתאים׳ בדיוק א נ«רץ, לתיאור הבא בראש ם״ק (3), כי הוא הנו: ״דייר — כלומר: דייר־משנה (ההגדרה בסעיף 2) — אשר, על יסוד הוראות סעיף זה, ממשיך להחזיק בבית־מגורים לאחר תום חוזה־השכירות״, היינו: לאחר תום חוזה־השכירות שבין בעל־הבית לדייר הראשי, והדין הוא, לפי נוסחו המל ולי של ם*ק (3), כי על חזקה זד חלים התנאים שהותנו ״באותו חוזה־ שכירות״. ונשאלת השאלה: הלכך נתכוון המחוקק ו מי מילל ומי פילל, כי דייד־משנה, ב הנשאר במקום, חייב יהא למלא את חוזה־השכידות שבין בעל־חבית לדייר הראשי? דעה כזאת מעולם לא הושמעה, ולא יכלה להישמע׳ כי אבסורדית תהא. מכאן אתה למד,, בטעות יסודו, וכי ההגנה הניתנת, הן Í 2 כי כל החידוש שנתחדש ב־ע׳א 44/130,) 2 לדייר הראשי והן לדייר־המשנה, בתוקף הוראת סעיף 8(1< וסעיף 2 של הפקודה׳ פירושה: הגנה כלפי אותו יריב׳ *מור אתו היו קיימים בעבר יחסי שכירות׳ זאת אומרת: לדייר ג הראשי — כלפי בעל־הבית, ולדייר־המשנה — כלפי הדייר הראשי. אילו ביקש המחוקק לקבוע את אשר נקבע ב־עיא 223/44, (30), היה אומר את הדבר קצת יותר בפירוש, ולא היה סומך על הגזירה השווה וההיקש, אשר ממעיהם עתידה היתה ההלכה לצאת בער־

עור האזרחי הנ״ל.

ד 8. קראתי זה עתה את פסק ־דינו המקיף והמענין של חברי הנכבד, השופט אולשן, וברצוני להוסיף את הדברים הבאים: —

ייתכן מאד, כי לפני 35 שנה באנגליה אפשר היה — בדיעבד׳ בדוחק, ועל פי פירושי פוסקים — להסיק את הגנת דייר־המשנה כלפי בעל־הבית מתוך סעיף 1(3) — הבלתי ה ברור — של האקט משנת 1915. אבל הן בשנת 1920 ראה המחוקק האנגלי צורך לגלות את אשר כיסה באקט הקודם, ונתן משום כך את ההוראה המפרשת והמפורשת אשר בסעיף 15(3) של האקט משנה זו, כדי שלא להשאיר ספק כל שהוא בהגנתו האמורה של רייד־המשנה. המחוקק הארצישראלי ראה לפניו גם את האקט משנת 1915׳ וגם את האקט משנת 1920, ואף־על־פי־כן.הוא בחר דוקא בנוסחה הסתומה אשר בסעיף 1(3) של האקט ו הראשון. מכאן — כך נראה לי — כי המחוקק הארצישראלי לא רצה לאמץ את הלכת הגנת דייר־ המשנה כלפי בעל־הבית, שנתבארה באר היטב בסעיף 15 (3) של האקט השני, ובחזרו בסעיף 8(1) שלנו — תוך אי־אלה הבדלים קלים — על נוסח הרישא של סעיף 1(3) לאקט האנגלי משנת 1915׳ הוא קיבל רק את ״הנגלה* ולא את ״הנסתר* שבו, זאת אומרת: הוא רצה כי כל דייר׳ לרבות דייר־משנה, יהא מוגן רק כלפי משכירו — כלפי

T אותו היריב, אשד אתו היו לו בעבד יחסים של חוזה.

9. ותהא החתימה מעין הפתיחה. לא בלב קל הגעתי למסקנה שהגעתי. שיוויתי לנגדי ולא התעלמתי מן הקשיים העלולים לצמוח מכך לאותם דיירי־משנה, אשר ישבו לבטח

— 1015 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואזן׳ נגד בנימין מרגינם ״פסקי־דיד, כיד ו/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אולשן

וחסו בצל קורת ההלכה הנ״ל. ואולם כשופט׳ המחוייב לפסוק על־פי החוק כמות שהוא, לא ראיתי לפני ברירה אחרת. המכשלה הזאת היא תחת ידי המחוקק, ואם סבור יהיה, כי יש להעניק הגנה לדיירי־משנה מעין המשיב שלפנינו, הוא יעשה זאת, ודאי. בהוראה

חוקית ברורה ומפורשת. א

דעתי היא, איפוא׳ כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסקי־הדין של בתייהמשפמ דלמטה, ולחייב את המשיב בפינוי המושכר.

השופט אולשן: בערעור זה עומדת לבדיקה ההלכה שנקבעה ב־ע׳יא 30E ,)223/44, ב בדבר הגנת דייר־משנה כלפי בעל־הבית׳ ואשר במשך שנים נהגו בתי־המשפט• על פיה, עד ששוב נתעוררה הבעיה תוך טענה, כי ההלכה הנ״ל מקורה באנגליה, שם היא מבוססת על חוק חדות ואין לד. סמוכין בחוק שלנו׳ ושעל אף התקדים הנ״ל אין להוסיף ללכת

בדרכה, כי אין בית־המשפט מצווה על הנצחת שיבושים.J תמים דעים אני עם חברי השופט ד״ר זילברג באמרו׳ כי תהא אשר תהא עמדתנו

כלפי עיקר ההלכה שנקבעה ב־נדא 223/44, נ30], — כלפי עצם הגנת דייר־המשנה בפני בעל־הבית לאחר פינוי המקום על־ידי הדייר הראשי — תוספת ההלכה- כי דייר־המשנה יהיה מוגן, אם יוסיף לשלם את דמי־השכירות לדייר הראשי שעזב מת המקום ;•;*פילו אם הלה לא ימסור את דמי־השכירות לבעל־הבית, איננה נכונה מבחינה הגיונית ומבחינה

מעשית, והנני מוסיף: גם מבחינה חוקית. ד אולם אינני מסכים לדעתו כי גם ההלכה העיקרית שנקבעה שם יסודה אינו בדין.

2. אלה התוקפים את נכונות התקדים הנ-ל מצביעים על •כך, שבאנגליה ערשיד, של ההלכה הנ״ל בחוק החרות, הכוונה היא לסעיפים 5(5) ו־15(3) לחוק ״הגדלת שכירות...

(הגבלות) משנת 1920״, ואילו בחוק שלנו נעדרים סעיפים אלה! לכן כל עוד לא תיקן ה המחוקק שלנו את החוק על־ידי הכללת סעיפים אלה, או סעיפים דומים להם, אין לפסוק

כי דייר־המשנה מוגן בפני בעל־הבית, כאשר הדייר הראשי חדל להיות ״המשכיר״ שלו. לחיזוק טענותיהם הם מצביעים על הקשיים המרובים והרציניים המתעוררים בעקבות

תחולת ההלכה הזאת. בסעיף 8(1) לפקודת הגבלת שכר־דידה (דירות), 1940, נאמר, שאין לתת צו־פינוי ו

נגד דייר כל עוד הוא משלם את דמי־השכירות המותנים וכל עוד ממשיך הוא במילוי תנאי השכירות. אם תאמר׳ טוען בא־כוח המערער׳ שהאמור לעיל חל גם על תביעת פינוי המוגשת על־ידי בעל־בית נגד דייר־משנה (כאשר הדייר הראשי אינו קיים עוד) הדי ״כל עוד הוא ממשיך לשלם את דמי־השכירות״ פירוש הדבר: דמי־השכירות שהת­

T חייב לשלם למי שהיה דייר ראשי. ו״כל עוד הוא ממשיך למלא את תנאי השכירות״ פירוש הדבר תנאי השכירות שהותנו ביבו לבין מי שהיה דייר ראשי. וכאן, מקשה חברי הנכבד השופט דייר זילברג: כלפי מי חייב דייר־המשנה למלא את התנאים האלה 1 ״תנ­ אים אלה הם כרגיל ומדרך הטבע, תנאים אינדיווידואליים, מותנים על־ידי אינטרס מסויים,

— 1016 —

ע-א 150/50 אדיה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינ*

, » מ ו ג־1952 השופט » י ״ב/תשי ך ו׳, תשי ר , כ ך י ד ־ י ק ם פ ״

ב ו ר ־ י פ ־ ל ע : הדייר הראשי — ואין ענין בהם׳ ו ן נ ה ד ר ק מ ם — ב ת ו ה א נ ת מ ל ה אישי, שדם אחר״. א ־ ן ם ב ע כלפי שו א יצלחו לביצו גם ל

ק, כי להלכה־ ל לפסו ק בשבי ע או מספי ה בקשיים האלה נימוק מכרי א ו י ר נ נ 3. אים להתעורר־ לי ות עלו תם הקשיים ואותן הקושי . ראשית, או ו ק שלנ ה בחו ז ה אין אחי נ דו א הניה בו. במלימי ה הזאת מצו כ ל ה י ה לק כ ו אין חו ס אלי ח י ר ב ש ע לחוק האנגלי׳ א ג ו נ גם בגלי — הקושיה ביחןן ק האנ ו ח ב ת ש ראו ו את ההו נ ל ק ש ק בחו ק ו ח מ ס ה י כנ ו י ל : אפי ת ו ר ח א

ר על־ידי־כן־. ת פ י ת לא ת רו אי השכי ר תנ ל י מ ל

­ וצרת קושי׳ ואפילו קושי שאין להת­ ח המערער י ת פירושו של בא־כו ל ב ם ק ית׳ ג ב שנר י כ ש ה ב ל ר ס ל ת מ י ב ־ ל ע ה ימנע ב ת מ בי י בעל־ ו מוגן בפנ נ יר־משנה אי ם די גבר עליו. אראה י כר י ם אחר, למשל קרובו, שייחשב כדייר ראשי׳ כדי שהשו ד ת א א באמצעו ל ה א ר י דת ו ש ם ר ם אחד׳ כדייר ראשי׳ ע ד א ת ל ת כל הבי ר א י כ ש ה ת יכול ל י ב ־ ל ע כדייר־משנה. ב

ר אחד, כדי שיישאר לו שמץ של" ד . ״הדייר הראשי״ ישאיר לעצמו ח ה להשכרת־משנ, ר ת ס ל ק פ פן זה ייעשה החו ! ובאו ה נ ש מ ־ ת ו ר י כ ש ר ב ת ישכי י ב ת ב ו ר י ד ל ה ת כ א קה ו ג חזו כדייר ראשי, ד י ק פ ת ר מ ט פ ת ה ת׳ ל ת בעל־הבי ש ק ב ת יוכל ה״דייר הראשי״, ל ל ע כ כי בת י ב ה ־ ל ע ב ר ל ש פ א , כדי ל ת לבעל־הבית) רו מי השכי ת תשלו ק ס פ די ה י ל (למשל, עלי בו כביל ק להגן ע ת החו ר ט מ ת דירותיהם כדיירי־משנה, ו ת ששכרו א רו כרי הדי ת שו ל א ש נ ל

ל לחלוטין. ש כ ו ל ת ישו ת מנ ו ר י שוכרי ד

דת הבעיה ק איפוא א ו ד ב ו ל נ ת מושפעים מהקשיים הנ״ל• עלי ו ו להי נ 4. לכן אל ל

ה הנ״ל אחיזה׳ כ ל ה א ל באם נראה, שאפשר למצו סח החוק, ו ו ת נ נ י ח ב ו מ נ י נ העומדת לפם ולא נהיה־ ד נ מ ת ה פ ו ק ת ם הנ״ל מ י ד ק ת ל את ה ט ב ח ל ר כ , לא יהיה ה ו ק שלנ ו ח ל שהיא ב כ. , תם דיירי־סשמז ו לאו ל טו ם לצמוח מבי י ל ו ן חברי) ״הקשיים העל ו ש ל ב ) ן ם מ ל ע ת ה נאלצים ל

ה בו. ע ב ק נ רת ההלכה״ ש ח בצל קו ט ב ה אשר ישבו עד כה ל

. ת. ת מוקדמו ר הערו פ ס ו נעיר מ ק שלנ וסח החו קת נ די י ב נ ם לפ ל א יהיה בזה מן המועי­ צ ה ת רגילים ל י ב ה ־ ל ע י ב ם החוק״ המוגן בפנ ע ט ו על ״דייר מ ם אצלנ י ר ב ד כאשר מת, ואשר רה ביחסי חוזה׳ שהיו קיימים בין הדייר לבעל־הבי ה זו מקו נ ך שהג ביע על כ

יר עקב היחסים האלה שהיו קיימים• ת לדי נ ת י ר זמנו׳ ושההגנה הזאת נ ב ע י ש , מפנ ג תקפו ן פ. נה היא, אולם רק באופן חלקי כו ניהם בעבר. אימרה זו נ בי

ר ש״דייר״ כידושו ב ד ם אשר פלש לדירה. נכון ה ד א תן הגנה ל נ נכון הדבר׳ שלא תין הדבר, כו ת. כמו כן נ ך יחסים חוזיים עם בעל־הבי ו ת לה לדירה מ ס לכתחי נ כ נ ם ש ד אה כ ר ע נ ה ש ת־משנ רו י ך שכ מ רה על ס לה לדי ס לכתחי כנ ם שנ ד ש״דייר־משנה״ פירושו א־ ת בעל מ כ ס ה ה ב כ ר ע נ ה ש ת משנ רו ם לחוק׳ כלומר, שכי א ת ה ן הדייר הראשי ב T בינו לבי

ת׳ תנ י ראה לי׳ כי הטעם להגנה הנ לם נ ר מצד בעל־הבית• או ד לאיסו גו י ת או שלא בנ י ב הן־הפצית ו קיימים בעבר׳ אלא מזכות מעי ם החוזיים שהי חסי ובע מהי ו נ נ ק אי על־ידי החוה הוא מחזיק, ולמשך­ רה ב ק מעניק לדייר ביחס לדי ס חפצי, שהחו ר ט נ י א rem ויי, או מ

— 1017 —

אדיה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגעס

השופט אולשן

עיא 150/50

״פסקי־דין״, כרך ו/ תשי׳׳ב/תשי״ג־1952

הזמן בו הוא מוסיף להחזיק בה. זכות זו׳ כלומר ההגנה מנישול׳ אינה ניתנת להעברה \ :או להורשה. הענקת זכות זו מותנית בהמשכת מילד התנאים שהיו קבועים בחוזה שפג \ תקפו. ראה עי 13 בספת של מגרי על חוקי השכירות הוצ׳ 6 (שם זה נאמר בקשד לדמי־השכי־

i .229, ]1ואת פסק־הדין במשפט, נ, )רות ;EjR11 A1x 51»1(Percy G. Moore, Ltd. v. stretch א :בו נאמר: ,׳חוקי הגבלת שכירות בדרך כלל פועלים M rem כלומר הם פועלים בלפי | הרכוש״. אולי אפשר למצוא רמז לכך גם בסעיף 8(3). הלא המחוקק יכול היה לומר } .בפשטות, כי במקדה שדייר ממשיך לשבת בדירה לאחר תום חוזה השכירות שלו׳ ייחשב \ :החוזה כמוארך, בכפיפות להוראות הפקודה, עד לאותו זמן שהדייר יפנה את הדירה.

: ״ ב במקום זה בחר המחוקק בנוסח אחר: —

\ ״כאשר..... דייר ממשיך לגור בבית־מגורים לאחד תום החד• השכירות, תנאי החוזה, במידה שאפשר להחילם וכפוף להוראות הפקודה

הזאת, ייחשבו כאילו הם חלים על מגורים אלה.״

״על מגורים אלה״ — לא נאמר .״יחייבו את הצדדים*.

! בסיכומו של דבר כוונתי לומר, כי ההגנה הניתנת לדייר אחרי תום תוקף הונחה ך [ ־נובעת לא מן היחסים בין הדייר לבין בעל־הבית, אלא, אם אפשר לומר כן, מתוך היחס \ ־שבין הדייר לבין דירתו. במלים אחדות, אם אדם נכנט לגור לדירה על סמך חוזה שכירות, :או על סמך חוזה חוקי של שכירות־משנה (כלומר, לא פלש) הרי אחרי תום תקופת החוזה

\ הוא רשאי להמשיך לגור בדירה. אין לשכוח, בי לפי ההגדרה בפקודה, המלה ״דייר׳ מכילה גס ״דייר־משנה״ ו״שכי- ה

;רות* מכילה גם ״שכירות־משנה*. j אין גם לשכוח, שדייר־משנה הרשאי ליהנות מהגגת החוק הוא דייד־המשנה שנכנס לדירתו בהסכמת בעל־הבית, שהרי אם השכרת־המשנה היתה אסורה לא יהיה לו מעמד ישל דייר־משנה חוקי. לפחות מבחינה זו אין לתמוה על כך׳ אם נמצא שהמחוקק התכוון

לתת הגנה לדייר־המשנה גם כלפי בעל־הבית (כי לדייד־משנה ניתנת הגנה כלפי הדייר ן הראשי — על כך אין חולק).

5. כאמור, אלה המערערים על נכונות ההלכה ב־ע-א 223/44, (30), בדבר ההגבה על דייר־ משנה כלפי בעל־הבית, טוענים שההלכה בנדון זה לפי החוק הישראלי איננה

בהלכה לפי החוק האנגלי, מפני שבחוק האנגלי ההלכה נובעת מסעיפים 15(3) ו־5(5) שבחוק ז האנגלי משנת 1920׳ סעיפים שאין דומים להם בחוק שלנו. כדי לפתור את הבעיה שלפ־ :נינו, עלינו לנתח את נומח הפקודה שלנו. אולם לפני שבעשה כן, נבחן את הטענה הזאת.

— 1018 —

עיא 150/50 אריה קאופמן ואת׳ נגד בנימין מרגינם

,פםקי־דיך, כרך ו/ תנעי״ב/תשי״ג־952ו השופס אולשן

בסעיף 15(3) הנ״ל נאמר:—

״©מזר האינטרס של דייר בבית־מגורים׳ הנתח למרותו של החוק״ מסתיים כתוצאה מצו או מפסק־דין לחזקה או לפינוי או מחמת הל סיבה א אחרת, כל דייר־משנה, אשר לו הושכר המקום או חלק ממנו באופן חוקי

ייחשב, כפוף להוראות החוק הזה, לדייר של בעל־הבית לפי אותם התנאים שהיה מחזיק בו מאת הדייר, אילו השכירות היחד. נמשכת.״

טעות היא לחשוב, שבסעיף זה נוצרה ההגנה על דייר־משנה כלפי בעל־הבית. אין ב סעיף זה בא לקבוע הלכה שלדיירימשנה הרשות להישאר בדירתו לאחר שהדייר הראשי פינה את דירתו הוא. סעיף זה בא רק להסדיר את מצבו של דייר־המשנה הממשיך לגור בדירתו׳ לאחר שהדייר הראשי חדל להיות, דייר ראשי, אם מפני שפינה את דירתו מם מפני שניתן צו־פינוי נגדו. סעיף זה קובע רק שאם דיירימשנה ממשיך בתוקף החוק לגור בדירתו, עליו למלא כלפי בעל־הבית אחרי אותם התנאים שהיו קיימים בינו לבין 1 הדייר הראשי. נאמר בסעיף: שדייר־משנה ייחשב, כפוף להוראות החוק- כדיידו של

בעל־הבית׳ כלומר במקרה שלפי הוראות החוק הוא רשאי להישאר בדירתו. כלל לא בטוח הדבר׳ שסעיף זה, שהוכנס לחוק האנגלי בשנת 1920, בא לחדש דבר שלא היה קיים לפני כן. ייתכן שהוא הוכנס רק כדי להסביר באופן מפורש את המצב שהיד. קיים גם לפי החוק הקודם, אלא שלא נזכר בו במפורש, כמו ?ואינו נזכר במפורש

ד גם בפקודה שלנו. במשפט האנגלי, נjx>rd Hyiton v. Heal, (1921) ,(2 העובדות היו:

לורד הילטון׳ בעל־הבית התובע, השכיר בית לגברת בסלי׳ אשר בשנת 1919 שלתה הודעה לבעל־הבית שבכוונתה לפנות את המקום׳ ובעקב הודעה זו התקשר בעל־הבית ה בחוזה שכירות עם אדם אחר. בינתיים היא השכירה את המקום לנתבע בשכירות־משנה.

דייריהמשנה, הנתבע׳ סירב לפנות את הדירה ובעל־הבית הגיש תביעה לפינוי.

בסעיף 5 (1) (ג) לחוק האנגלי מ־1920 נאמר:—

ן ״לא יינתן צו או פםק־דין לפינוי (ג) אלא אם הדייר נתן הודעת פינד ועקב ההודעה הזאת בעליהבית התקשר למכור או להשכיר

ובית־המשפט סבור שמבחינה הגיונית יש להוציא את הצו.׳

ב״כ הנתבע טען שתי טענות. בשלב זה חשובה לנו המענה השניה שהתבססה על ן סעיף 15(3), כי סעיף זה מעניק לנתבע הגנה בתורת דייר־משנה. טענה זו נדחתה וב־טמוד

449 נאמר:—

״הוראה אחרת בחוק עליה מסתמך ב״כ הנתבע היא בסעיף 15׳ סעיף־ משנה 3. אני סבור שמשמעו הוא׳ שכאשר הושם קץ לאינטרס של הדייר

— 1019 —

ד בנימין מרגינם ג ע*א 150/50 אריה קאמגמן ואח׳ נ

-פסקי־דין׳, כרך ף, תשייב/תשייג־ 1952 השופט אולשן

המקורי(הדייר הראשי) באופן חוקי, אד כל דייר־משנה׳ בהנחה שהוא רשאי להישאר בחזקה בהתאם להוראות החוק, ימשיך להיות דייר, על אף העובדה שהזכות, ממנה נובע האינטרס שלו, פג תקפה•, והתנאים על פיהם הוא נשאר בחזקה הס אותם התנאים על פיהם היה מחזיק מכוחו של הדייר

(הראשי) אילו השכירות (הראשית) היתד, נמשכת.״

וב־עמוד 450 נאמר על־ידי שופט אחר:—

•״יש לבדוק מה הן הזכויות של דייר־המשנה לפי הוראות החוק. אם בהתאם לחוק (הכוונה לחוק משנת 1920) לדייר ־המשנה הזכות להמשיך להיות דייר־משנה או שיש לו זכויות אחרות, אזי זכויות אלו שמורות לפי סעיף משנה זה: אולם אם אין לו זכויות כאלה ואם סעיף 5(1)00 חל

על מקרה זה, אזי סעיף 15>3) אינו עוזר לו,״

, אומר ß K j 1 ) 1922()3( ,724. Reynolds v. Eaivnerman, ,במשפט אנגלי אחר השופט סוויפט (.Swift J), בדברו על סעיף 15(3) הנ״ל: —

״ברור מקריאת סעיף זה שהמחוקק חזה מראש מצב בו אינטרס של דייר בדירה מסתיים ודייד־משנה נשאר לשבת בה. המטרה של סעיף משנה זה היא להסדיר את מצבו של דייר־משנה כזה, ובמקרה שאינטרס של •דייר אינו יכול להיפסק עם המשכת החזקה על־ידי דייר־משנה, אזי נראה לי שסעיף משנה זה הוא ללא תועלת... נאמר שסעיף 15(3) מבהיר את החוק שהיה קיים לפי חוקי הגבלת שכירות (הראשובימ) כשנכנסו לתקפם אלא שלא היה גזבר בהם במפורש, ושסעלף זה מצביע רק על הדעה הנכונה לפני שחוקקו את החוק משנת 1920. אני סבור כי דעה זו נכונה היא ״

אנו רואים, איפוא׳ כי ההגנה על דייר־משנה כלפי בעל־הבית בחוק האנגלי לא נוצ­ רה מכוח סעיף 15(3), ולכן הטענה כי העדרו בפקודה שלנו מחייב את המסקנה שהמחוקק הארצישראלי לא התכוון בפקודה שלגו שדייר־משנה יהיה מוגן גם כלפי בעל־הביח,

כאשר הדייר הראשי מפנה או מצווה לפנות את דירתו, — אין לה יסוד מוצק.

, שנדון בבית־ A H KR1 ) 1950(Baker v. Turner, )4[ ,848. ,במשפט האנגלי הלורדים׳ הנתבע, הדייר הראשי׳ השתדל למצוא לו עוגן הצלה בסעיף 15 של החוק

מ־1920, ושם נאמר על־ידי אחד השופטים: _ י

״הסתמכו הרבה על סעיף 15(1) מחוק שנת 1920, אולם הוא מטפל רק בזכויותיו וחובותיו של הדייר הממשיך בחזקה בהתאם לחוקים״ (חוקי

הגנת הדייר).

ע״א 150/50 אריה קאועמן ואח׳ נגד בנימין מרגעס

/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אולשן ״פםקיי־דיד, כרך ו

, Ltd.Remon v. City of !London Real Property C o ׳ ) . 1921(במשפט האנגלי׳ 55 : — ע ) נאמר ב־ K J B 1 נ5), (49 .

: ו נ י ם, הי ם הקודמי קי ר בחו ס ה ח ה שהי ק מ פ ס ף 15 היא ל ונת סעי ״כות ו ס ח ב ה ק ק ע ם ר ת במקו ב ש ל אדם שהמשיך ל ו החוקי ש ב צ ע מ ו ר מ י ה ב ה א ל

ת לו על* ידי החוקים.״ נ ת י נ ה

ן מר השופט לורד סקרטו , נRoe v. Ruasen: (!828) ,(6 או במשפט האנגלי— : (iScrutton L.J.)

ב

ך ק ממשי ת החו ראו ת הו מ ח ר מ ש ה הוא האדם א יר־משנ ף 15 די ״בסעייחס לסעיף ט פירשו זאת כמתי פ ש מ ה ־ י ת ל החוק. ב רה עליה ח קת הדי בהחז

ף 5(5)). ת 1920״ (סעיף 5 — לאו דוקא סעי נ ש ק מ ל החו 5 ש ג

ף 5(1) (הדומה תה מצויה בסעי ה הי ר־המשנ י י ה שגם ההגנה על ד ע ד ד ל סו יש׳ איפוא, ית מצבו של דייר־ ר א י ד ס ה ם 15(3) ו־5(5< באו רק ל פי ף 8(1) לפקודתבו) אלא שהסעי לסעי

ת. ן לנישול על־ידי בעל־הבי תו ו נ נ ב סעיף 5(1) אי ק ר ע ש המשנה, א־ ת מ ר לראות, ש ש פ ו פס קי ־דין באנגליה׳ בהם א תנ י ת נ ו נ ם האחרו י נכון הדבר׳ שבשנה א ח, ר גד בעל־הבי ת 1920 נ נ ל ש ת מעיף 15(3) מהחוק ש ן גם באמצעו נ ו ד בע התג

Knightsbrldg-e Estates v. Deeley, (1950) ,[ך]. Oak Property, (1947) ,(8). 9]Wright v. Arnold, (1946) , [ , Stanley v. Oompton, (1951) ,(10).

ם הדייר ף ע ת ת ש ה י ש נ ד דייר־ משנה את המשפט, מפ ט האחרון, הפסי פ ש מ ה אגב, בא ט ב ת את ה ו ז ר מ א ב ו מוגן על־ידי החוק, ו נ נ ם שאי ו ק מ יר־המשנה גר ב ר די מ ו ל במטבח, כם הנ״ל גן על־ידי ס׳ 15(3)״. יש לציין כי אף במשפטי ע מו ב ת נ : ״ולפיכך אין ה ט פ ו ש הת דייר־ המשנה, נפסלה. נ ג ה ר ל ו ק מ ך שהדעה, כי לא ס׳ 15 (3) הוא ה כ ל סימן ל א כ אין למצות הדייר, נ ג קי ה ם בחו י נ ם הד רי ר גם למצוא פה ושם, בספ ש פ ה א ל ־ דין א ת פסקי ו ב ק ע ב

ת נ ש ק מ ם 15(3) ו־5(5) לחו פי ה בסעי ר ו ק ת מ י בעל־הבי ת דייר־ המשגה כלפ נ ו שכאילו הג

.1920

ת 1920. נ ש ק מ ף 5(5) שבחו 6. אשר לסעי

— : א י ף 5(5) ה T לשון סעי

ם לפי הסעיף הזה רי ו ת־מג י בי ו נ ד דייר (ראשי) לפי ג ן נ י ד ״צו או פסק־ו ו הושכר ל נ מ ק מ ל ם או ח ל דייר־משנה, אשר המקו א יפגע בזכותו ש ל

— 1021 —

ס ע ג ר ה קאופמן ואתי נגד בנימין מ ע״א 150/50 ארי/ חשי״ב/תשי״ג*1952 השופט אולשן ״פםקי־דין״, כרך ו

באופן חוקי לפני התחלת משפט הפינוי, להמשיך בהזקה בהתאם לסעיף זה, ואין להפעילו באיזו דרך שהיא נגד דייר־משנה כזה.״

חשוב לציין׳ כי כאשר מדובר באן על הגנת דייר־המשנה נאמר ״בהתאם לסעיף זה״, כלומר בהתאם לסעיף 5. לא נאמר בהתאם לסעיף משנה זה, כלומר 5(5). הווה אומר,

שההגנה על דייר־המשנה אין למצוא אותה דוקא בסעיף משנה זה, כי אם בכל הסעיף. זאת ועוד: מדובר כאן על מקרה של צו אד פסק-דין שניתנו על־ידי בית־משפמ. ומה בדבר המקרה בו מפנה הדייר הראשי את המושכר׳ בלי שניתן נגדו צו או פסק־דין לפינוי י הרי במקרה כזה בודאי שאין למצוא הגנה בשביל דייר־המשנה בסעיף משנה זה. סעיף 5(5) בא רק להורות׳ שאם ברצונו של בעל־הבית לפנות דייר־משנה׳ עליו

להשיג צו נגדו ואין הוא יכול להסתמך על צו־פינוי שהשיג נגד הדייר הראשי. בספרו של היל ו־רדמן הוצ׳ 11 ע׳ 948 מדובר על סעיף 5(5) ונאמר:

״הנובע מסעיף משנה זה הוא אין בעל־הבית יכול להסתמך על צד־פינוי שהשיג נגד הדייר, אלא שעליו להתחיל בתביעה נפרדת נגד דייר־

המשנה.״

במשפט, נHyiton v, Heai 1 ,(2ץ01>1הנ״ל כשמדובר על סעיף 5(5) נאמר:

״נראה לי שמכיון שהחוק מכיר במידה מםויימת שדייר־המשנה נמצא במצב םובםטנטיבי (Has a substantive position) כלפי בעל־הבית, היה הכרח שהחוק יכיל הוראה כזו כדי להבטיח שמשפט בין בעל״הבית לבין הדייר הראשי לא יפגע בדייר־המשנה. לדעתי סעיף משנה זה מובנו הוא. שבמקרהd בבית, בעל־הבית׳ הרוצה e faoto שדייר־משנה מחזיק באופן חוקי ת החזקה, אינו יכול לעשות שימוש בצו או בפסק־ דין להחזיר לעצמו א שקיבל נגד הדייר, אלא שעליו להגיש משפט נפרד נגד דייר־המשנהד בעל־הבית טענות היכולות ובמשפט זה יוכל דייר־תמשנה לטעון ע להשפיע על השאלה אם מבחינת ההגיון יש להיזקק לדרישתו, שהיא-אחד האלמנטים שיש לקחת בחשבון במשפט בזד״ זוהי׳ אני סבור, המטרה בה

נבל סעיף משגה זה.״ מו

בקשר לנאמר לעיל יש לציין׳ שבתקופת המנדט, לפני שניתנה ההחלטה ב־ע״אCopland J), כי לאור סעיף 223/44, נ130, פסק בית־המשפט העליון (השופט קופלנד .ד דייר ראשי׳ לצרף 43 לחוק ההוצאה לפועל, אין על בעל־בית׳ המגיש תביעת פינוי ע כנתבע גם את דייר־המשנה, דשבעל־הבית רשאי להוציא לפועל פסק־דין, שניתן נגד הדייר הראשי, גם בגד דייר־המשנה אשד לא היה צד במשפט. הנני סבור, כי החלטה זו במעות יסודה. סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל חל במקרה שאדם מחזיק במקום מכוח הנתבע (הדייר הראשי) לפני שהוגשה התביעה׳ אולם במקרה של דייר־משנה מטעם החוק,

ע*א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגעם

vn7W ם פ ו ש ה ־ נ ״ י ש ז ו / ב * י ש 1952״פסקי־דין״׳ כרן וי, ת

י פ ם החוק, כ ע ט ם היא מ ו ק מ ל החזקתו ב ב ל הנתבע׳ א חו ש א מכו ם הי ו ק מ סתו ל י נ ם כ נ מ א שיבואר להלן.

, הרי לא ו ק שלנ י החו ת גם לפ י ב ה ־ ל ע גן כלפי ב ה מו ר־המשנ י יוצא איפוא, שאם דיף 5(5< מה לסעי ת בדו ש ר ו פ ת הוראה מ ר ד ע ו נ נ ל ק ש ל זה שבחו ל ג ווצר כל קושי ב ל להי עלו

. גלי ק האנ לחוה בסעיף 5(1< ר ו ק ת, מ הבי ה כל&י בעל- ה על דייר ־המשנ נ ה ההג גלי ראה לי׳ כי באנ נף רו ק משבת 1933) בצי ו ח ן ל כ תו תו ם באו ל ו ת א ר ח רה א ת 1920 (שהוכנס בצו נ ש ק מ לחוה ד ו ק פ ב ת ש ו ר ד ג ה ף ה ת 1920. לפי סעיף 12 במד בסעי נ ש ת מ דרו ף 12 — סעיף ההג סעי

ל גם ״דייר־משנה״. שלנד, ״דייר* מכי

ז וסז ר על מתן צווי־פינוי הדא בנ ס ו א ף 1(3) ה ת 1915, סעי נ ש ן מ ק הראשו 7. בחו. ו ה שלנ ד ו ק פ סח ם׳ 8 ב ו נ ה ל מ ת

לתקן את החוקים שקדמו לו. החידוש העיקרי עד לקבץ ו ו ו חדק שנ ת 1920 הנ נ ש ק מ החוק ו ח ־דדמן ע׳ 919. ב ל ו ה הי א גים שונים של בתים• ר ק על סו ת תחדלת החו ב ח ר ה בו הוא בת 1920, נ ש ף 5(1) מ ת 1915. סעי נ ש ף 1(3) מ ם הסעי ף 5(1) במקו ת 1920׳ בא הסעי נ ש מת נ ש ף 1>3< מ ר בסעי ה שלנו, מכיל את האמו ד ו ק פ ף 8 ב ו לסעי ה נ ב מ ה ב מ ו ם הוא ד ג של כך׳ שקודם, ר היכול להעיד ע ב ת אלו אין ד ראו ם בהו ל ו 1915 ומוסיף עוד הוראות, אס חידוש כנ ת 1920 הו נ ש ת ושאילו ב י ב ה ־ ל ע ה לא היה מוגן כלפי ב ר־משנ י ת 1915, די נ ש בק ו ח ב ף 5(1) ש ם סעי ף 3(1) במקו ת 1933 הדחק סעי נ ה זו. בחוק של ש נ ג על־ידי מתן הדה במי יר־המשנה, ו ה על די נ ת ההג י ע ב א בו כל חידוש ביחס ל ת 1920, ושוב אין למצו נ ש מ

. ו ה שלנ ד ו ק פ ב מה לסי 8 ש ה גם הוא דו יר־משנ ל די ה ע נ ת ההג י ע ב ן נוגע ב י שהענ

ף גע לסעי ו ים בנ גלי ן האנ ־הדי ם בפםקי ם הנאמרי י ר ב ד ת ה ל א ו יכולים, איפוא׳ להחי אנ. ו ה שלנ ד ו ק פ ב ף 8 ש ת 1933׳ על הסעי נ ש ף 3(1) מ ת 1920, או לסעי נ ש 5(1) מ

ו נ ל ם 15 (3) ו־5(5) הנ״ל בפקודה ש פי ר הסעי ד ע ל שום מה ה י ע ת ר ב ס ה ר ש ח א 8. לה נ ש א הגנה על דיירי מ ו אין למצו ה שלנ ד ו ק פ ב ה, ש ע למסקנ י ר כ ו יכול לשמש נימוק מ נ אים אין נ מ ם א ו כדי להיווכח, א ה שלנ ד ו ק פ ב ף 8 ש ת הסעי ק א בדו נ ה ו ב כלפי בעל ־הבית, ה, ת י ב ה י ל ע ה כלפי ב ר־המשנ י ה גם לדי נ ק הג י ף הזה כמענ ת הסעי א א ם לקרו י נ ם פ בשור ש , ללא כל ק ו ה שלנ ד ו ק פ ה ב־ע׳׳א 223/44׳ נ30], ב כ ל ה ן כל אחיזה ל ם אי כלומר׳ האמנ

. ק האנגלי ו ח ב ם 15(3) ו־5(5) ש פי ם הסעי ע

ף 2 בפקודה שלנו׳ דייר פירושו גם דייר־משנה. ת, הוא סעי א. לפי סעיף ההגדרונגד ׳ א גם , ו ר ק ד ׳,דייר״, יש ל ג י נ ו נ ינתן צו־פי ף 8, כשנאמר שלא י ן בסעי כ ל־ ת בעל ב ו ט יר ל ד די ג י נ ו נ ־פי ף 8 לא נאמו־ ״לא יינתן צו דייר־משנה״. בסעיד ג ד נ נ י פ ־ ו ינתן צ א י ם ל ת ר ס מ א ת •הדייר״. נ ב ו ט ה ל ר-משנ י ד די ג נ ת ו י ב הם פרי ל מי הוא התובע• אליבא דאמת, אלה הכו ל לו לא חשוב כ דייר, כאיף 8(1) א בסעי ה ב־ע״א 223/44, נ30), רוצים לקרו ע ב ק נ ה ש כ ל ה ת ה ו נ ו כ נ ב

ם האלה. ה שאין בו, בלומר את המלי מ

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינם

״פסקי״דיך, כרך וי, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט א ולש!

ב. מאחר שדייר או דייר־משנה נכנס לדירה מכוח חוזה שכירות׳ או חוזה שכי* רות־משנה, הרי לאחר תום תקופת החוזה, הדייר, או דייר־המשנה, נשארים בדירותיהם לא בחסד החוזה, כלומר, לא בחסד האדם שלכתחילה השכיר להם את הדירה׳ אלא בחסד החוק המקפיא את הקשר שבין הדייר לדירתו

או שבין דייר־המשנה לדירתו. א

הוא מקנה לו לגבי דירתו ״מעמד״ המונע את נישולו ממנה על־ידי כל אדם• אשר׳ אלמלא הפקודה הנדונה, היה רשאי לפנותו ממנה, כאשר התבטא אחד המשפטנים האנגליים: status of irremovability. ולא חשוב הדבר, מי הוא התובע את נישולו אם בעל-

הבית ואם הדייר הראשי. ב במשפט, (Barren v. FVwdree, (1032), A.c. 676 ,ci 1, נאמר ב־ע׳ 601: —

״למשיב׳ שהוא בעל׳הבית׳ הזכות לפי החוק המקובל לקבל את החזקה. אולם החוק מונע ממנו את האפשרות לקבל פסק־דין אם המקום נתון

למרותו של החוק.״ ג

(Scrutton) , ר לעיל מדגיש השופט מקרטון כ ז נ ש 6 R o e v. Russen ,c) ,במשפט .כדברו על דייר מטעם החוק: —

״החוק מונע את בעל־הבית מלהשיג צו־פינוי והוא (הדייר) ממשיך 1 לשבת במקום לא מרצונו של בעל־הבית הרוצה להיפטר ממנו.״

ובמשפט, נRemon v. city of London ,(5, שנזכר לעיל נאמר: —

״לפיכך אדם, אשר החוק מגן עליו מפני פינוי מדירתו בתהליך משפטי הר לתארו כאדם הממשיך לשבת בדירתו מחמת ש פ א 1 process( , e g - a 1 )

(בחסד) החוק.״

ג. סעיף 8(1) מונה מספר נימוקים שעל יסודם רשאי בית־המשפט לתת צו־ פינוי, אם הוא סבור, שמבחינה הגיונית יש להיענות לתובע. כלומר כל עוד

המחזיק בדירה, הדייר הראשי אד דייר־המשנה משלם את דמי השכירות וממלא 1 אחרי התנאים, אין בעל־הבית יכול לתבוע פינוי אלא על סמך אחד הנימוקים

האלה הנזכרים בסעיף. שום נימוק אחר לא יעזור לו.Stovin v. Pairbrass, (191®) ,(12), Green Price v. Webb, (1919) ,[13].

מגרי ע׳ 191 : — ז

״נוסף על השכנוע שדרישתו מתקבלת על הדעת, על בעל־ הבית להראות כי קיים אחד הנימוקים המפורטים״(בחוק).

— 1034 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מדגעס

״פםקי־דיד, כרך ו׳, תשי״ב/השי״ג־1952 השופט אולשן

מגרי ע׳ 192 : —

״על בעל־הבית להראות כי קיים אחד הנימוקים בין אם תביעתו היא נגד דייר ובין אם תביעתו היא נגד דייר־משנה, א מכיון שהמלה ,דייר׳ כרגיל מכילה ,דייר־משנה׳ ואין בתוכן

(של הסעיף) דבר המעיד על כי יש לפרשה אחרת.״

כאשר אנו פונים לסעיף 8(1) שבפקודה אנו מחריבים לקרוא׳ כי צו־פינוי לא יינתן נגד דייר או נגד דייר־ משנת כאשר אנו קוראים את החלק השני ב של סעיף 8(1), המטפל בנימוקים היכולים לשמש יסוד לתביעת פינוי׳ לשזא נחפש בו נימוק, שהדייר הראשי עזב m השכירות (tenancy), כי הוא איננו. נראה לי׳ כי דוקא לאור העובדה שברישא של סעיף 8(1) מצויה המלהר שמשמעה גם דייר־משנה ולא נזכר מ מי צריך להיות התובע, העדר י ד ״ נימוק זה בין הנימוקים המפורטים בסעיף 8(1) גם הוא מעיד על כך, כי

ג אמנם דייר־משגה מוגן על־ידי החוק גם כלפי בעל־בית.

ד. מאידך גיסא, גם באנגליה קיימת בעיה שטרם באה על פתרונה והיא: האם מוגן גם דייר־משנה אשר הדייר הראשי, שעה שהשכיר לו דירה, ניתק את עצמו לחלוטין מהשכירות שלו, כלומר כאשר דייר ראשי השכיר בשכירות־ ד משנה חלק מביתו ואחרי כן השביר בשכירות־משנה את החלק שנשאר בחזקתו, — האם דייר־המשנה השני מוגן ו לית מאן דפליג כי דייר־המשנה הראשון מוגן׳ מכיון ששכירות־המשנה אתו נעשתה שעה שהדייר הראשי עוד השאיר

בידו את החזקה, על־ידי הישארותו בחלק אחר של הבית. אולם אפילו יוחלט בסופו של דבר׳ כי דייר־המשנה השני לא יהיה מוגן, ה הרי דבר זה יקום׳ מפני שהחוק להגנת הדייר חל כל עוד הדייר אינו מנתק את עצמו מהמקום והוא רשאי להשכיר בשכירות־משנה מכוח ההוראה בחוק שכל עוד החוק חל עליו הוא נהנה מתנאי חוזה השכירות (שעבר זמנו) וביניהם הזכות להשכיר לדייר־משנה׳ ואילו על־ידי השכרת חלק הדירה, שנותר לו, לדייר-משבה׳ מנתק הדייר הראשי עצמו ׳^!לוטין מדירתו׳ מוציא עצמו מתחולת ו החוק׳ ואינו נהנה עוד מהזכות להשכיר! ויוצא שההשכרה לדייר־המשנד, השני היא בלתי חוקית, ולפיכך סבורים המחמירים, שדייר־המשנה השני לא

v.) .oak Property 00. יהיה מוגן, כי דירתו לא הושכרה לו באופן חוקי diapman (1947) ,(8), והיל ו־רדמן ע׳ 979).

T ה. ההגנה לפי סעיף 8(1) ניתנת כל עוד הדייר ממשיך לשלם את דמי ־השכירות וממלא אחרי יתר תנאי השכירות. כאמור׳ לפי סעיף ההגדרות עלינו לקרוא

״דייר* או ״דייר־משנה״ ״תנאי השכירות״ w ״תנאי שכירות־המשנה״.

— 1025 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגעס

•״פסקי־דיך, כרך ו/ תשי״ב/תשי״ג״1952 השופט אות0ן

״השבירות״ (tenancy) בסעיף זה משמעה לאו •דוקא חוזה השבירות אלא.(statutory tenancy) שכירות מטעם החוק

בפסק־הדין האנגלי, chapman v. Hughes ,(14), נאמר: — ״התובע אינו יכול לתבוע אלא אם הופרו תנאי השכירות ופירוש הדבר — שתיהן

השכירות המקורית והשכירות הסטטוטורית״, כלומר תנאי ״השכירות הםטטו- א טורית״, במקרה שלפי סעיף 8(3) תנאים מסויימים מהשכירות המקורית אינם

.inapplicable (לביצוע) ניתנים לשימוש מענין לציין, שכשם שהסעיף מעדיף שלא להזכיר מי צריך להיות התובע,

כן אין הוא מזכיר כלפי מי על הדייר או על דייר־המשנה למלא את התנאים 2 האלה. ואם נכון הדבר שהסעיף מעניק לאדם המחזיק בדירה ״מעמד של בלתי נתון לנישול״, כל עוד הוא ממלא את התנאים הנ״ל, הרי ההגיון מחייב, שעליו למלא את התנאים כלפי מי שהוא יכול למלאם, ויהא זה המשכיר שלו

או בעל־הבית. חברי הנכבד השופט ד״ר זילברג מסכים׳ שלגבי תשלום דמי־השכירות ן•

אין בל קדשי מתעורר׳ אלא שהוא מצביע על הקשיים המתעוררים בקשר למילוי יתר התנאים. כדי להבליט את טענתו אתן •דוגמה שאדלי אינה מציאו­ תית. נניח שבין הדייר הראשי ודייר־המשנה הותנה מלכתחילה׳ שבמקום תשלום דמי־השכירות ילמד דייר־המשנה את ילדי הדייר הראשי ולבעל־הבית

אין כלל ילדים׳ או מקרה אחר בו קיים תנאי שלבעל-הבית אין כל חפץ בו. ך התשובה לקדשיה הזאת, לדעתי, היא: ראשית׳ הרי אותה קושיה מתעוררת בחוק האנגלי המכיל הוראה מפורשת שעל דייר־המשנה למלא כלפי בעל- הבית אתרי אותם התנאים׳ שהיה עליו למלא כלפי הדייר הראשי. שנית, בדוגמה הנ״ל יש גם פתרון, כי בעל־הבית יוכל לפנות לטריבונל כדי לקבוע

את •דמי־השכירות היציבים. ואשר לתנאים אחרים, על דייר־המשנה למלא ה אותם במידה שבעל־הבית עומד על מילוים כלפיו,

ו. קדשי אחר, עליו מצביע חברי הנכבד, נעוץ בנוסח הסעיף 8(3). לפי פירושו לסעיף 8(3), הרי ייצא, שאחרי תום הוזה השכירות שבין בעל־הבית והדייר הראשי, על האדם הממשיך להחזיק בדירה (קרי: דייר־המשנה) חלים התנאים

שהותנו באותו חוזה השכירות. והוא מציג את השאלה: ״מי מילל ומי פילל, 1 כי דייר־משנה הנשאר במקום, חייב יהיה למלא את חוזה השכירות שבין

בעל־הבית והדייר הראשי״? עם כל הכבוד אינם נראים לי לא הפירוש ולא המסקנה הנובעת ממנו. ההגנה על דייר־המשנה ניתנת בסעיף 8(1) ולא בסעיף 8(3) ואינני רואה

כל סתירה בין שני סעיפי משנה אלה, כשם שאין למצוא סתירה בין סעיף ז 15(1) בחוק האנגלי משנת 1920׳ הדומה לסעיף 8(3), לבין סעיף 15(3) של אותו החוק המטיל על דייר־משנה את מילוי תנאי שכירות־המשנה כלפי

בעל־ הבית.

— 1026 —

ע*א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ ננד בנימין מרמם

״פסקי״דין״, כרך ו/ תשי״ב/תשי-ג־1952 השופט אזמ»ן

אין סעיף 8(3< ממפל במקרה שדייר ראשי מנתק עצמו מהשמירות שלו. נהפוך הדבר. סעיף משנה זה מטפל במקרה שהדייר נשאר בדירתו אחרי תום תקופת החמה שלה או במקרה שדייר־משנה נשאר בדירתו אחרי תום תקופת חוזה שכירות־המשגה שלו. עם כל הכבוד, לא מובן למה עלינו לומר, א שאם נאשר את ההלכה בדבר הגנת דייר־המשנה כלפי בעל־הבית — במקרה שהדייר הראשי מנתק עצמו מהשכירות שלו — ייצא שדייר־המשנה יהיה מחדיב לפי סעיף 8(3) למלא את תנאי חוזה השכירות שבין בעליהבית לבין הדייר

הראשי.

ב נראה לי׳ כי התוצאה המשונה׳ עליה מצביע חברי הנכבד׳ אפשרית רק אם, בקראנו את הסעיף 8(3< נקרא ״דייר־משנה• במקום ״דייר״, בלי להחליף את המלים ״איזו שכירות שהיא• במלים *איזה חוזה שכירות־משנה שהוא״. אולם

אם לא נלך בדרך זו לא יהיה מקום. לתוצאה משונה זו. כאשר המדובר הוא בדייר ראשי הנשאר בדירה לאחר תום חוזה השכירות ג ייקרא סעיף 8(3) ״כאשר דייר (ראשי) ממשיך להחזיק בבית־מגורים לאחר תום חוזה השכירות (ראשית), סעיפיו ותנאיו של אותו חוזה שכירות ייחשבו כאילו חלים על חזקה כזאת״ כלומר׳ חזקה של הדייר הראשי! ובאשר המדובר הוא בדייר־משנה ייקרא סעיף 8(3< ״באשר דייר־משנה ממשיך להחזיק אחרי תום חוזה שכירות־המשנה׳ סעיפיו ותנאיו של ד אותו חוזה שכירות ייחשבו כאילו חלים על חזקה זאת״׳ כלומר על

חזקה של דייר־משנת הבימוי ״אתה חוזה שכירות שהוא״ בא רק ללמד שזה מתייחס גם לחוזה שכירות ראשי וגם לחוזה שכירות־משנה׳ כדי למנוע אי הבנה. באשר בסעיף ההגדרות מדובר רק על שכירות tenancy שהיא מכילה שכירות־משנה ה sub-tenancy ולא מדובר על חוזה שכירות. contract of tenancy שהוא

.contract of sub-tenancy מכיל גם חוזה שכידות־משנה אני סבור׳ איפוא, שבקשר לבעיה העומדת לפנינו, היינו בדבר מצבו של דייר ־המשנה, כאשר נעלמת ״חוליית הדייר הראשי״, סעיף 8(3) אינו אומד

ולא בלום. ו

ז. אינני רואה גם קושי מיוחד בקשר להחלת ההוראות בם׳ 8(1) בדבר המקדים בהם ניתנת לבעל־הבית הרשות לתבוע ממישהו זכותו לקבל בחזרה את בית־ המגורים, שהרי הוראות אלו תחולנה לטובת בעל־הבית בין אם הדייר הראשי ממשיך להחזיק בחלק מהדירה ובין אס הוא ניתק עצמו מהחזקה לחלוטין. 1 אם הדייר הראשי עודנו קיים הרי יכול בעל-הבית לתבוע את החזרת בית־ המגורים על־ ידי הגשת משפט נגד הדייר הראשי ונגד דייר־המשנה׳ ואם איננו קיים עוד — על־ידי הגשת משפט נגד דייר־המשנה׳ במקרה שנתהווה אחד המצבים הנזכרים בהוראות הנ״ל׳ ובית־המשפט יהיה סבור, כי מן ההגיון

— 1027 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מדגינס

״פסקי־דיך, כרך וי, תשי״ב/תשי*ג־1952 השופט אגרנס

הוא להיענות לתביעתו. אם נביא כדוגמה את המקרה הנזכר בסעיף 8(1)(ב), כשהדייר עושה רווחים מהכנסת מתארחים׳ הרי השאלה׳ אם בעל־הבית יהיה רשאי — כאשר דבר זה נעשה על־ידי דייד־משנה בלבד — לדרוש על סמך זה את פינוי הדירה׳ מתייצבת ביתר חריפות כאשר עוד קיים דייר ראשי, מאשר

במקרה שאיננו עוד, ודייר־המשנה מוגן כלפי בעל־הבית באופן ישיר. א

9. סיכומו של דבר, אני סבור שיש להבין את הסעיף 8(1), שמטרתו היא להגן על כל אדם שלא ינושל מדירתו, אם נכנס אליה באופן חוקי! והגנה זו ניתנת לו כלפי מי שרוצה לנשל אותו, אם בעל־הבית ואם הדייר הראשי! והתנאי להגנה זו הוא, שאדם

זד- מצדו ימלא את התנאים שהתחייב בהם בשעת כניסתו לדירה. ב הקשיים המתעוררים אצלנו (והמתעוררים גם לפי החוק האנגלי) נובעים מהעובדה, שהמחוקק שלנו לא טרח להכניס לפקודה הוראות מפורטות ביחס לכל מיני הבעיות

המתעוררות והשאיר את ליבתן לפירוש גוז׳י־המש׳פט. אולם גם בחוק האנגלי, לאחר התיקונים וההטלאות על־ידי החוקים המרובים משנת

1920׳ 1923, 1925, 1933 וכוי, לא הצליחו לפרט באופן ממצה את כל הבעיות המתעוררות. ג במשפט, נRoe v. Ruasen ,(6 הנ״ל משנת 1928 מובאת רשימה ארוכה של בעיות המתעוררות בקשר לחוקים אלה ושאין למצוא בהם את פתרונן ושכנראה נשארו לפתרון על־ידי בתי־המשפט בדרך של פירושים. ייתכן גם ייתס שהמחוקק בזמן המנדט אמר נואש לכל בסיון לכלול בפקודה תשובות מפורטות לכל דבר, ובחר ללכת בשיטת הנוסח

המצומצם בעקבות החוק האנגלי משנת 1915 והשאיר את כל הפתרונות לבתי־ המשפט. ד ניתחתי את הודאות הפקודה שלנו רק כדי להראות שאין לומר׳ כי אין בה כל אחיזה

שהיא להלכה שנקבעה ב־ע״א 223/44, 301), ושלפיכך יש להפוך את הקערה על פיה. אני סבור שיש לדחות את הערעור.

השופט אגתט: ושוב נפל בחלקי להכריע בין ההשקפות המנוגדות שהובעו על־ידי ה שנים מחברי הנכבדים בפסקיהם הנפרדים. אכן׳ לא בלי היסוסים באתי לדעה כי עלי להכריע את הכף לטובת המסקנה אליה הגיע השופט אולשן. את היסוסי אלה יבינו הכל בנקל, אם אציין כי עוד בשנת 1942, עת שאותה שאלה שנדונה על-ידינו כאן עמדה לפני בשבתי כשופט שלום בחיפה׳ פסקתי את הדין ברוח ההלכה שנתקבלה על דעתו

של השופט זילברג בערעור שלפנינו וכי הטעמים שהיו עמי אז הזדהו, בחלקם, עם אלה י אשר שימשו נר לרגלי חברי הנ״ל (תיק אזרחי מספר 1642/41׳ בית־משפט השלום בחיפה). זאת ועוד, אני הוא אשר נתתי בזמנו — ושוב בסמכות שופט שלום — את פסק־הדין שנהפך על־פיד על־ידי בית־המשפט העליון (בתקופת המנדט) ב־ע״א 223/44, (30), בו נפסקה ההלכה שנדרשנו עתה לבקרה מחדש, ואשר נוכחתי היום לדעת — בניגוד להש­

קפתי הקודמת — כי מן הדין להשאירה בעינה. ז בטרם אבאר מדוע עברתי למחנם של אלה הדוגלים בדעה המקנה הגנה לדייר- המשנה כלפי בעל־־הבית הראשי במסיבות שנתבררו במשפט דנן׳ חשוב כי אבהיר מה

היד מסיבות אלו. כפי שקבען שופט השלום המלומד שדן בתביעתם של המערערים.

— 1028 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינם

״פסקי־דיך, כרך ו/ תשייב/תשי״ג ־1952 השופט אגתט

לפי חוזה שנחתם ב־1944 השכירו המערערים לאחד׳ מרדכי בן־ משה׳ שני חדרינו מטבח וחדרי נוחיות בביתם הנמצא ברחוב יונה הנביא מס׳ 8׳ בתל־אביב. בחוזה האמור נקבע תנאי, בי לשוכר תהא הרשות להשכיר חדר אחד בלבד בשכירות־משנה לאחר, ואמנם השכיר הלה חדר אחד מהמושכר למשיב, בנימין מרגינס. במאי 1948 התחלפו שנים אלה בחדריהם׳ ובתקופה יותר מאוחרת עזב הדייר הראשי׳ בן־משה, את המושכר לחלוטין, סמוך לעשותו כן, השכיר את החדר, שהיה מחזיק בו אותו זמן, לאחי המשיב, מנדל מרגינס׳ בניגוד לחוזה משנת 1944 וללא נטילת רשות לכך מאת המערערים. בתחילת שנת 1949׳ הגישו המערערים את התביעה הנדונה׳ בה ביקשו כי המשיב ואחיו יחוייבז ״לסלק את ידם משני החדרים״ האמורים. ברם, שופט השלום הביר רק באותו חלק של התביעה, אשר נגע להחזרת החזקה בהדר שהיה מצוי ברשותו של אחי המשיב. אשר לחדר האחר, דהה את התביעה בקבעו, בעקבות ההלכה שנפסקה ב־ע״» 223/44, נ30], כי המשיב הוא בחינת דייר המוגן על־ידי החוק• המערערים ערערו על החלטה זו לפני

בית־המשפט המחוזי וזה אישר את עמדתו של שופט השלום ל מכאן הערעור שלפנינו. העובדות הנ״ל חושפות את הבעיה הטצונזצמת שעמדה במרכז הדיונים בבתי־המשפנז של מטה׳ ואף בבית־משפמ זה« הלא היא הבעיה׳ אם דייר־המשנה, אשר הדייר הראשי השכיר לו חלק מהמושכר ברשות, זכאי ליהנות מחסותה של פקודת הגבלת שכר־דירה (דירות<, 1940, במסיבות שבהן תמה ונשלמה השכירות הסטטוטורית הראשית ולא קיימים עוד יחסי יריבות בין הדייר הראשי לבין בעל־הבית הראשי. אמרתי ״הבעיה הטצת׳וצמת- משום שלדעתי זוהי כל הבעיה שנתעוררה לפנינו, ואין זה הכרחי, או אפילו רצוי, כי נחתוך סופית את הדין בכל אותן השאלות הקשות והסבוכות, שנוגעות לתוצאות ולאינ־ צידנטים העלולים לצמוח מההכרה בזכותו של דייר־המשנה להיות מוגן, במסיבות הנז­ כרות, כלפי בעל ־הבית הראשי. אין זה הכרחי או רצוי כי נחליט כבר היום ועתה למי חייב דייר־המשנה, לאחר שנסתיימו לחאטין יחסי השכירות שהיו קיימים בינו לבין בעל־הבית הראשי לשלם את דמי־השכירות — אם עליו לשלמם לאחד או לשני משנים אלה. גם אין זה הכרחי או רצר — כך סבור אני — כי כבר בערעור זה יוכרע •החלטית באיזו מידה יש להעניק הגנה לדייר־המשנה במסיבות שבהן בא בעל־הבית לתבוע פינוי כלפי הדייר̂ (ב), (נ) ו־(ד) שבסעיף 8(1) לפקודת הראשי בהתאם לפסקא זו או אחרת מהפסקאות (א אם אגע, איפוא, באחדות מהשאלות הנ״ל להלן׳ יהא זה ברור׳ כי אעשה זאת רק כדי לרמוז על האפשרויות העשויות להתפתח בעקב קבלת המסקנה לטובת דייר־המשנהן כלומר, מטרתי היחידה תהיה להראות כי קביעת הכלל שדייר־המשנה מוגן גם כלפי בעל־הבית הראשי אין פירושה הברה בעקרון אשר אינו ניתן לשימוש מעשי כלשהו במס­ גרת החוק הקיים. לדעתי, מה שקבע בזמנו השופט scmtton בדבר הגישה שנקטו בתי־ המשפט באנגליה בשעה שבאו להגדיר את ההגנה אשר החוקים המקבילים האנגליים הקנו לדייר הסטטוטורי הראשי, יוכל להועיל גם לנו בגשתנו לדון במערכת הבעיות, ü i s v. Lewis•uask הכרוכות בהגנה אשר החוק המקומי מעניק לדייר־המשנה. במשפט

) אמר השופט הנ״ל: — ( B O B 2 ,(1931. 1, 19) ,(15נ

— 1029 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגר בנימין מרגינס

,•פסקי־דיך, כרך ו/ תשי״ב/תשי׳־ג־1952 השופט אגרנט

״החוקים (הנ׳׳ל) הוחקו בלי אשר לאלה שניסחו אותם היה מושג ברור אם הקנו לדייר זכות קנין או היתד להחזקה אישית, ובתי־המשפט ניסו לאט לאט — ולדעתי טרם גמרו — להתוות גישה עקבית לגבי מה שצריך

לקרות.״

בדרך זו של צמצום הבעיות וקבלת פתרונות חלקיים צריכים ללכת — בשטח הגדרת זכותו של דייר־המשנה הסטטוטורי — גם בתי־המשפט דבאן׳ לרבות בית־משפם זה. הרי זוהי הדרך הבטוחה של פיתוח ההלכה ״טפין טפין״ ו״מגילות מגילות״ לעומת השיטה של הקמת בנין משפטי מושלם העלול להתמוטט ולהתנדף עם התגלות תנאים עובדתיים

חדישים׳ אשר איש לא חזה אותם׳ ולא יכול היה לחזותם, מראש.

ועוד הערה מוקדמת אחת: המעיין בפרשת התביעה שהגישו המערערים צריך לתמוה שאף הבעיה ״המצומצמת״ האמורה נתעוררה ונדונה בבתי־המשפט של מטה׳ הואיל וכל נ:ה שנאמר באותו מסמך — באשר לעילה העיקרית עליה התבססה התביעה (העילה האלטרנטיבית אינה מעניננו כאן) — הוא כי ״הנתבעים תססו בלי הצדקה כלשהי שני מדדים וכוי ומסרבים לסלק את ידם משם*. נראה לי הדבר כנעלה מכל ספק בי. משהוכח שהחדר הנדון הושכר על־ידי הדייר הראשי למשיב ברשות, שוב היתה צריכה *:ותה עילה עיקרית להיכשל מטעם זה בלבד- וכל הדיון בשאלה, אם דייר־המשנה מוגן כלפי בעל־הבית הראשי, אם אין, היה איפוא מיותר• אכן- בשום שלב משלבי ההתדיינות שהתנהלה בין הצדדים לא עמד ב׳׳כ המשיב על אפשרות משפטית שכזאת; ומכיון שכך. ומאחר שלא רק באי־כוח בעלייהדין׳ בי אם גם בתי־המשפט של מטה׳ ריכזו את כל תשומת לבם באותה שאלה שהוגדרה לעיל ואשר ראוה כשאלה המרכזית במשפט׳ מצאנו

גם אנחנו לנכון להתרכז רק בה ולהשיב עליה תשובה ברורה ומוחלטת,

מה הניע אותי לעבור, בשטח הנדון׳ מן הקצה אל הקצה י רק זאת: כי זה מכבר קןיימת הלכה פסוקה אשר השתרשה עמוקות בחיי יום יום ואשר מגמתה הברורה היא לחתור לפתרון חלקי של אותה בעיה חברתית־בלכלית קשה שמקורה בקיום מצב של מחסור בדירות וצפיפות במגורים. כוונתי כמובן להלכה שנפסקה ב־ט״א 23/44?, (150, הנ״ל, בו עמדה לדיון השאלה, אם הצעה לשכור דירה מסויימת בשבירות־משנה יש בה כדי להוות הצעת דיור אלטרנטיבי- ברוח .האמור בסעיף 8(1)(ג) לפקודה, מחמת ששכירות.(security of tenure) כנ״ל מקנה בידי השוכר, בתנאים ידועים, חזקה בטוחה וקבועה

בהשיבו בחיוב על שאלה זו- אמר בית־המשפט העליון(בתקופת המנדט): —

״בשים לב, איפוא, להגדרת ,שוכרי׳ ,שכירות־משנה׳ ו׳להשכיר׳ בסעיף 2 של הפקודה, ובשים לב גם אל העובדה׳ כי האנשים המחזיקים במקום הם המוגנים (ראה סעיף 9)- — אנו סבורים׳ כי אם המשיב הנוכחי״ — הדייר אשד לו הציעו את הדיור האלטרנטיבי בשכירות־משנה — ״ימשיך לשלם את דמי־השכירות במובן השורה השלישית של סעיף 8(1), הוא יהיה מוגן אפילו אם המערערים הנוכחים (בעלי־הבית של המשיב שהם גם

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואחי נגר בנימין מרגינס

״פסקי־דיך׳, כרך ו׳, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופס אגרנ?ז

השוכרים הראשיים של הדיור האלטרנטיבי) לא ימסרו את דמי־השכירות לקאםם*(בעל־הבית של הדיור המוצע).

ראיתי לנכון לחזור על הדברים האלה — אם כי כבד הובאו בפסקו של חברי, השופט א זילברג — כדי להדגיש, כי לאותה הלכה, העולה ומבצבצת מהם, שני חלקים. החלק

האחד — והוא היה צריך לגופו של הענין הנדון ב־ע״א 223/44, (30), — קובע את העקרון, בי לדייר־המשנה תהא הגנה מתמדת׳ בתנאים ידועים׳ כלפי בעל־הבית הראשי. החלק השני — והוא לא היה צריך לגופו של אותו ענין׳ באשר השאלה היחידה שעמדה לדיון שם היתה, אם דייר־המשנה משולל הגנה׳ כלפי בעל־הבית הראשי, באילו מסיבות ^ שהן — קבע את התנאים לפיהם יזכה הראשון בחסותה של הפקודה לאחר שתמה ונש­ למה השכירות הסטטוטורית הראשית. אם נסיח דעתנו, בשלב זה, מהחלק השני של ההלכה הנ״ל ונתרכז אך בחלק הראשון — אותו חלק אשר השופט זילברג כינהו בשם ״עיקר ההלכה* — הרי אומר אני, כי חלילה לנו היום — לאחר שמונה שנים מאז ניתן

פםק־הדין ב־ע״א 223/44, (30), — להפוך את הקערה על פיה ולהחזיר את הגלגל חלילה,. ג הואיל ואם נעשה כן רק נתלוש עצמנו מהמציאות אשר אנו חיים בה ואף נחתור לקראת

הבאת אנדרלמוסיה ואי־בהירות ביחסים שבין אדם לחברו. אכן׳ באמרי זאת׳ אין בכותתי כלל וכלל להתעלם מהעובדה׳ בי בעבר׳ שעה שמצא בית־משפט זה כי ההלכה המנדטורית היתד. מושתתת על טעות גלויה או עמדה על יסודות שלא התאימו למפנה החשוב שחל עם הקמת המדינה, לא היסס הוא לסטות ממנה ולהעמידה על מכונה! ואף אני השתתפתי ד לא פעם, וגם עתיד להשתתף להבא, בתהליך זה. ייתכן אמנם שלא ירחק הזמן בו יצטרך

בית־משפט זה להתוות, ביתד בהירות וודאות, את הקודם לפיהם יראה עצמו בן חורין — בשים לב לאותה מגמה של רציפות המשפט, עליה רמז המחוקק הישראלי בסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח־1948 — לשנות את ההלכה שנפסקה בתקופת המנדט. אולם מעיז אני לחוות את דעתי כבר עתה׳ כי אנו מנועים, ונהיה מנועים׳ מלעשות יי כן בכל אותם סוגים של מקרים בהם ההלכה המנדטורית, ואפילו אינה עולה בד בבד עם דקדוקי ״ההגיון הטהור״, יונקת מתנאי החיים התוססים והמשתנים, ומשמעות הפיכתה תהא היתלשות מהמציאות וחזירה למצב דברים שאולי הלם את תקופת העבר אך אינו הולם, בשום פנים, את זמן ההווה• גישתי זו לבעיה הנדונה אמנם אינה חדשה בפי, וכבר

רמזתי עליה בדברים שנאמרו על־ידי ב־ע״א 55/50, (43), כדלקמן:— ן

״אין אנו מקבלים את טענת הנתבע׳ בי יש לבטל את ההלכה שנקבעה ב־עיא 170/43, >31), בפםק־הדין האמור החליט בית־המשפט העליון (בתקופת המנדט) כי אין לצמצם את מובנו של המונח ,לעצמו׳....... הבא בסעיף 8(1)(ג)..... לבעל־הבית גופו או לאשתו או לילדיו הקטנים, אלא ז יש לפרש ביטוי זה באופן שיכלול גם אנשים נוספים התלויים בו מבחינה כלכלית..... מנקודת ראות הגיונית פירוש זה של המונח האמור הנו אולי רחב מדי וחורג מתחום הכוונה שהיתה למחוקק המנדטורי בעת שהת­ קין לראשונה את הפקודה הנזכרת. אולם, כידוע, לא תמיד מקבלת ההלכה

— 1031 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינס

ן״, כרך ו/ חנ0ייב/תשי״ג־1952 השןפם אגרנט ״פסקי־די

עיצוב לפי כללים שיסודם בהגיון הטהור, אלא לעתים נעוץ תהליך התפת­ חותה החיונית בתנאי החיים המשתנים. בדור ~ וגם זה אינו סוד כמוס — כי המחסור בדירות, שהיה מחמיר והולך בשעה שיצא פסק־ הדין ב־טרעור אזרחי 170/43, נ 31], הנ״ל, נתן אותותיו בקביעת ההלכה האמורה בו. כיום

החריפה הצפיפות במגורים פי כמה וכמה׳ מ זו ששררה אז, ואנו רק נתלוש א את עצמנו מהמציאות אם נערער את תקפה של אותה הלכה עתה! ומה גם שבינתיים חלפו׳ מאז שנקבעה׳ למעלה משמונה שנים שבהן השתרשה

עמוקות בחיי יום יום.״

הבאתי בהרחבת את הדברים הנ״ל, אשר אפשר להתאימם התאמה גמורה לענין ב שלפנינו, במטרה יחידה להצביע על הזהות בין הגישה שנקטתי כאן לבין זו שננקטהר אזרחי 58/50, (43), הנ״ל. ואולם, אין בכוונתי להסתפק ב״ראיה עצמית״ ערעו על־ידי בי זו — באשר היא איננה אלא ״ראיה עצמית״, אף־על־פי שניתנה לה הגושפנקה החשובה של שני החברים הנכבדים שישבו אתי בדין בערעור האמור• אכן הרעיון הצפון בדברים

שהובעו על־ידי ב־ע-א 58/50, (43], אינם פרי מחשבתי אני אלא פרי מחשבתם של משפ־ ^ טנים גדולים ומנוסים, אשר קדמו לי בענין זה. הבה ונביא כאן — למען נדע לעמוד כראוי על טיבו של אותו רעיון — את מקצתם של הדברים אשר נאמרו על־ידי חכמי־

משפט דגולים אלה. עוד בשנת 1881 כתב השופט זעלמס, בספרו החשוב ״המשפט המקובל״ (ע׳ 1),

כדלקמן: — ד

"The actual life of the law has not been logic; it has been experience. The felt necessities of the time, the prevalent moral and political theories, Intuitions of public policy, avowed or un-

H conscious, even the prejudices which judges share with their fel¬low-men have had a !good deal more to do than the syllogism in determining the rules by which law shall be governed."

ת 1939 — הגיב על דברים אלה הלורד Wright, במבוא נ ש שבים רבות לאחר מכן — י לספרו "Legal Essays and Addresses!", (ע׳ !XVI) כך : — י

״ייתכן כי כוונתו (של הולמס) היתד, כי המשפט אינו מהווה שיטה מושלמת של כללים ומושגים הפועלים בחלל ריק, אלא כי הוא משמש פונקציה של החיים ובכוחו להצדיק את קיומו רק במידה שהוא ממלא את

צרכיהם של בני־אדם ומתאים עצמו לעניניהם.״ י

׳ לורד הלסבורי (.Ear! of Haisbury L.C), קבע בפסקו׳ במשפט י אף זה השופט השמרנ [Quinn v. Leathern; (1901), A.C. 405, 506 ,(16, כי: —

— 1032 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגיגם ״פסקי־־דיך, כרך ף, תשי״ב/תשי״נ־1952 השופט אגתמ

״כל משפטן בעל כרחו יודה כי החוק אמו נעוץ תמיד בהגיון כלל ועיקר.״

B., K)1024(; . Prager v. iBlatsplel, Stamp & fleacock ! L t d 566 ,570, )17(, במשפט .— : McCardie א אמר השופט

״מגמתו של המשפט המקובל היא לפתור קשיים ולהסדיר את היחסים בחיים חברותיים ומסחריים. מתפקידו להתאים את עצמו לעובדות שהן בלתי רגילות ולא רק לאלה שהן שכיחות. שומה עליו להתפתח בד בבד ב עם התפתחות העם ולטפל במסיבות שהן משתנות וחרישות• אם לא יוכל לעשות כן׳ ייכשל בתפקידו וימעט הידורו וערכו. חברה המתפתחת והולכת תובעת משפט מקובל המתפתח והולך. אפשר להביא תריסר פסקי־

דין לשם הדגמת הדברים שהעירותי זה עתת״

K.B2 , )1941(; .Haseldine v. Daw & Son L נקט t d J ,363, )18(, במשפט 362 ,343 . השופט Scott גישה דומה, באמרו: —

״המשפט המקובל באנגליה התפתח, במשך ההיסטוריה הארוכה שלה, התפתחות אורגנית. תחילה באופן איטי מחמת ההגבלות הנעוצות בצורות ך התביעה׳ ביתר מהירות בזמנו של לורד מנםםילד׳ ולבסוף׳ במאת השנים האחרונות, בקצב גדול עוד יותר, במידה שמקרים חדשים, שהתהוו בגלל תנאים חברותיים חדשים ועקב המדע השימושי ודעת הציבור, באו לפני

בתי־המשפט לשם מתן פתרון להם.״

ה ולבסוף, אף בימינו, בשנת 1952, אין הלורד פורםר (Porter) נלאה מלחזור ומלהדגיש,, כי: T . L . R 2 , )1652(; 19( ,247, 246. Best v. Samuel F t o K and Co. L t d . במשפט, (

״המשפט המקובל מהווה יותר התפתחות היסטורית מאשר שיטה מוש­ למת הגיונית׳ והעובדה, כי דוקטרינה מםויימת אינה מותאמת, מבחינה

ז הגיונית, לדוקטרינה אחרת... אינה משמשת יסוד לביטולה.״

מהו הרעיון המרכזי הגלום בכל קטעי הדברים הנ״ל 1 אכן ברור הדבר, כי אין מש­ מעותו כי לשופט הכוח, כדי שיוכל להגיע לתוצאה ״הרצויה״, להתעלם כליל מן האות הכתובה של החוק, או אפילו כי הוא מוסמך שלא להיזקק לדרכי מחשבה הגיוניים לשם T עשיית ״הצדק״ בין בעלי־הדין שבאו להתדיין לפניו. גם למעלה מכל ספק הוא שהכוח לפרש חוקים, הנתון בידי השופט׳ הוא כוח מוגבל ומצומצם׳ ושקיימים גבולות ותחומים, אשר אסור לו לעבור עליהם, ומן ההכרח הוא שיניח את מלאכת ה״תיקוך בידי המחוקק. נראה לי שאין הרעיון הנזכר בא לערער על כל ההנחות הידועות האלה, אלא כל מהותו

— 1033 —

ד בנימיו מדגיבם ג ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נ

, כרך וי, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנגו ך ־די פסקי .

היא׳ כי במקום שמתגלית לפני השופט מערכת עובדות שיסודן בתנאי חיים חדישים, אשר לא לשמן נקבעה ההלכה הקיימת, שומה עליו, על השופט, לבקר מחדש את ההנחה ההגיונית (logical premise), עליה מושתתת אותה הלכה שנוצרה ברקע כללי אחר, במטרה להתאימה לתנאים החדשים, אם בדרך של הרחבה ואם בדרך של הצרה. וכן

במטרה — כאשר אין מוצא אחר — לזנוח כליל אותה הנחה הגיונית׳ המשמשת משענת א להלכה הקיימת׳ ולהשתמש׳ במקומה, בנורמה משפטית אחרת — ואפילו תהא זו נורמה משפטית חדשה שלא ידעוה קודם לכן. אשתדל להבהיר דברי אלה על פי דוגמאות אחדות

השאובות מהיודיקטורה האנגלית והמקומית.

x כידוע, כלל גדול הוא, באנגליה, כי אדם, השובר נכסים דלא־ניידי לתקופה ב מסויימת, קונה לעצמו זכות קנין בהם (היילשם, כרך 20, ע״ 5). כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי זכותו של הדייר הסטטוטורי, להמשיך בהחזקת המושכר, אינהpersonal right of) זכות קניניה אלא רק זכות אישית לאי־סילוקו irremovability) מהנכסים המוחזקים על־ידו, אשר על כן אין בידו להעביר

בחייו את השכירות הסטטוטורית לאחר, Keeves v. Dean, (1924) ,(20); ג כמו כן׳ אין השכירות הםטטוטורית עוברת בירושה אחרי מותו 1וLovifoond v. Vincent (1929» ,[2):; ולבסוף אותה שכירות סטטוטזרית אינהSutton v. Dorf) עוברת לידי הנאמן בפשיטת הרגל של הדייר הסטטוטורי ת שני הכללים הנ״ל יחד, על כדחו יגיע — אם רק ילך (22), (1932)). המצרף א

בדרך של מחשבה הגיונית — למסקנה, כי אין בכוחו של אדם שהפך להיות ך דייר סטטוטורי׳ להשכיר את נכסיו, בשלמותם או בחלקם, לאחר, יעי אם לא קיים איסור על כך בתנאי השכירות. אכן, עד היום הזה לא הוכרעה באנגליה השאלה, אם יכול הדייר, לאחר תום השכירות החוזית, להשכיר בשכירות־משנה את כל המושכר — אם את כולו בבת אתת ואט את חלקיו

בזמנים שונים עד שלא יישאר בידו ולא כלום. ואולם, השאלה, אם בכוחו ה של זה להשכיר תלק מהמושכר בשבירות־משנה באופן שהוא נשאר מחדקRoe v. ,בחלק הנותר, עמדה לדיון לפני בית־המשפט לערעורים במשפט ר הדבר כי, בהגיעו נRussen (1028) ,(6, והוכרעה לטובת דייר ־המשנה. ברו למסקנה זו, סטה בית־ המשפט האמור משתי ההנחות הנזכרות, וכי עשה בן

משום שמצא ש״מספר רב מאד״ של אנשים נכללים •בסוג של דיידי־משנה ן ששכרו את יחידות המושכר שלהם לאחר תום השכירות החוזית הראשית״ וכן מפני שהסעיפים השונים אשר בחוקים האנגליים להגבלת דמי־שביתת מראים בעליל כי אלה ״התכוונו לכך, שהדייר הסטטוטורי, הממשיך להחזיק במושכר, יוכל להשכיר חלק מהמושכר שלו בשכידות־משנה״ (מדברי השופט

סקרוטון (.Scrutton L.J) — שם, ע׳ 129—130). בבואו לפרש החלמה 7v. , Ltd.oak Property C o . . S o m e r v e l l i . J ,זו אמר השופט , במשפט

ת הדברים הקולעים , א s 4 , 8 8 ( ,chapman (194T), 1 K 3 . 886, 8 f i 0 נ הבאים: —

— 1034 —

jry 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגעם, כרך וי, תשי״ב/תשי״נ־1952 השופט אגרנס ך י ד ־ י פסק -

״מבחינה עקרונית והגיונית, הרי לכאורה מן ההכרח להסיק, כי השכרת הנכסים הנדונים בשלמותם או בחלקם על־ידי הדייר הסטטוטורי לאדם אחר אין בה כדי. במשפט . . . . ש ו כ להקנות בידיו של זה זבות קנין באותו ר א נRoe v. Russen ,(6, בית־המשפמ, שישב בדרגת ערעור

ראשונה (Divisional court), היה נאמן להגיון והכריע לרעת דייר־המשנה, אכן, בהפכו את החלטת בית־המשפם הנמוך, התגבר בית־ המשפט לערעורים על הקושי על ־ידי־ כך, שהסיק כי דייר םטטוטורי, שהשכיר בשכירות־משנה רק חלק ב מהמושכר, לא ויתר, במה שנוגע למושכר כולו, על זכותו האישית לאי־ סילוק במידה הפוסלת אותו מלהשאיר בידי עצמו אינטרס במושכר ומלהקנות, באופן אפקטיבי. זכות בת־

תוקף בידי דייר־המשנה שלו.״

j ב. המונח ״בעל־בית״ ("landlord") מרמז, במשפט האנגלי, על קיום יחסית שכירות עם אדם אחד שהוא ״השוכר״ אוי ״הדייר* (tenant). ראה א דברי השופט Bramweii כפי שהובאו בפסק־ הדין שניתן במשפט,Uoyd v. Cook במשפט , K . B 2 , )1927 ,289, 279. Oakley v. Wilson; ( ( 2 3 ) , נדון הסעיף g) (1)2< לחוק אגגלי אחד משנת ( K J S 1 ,(1929. 103 ,:24) ד 1923, לפיו נקבע שכל בית־מגורים אשר ביום 31.7.23 או לאחר מכן נמצא בחזקתו הבלעדית של ״בעל־הבית״ יהיה משוחרר מתחולת החוקים השונים להגבלות דמי־שכירות. במשפט האמור נטענה הטענה כי אין ההוראה האמורה מתפשטת על בית אשר בתאריך הנזכר היה אמנם בחזקתו הבלעדית שלא הושכר למאן דהוא, הואיל ואין לגרום ״בעל־ בית״ 'אך מעולם ל הבעלים, ך! בלי שיהא בנמצא גם שוכר או דייר. בדחותו טענה זו התעלם בית־המשפה לערעורים מההגדרה המקובלת של ״בעל־ בית״ ונזקק שוב למטרה אשר שם לפניו המחוקק לאור המציאות ששררה בעת שהוחק התוק משנת 1923, דהיינו, המטרה לשחרר (decontrol) בתים שלגביהם לא היו קיימים עוד שום אינטרסים בידי בני־אדם שפעם החזיקו בהם בשכירות, מאחר שאותםו ״בעלי־ הבתים- ז הבתים עברו בינתיים לחזקתם הבלעדית של הבעלים א בתקופה בה כבר לא החריפה הצפיפות במגורים והמחסור בדירות עמד לבוא

ן (.Scrutton L.J) ב־ע׳ 119—120 ; — לקצו. וכך אמר השופט סקרוטו

״אני מקבל שמטרתו (של החוק משנת 1923) היא, בזמן ז שבו עומדים להסיר את ההגבלות על דמי־שכירות מחמתת שחרור (decontrol) באופן ת הסיפוק המוגדל של בתים, ל הדרגתי, באותם המקרים בהם באו לקצם האינטרסים הקיימים על־ידי־כך שהבעלים או בעלי־הבתים מקיימים ׳בידם או רכשו,

— 1035 —

ם נ י ג ד בנימין מר ג ה קאופמן ואוחי נ ע״א 150/50 ארי

״פסק״־דין״, כרך ו׳, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנט

ת החזקה הפנויה התנאי ביולי 1923 או לאחר מבן, א הראשון מהתנאים האלה הוא, כי בעל־הבית מקיים בידו,ת החזקה בפועל בכית־המגורים כולו. בזמן החקת החוק, או דייר. דבר זה הוא בלתי אפשרי אם בתאריך ההוא היה ל

ו המדוייק א אם אין לו דייר, אזי אינו ,כעל־בית׳ לפי מובנ (stricto • sensu) של המונח הזה. בעיני זוהי ראיה סופית,

בי המונח ,בעל ־בית׳ אין להשתמש בו כמצריך חוזה שכירות. להסיק אחרת פירושו, למנוע כל אדם מלקיים בידו חזקה בפועל בזמן תחקת החוק כדי שחרור הבית, הואיל ואם היה

אז ,בעל־בית׳, לפי מובנו המדוייק של ביטוי זה׳ אזי היה ב הדייר שלו זה שקיים בידו את החזקה. יש להשתמש במלה,(owner) בעל־בית׳ או במובן הפחות מדוייק של ,בעלים׳- או במובן׳ שהוא עוד פחות מתייק׳ של אדם אשר בשלב יוהד מאוחר עתיד להופיע כבעל ־הבית המתדיין עם הדייר

בקשר לתנאי השכירות ואולם אם ,בעל־ביתי פירושו ג ,בעלים׳, אזי בלתי אפשרי הוא לתמוך בהשקפה, כי הסעיף אינו חל בלתי אם הבית הוא מושכר או הושכר קודם לכן.״״

ג. והרי דוגמה מאלפת מהיודיקטודד. המקומית. ההנחה המקובלת היא כי השוכר או הדייר הוא הוא האדם שנכנס בקשר של שכירות עם המשכיר או עם בעל־ ך

הבית (ראה סעיף 410 של המגילה). כמו כן, הלכה רווחת היא׳ אשר יסודה בלש ץ שנקט המחוקק בסעיף 8 (3) לפקודה, כי דייר שעזב את המושכר לחלוטין; ע״א ( a 441/44, (52״m ואיננו מחזיק בו עוד, לא יזכה בהגנתו של החוק 5/49, (44); ס׳׳א 149/51, (45». ושוב, אם נצרף שני כללים אלה אחד אל

השני, בעל ברחנו נסיק — לפי כל הלך־מחשבות הגיוני — כי שוכר אשד ה מעולם לא ישב במושכר ומלכתחילה שכרו למען אחרים לא יזכה — לאת הפקודה בתום תקופת השכירות ע ה בשבילו ולא בשביל האחרים — ב החוזית. ואולם, היפוכו של דבר נקבע ב־ע״א 40/43, (33), בו הסתמך זקן־­ פ השופטים לשעבר גורדוךטטית (.J״Gordon-smith C) על סעיף 8 (3) ל

ת המושכר נכללים בביטוי ן ר א י ת קודה ופסק׳ כי בני המשפחה שלמענם שכר הר עצמד׳ י ת ם מאשר ה רי י הבא בסעיף האמור; כי הם ״לא פחות תי ר י ת - וזכאים, איפוא, להגנת הפקודה! וכי הוראות המגילה אינן תופסות כאן, כיר מ ש אם אד ורק הוראות הפקודה. ב־ע״א 14/46, (34), ניסה זקן־השופטיס ל פיצג׳רלד (.FitzGeraid C.J) להצר הלכה זו ולהחזירה למסלול ההגדרה

Tר ־ י ת המקובלת של יחסי בעל־בית ותיר, בהחליטו כי בו ברגע שמנתק הת עצמו מהמושכר ומייקרוביס אשד גם למענם (ולא רק למען הסטםוטורי א עצמו) שכר אותו בתחילה, הרי נשללת הגנת הפקודה גם ממנו, גם מד&, אף־על־פי שאלה ממשיכים לשבת בו׳ במושכר. ברם, ב ־ט״ א 5/49, (44),

— 1036 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בני«ין מרגיגם;

״פסקי־דיך, כרך ו/ תשי״ב/תשי״גי952ו הע)31ט אגרנם

לא הלך בית־משפט זה בעקבות ההלכה האחרונה, אלא תמך יתדותיו בבודהה המשפטית של ״הזדהות החזקות״ ופסק כי אמנם תוענק הגנת החוק, במסיבות ידועות, לאותם הקרובים המוסיפים שבת במושכר אחרי שהדייר הסטמוטורי עזבו לחלוטין, כל עוד ממשיך זה בתשלום דמי־ השכירות לבעל־הבית. יתר־ על־בן, ב־ט״א 149/51\פסקי־דין, כרך ו׳, טע׳ 246, 253, [145, רמז בית¬ א משפט זה כי אף האשה שנתגרשה מבעלה, הדייר הםטטזטורי, תוכל להשליך

את יהבה על אותה הלכה של ״הזדהות החזקות״ במסיבות שבהן שבר הבעל את המושכר מלכתחילה לצורך השימוש המשותף של בני הזוג (השווה ט-א

205/44, אל״ר (1945), 450, 453, [35)).

ב ד. ולבסוף, כבר הפניתי את תשומת הלב קודם לכן ל־עיא. 58/50, (43), המדניהר כי ב־ע״א 170/43, (31), הורחב, מאותם השיקולים שצויינו לעיל, מובנו של

הנענה ״לעצמו״, הבא בסעיף 8 (1) (ג) לפקודת מעבר לתחום המקובל.

עינינו הרואות, כי בכל המקרים הנ״ל נטש בית־המשפט את העמדות הקודמות ג וסטה מההגדרות המקובלות ובמקומן נזקק להרחבת המושגים הישנים או לביקוש נורמות חדשות — כל זה בעקב ״לחץ המסיבות״, דהיינו, בהתחשב במטרת המחוקק כפי שהיא משתקפת מסעיפי החוק החרות הנדון לאור המציאות שהיתה קיימת בעת חקיקתו ועדייו

שררה, ואולי גם ביתר שאת, בשעת חיתוך הדין. נתאים הלך־מוזשבות זה לעניננו. סוד גלוי הוא, כי בשעה שהותקנה הפקודה המקומית ד היה בנמצא בארץ סוג גדול של אנשים שהיו דיירי־משנה וכי המשתייכים לסוג זה מתרבים והולכים עד היום הזה. כמו כן, ההגדרות וההוראות׳ עליהן הסתמך השופט Edwards ב־ע-א 223/44, נ30), — כגון ההגדרות: ״,שובר׳ השכירות׳ בוללימ שוכר־ משנה ושכירות־משנה״ (סעיף 2), ״,השכר׳ כולל השכר בשכירות־משנה״ (שם)! וכגון,. ממשיך שוכר לישב בדירה לאחר תום המועד של כל . ןן צירופי המלים, ״כל אימת ש. חחה שכירות״ (סעיף 8 (3)), /,אדם שאינו יושב בה״ (סעיף 9) — ההגדרות וההוראות האלה מעידות לפחות לכאורה על כוונה לפרוש חסותה של הפקודה גם על בני הסוג הנזכר. האם אין אנו מצדרם, לאור הדברים האלה, להסיח את דעתנו מאותה גישה מקובלת, הגורסת כי יחסי בעל־בית ראשי ודיירו לחוד ויחסי דייר ראשי ודייר־המשנה שלו לחוד, ן לכי מבאן שגורלו של דייר־המשנה כגורל הדייר הראשי? האס אין עלינו להפעיל, איפוא ~ במקום תפיסה רגילה זו — את הפורמולה הבלתי רגילה, כי ״המלה ״דייר״ (או ״שובר״) בחוק יש לפרשה, בדרך כלל, כמתפשטת גם על הדייר המקורי, גם על דייר־המשנה באופן שמונח זה מייצג אינטרס העומד מצד אחד של המקח זהמנוגדHyitan v. Heal ,במשפט Kowiatt לאינטרס של בעל־הבית״ — כדברי השופט ; אזי להיזקק לנוסחה הקצרה והקולעת שנקט הנשיא — ( K J B ,(1921. 438, 446 ,(2) ז

, דהיינו:— c . , s)1822(bogan v. Fair . 76, 7 9 > י ט ו ק ס , )25(, במשפט ה 3 ! 7 0 1 הלורד 6"The word 'tenant' throughout the Act refers primarily to

the person who Is in possession under a let, and . . . such• a per-

— 1037 —

ס נ י ג ר ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מ

/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנט ״פםקיי־דין׳, כרך ו

son may ¡be either a tenant !holding' directly under the owner, or a sub-tenant holding directly under a tenant . . . "

אמנם שני קטעי הדברים האלה׳ שהובאו מפי השופטים האנגלי והסקוטי הנ״ל, ,נאמרו בפסקייתן שניתנו לפי החוק האנגלי משנת 1920, אותו חוק המכיל את ההודאה א

שבסעיף 15(3), עליו הרחיבו חברי הנכבדים דיבורם ואשד מקנה לכאורה הגנה מפורשת, במסיבות ידועות, לדייד־המשנה כלפי בעל־הבית שלו, מאחר שסעיף זה קובע את תנאי השכירות לפיהם ממשיך הראשון להחזיק במושכר לאחר שיצא הדייר הראשי מהשכירדת. ואמנם נוח להם׳ לבתי־המשפט באעליה׳ לסמוך היום את הגנת דייר־המשנה כלפי בעל־

הבית הראשי, בעיקר, על הסעיף 15 (3) הנ״ל, (Oak Property v. chapman ,(6); ב; כרך L.Q.R., Megarryועיין במאמרו של 67, ע׳ 505, 4 9 ( 1 Ö O o w v, Casey ) ,(26) 510). על כן, גם מדגישים, השכם והערב, אלה׳ השוללים קיום כוונה בידי המתוקק המקומי להעניק לדייר־המשנה הגנה כלשהי כלפי בעל־הבית הראשי׳ את מציאותו של הסעיף 15 (3) בחוק האנגלי משנת 1920 מזה׳ ואת חסרונה של אותה הוראה בפקודה

שלנו מזה. וחברי השופט זילברג מציג, בנדון זר* את השאלה״ בלום ייתכן שהמחוקק ג המקומי לא שיווה לנגדו את שתי נוסחאות החוק גם יחד — דהיינו, את נוסחת החדק משנת 1915 הדומה בתכנו לפקודה שלנו ואת נוסחת החזק משנת 1920 בו כלול הסעיף 15 (3) הנ׳׳ל! ואם כך הוא הדבר, כלום אין השכל הפשוט מחייב שאותו מחוקק בחר במפגיע בדוגמה של ההדק המוקדם — כלדמר, דוקא לשם שלילת קיום כל הגנוז בידי

דייר־המשנה כלפי בעל־הבית הראשי? ד נימוקים אלה, בלי ספק׳ רציניים הם ומעמידים את הבעיה שלפנינו בכל חריפותה, ואולם נראה לי כי גם אפשר להתגבר עליהם דכי במידה מסויימת עשה זאת חברי. השופט אולשן׳ בגלותו לפנינו — ובכך קידם אותנו בהרבה לפתרון — את הגירסה העולהReynolds v. Bannerman (1022) ,במשפט Swift מתוך פםק־דינו של השופט

: כי האמור בסעיף 15(3) משקף אך את המצב המשפטי שהיה קיים ה o 1 . 724 ,(5) ..בלאו הכי עוד בזמן שהחוקים הקודמים להגבלות דמי־שכירות עמת בתקפם — ^ף-על־פי שאלה חסרו הודאה מפורשת בבידדן זה. אשר על כן החקת הסעיף האמור בשנת 1920 נועדה רק לשם אישור והכרזה כי אותה דעה תודות היא אמנם דעה נבונת בחינת מתן ביטוי למצב המשפטי הקיים ex abundante cauteiae. והלא .swift, J — כפי שהעיד

פט Greer במשפט, Haskins v. Lewis ,(15). (ש•, ע־ 8 ן) _ היה ן עליו אחר־כך השו ״שופט מנדמה מאד בענינים אלה״.

אכן, אין כוונתי לקבוע מסמרות בדבר נכונות ההשקפה ״ההיסטדדית׳ של השופט Swift. ואדלם, האין בה׳ בהשקפה זד, — גם לאדר העובדה׳ שהיא הובעה רק כשנתיים

ת לחייבנו לפחדת לעמוד על טיבה של הפקודה ן לאחר שברטל החדק משנת 1915 — כ המקומית ולתהות על המטרה אליה חתר המחוקק דכאן בלי שנזדקק כלל לחזק האנגלי משנת 1920 כמבחן של *ta pan materia. זאת ועוד, ייתכן לתרץ את השאלה החשובה שהציגה השופט דלברג בהסבר — דהדא הסבר המתקבל מאד על דעתי — כי בשעתו

— 1038

?״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ 21 ר בנימין מרגיבם ל

ו נ .פטקיידין׳־, כרך וי, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנ

ר ישבה אז בארץ הזאת לא היתה ש ן שהאזכלוסיה א רי בתשבו דטו ק המנ ק ו ח מ א ה הביד מ ע מ ר ה ש ים א נ י עטים שו ׳ בחלקה הגדול, משנ ת ב כ ר ו ם היתד. מ י א מר אחד כ צה מחו קרום דלא־ניידי, שלא היו־ י ס כ י נ ל בעל ד ש מ ע ם — היה מ ל האחד מהם — הערבי השלים שב ו ירי־המשנה, ואילו ר ל די ג ש יה בידי הסו ה המצו ק ז ח ת ה ח ט ב ה ל ב ל ך כ ר ד ים ב נ י נ מעות ושוכרי ו ר י כרי ד ל שו ג ש ו ס י — היהודים — השתייד ל ם השנ ע ל ה ו ש נ י ב בנ ו ר ו ו נ י א מנ

י תו זמן לנכץ׳ כפ ל או ק ש ק ו ח מ ל כן ראה ה ל דיירים ודיירי*משנה- ע ם, דהיינו, ש חדרייר־ ה לדי נ ה הג ק י נ ע מ ראה מפורשת, ה ל בחוקו הו ו ע מלכל נ מ י ה ט אולשן, ל פ ו ש שרמז הם ל ע ת ה ת שאין ל ע ד וכחם ל ו ־המשפט, בהי ת הראשי, ולהניח לבתי י ב ה ־ ל ע ה בלפי ב המשנת למלא א ם ו ו ת ס ת ה ש א ר פ ת מגורים, ל דו חי ל והולך בי ד ג ר ה ת ומהמחסו ו ב י ס מ ד מלחץ ה ו ע

, על־ידי המחוקק, מראש. ה על־ידו תקנ ת אשר הו קי ת החו ר ג ס מ ך ה ו ת ק ב י ר ב החלל ה

ן ר הכרחי בי ש ל קיום ק ת ע ל ב ו ק מ ת מההנחה ה ו מ ל ע ת ל ה ה ש ר ו מ א ך ה ר ד ך ב ל אם נראה ת הו ו א י צ ל מ ה ש ד ב ו ע ה ת מ ע ד הסתת ה יר הראשי ו ן גורל הדי ה לבי יר־המשנ גורל דיד ח ל זה מ ה הנדונה, כ י ע ב וחד ל ל מי פו ת 1920, המקדישה טי נ ש י מ ל ג ק האנ ו ח ת ב ש ר ו פ מת והמ־ מי דה המקו ך הפקו ת שהובאו לעיל מתו ראו להו ת ו ו ר ד נ ה ם נשעה ל ג גיסא* וכן א

וע ם, למנ רי ו ת מג דו חי ר בי ו ס ח ל מ ד ש י מ ת מ ב ה צ מ ר ה ו א ת, ל ה הכללי מ ג מ ת ה ת א ו פ ק שף קשרי שכירות, כל זה מאידך • ק ו ת ר בהן ב ו ג ו ל ס נ כ נ ת ש ו ר י ד ה ־אדם מ י ל בנ ת נישולם ש א

א ייראה בעינינו- כלל ועיקר׳ ע ב־ט׳א 223/44, 301), ל ב ק נ "גיסא׳ הרי ׳״עיקר ההלכה״ שת י צ פ ת ת כו ה ז ד־המשנ י י ה היא, כי לד ת ו ע מ ש ה זו — אשר מ ב ל ל על הדעת• ה ב ק ת י מ ת ל ב כת ו נ ק קה ל ת הראשי — הספי ת בעל־הבי ו ב ר לם ל ת כלפי כל העו ס פ ו ת ן־חפצית, ה ל או מעית — נ ת ו ת נ ע ד ם — ה ר פ ס מ ך ל קה בחיי יום יום, ואנשים שאין ערו ה אחיזה חז מ צ ע לא , כי ל י רנ ם זה סבו י ר ב ב ד צ מ ם ויותר, על פיר״ ב י ע שנ ב ת מעשיהם, זה ש ם א י ל כ ל כ מוביל נ ל ההלכה הזאת׳ ו ג את ביטו ם להשי ל המערערי ם ש נ ו סי ך בנ ו מ ת נ יהא זה מן הצדק ש

גי השעון אחורנית״. ת מחו בב א רושה אך ״לסו ר פי ש ה א א צ ו ת ך זו ל ר ד ברה ב־ע״א ה האמו כ ל ה ר ״השרשת״ ה ב ד ה זו ב פ ק ש גים על ה ם יש המשי ה אמנ

ד־ ם אלה, העי י ר ק ב ה עם מ נ מ נ ל מטה׳ ה ט ש פ ש מ ה ־ ת י ב פט המיעוט ב 223/44, 301), שו• - ת י י ב ר ב ל ח די כ י ן ב־ע״א 223/44, 301), לא ניתן עלי י פרד׳ כי ״פסק־הד ו הנ נ י ד בפםק־, ע״א 272/44 ת־משפט תו בי ן אחר של או ו ״מפסק־די ה ל א ר ן דאז״ וכי נ ו ט העלי פ ש מ ה, ז י השופט דו ט העליון, כב פ ש מ ה ־ ת י ל ב ר אחד ש ב ת ח ו ח פ ל נאל-ד 1944 ע׳ 739), נ36), שי ז ט המחו פ ש מ ה ־ ת י ב ן ב ב שישבו בדי ו ר ו כן׳ שופטי ה מ ת ״ כ ד ג נ ת ה מ ע ד 1 היה ב

י ל ך ע״י כ מ ת א נ פה ב־ע״א 33/49, נ55), הדגישו, אף הם. כי ״עיא 223/44, נ30), ל בחים המלומדקם פטי ד לשו ו ב כ ל ה כ ר, ב ט העליון״. אני סבו פ ש מ ה י ת י ל ב ר ש ת ן א פםק־דיה ר ר ו ע ת ם נ ת מעיקרה. אשר ל־ע״א 272/44, נ36), גם ש טעי הנ״ל, כי גישתם זו היא מוו •בשכירותימשנה י שיש לשכר ב י ט נ ר ט ל ת דיור א ע צ ה אם ה ל א ש ר ל ש ק , ב ו נ י ה שלפנ הבעיא פסולה. הואיל ״ל הי ה כי הצעה כנ ה הטענ טענ נ ת החדק, ו ש י ר א nrat• ד ל מ ה כדי ל T היה בב ק ע שיצווה הדייר הראשי, ע ג ר ק המושכר שלד בו ב ל ח ושל מ ת מנ ו ל להי ודייר־המשבה עלו. ת המושכר כולו ת א ו נ פ ת הראשי׳ ל ן בעל־הבי ו לבי נ ת שבי רו אי מתנאי השכי ת תנ ר פ ה

׳ ו הי ת לו ״כהשקפה נוראה. וכי ייתכן שי ראי ב השופט רח, כי זו נ י ה זו הג ו על טענ ר ז ח ב

— 1039 —

ץףא 150/50 אריח קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינס

״פט2ןי־דיך/ כרך ו/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגדנט

מקרים בהם עשוי יהא בית־המשפט לבוא למסקנה כי דירה המושכרת בשכירותימשנה אינה מהווה דיור אלטרנטיבי מתאים״. ואולם׳ הוסיף אותו שופט והטעים׳ ״אינני מוכן להרחיק לכת ולומר׳ כי יש לפסוק באופן אוטומטי כי בל דידה המושכרת בשכירות־משנה תהא תמיד פסולה בדיור אלטרנטיבי״. מתקשה אני להבין איך אפשר להסיק מדבריו

הנ״ל של השופט רוז את המסקנה, כי דעתו היתד. מנוגדת להלכה שנקבעה ב-ע״א א 223/44, 1301, אשר ניתן מספר ימיט אחרי שיצא פסק־הדין ב־ע״א 272/44, 1361, הנ״ל, ביהוד שהלה הגיע לכלל דעה׳ בהמשך דבריו, בי האפשרות לשכור את הדיור האלטד׳ !טיבי אך בשכירות־משנה מהווה רק אלמנט אחד אשר שומה על שופט השלום להביא בחשבון, אך לא אלמנט מכריע דוקא, ולא עוד אלא שגם דעה זו הביע השופט הנ״ל רק

אגב אורחא, בלי שהיתר. צריכה לגופו של ענין, ותוך הדגשה כי שום אסמכתא א״י או ב

העובדה״ כי פםק־הדין שגית? ב־עיא 223/44, (30], עומד כביכול בודד׳ בלי אח זרע׳ ביודיקטורה של בית־המשפט העליון בתקופת המנדט, אינה מעלה ואינה מורידה בעיני. הרי ייתכן מאד. בי כל אלה שהיו עתידים להיות בעלי־דין ולטעון מחדש נגד

מתן הגנה לדייריהמשנה כלפי בעל־הבית הראשי, לא הרהיבו עוז — בתקופת המנדט על ג בל פנים — לעשות כן בפני בית־ המשפט העליון דאז, מאחר שראדב־ע״א 223/44׳ 301], הלכה פסוקה אשר אין מערערים עליה עוד. אולם מלבד זאת׳ במשפט אחר — ב־בג״צ 85/45, נ37), (1945), אל״ר, עט׳ 812,811 — רמז בית־המשפט העליון — והפעם בהרכב שונה — כי לא היה מהסס ללכת בעקבות ע-א 223/44, 301), אלמלא היו העובדות, שנת­

בררו לפניו. אחרות, דהיינו, לדייר הראשי הנדון לא היתה כל רשות מאת בעל־הבית — ך להבדיל ממצב הדברים ב ־ס״ א 223/44, 301), — להשכיר את המושכר בשכירות־ משנת יתר־על־בן, קיימת שורה ארוכה של פסקי־דין שיצאו מבתי־המשפט המחוזיים עזד !:תקופת המנדט — דהיינו׳ בשנים הראשונות אחרי שנפסקה ההלכה ב־ע״א 301,223/44), — ואשר חתכו את הדץ על פיה. ולא עוד, אלא היו מהם שקידמו בברכה הלבה זו, אשר

ראוה כדבר שבא בעתו וסברו שהיה בה כדי למלא את צורך השעה. ה

אנגלית לא הובאה לפניו (שם, ע׳ 740).

הנני מפנה את תשומת הלב לפםקי־הדין הבאים: —

ט• א 76/44 (מחוזי־ירושלים),(1944), 461). ט׳יא 92/44־ 91 (מחוזי־ירושלים), (1945), (47).

(1 (2

ע״א 168/44 (מחוזי־חיפה),(1945), נ48).

ע׳א 193/44 (מחוזי־חיפה),(1945), (49). 5) ט״א 45/45 (מחדזי־חיפה),(1945), 501).

(6 a (8

(4 (3

ע״א 139/45־138 (מחוזי־חיפה),(1946)׳ (51). ז ג1״א 54/46 (מחוזי־ת״א),(1946)׳ (52).

ע״א 107/45 (מחוזי ־ת״א),(1946), (53).

— 1040 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגמם

״פסקי־דין׳, כרך ו/ תשי״ב/תשי״ג־ 1952 השופנו אגדנט

אני מציין ביחוד את סםק־דינו של השופט Bourke ביע״א 76/44, (46), בו עמד על התקלה הנפוצה של עשיית קנוניה בין בעל־תבית ובין הדייר הראשי׳ לשם נישול דייר־המשנה׳ בתקופה שקדמה לפסיקת ההלכה ב־ע״א 223/44, (30). ״כל מי שהיתה בידו הזדמנות להתבונן, מתוך מגע ישיר, אל התחולה בפועל של החוק החל על בעל־ א בית ודייר תחת התחיקה של הגבלות דמי־שכירות״ — כך אמר השופט הנ״ל — ״יכיר

ברצון בחשיבותה של ההלכה האמורה ב־ע׳א 223/44, נ30), ויראה בה דבר שבא בעתו׳.

אשר לתקופה שלאחר קום המדינה ידוע לי רק על פסק־דין אחד, שיצא מטעם בית־ משפט מחוזי, בו נפסקה. הלכה הנוגדת לזו שנקבעה ׳ב־ע׳א 223/44, 301). כוונתי לפסק־ ב הדין שניתן על־ידי בית־המשפט המחוזי בירושלים, ברוב דעות, ב־ע״» 6/49, (54).

איני מביא בהשבון את פסק־דינס של שופטי הרוב שישבו בדין בבית־המשפט המחוזי בחיפה ב־ע״א 33/49, נ55}, מאדר שמסקנתם בנדון זה לא היתה צריכה לגופו של הענין שנדון לפניהם, כפי שעולה מדבריהם הם, באמרם: ״גם אם נלך בעקבות ההלכה שדייד מוגן באופן בלתי תלוי בדייר הראשי, אין הדבר יכול לעזור למערער במסיבות המקרה ג הזה״. אשר ל* ע״ א 6/49, (54), הנ״ל, הרי ציין השופט ויתקון, אחד משופטי הדוב, בפסק־

דינו המנומק יפת כי ״לא מצאנו כל אסמכתא אנגלית, לא לכאן ולא לבאן׳ שבה פסקו בתי־הדין באנגליה על מצבו של דייר־המשנה לפי החוק משגת 1916״. ספק גדול בעיני, אם שופטי הרוב באותו משפט היו פוסקים את הדין בניגוד לאמוד ב־ע״א 223/44׳ 303:, — אסמכתא אשר לכאורה היד צריכים לראות את עצמם קשורים על־ידה, באשר אינה ד מיוסדת על טעות חוקית ברורה וגלויה ואף לא על שיקולים שמקורם במצב דברים שחלף ועבד עם קום המדינה — אילו היו לנגד עיניהם דבריו האמורים של השופט סוויפט׳ בדבר המצב המשפטי שהיה קיים באנגליה בטרם בוטל החוק משנת 1915 על־ ידי החוק משנת 1920. מכל מקום שופטי הרוב בבית־המשפט של מטה סירבו ללכת בעקבות ע״א 6/49, נ54:, אלא ראו עצמם קשדרים — כפי שראה עצמו שופט המיעוט ה ב־ע״א 6/49, נ54), — על־ידי עיקר ההלכה שנפסקה ב־ע״א 223/44, (30). במסיבות אלו לא אוכל לראות בחוות דעתם של שדפטי הרוב ב־ע״א 6/49, (54), עדות לאי־יציבותה

של אותה הלכה בחלקה הראשון. האס הלכה זו ניתנת לשימוש מעשי במסגרת הפקודה הקיימת ז ברצוני לבדוק שאלה זו משתי הבחינות הבאות: (א) כאשר הדייר הראשי עודנו מחזיק בחלק המדשבר ו אשר חלקו האחר הושכר על־ידו לדייר •המשנה ברשות׳ דבעל־הבית תובע את פינויו של כל המדשכר על יסוד אחת ״העילדת״ האמורות בסעיף 8(1) לפקודה* (ב) באשר הדייר הראשי עזב את המושכר לחלוטין, והשכירות הסטטדטורית. שבינו לבין בעליהבית הראשי תמה ונשלמה. אבן, יהא זה ברור — וכבר רמזתי זאת — כי כל מה שאומר להלן

הוא רק בגדר דברים הנראים לי היום אך שעודם צריכים הכרעה­?

א. כאשר הדייר הראשי עודנו מחזיק בחלק הנזושכר שלו. יש להסיק כי במקום שבעןל הבית הראשי תובע פינוי על יסוד אחד הנימוקים האמו­ רים בסעיף 8(1) לפקודה׳ מחייב הדבק הדברים הבאים בסעיף זה׳ כי המונה ״דייר­

— 1041 —

?־״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינס ״9סקי־דין״, כרך וי, השי״ב/תש״ג־1952 השו9ט אגרנט

לא יכלול את דייר־המשגה, והתביעה תוכרע בראש וראשונה לאור היחסים שבין בעל־ הבית לדייר הראשי! ובמקרה שזה האחרון הוא הוא התובע — לאור היחסים ש־בינו לבין

דייר־המשנה שלו. בספרד, The Rent Acts (מהדורה רביעית׳ ע׳ 96) אומר מגדי: —

״כאשר באים לפרש כל אחת מהעילות המיוחדות״ (דהיינו, שבסעיף א 5 לחוק משנת 1920, המקביל לסעיף 8 שלמ) ״הרי מקום שתובע בעל־ הבית, ,דייר׳ לא יכלול, כרגיל, דייר־משנה, אפילו הוגשה התביעה נגד דייר־המשנה, באופן שההכרעה בשאלה אם אותה עילה מיוחדת הוכחה מצריכה, בראש וראשונה, התחשבות במצבו של הדייר ולא של דייר־

המשנה.״ ב

כן אומר השופט Rowiatt במשפט׳ (Hyiton v. Heai ,{2 הנ״ל, כי קיימות הוראות nnrst בחוק משנת 920 נ אשר בהן מחייב הדבק הדברים בי למונח ״דייר״ יינתן מובנו הצר׳ דהיינו, בלי שיכלול דייר־משנה, והוא מונה׳ לשם הדגמת גישה זו׳ את ההוראות

j שבפסקאות (א)׳ (ב), (ג) ו־(ד) לסעיף 5(1) של החוק האמור. אין פירושו של דבר זה׳ כי הוכחת ״העילה״ הנדונה נגד הדייר הראשי תביא בהכרח למתן צו־פינוי גם לגבי אותו חלק מהמושכר המוחזק על־ידי דייר־המשנה. כאשר המדובר הוא בתביעה המיוסדת על אתר הנימוקים האמורים בפסקאות (א) עד (ד) ועד בכלל לסעיף 8(1) של הפקודה׳ שומה עי' בעל־הבית לשכנע את בית־המשפמ כי נתמלא גם התנאי הנוסף, שמתקבל על הדעת

ליתן את צו־הפינוי. החובה לתת דעתו על שאלת המילוי של תנאי זה תחייב את בית־ ך המשפט, בכל מקרה כנ״ל. לשקול את מצבו של דייר־המשנה ולקבוע אם אמנם מוצדק הדבר, לאור כל המסיבות שהוכחו, לצוות גם על דבר פינוי חלק המושכר המוחזק על־ ידו. למשל, אם תביעת הפינוי מתבססת על הנימוק של צורך עצמי, ישקול בית־המשטט אנ! מן הצדק יהא לפסוק בדבר הוצאת דייר־המשנה מהחלק המוחזק על־ידו, בלי שהוכח

כי הוצע לו, במישרין או באמצעות הדייר הראשי, דיור אלטרנטיבי מתאים. אם בקשת ה הגוינוי מדשתתת על התנהגות מטרידה לפי פסקא (א) או על קבלת רווחים בלתי הוגנים לפי פסקא (ב), ישקול בית־המשפט, בטרם יחליט לחייב את דייר־המשנה בפינוי. אם קיים קשר כלשהו בין זה האחרון לבין גרימת המטרד או המשכתו וכן אס קיים קשר

כלשהו בינו לבין קבלת הרווחים המופרזים על־ידי הדייר הראשי. ו

לפי סעיף 5(1) (א) ו־(ב) של החוק משנת 1920 חייב בית־המשפט להביא בחשבון את התנאי הנוסף הנ״ל גם במקום שהתביעה נגד הדייר מתבססת על אי־־תשלום דמי־ward v. LArkins (1924) ,(271 ,השכירות או על הפרת תנאי מתנאי השכירות. במשפט תבע בעל־הבית פינוי על יסוד הפרת החובר- שהיתה מוטלת על הדייר הראשי, לבצע

T תיקונים במושכר. אף־על־פי שנימוק זה הוכח במידה מספקת, סירב בית־המשפט האנגלי לצוות על פינוי המושכר על־ידי דייר־הטשנה, הואיל והיה סבור כי התוצאה ההפוכה. פירושה יהא ״סיכול האקט״ המקנה הגנה לדייר־המשנה׳ ומאידך גיסא, כי אי־חיובו של זה בפינוי לא יהווה תוצאה ׳,עושקת״ (oppressive) לגבי בעל־הבית, אשר יוכל לקבל

— 1042 —

זדא 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינמ

״פטקיידיד, כרך ו/ תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנם

מעתת דהיינו: לאחר צאת הדייר הראשי ממערכת יחםי השכירות, את שכר־הדירה במי־ שריו מאת תיר־המשנה, ההופך להיות דיידו של בעל־הבית. יש להניח כי בשעה שהתקין המחוקק האנגלי את הסעיף 1(3) לחוק המקורי משנת 1915 — אשר תכנו דומה לסעיףn תהא נגיעה בלשהי לתיר־ r a 8 (1), רישא, לפקודה שלנו — ראה מדירים את המקרים א המשנה בהתנהגות הדייר הראשי, בהפסיקו את תשלומי דמי־השבירות המגיעים ממנו לבעל־הבית הראשי, או בהפירו תנאי מתנאי־ השכירות שלו, וכן שראה את המשכת קיום החזקה בידי דייר־המשנה — מקום שבעל־הבית תובע פינוי מאת הדייר הראשי על יסוד האחת או השניה משתי עילות אלו — כמובטחת, כלומר, כדבר המובן מאליו. אני מסביר את הוספת התנאי שבסעיף 5 (1) לחוק משנת 1920 — ״כי בית־המשפט ימצא שמתקבל על ב הדעת ליתן את צו הפינוי״ — במגמה של •נקיטת לשון זהירה• מכל מקום תהיה אותה שאלת הנעוצה בהשמטת מלים אלו מהסעיף 8(1), ריש* מה שתהיה׳ איני סבור כי יש בה, באותה שאלה, כדי לערער מיסודה את ההשקפה המכירה בזכותו הונפצית של

דייר־המשנה לזכות בהגנת הפקודה. עלי לציץ גם כי בעבר השפיע עלי הרבה — ואף היום גרם לי קושי מסרים — ג המשל שהמשיל השופט Rowiatt במשפט, נHyiton v. Heal ,(2, באמת (שם,

ע׳ 446) : —

״ניקח, למשל, את הפסקא (א) לסעיף 5 םי׳ק(1) הקובעת למעשה כי מותר ליתן צו־פינוי,. מקום שלא שולמו דמי־שכירות כלשהם המגיעים T מהתיר. כלום אפשרי לומר כי ,תיר׳ שם כולל תיד־משנה, וכי במקרה בו לא שולמו דמי־השכירות לבעל־הבית על־ידי דייר, ואולי במשך שנים, והראשון נתן לשני הודעה לפנות, יכול התיר, ברגע האחרון של תקופת השכירות, למנוע מאת בעל־ הבית, בי יקבל פסק־ תן לטובתו, על־ית השכרת המושכר בשכירות־םשנה לאדם אחר׳ אשר ממנו לא מגיעים עתין

ה שום דמי־שכירות ז״

ברם. סבורני כי אפשר להתגבר גס על הקושי שמעוררת תגמד. זו ולומר, כי במסי­ בות המתוארות בה לא ייחשב אולי התיר הראשי זכאי להשכיר את המושכר בשכירות־ משנה? וכיון שכך׳ לא ייראה דייר־המשנה כמוגן כלפי בעל־הבית הראשי (ראת בתורת ו היקש. נchapman v, Hughes, (1923) ,[14 ובן בג״צ 65/45, נ37), שהוזכר לעיל). אכן, קרה הדבר באנגליה שאותה דוגמה נתגשמה בחיים ואף־על־פייכן הוחלט — במשפט, נstandingford v. Bruce (1926) ,(26 כי לא היה ביד התובע, בעל־הבית הראשי,

לזכות בתביעת הפינוי אשר הגיש נגד דייר־המשנה. גישה זד — בי בהחילנו את הסעיף 8 (1), על כל ההוראות האמורות בו, שדמה עלינו ז להעניק למונח «תיר״ את מובנו הצד והיחסי ולדון בתביעת הפער, בראש דדאשתתד שלו (ממזר הראשון הוא התובע) או על ד על יסוד עילתו של בעל־ הבית כלפי ה ימח־ עילתו של התיר הראשי כלפי תיר־המשנה שלו (כאשר ״בעל־הבית״ של זה הוא

התובע) — מקילה עלי את הפתרון לשתי בעיות נוספות.

— 1043 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואח׳ נגד בנימין מרגינס

ELסקי־דין׳׳, כרך ו׳, תשי״ב/תשי-ג־ 1952 השופט אגתט

ראשית, אותה נישה יש בה כדי להסיר את הקושי הברוך במתן פירוש להוראה האמורה בס״ק (3) לסעיף 8. תמים דעים אני עם השופט אולשן — ולא רק מהנימוק א׳!זר עמו דשיםודו בצירוף המלים ״חוזה השכירות״, אלא גם מפני שלא קיימת אפשרות אוזרת — משקבענו כי יש לדון בכל תביעת פינוי׳ המיוסדת על אחד הנימוקים האמוריםל את תנאי השכירות הקיימים בסעיף 8 ם״ק (1), לפי הגישה הנזכרת — מאשר לרaי בלן בעל־הבית והדייר שלו(כאשר הראשון הוא התובע)׳ מזה׳ ואת תנאי השכירות הקיימים

בין הדייר הראשי (כאשר הוא הוא התובע) ודייר־המשנה שלו מזת

שנית, בעקב אותו הלך מחשבות סבורני, כי לא מן הדין הוא — ובכך סוטה אני, במידה מסויימת, מדרכו של חברי השופט אולשן — להפוך את ההלכה שנקבעה במשפטצ י 59/4, (1949), פל׳׳ר, כרך a עע׳ 353, 356, (38), אף שמסתייג אני מדברי השופט ׳ ב; ק1־פלנד (Copland), כי צירופו של דייריהמשנה כנתבע בתביעת פינוי, המוגשת על־ידי בעל־ הבית כלפי הדייר הראשי, נעוץ ב״פרקטיקה״ שהנה ״גרועה ומיותרת״. דעתי היא כי המחוקק המנדטורי• שעה שהתקק את הסעיף 8(1), יצא מתוך ההנחה כי אמנם מותר לו, לבעל־הביתל המושכר בל־ לצרף את דייר־המשנה. לפי — מבחינה פרוצידורלית — לתבוע את פינוי כ דעתי מאותה הנחה יצא גם המחוקק האנגלי כאשר חקק, מזמן לזמן׳ את ההוראות המקבילות שבחוקים האנגליים. השונים להגבלת דמי־שכירות. הרי גם הפרוצידורה האנגלית קבעה, בטרם הוחקו החוקים האמורים, שאם יצא צו־פינוי נגד הדיין־ הראשי לטובת בעל־הבית, ח׳ייב גם דייר־ המשנה לפנות, אם כי לא צורף כנתבע בפרשת התביעה (האר״ את דברי הלןךך Esher במש9ס, Minet v. Johnson (1890-91) ,(291). אף־על־פי־כן, לא בא בפקודה שלנו זכרו של הסעיף 43 לחוק התוצאה לפועל העותומני — אותו מעיף עליו מיוסדת ההלכה שב־בג-צ 59/41, 331), כשם שלא בא ביטול מפורש — אמנם לא בדקתי ז*!ת יסודית — של ההוראה הפרוצידורלית האמורה בחוקים האנגליים להגבלת דמי־ שבירות. כי לא נעלם מעינו של המחוקק המנדטורי קיומו של הסעיף 43 הנ״ל — בזאת נוכל להיווכח על־ידי עיון בהוראה הבאה בסיפא לסעיף 8 (1) והמכוונת אל פקיד ההוצאה ל0ועל בקשר לצווי ־פיגוי שניתנו לפני שהפקודה נכנסה לתקפה. אפשר לגרוס בי, משהםק־ נו שזכותו של דייר־המשנה היא זכות מע׳ץ־חפצית. התופסת גם כלפי בעל־ הבית הראשי, שוב לא יחול עליו, על דייר ־המשנה, צו־פינוי שניתן נגד הדייר הראשי, באשר ההחזקה של הראשון ״אינה קשורה בחייב״. אולם, במקרה בזה התוצאה היחידה תהא, כי יו״ר משרד ההוצאה לפועל יהיה חייב לעכב את ביצועו של צו־הפינוי ולתת ארכה לדייר־ המשנה לפנות בעצומותיו לבית־המשפט המוסמך. ברור כי מבאן עוד אין להסיק כי אסור לבעל־הבית לתבוע פינוי בלי לצרף את דייר־המשנה כנתבע נוסף. יתר־על־כן, אין זה מדוייק לומר בי גורלו של דייר־המשנה אינו קשור׳ בשום פנים, עם גורלו של הדייר הראשי, כי הלא תנאי מוקדם הוא לפינויו של דייר־המשנה, כי לבעל־הבית תהא ע־לת תביעה מבוססת כלפי הדייר הראשי. במשפט בג״צ 87/43 (אל״ר (1943) 592, 594), נ39), הצדיק השופט קופלנד (Copland) את ההלכה שקבע ב־בג״צ 59/41, (38), באמרו כי ״הדייר הראשי מחזיק במושכר, התפוס למעשה על־ידי דיירי־המשנה, ,החזקה

הונסטרוקטיבית׳״.

ע-א 150/50 אריח קאופמן ואח׳ נגד בנימץ &רגי1»ז

״פסקי־דין-, כרך וי, תשי״ב/תשי״ג־1952 השופט אגרנט

נשאלת השאלה: איך נוכל לצאת מהדילמה הנ״ל ולהתאים את ההלכה הפרוצידו־ דלית הקיימת אל הזכות החדישה המצויה בידי דייר־המשנה והתוססת, במסיבות ידועות, כלפי בעל־הבית הראשי גם במקום שתמה ונשלמה השכירות הסטטדטודית הראשית• על מדוכה זו ישבו השופטים במשפט, נ15ן, Haskins v. Lewis הנ׳׳ל ונתנו תשובה, כי בעל־ הבית רשאי לקבל צו־פינוי לגבי כל המושכר לאחר תום תקופת השכירות הםטטוטורית, אף־על־פי שחלק מהמושכר מצוי בחזקתו של דייר־המשנת ואם ישאל השואל מה ערכו של צו כניל ואיך יופעל למעשה, הרי על זאת השיב השופט טקרוטון (Scrutton) כך•

ב ״סבורני כי יכולים לתת צו להחזרת ההחזקה של כל המושכר לטובת

בעל־הבית נגד הדייר, ופירושו של צו כזה יהא כי הושם קץ לאינטרס שהיה לדייר בבית־המגורים כולו, וכן, כי כל טענה, האומרת כי צו־ הפינוי יעניק לפקיד בית־המשפש (bailiff•) סמכות להוציא את דיירי־המשנד. מתוך הלק המושכר שהם מחזיקים בו, אפשר לתרצה בהוראת החוק הקו־ ג בעת כי הם נחשבים דייריו של בעל־הבית לפי האקט ולא דייריו של הדייר המקורי! לאור סעיף 15 ם״ק (3), לא יהא בידי הפקיד כוח כנ״ל.״

ב־ט-א 76/44 מחוזי־ירושלים, (46), נקט השופט בודק (Bourke) גישה שאינה>(in execution) שונה, ביסודה, מזו של השופט סקרוטון, באמרו כי לצורך ביצועו ד של צו־פינר שניתן כלפי הדייר הראשי לגבי המושכר כולו, יהא אמנם בגורלו של זה, כדי לקבוע גס את גורל דייר־ המשנה, אך כי דין זה יחול רק בל עוד לא בוטל צו־הפינוי, וכן כי לא תהא מניעה כלשהי להשיג את ביטולו של צו כזה על־ידי פניית דייר־המשנה. לבית־המשפט המוסמך. ואולם, מדגיש השופט המלזמד ואומר, אפילו יבוטל צו־הפינוי

כתוצאה מפנייה כנ״ל, הרי לא יהא בכך כדי לפגוע בזכויות שנקבעו לגבי בעל־הבית. ה והדייד הראשי בינם לבין עצמם (שם, טע׳ 417,416). מכאן ץגבי למד כי צירופו של דייר־ המשנה בתביעתו של בעל־הבית לפינוי המושכר על־ ידי הדייר הראשי אינו הכרתי(השוות אמנם את פפקידינו של השופט Ross ב־ע״א 45/45, (50), הנוקט עמדה הדומה לזו

(1) אין זה הכרחי׳ בבל מקרה, כי בעל־הבית, שעה שהוא תובע את פינוי המושכר־ בולו מאת הדייר הראשי, יצרף כנתבע נוסף גם את דייו־ ־המשנה. בהרבה מקרים לא יידע בעל־ הבית על קיומו של דייר־המשנה עד לאחר מתן צו־ הפינוי, ולא יהא זה מן הצדק לחייבו להתדיין מחדש עם אדם הטוען להגנת

החוק׳ במסיבות שבהן בולט לעין כי אין לו שום יסוד לזכות בחסותה שלי הפקודה (ראה בג׳צ 85/45, (37), הנ״ל, בו התברר׳ כבר בשלב ההוצאה־ לפועל, כי הדייר הראשי השכיר למבקש בשכירות־משנה בלי שהראשון קיבל

(שם, ע׳ 16) : —

של חברי).

ו אני מסכם את הדעה, שאני נוטה לקבלה בפרשה זו, כך:—

— 1045 —

עיא 150/50 אריה קאופמן ואוו׳ נגד בנימין ©רגינם

פט אגרנמ , כרך 1׳, חשי*ב/תשי״ג־1952 השו ך י ד ־ ״פםקי

רשות לכך מבעל־הבית שלו! עיין גם ב־ט״א 28/47, אל׳׳ר(1947) בע׳ 292, (40». כמו כן, ברוב המכריע של מקרים תהא שהות מספקת לדיT־המשנד״ המוגן על־ידי החוק גם כלפי בעל-הבית הראשי, לפגות בעצומותיו אל בית־המשפט

המוסמך ולהשיג את ביטולו של צו־הפינוי שניתן שלא בנוכחותו. א

(2) מאידך גיס* ייטיב לעשות בעל־הבית, היודע על קיומו של דייר־המשגה, אם יצרפו מלכתחילה כנתבע בתביעת הפינוי — כדי להרחיק כל חשד בדבר

עשיית קנוניה עם הדייר הראשי שלו וכן לשם מניעת ריבוי משפטים.

(3) אכן, גם בית־המשפט היושב בדרגה ראשונה, ייטיב לעשות אם, משנודע לו, ב במהלך הדיון, דבר קיומו של דייר־המשגה״ יצווה, במסיבות מתאימות׳ לצרפו כנתבע נוסף, כדי שיהא בידו לבדר כראוי את כל השאלות הברוכות בתביעה.

נו ת שבי די סו ן והשכירות הסססו ת המושכר לחלוטי ב. כאשר הדייר הראשי עזב אן בעל־הבית הראשי תמה תשלמה. י ג י ל

השאלה המתעוררת, לגבי תקופה זו, היא, דיירו של מי נחשב מעתה דייד־המשנה * — דיירו של המשכיר שלו, הדייר הראשי, או דיירו של בעל־הבית הראשי ז אם תמצי לומר,, תתעודד דיירו של הראשוו׳ בהתאם להלכה שנקבעה ב־ע״א 223/44, נ30), בחלקה השני השאלה הנוספת: מה תרופתו של בעל־הבית הראשי מקום שמי שהיה הדייר הראשי אינו מעביר לידו את דמי־השכירות שקיבלם (אם קיבלם) מדייד־המשנה? מצד שני, אם תמצי

לימד, כי זה הפך להיות דיירו של בעל־הבית הראשי, תהא השאלה: לפי אילו תנאי שכירות ד ממשיך הוא לקיים את החזקה המצויה בידו! ומה גובה דמייהשבירות שהוא חייב לשלמם לבעל הבית הראשי? כפי שנרמז, מה שנאמר, בנדון זה, ב־ע״א 223/44, נ30), רק בדרך אגב נאמר, ובלי שגוף הענין שדרש הכרעה באותו משפט הצריך זאת. כך הבין גם השופט זוטמן, אחד משופטי הרוב שישבו בדין בבית־המשפט של מטה׳ כאשר אמר: ״שאלה זו לא

נתעוררה בפנינו ואין אני מביע •דעה עליה... אני חושב את עצמי קשור על־ידי ה ההלכה שנקבעה ב־ע׳׳א 223/44, (30), תהא התוצאה לגבי יצירת הקשר בין דייד־המשנה ל.י:ין המשכיר (הראשי) אשר תהא״. אף השופט בורק היה סבור בזמנו, כי על אף האמור בי־ע״א 223/44, נ30), לא נפלה שם כל הברעד. בשאלה הנ-ל (ראה את דבריו ב־עיא

92/44^91, פמ-ן(1945) ב־עמודים 176־177,(47». ן

אכן׳ יש הגיון מד. ברעיון׳ שהובע ב־ע-א 223/44, (30), כי דייר־המשנה יהא מוגן, גם לאחר שתמה ונשלמה השכירות הסטטוטורית׳ כל אימת שהוא ממשיך לשלם את דמי־השכירות לדייר הראשי דוקא. אולם ההגיון שבדבר הוא רק בזאת — כך סבור אני — שאותו רעיון שומר על הסימטרית הנעוצה בהנחה המקובלת של יחסי שכירות

בין בעל־הבית לבין הדייר לחוד ובין זה האחרון לבין דייר־המשנה לחוד. אבן, מבחינה ז זו, אותה גישה אינה פחות הגיונית מזו הכרוכה בהוראה הבאה בסעיף 590 של המגילה והקובעת כי ״המשכיר שמכר את המושכר שלא מדעת השוכר — אין המכר 9־יס לגבי

השוכר׳ אלא קיים הוא לגבי המוכר והלוקח*.

— 1046 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואתי נגד בנימיו מרגינם

״פסקי־ויך, כרך וי, תשי״ב/תשי״ג־ 1952 השופט אגרנם

ואולם, ברור הדבר שאם נלך בדרך זו, בשטח של קביעת היחסים הקיימים לאחד שנפסק הקשר הסטטוטורי בין בעל־הבית והדייד ההאשי ונשאר לדור דייר־המשנה בלבד, הדי רק ניצור מצב אשר המחוקק בודאי לא חפץ בו, ולא עוד׳ אלא שעלולים אנו גס להביא לתוצאה אשר אין הדעת םובלתה. הרי, אם בפרש את החלק השני של ההלכה. י שנקבעה ב־ע״א 223/44, נ30), לטובת בעל־הבית הראשי ונאמר כי דייר־המשנה חייב להמשיך בתשלום דמי־השכירות לדייר הראשי ועל זה מוטלת החובה להעבידם למי שהיה המשכיר שלו, אזי אפילו יקרה כי דייר־המשנה הפסיק בתשלום דמי־השכירות, עדיין תעמוד בתקופה חובתו של הדייר הראשי לגבותם ממנו, לשם העברת הכסף לידי בעל־ הבית — וזאת עד אשר הו* הדייר הראשי, ישיג צרפינוי נגד דייר־המשנת אכן, אין לשער, אף לרגע קט, כי המחוקק חתר למצב דברים שכזה, בו מוטלות חובות כה כבדות על הדייר הראשי, בתקופה שבה כבר לא קיימת השכירות שלו וידן לו עוד

ענץ כלשהו במושכר.

זאת ועוד אחרת. נניח כי הדייר הראשי נסע אל מעבר לים או בכלל נעלם מהאופק. ^ מה תהא אז תרופתו של בעל־הבית? מצד אחד יישב דייר־המשנה במושכר ללא תשלום דמי-שכירות כל שהם ואילו׳ מהצד השני. יהא בעל־הבית הראשי תסר אונים להפיק מרכושו הנאה כל שהיא. ואולם. אפילו בלי לשער קיום מצב בלתי רגיל כנ״ל — דהיינו, גם בהנחה? הראשי הוא בנמצא — ספק גדול הוא אם בעל־הבית יוכל לבוא בטרוניה עמו ר ה ש דוקא ולתבוע ממנו את דמי־השכירות במקום שדייר־המשנה מפגר בתשלומם. במשפט, ל Reynolds v. Bannerman ,[31 הנ״ל, הודיע הדייר הראשי לבעל״הבית כי בדעתו לפנות את המושכר בתאריך מםויים וכן שלח דרישה לדייד־המשנה כי זה יפנה את חלקו עד אותו זמן. כאשר הגיע המועד האמור פינה אמנם הדייר הראשי את הלק המושכר התפוס על־ידו, אך דייד־המשנה המשיך לדור בחלקו הו* לאחר מכן, תבע בעל־הביח את דמי־השכירות מאת הדייר הראשי בעד תקופה שחלה לאחר שפינה את המושכר. ה המשפט התנהל על הבסיס, כי, עם מתן ההודעות האמורות על־ידי הדייר הראשי ועם פנותו אותה בפועל, תמה ונשלמה השכירות הראשית״ ואילו דייד־המשנה המשיך להחזיק בחלקו בתוקף החוק. חוק זה היה החוק משנת 1915׳ כפי שתוקן, באשר המדובר היה בתקופה בה טרם הוחק החוק משנת 1920. בית־המשפט החליט לדחות את התביס־* מכיון שמצא כי מצד אחד בא הקץ לאינטרס שהיה לדייר הראשי במושכר והוא.עשה 1 כל מה שיכול היה לעשות כדי להביא לפינוי החלק התפוס עליידי דייד־המשנה וכי, מהצד השני, היה זה האחרון מוגן על־ידי החוק. השופט סוויפט אמר כי הגיע למסקנה זו גם בלי הצורך להחקק לדין האומר כי דייר־ המשנה הפך, בתקופה הנ״ל, להיות דיידז

של בעל־הבית.

T נראה לי כי לא קיים מוצא אחר מהסיבוכים הנ״ל מאשר להסיק כוונה מצד המחוקק להפוך את דייר המשנה, בתקופה האמורת לדיירו הישיר של בעל־הבית הראשי. במלים אח­ רות, אני סבור, כי יש לקרוא, בסעיף 8 (1), רישא, את המלה,׳שוכר* — ושוב לגבי פרק הזמן שבו לא .קיים עוד בפועל השוכר הראשי — כ״שוכר־משנה*. זאת אומרת, שובו—המשנה

— 1047 —

ע״א 150/50 אריה קאופמן ואת׳ נגד בנימין מרגיגם

*פסקי־די!׳׳, כרך וי, תנ1)י״ב/תשי״ג־1952 השופט אגתט

יהא מוגן כלפי בעל ־הבית הראשי כל זמן שהוא ממשיך לשלם לו את דמי־השכירות ומקיים כלפיו את שאר תנאי השכירות ואם תתעורר השאלה׳ אלו דמי־שכירות ואלו תנאי שכי­ רות, הרי התשובה תהא: דמי־השכירות כפי שנקבעו בתתה השכירות שלו׳ של שוכר־ הגןשנה׳ או דמי־השכירות היציבים! וכן, תנאי השכירות כפי שנקבעו בחוזה השכירות

שלו, במידה שאפשר להטילם. אינני מוצא כל סיבה שיש בה כדי להיות בעוכריה של א השקפה זו, אם רק נקרא ביחד את ההוראה הבאה בם״ק (3) לסעיף 8 עם זו שבס״ק (1), בנתון לתנאי שבמקום המלה ״שוכר״ — הבאה בס׳׳ק (3) — נקרא ״שוכר־משנה״, וכן בכל מקום שבו בא — באותו סעיף קטן — הביטוי ״חוזה שכירות״ נקרא ״חהה שכירות־ משנה״. הדגשתי לעיל — ואני חוזר ומדגיש — כי המדובר הוא בתקופה בה לא קיים

עוד בידי הדייר הראשי שום אינטרס במושכר! ואולם המלים ״בתום חוזה השכירות״, ב הבאות בם״ק(3), שוב מוסבות, לגבי תקופה זו כפי שביאר השופט אולשן, על תום חוזה שכירות־המשנה. הלא ממה נפשך: או ששכירות־המשנה החוזית אינה מסתיימת עם גמד השכירות־הראשית ועזיבת המושכר על־ידי השוכר הראשי׳ ובמקרה זה עד׳יץ לא מתעו־ רדת שאלת ההגנה הניתנת לשוכר־המשנה על פי החוק! או ששכירות־המשנה החוזית

באה לקצה עם הסיום המוחלט של השכירות הראשית׳ ובמקרה זה שואב שוכר־המשנה ג את הגנתו מן הפקודה. כאשר המדובר הרא, איפוא׳ במקרה שני דה׳ אזי המלים ״בתום

חוזה השכירות״ שבס״ק (3) כוונתן לסידם שבירות־ ה משנה החוזית. אמנם גם באן קיים קושי מסויים, הבא לידי ביטוי בשאלה: מה לו, לבעל־הבית הרא­ שי׳ !ולתנאי שכירות־המשנה י על קושי זה עמד גם חברי, השופט זילברג, בהעירו, ובצדק,

כי׳ בין התנאים שנקבעו על־ידי הצדדים •בחוזה השכירות שנקשר ביניהם עלולים להיות ד כאלה שהם מיוחדים להם, לאותם הצדדים. אדלס, מבחינה הגיונית, ייתכן לתרץ שאלה זו ולומר כי בו ברגע שאנו מקבלים שהמחוקק שאף להעניק הגנה לחזקה המצויה בידי שוכר־המשנה שוב לא נוכל להפריד בץ חזקה זו לבין התנאים עליהם הושתתה. שנית, בל נשכח כי אנו עוסקים כאן בכפיית יחסי שכירות על הצדדים באמצעות הוראה סט־

מוטורית, וכי הקושי האמור שנוצר — עקב התערבות המחוקק — הוא בעיקר קושי ה מעשי הדורש פתרון מעשי. יש להניח, כי העובדה שתנאי שכירות מםויימים׳ שנקבעו בחוזה השכירות, עשויים להיות מיוחדים לצדדים, לא נעלמה גם מעינו של המחוקק האנגלי בשעה שהתקין את הסעיף 15 (3) לחוק משנת 1920, ואף־על־פי־כן, בבקשו פתרץ מעשי, הורה שם מה שהורת גם לגבי המשכת יחסי השבירות שבין בעל־הבית

לבין'הדייר הראשי עלולה להתעורר שאלת תחולתם של תנאים מםויימים שהיו מיוחדים ן בשעתם לתקופת השכירות החוזית ושאין להם עוד מקום במצב החדש בו חלה השכירות המטטוטורית, ברור כי על מצב כגון זה באות לכסות המלים, ״במידה שאפשר להטילם״, אשר בס״ק(3) •הנ״ל. אני סבור כי מלים אלו עשויות להכיל פתרון ולמלא תפקיד חשוב גם כאשר תתעורר שאלת תחולתם של תנאים מסויימים במצב החדש שנוצר עקב הפיכת

שוכר־המשנה לדיירי של בעל־הבית הראשי. ן

בזאת סיימתי פרשה זו, בה ניסיתי להצביע על האפשרויות והבעיות העלולות להתפתח ולהתעורר בעטיה של ההלכה המכירה בזכותו של דייר־המשגה לזכות. במסי­

— 1048 - ­

א 150/50 אריה קאופמן ואת׳ נגד בנימיו מרגינש עי

/ תשי׳ב/תשי-ג-1952 השופט אגתס ״פםקי־דיך/ כרך ן

בות הנדונות, בהגנת הפקודה כלפי בעל־ הבית הראשי. כאמור׳ בתני ׳בפרשה זו לא ד׳תכ׳ן סופי לגבי כל אחת מהשאלות הנזכרות אלא אך להציע פתרון או פתרונות וונתי לחתוך ת בגדר של דברים הנראים לי היום, במטרה להראות כי אזתה הלכה ניתנת להחלה מעשית במסגרת הפקודה הקיימת. ומשעמדה במבחן זת שוב יש לראות את ההלכה שנקבעה

א ב־ע״א 223/44, (30), בחזקה הראשון, בהלכה פסוקה אשר אינה ניתנת לערעור.

מכאן, שדעתי היא כי יש לדחות את הערעור.

לא אוכל להימנע מהערה סופית. הדיון הארוך שהקדשנו לבעיה הנדונה׳ צריך ב להעמיד את כולנו — ללא כל קשר לתוצאה בד. הסתיים — על הצורך הדחוף בהתערבות המחוקק לשם תיקון יסות של ״חדק התרות״. אכן, בל מי שהתנסה שנים אחתת בבירור םכםוכים בין בעלי־בתים לתידים לא יהסס להעיד מד. קשה הוא תפקיד השיפוט בענעים אלת אף באנגליה אין השופטים הדלים מלהתריע השכם והערב על הגיסות המשובש והמקוטע של חדק התרדת המקביל, המקשה עליהם את מילוי תפקיד השיפדט! והרי חוק ג אנגלי זה תוקן בהזדמנויות שונות ולפעמים בצודה יסדדית מאד. מה נאמר אנחנו, איפוא, נוכת מאבקם של השופטים דכאן להוציא לאור משפט על פי הפקודה הקיימת — אותה פקודה אשר כמעט ולא תוקנה מאז שנת 1940• בעבר קרא בית־משפט זה פעמים אחדות, עת שהתעוררו לפניו בעיות שונות בסוגיה האמורה וקצרה ידו מהושיע. לתיקון החוק על־ית המחוקק, אך קריאות אלו היו תמיד ללא תוצאות ממשיות כלשהן. אני תקדה כי ד הפעם תמצא הרשות המחוקקת דרך להפעיל את סמכותה בשטח חשוב זה, ויפה שעה

אחת קודם. בתב דעות נדחה הערעור.

ניתן בפדמבי הידם, ד׳ בטבת תשי׳׳ג (22.12.52). ה

— 1049 —