leor gal - time out tel aviv

·È·‡ Ï˙

≥∏

∞∞

≤∞∞π ËÒÂ‚Â‡· ±≥≠∂¬≥µ≥ ßÒÓ ÔÂÈÏÈ‚¬Á¢˘ ±∞ ¯ÈÁÓ‰

shaar3≥µ 5/8/09 3:56 Page 2

3 31 במאי > 7 ביוני TIME OUT 2012 תל אביב

31 במאי - 7 ביוני 2012גיליון מס' H המחיר 10 ש"ח

תל אביביםשאנחנו אוהבים

במיוחד

גיליוןלאספנים

לילה233 Avicii ראיון עם

להט"ב 237 מי עומדת מאחורי גיליסט?

מוזיקה239 טורטויז מגיעים לישראל

ספרים244 עמבה דיז'ון על מצע נייר

סרטים248 ווס אנדרסון היפסטר

פסק זמן 258 עם ליאור דיין

החיים היפים 132 אופנה 150 גדג'טים 156 פינוקים

אוכלים שותים 160 חוזרים לכתבות מהעבר

אורבני 208 כל אירועי השבוע

אמנות210 יונתן טוויטו בארכיון

במה217 ראיון עם אורי לוי

טלוויזיה228 ספיישל סדרות פוליטיות

ילדים והורים230 מתגוננים מאור השמש

:Time Outהשבוע ב־500 התל אביבים

שאנחנו אוהבים במיוחד

תוכן נוסף, המלצות יומיותוהצצה בלעדית אל מאחורי

הקלעים של המערכת בעמוד Time Out Tel Aviv בפייסבוק

)timeout.co.il/facebook(

הדיבורכל מה שאתם צריכים לדעת 8

הבועהמה קורה בעיר 2030 התנועה החברתית

כתבות38 מי היה מאמין?

Time Out חוגג 500 )!( גיליונות עם 500 אנשים שאנחנו אוהבים במיוחד. נתראה בגיליון ה־1,000

טורים אישיים18 ניסן שור

180 מירי חנוך ואייל שני

עקבו אחרינו באינסטגרם:

@timeout_telaviv ותראו את תל אביב

דרך העיניים שלנו

השבועבטייםאאוט

גיליון 31 במאי - 7 ביוני 2012

3 31 במאי > 7 ביוני TIME OUT 2012 תל אביב

31 במאי - 7 ביוני 2012גיליון מס' H המחיר 10 ש"ח

תל אביביםשאנחנו אוהבים

במיוחד

גיליוןלאספנים

לילה233 Avicii ראיון עם

להט"ב 237 מי עומדת מאחורי גיליסט?

מוזיקה239 טורטויז מגיעים לישראל

ספרים244 עמבה דיז'ון על מצע נייר

סרטים248 ווס אנדרסון היפסטר

פסק זמן 258 עם ליאור דיין

החיים היפים 132 אופנה 150 גדג'טים 156 פינוקים

אוכלים שותים 160 חוזרים לכתבות מהעבר

אורבני 208 כל אירועי השבוע

אמנות210 יונתן טוויטו בארכיון

במה217 ראיון עם אורי לוי

טלוויזיה228 ספיישל סדרות פוליטיות

ילדים והורים230 מתגוננים מאור השמש

:Time Outהשבוע ב־500 התל אביבים

שאנחנו אוהבים במיוחד

תוכן נוסף, המלצות יומיותוהצצה בלעדית אל מאחורי

הקלעים של המערכת בעמוד Time Out Tel Aviv בפייסבוק

)timeout.co.il/facebook(

הדיבורכל מה שאתם צריכים לדעת 8

הבועהמה קורה בעיר 2030 התנועה החברתית

כתבות38 מי היה מאמין?

Time Out חוגג 500 )!( גיליונות עם 500 אנשים שאנחנו אוהבים במיוחד. נתראה בגיליון ה־1,000

טורים אישיים18 ניסן שור

180 מירי חנוך ואייל שני

עקבו אחרינו באינסטגרם:

@timeout_telaviv ותראו את תל אביב

דרך העיניים שלנו

השבועבטייםאאוט

גיליון 31 במאי - 7 ביוני 2012 ·È·‡ Ï˙

≥∏

∞∞

≤∞∞π ËÒÂ‚Â‡· ±≥≠∂¬≥µ≥ ßÒÓ ÔÂÈÏÈ‚¬Á¢˘ ±∞ ¯ÈÁÓ‰

shaar3≥µ 5/8/09 3:56 Page 2

TIME OUT תל אביב 22>29 במרץ 482012

פתיחת שנת האמנות

הרשת מוצפת בדימויים אמנותיים, אז בשביל מה צריך

עכשיו להתלבש, לצאת, לחפש חניה, לעטות פרצוף מבין ולהסתובב בגלריה?

קווים לדמותו של הטאבמלר כחלל

האמנות החדש // יובל אביבי

אני, אוצרJared PankinDaniel MeadowsDaniel Heidkamp

Laura Lrtinsky

Stefanie FiorePaul McCarthy

Nayland Blake

Matthieu Lavanchy

Félix González Torres

Yizhak Danziger

Vincent OlinetRalph Provisero

Lars Tunbjörk

John Elio Reitman

Michael Rolph

49 22>29 במרץ TIME OUT 2012 תל אביב

והוא מציף בטאמבלר שלו הרבה מאוד אמנות לא מוכרת, בדרגות שונות של איכות, הוא

מודה. "מי שהלך לגלריות לפני - ימשיך, ומי שלא היה

הולך כנראה לא יילך גם עכשיו. זו לא המטרה, ואני לא

יודע כמה אנשים אי פעם בכלל הלכו לגלריות. כשיש תערוכה סופר מיוחצנת הציבור הולך,

אבל בגדול אמנות אף פעם לא הייתה מיועדת לציבור הרחב".

המטרה של תיאוריז, לפי ש', היא "להכניס את הדבר הזה למילון הוויזואלי

של הבן אדם, להנכיח את הדבר הזה. יש אמנות עכשווית, וזה קיים גם באתר

שאנחנו נמצאים בו רוב היום". הוא מתכוון כמובן לפייסבוק, שם מפעילים

אנשי הבלוג פרופיל פופולרי למדי, שמציע לצד אמנות עכשווית גם הומור רשת קלאסי, גם אם בצד האינטליגנטי

של המפה. "זה סוג של פיתיון, להכריח אנשים להביט גם באמנות דרך ההומור,

כי יש לנו אינטרס לייצר דור שצורך את הדברים שאנחנו יוצרים". ולדבריו,

"מהפידבק שאני מקבל, יש מלא אנשים שהתחילו להתעניין

באמנות בזכות הבלוג".

שאלת הרצףמעיין שלף, אוצרת

במרכז לאמנות עכשווית ויועצת לאירועי פתיחת

שנת האמנות, חושבת שיש בתופעת הרשת הזו

מעין "קריאת השכמה לאמנים להשקיע יותר.

ברשת יש אשליה שאתה נחשף לאמנות

גם כשאתה בעצם רואה סרטון של חתולים או משהו שאמן העלה כסמי־בדיחה, וזה

משהו חד־ממדי, לא משהו שאמן עשה אחרי מחקר ועבודה קשה, ובגלל האשליה הזו הצופים מתפתים לחשוב שזה מספיק

לשבת מול המחשב. אבל יש ערך ליציאה החוצה. הרי אפשר להוריד כל סרט, ובכל

זאת אנשים הולכים לקולנוע. אולי זה איתות לשדה האמנות להציע יותר עבור מי שכבר יוצא לגלריה. הרי גם בחוץ יש הצפה של דברים שאינם ברמה אחידה".הטענה האחרונה דומה מאוד לטענות

של כל אלו הנאבקים ברשת נגד עריצות הסמכות. לפיהם, להרבה דברים יש זכות להיראות, גם אם

שוב ושוב, ואין להם סיכוי בערוצים הממוסדים של הצגת האמנות. בני 16 תמיד אוהבים להיראות כמו סופרמנים

שמצילים את העולם מהאחיזה המרושעת של הזקנים המיובשים. אבל

אחד הדברים שחסרים בפלטפורמות האלה הוא בדיוק הדבר שממנו מבקשת

הטכנולוגיה להשתחרר - היררכיה."יש משמעות לסידור ולנרטיב שמוליך

את הצופה", אומרת שלף, "כשזה עובד כמו שצריך, זה לא כמו צפייה סתמית

בדימויים". ש' מסכים. "זה נהדר כשלעצמו שעושים ריבלוגינג לאמנות מקומית, אבל כשאין קונטקסט כזה או

אחר אלא רצף אקראי, זה פחות מעניין. זה מיותר ברגע שאלו אותם תכנים כל הזמן,

לופ של תכנים שראית ותראה, אמנות טובה אבל לא מחדשת. אני מעלה דברים

שאני לא בטוח שהם אמנות טובה אבל מתאימים לרצף שלי. לא ממש 'אוצרות'

אלא איזה נרטיב דמיוני, סיפור".זו אולי הסיבה שש' מתוודה שהוא עוקב

אחרי שניים־שלושה טאמבלרים בלבד שאינם שייכים לאמנים עצמם. "98

אחוז מהטאמבלרים הם זבל ומחזור של דימויים, טינאייג'רים שפונים לחברים

שלהם. יש שני אחוזים שהם רלוונטיים או מעניינים".

רוב האנשים שעוסקים בקיבוץ תמונות והפצתן ברשת לא מסכימים, מן הסתם. הם רואים את עצמם כאוצרים החדשים,

כפיראטים אמיצים שנלחמים בדעה השרירותית של האוצרים הממסדיים.

חלקם מתייחסים לטאמבלר שלהם בחרדת קודש, ואפשר לראות את זה

בקומנטים לדיוני הרשת הביקורתיים על התופעה )ויש פשוט מלא כאלה(. "הבלוג

שלי שונה!! אני משקיע בו שש שעות ביום", הם טוענים, לצד לינק לטאמבלר שהתעדכן במשך חודשיים ב־2010, עד

שלבעליו נמאס.“זו שאלה מסובכת, מהי יצירה אמנות",

אומרת שלף, "וזה נכון שהאינטרנט הקצין את המחשבה הפוסט־מודרנית

שהכל אמנות ויצר מלל אינסופי שממש קשה להבין מה מעניין בו ומה לא. מה שיפה באמנות מחוץ למרחב הווירטואלי זה שיש מישהו שמפנה

זרקור ואומר - הדבר הזה נפרד. אבל שני הדברים צריכים לקרות במקביל.

צריך להבין איך למנף את הטכנולוגיה ולהשתמש בה בצורה חכמה, לעשות

פעולה חתרנית שממיינת. זה ייקח עוד זמן עד שנבין איך הופכים את זה

לפלטפורמה שעושה בזה שימוש מהותי".לש' יש שאיפות יותר צנועות. "כן, מצב

אידיאלי הוא שיותר אנשים יתעניינו באופן אקטיבי באמנות ויקנו יותר וכו',

אבל בתור התחלה - גם עצם זה שהם יושבים מול מחשב ורואים דימוי שווה

את המאמץ".

יום אחד מישהו יעשה מחקר, ויגלה כמה מ־40 מיליון הפוסטים שעולים כל יום בטאמבלר כוללים אימג' של

אנדי וורהול. מדי יום, אי שם בגלובוס, מגלה נער בן 16 את אנדי וורהול ורץ לספר בהתרגשות לעולם על האמנות הרדיקלית שגילה ממש בעצמו. לבן

ה־16 הזה יש חברים בטאמבלר שיעשו ריבלוגינג )Share בגרסת הבלוג( מרוגש.

"כמה אימג'ים מדהימים ראיתי היום", תהיה הכותרת, ובפוסט הם ישימו לצד

וורהול גיף )תמונה זזה( של חתול מלקק את עצמו על רקע ורוד פוקסיה מהבהב או התחת של ניקי מינאז'. ממש שבירת ההגמוניה של סוכני הידע המסורתיים,

כמו שאלוהים וצוקרברג התכוונו.קוראים להם מקבצי תמונות. קיימים

מילונים מהם בעולם. הם אוספים אימג'ים ומפרסמים אותם בכל

פלטפורמה אפשרית: טאמבלר, פייסבוק, 4chan, ואפילו, השם בעצמו יעזור

לקשיש כמוני, בפליקר. הרשת מתייחסת אל התופעה, כמו שהיא מתייחסת

כמעט לכל תופעה, ברצינות תהומית מהולה בניסוחים אירוניים מודעים

לעצמם. כותרות פוסטים כמו "האם הגיף הרג את האימג'?" ו"סוציאליזם

של אוצרות בטאמבלר" נזרקות לרווחים בין הפיקסלים כאילו היו קאנט המציג

לראשונה את "ביקורת התבונה הטהורה".שני הצדדים של התופעה מוכרים כבר

מתופעות רשת קודמות, כי הרי הדיון על "חופש המידע" לעומת "הצפת מידע"

לא משתנה כבר כמה שנים ורק המושאים מתחלפים. מצד אחד, כמה טוב שאנשים

שאין להם מושג באמנות, כלומר רוב האנושות, מתעניינים באמנות, מחליפים

רשמים ופותחים את עולמם לתכנים חדשים. מצד שני, למה זו צריכה להיות

אמנות כל כך מחורבנת, ומה יהיה על האמנות הטובה שטובעת בים של זבל?

והילדים האלה, שמסתכלים על אנדי וורהול במחשב, האם הם בכלל יודעים שהם יכולים לראות אותו במוזיאון, וזה

אולי יותר טוב? ובכלל, ראיתם פעם את מונה ליזה במציאות? פחחח, ציור

קטנטן, הרבה יותר מרשים ברפרודוקציה. בקיצור, האם קיבוץ התמונות הורג את

האמנות או מפרה אותה?"אם האנשים האלה ייכנסו אחר כך לגלריה או לא, זה בכלל לא מעניין

אותי", אומר אחד ממפעילי הטאמבלר Theories of the Deep האיכותי

Understanding of Things. נקרא לו ש'. ש', רחמנא ליצלן, הוא גם אמן,

ש', ממפעילי הטאמבלר Theories of the Deep

Understanding ofThings: "זה סוג של

פיתיון, להכריח אנשים להביט גם באמנות

דרך ההומור, כי יש לנו אינטרס לייצר דור שצורך

את הדברים שאנחנו יוצרים. מהפידבק שאני

מקבל, יש מלא אנשים שהתחילו להתעניין

באמנות בזכות הבלוג"

Milo Brennan

הדימויים מתוך Theories :הבלוג

of the Deep Understanding of

Things

Mathieu Mercier

Karl Holmqvist

˙È¯·Ú‰ ‰Ù˘‰ ÏÚ „ÁÂÈÓ ÔÂÈÏÈ‚ ˙ÎÈ¯Ú·ÔÂ„ÂÏ ÔÂ¯È

˙ÂÙ˙˙˘‰·„ÂÚÂ ¯Â˘ ÔÒÈ ¨„Â„–Ô· ¯ÈÓ‡ ¨¯ÂË˜ ÔÂ¯˘ ¨ÔÈ·¯Â ‰¯ ¨È¯Ó¯Ó ÍÂÁ

‡ ÍÈ‡ÂÓ¯ÈÌ„È¯Â‡ÊÂ·Ú·¯Èø˙

≤∞∞π ¯‡Â¯·Ù· µ ≠ ¯‡ÂÈ· ≤π≥≤∂ ßÒÓ ÔÂÈÏÈ‚¬Á¢˘ ±∞ ¯ÈÁÓ‰

‰ ¯ È Î Ó Ï ‡ ÏÈÂÓ ˙ÓÊ‰Ï

509091-700-1

shaar-32∂ 28/1/09 1:39 Page 2

TIME OUT תל אביב 17 > 24 במאי 322012

סטריט פרינט

הפליירים והפוסטרים הפכו לחלק לא פחות

חשוב במסיבה מהמיקסר או הדי.ג'יי. בעלי ליינים

ומועדונים מחפשים את השפה הוויזואלית

המתאימה ביותר למוזיקה שהם מקדמים, מעצבים

רבים על הזכות להפיץ את העבודות שלהם לאלפי

אנשים, ויחצנים מחרפים את נפשם כדי שהפוסטרים

שלהם יהיו תלויים בכל חלקה טובה בעיר. השבוע

עמותת "לצאת מהקופסא" מפנה את הזרקור אל

תעשיית הפליירים המקומית במסגרת

Street Print - חגיגה של אירועים הכוללת תערוכה,

מסיבה, ספר חדש וגם תחרות שבמסגרתה נבחרו

המעצבים המנצחים של השנה. ואלה שמות // ארי פינס

גרגורי רויאר וסבסטיאן פראן לא מדברים מילה בעברית, אבל בשנה האחרונה הם הפכו לשניים מהמעצבים הבולטים בסצנה המקומית. רויאר, בן 28, עבר הנה לפני כחצי שנה כדי לגור עם החברה התל אביבית שלו וכבר הספיק לקבל

ויזה, בעוד שפראן, בן 34, לא הצליח להשיג אחת וממשיך להתגורר בפריז, עם גיחות מזדמנות

לנתב"ג. למרות הקשיים, עושה רושם שהשניים הצליחו להתאקלם פה די מהר, ואם שר הפנים

היה מחליט לתת להם אזרחות, יש סיכוי לא רע שהם היו נשארים. "יש בתל אביב המון מסיבות

בהשוואה לפריז, אף על פי שבפריז גרים פי עשרה יותר אנשים", אומר רויאר. "התל אביבים

אוהבים לחגוג, וזה מאוד שונה מהפריזאים שאוהבים להיות בדיכאון. הודות לסצנה, אמנות הרחוב מקבלת מקום בקדמת הבמה וזה מאפשר

להרבה אמנים להתפתח ולקבל חשיפה. אני חושב למשל על הברוקן פינגאז שגיליתי לפני

ארבע שנים בחופשה כאן. גם הם שותפים בצורה כזו או אחרת לרצון שלי לחיות כאן".

מה אתם אוהבים בתחום הזה של עיצוב פליירים ופוסטרים?

פראן: "הפוסטר הוא הפורמט שכל גרפיקאי חולם

עליו. אין בו הרבה טקסט, יש עליו שמות ענקיים, לעתים אפילו שמות שגדלנו עליהם בשנות ה־90

כמו דריק מיי )אמן טכנו מדטרויט – א"פ(".רויאר: "יש בעבודה על פליירים הרבה חופש

לבטא את עצמך ולפתח סגנון גרפי אישי. אני חושב שזה מדיום שאנשים אוהבים. מי לא הוריד אי פעם פוסטר מהקיר ברחוב כדי לתלות בבית?

אני הראשון לעשות את זה, מה שהשתנה זה שעכשיו גם הפוסטר שלנו תלוי שם".

מה אתם עושים חוץ מעיצוב הזמנות למסיבות?רויאר: "אנחנו עובדים עם סוכנויות פרסום צרפתיות. אנחנו רגילים לעבוד עם מותגים

בינלאומיים גדולים - יש לנו ניסיון עם מותגי סיגריות, מכוניות, אלכוהול ועוד תעשיות".

איך ההרגשה לזכות בתחרות הזאת?פראן: "אנחנו גאים, אבל גם מאוד מופתעים

לקבל את התואר הזה כי הגענו לתל אביב לא מזמן ויש כאן הרבה גרפיקאים מאוד מוכשרים".

מה העבודה שאתם הכי גאים בה?רויאר: "הפוסטר שעשינו למסיבה של דריק

מיי. הוא די.ג'יי ענק והוא אמר לנו שזה הפוסטר הטוב ביותר שעשו לו אי פעם. זה

כבוד גדול עבורנו".

הזוכים בקטגוריית המעצבים הטובים ביותר

Hand to Hand קבוצת )גרגורי רויאר וסבסטיאן פראן(

פורטרט עצמי שלHand to Hand

33 17 > 24 במאי TIME OUT 2012 תל אביב

את פילפלד לא צריך להציג. כבר שנים שהפליירים והפוסטרים של המעצב המוכשר,

שידוע במשרד הפנים כניר פלד, מהווים נדבך בלתי נפרד מחיי הלילה המקומיים. כמו את העיצובים שלו, גם את פילפלד עצמו קשה לפספס במסיבות בעיר, כשקומתו הגבוהה

ושיערו המתולתל מבדילים אותו בקלות מהקהל. מי שמכיר אותו מקרוב יודע שחוץ

מהיותו אחד ממעצבי הפוסטרים הטובים בעיר, הוא גם כנראה היחיד שמגדיר את עצמו כאדם מאמין ומקיים מצוות. אבל פילפלד מרגיע ומוסר שהוא לא מתכנן

לנטוש את מלאכת הפליירים בקרוב לטובת עיצוב פשקווילים. "לכאורה יש התנגשות בין

המקצוע שלי לבין הדת, אבל כל עוד יש על

הפלייר רק קצת ציצי ולא הרבה ציצי, הכל כשר", הוא אומר. "בהתחלה היה לי בלבול עם מסיבות שקורות ביום שבת, אבל זה לא

קשור לפליירים עצמם".פילפלד חושב שהספר החדש )"תרימו" המקבץ פליירים ופוסטרים של מסיבות

משנות ה־90. ראו כתבה בעמ' 36( הוא מקור לגאווה עבור הסצנה המקומית. "אני חושב

שיש לנו המון במה להתגאות. הספר הזה הוא מתנה גדולה לתרבות התל אביבית וליוצרים

שהם ברמה גבוהה הרבה יותר מבכל מקום אחר בעולם. משקיעים פה בכל פלייר כאילו זאת הקפלה הסיסטינית, והמעצבים מקבלים בתמורה כסף לג'וינט ולמיץ גת. אין השקעה

כזאת בשום מקום אחר".

הזוכה בקטגוריית קמפיין השנה

אילון ברגמן)ספוילד בסטרד(

הוא עורך את המגזין החודשי "פלייקס" של הברקפסט, מברמן שם כל סוף שבוע ותמיד

לובש כובע, אבל אילון ברגמן הוא קודם כל מעצב מחונן שהפליירים שלו העניקו לנו

אינסוף שעות של הנאה תוך כדי ההשתנה במועדון. השנה הוא תכנן את הקמפיין

המוצלח של המיכהטרוניקס ו־84%C לקראת המסיבה עם גספלשטיין, שכלל כמה ורסיות של פוסטרים שנתלו בכל רחבי העיר, וקליפ

מרהיב שבו מארגני המסיבה רוכבים על אופניים עם מסכות לבנות ומסתוריות על פניהם, שגרמו להם להיראות כמו הגרסה

הקלאברית ל"פנטום האופרה".

הזוכה בקטגוריית הפוסטר הטוב ביותר

פילפלד)ניר פלד(


סטריט פרינט

ליינים מתאדים, מועדונים נעלמים, הזיכרון ממסיבות

שאהבנו הולך ודוהה. השריד היחיד שנשאר

הוא ההזמנות, הפליירים והכרזות - מצבות זיכרון לנס אלכימאי שהתרחש באיזה לילה אחד. עכשיו

המצבות האלו קובצו ל"תרימו", ספר חדש המאגד את פרסומי

המסיבות מתחילת שנות ה־90 ועד היום. ניסן שור, עורך הספר, כותב על בית

הקברות של הלילה

כבר לא מעט שנים שאני כותב על המרחב התל אביבי

ההולך ומלבין ומתברגן, מאבד מצביונו התרבותי

האקלקטי והופך לגטו מאולף של עשירים וג'יפים ובוטיקים.

אז אני כותב והמציאות בשלה. היא לא מתחשבת לא

בי ולא באף אחד אחר. תל אביב הולכת ומשתנה לנגד עינינו ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול ללכת לשתות מהים של חוף בוגרשוב. הלבן שולט. הלבן ישלוט. אלה פני הדברים ואני לא מתכוון לבכות יותר מדי.

אני כבר זונה זקנה ואין לי זמן לנוסטלגיה. ובכל זאת, אם יורשה לי, נימה פוזיטיבית: תודה לאל,

יש גם תל אביב אחרת. והיא מתנהלת בכיוון המנוגד לזו של תל אביב השבעה והמנומנמת, כך שהחלוקה היא לחלוטין ברורה - יש את השכנים ויש את מי שמפריע לשכנים. וההפרעות הן רבות

מספור ואין צורך למנות את כולן, רק את זו הרלוונטית לענייננו: תרבות המועדונים ותוצריה

הוויזואליים. כלומר, מוזיקה, הזמנות, כרזות. לשמוע, לראות ולהתחרפן.

אם תל אביב הלבנה היא קנבס אורבני סטרילי שמשתרע על כך וכך קילומטרים רבועים, הרי

שהצבע מושלך עליה בעוצמה שמבקשת לשקף את ההמולה המועדונית. כרזות נתלות ברשות הציבור, מודבקות על לוחות מודעות, חזיתות בניינים, גדרות מתכת. הן מזמינות את העובר ושב למסיבה הכי טובה של חייו. הן משקרות?

יכול להיות שהן משקרות. זה לא משנה. נוכחותן

מזכירה כי בעיר הזאת עדיין מתרחשים דברים הסמויים מהעין

היומיומית, המפקחת. שיש כאן עוד משהו פרט לעגלות

עם תינוקות, לא שיש לי משהו נגד תינוקות. הכרזה מתקיימת

בחוץ כדי לכנס את האנשים פנימה, אל תוך המסיבה שוקקת

החיים. זה קורה עוד שבועיים. עוד שבוע. עוד יומיים. עוד כמה שעות. אבל

זה קורה. ההזמנות עוברות מיד ליד. מבט חטוף וממשיכים קדימה. הן מקומטות ומושלכות על האספלט האפור. זוהי לא אשפה. זהו סימן לכך שמשהו מתרחש. הצבעוניות מדברת בשפה של

התאגיד והסחר־מכר - צבעים עזים, דימויים פתייניים, טיפוגרפיה מובלטת. זה מה שהרגילו

אותנו להבין. המועדון מפרסם את עצמו. הוא חייב לפרסם את עצמו. אם אתה לא מפרסם, אתה לא קיים. זה לחם חוקו של הקפיטליזם.

אבל אנחנו עוסקים כאן ברוח, לא בחומר. עיצוב הזמנות וכרזות הוא דיסציפלינה קיימת.

היא עוסקת בתיווך גרפי של חוויה שכמעט בלתי אפשרי לתווך בצורה או במילה. תרבות המועדונים היא מטבעה ישות בלתי מילולית, כמעט עד כדי טמטום עילאי. הרי החלפנו את

המילים בשאגות הנאה, במחוות מינימליות של אקסטזה, במחיאות כפיים היסטריות, בפרצופים

שמחים ומעוותים. חזרנו אל השלב החייתי. אבל זוהי הנהמה העירונית שאנחנו מעמידים בפני המציאות, והגלגול הוויזואלי שלה צווח

את נוכחותה בכל מקום. ההזמנות והכרזות

18.6.10 culture clubמעצב: בן ורונה־פולסקי

אלנבי 58 28.11.96מעצב: תדהר תמוז

ליקוויד 19.3.92מעצבים: צ'ופי ואריאל צחור

הבלוק 22.7.11מעצב: פרופגנדה

הבלוק 17.7.09מעצב: ברוקן פינגאז

37 17 > 24 במאי TIME OUT 2012 תל אביב

מכחישות את המרחב הישראלי הקרתני. הן לא מדברות את הדיבור המקומי כי כל מטרתן היא לנסוק מעל למקום עצמו )ואם הייתה מתלווה

לכך גם איזושהי מודעות פוליטית רדיקלית, אז בכלל היה נוצר חומר נפץ, אבל לא, אין, ואולי טוב שכך ואולי לא(. כך היה מאז שנות ה־90, כשגילינו את המערב והאופוריה, וכך זה כיום, כשרובנו שטים בתוך גוף הידע האינסופי של

האינטרנט במקום לשכשך בשלולית הרדודה של הציונות המתפוררת.

ויטען מי שיטען כי הזמנה למועדון היא בסך הכל זוטא קטנטנה בים של דברים חשובים. ההזמנה והכרזה לועגות לחשוב. הן סתמיות וגאות. חשיבותן היא בזמניותן. הן מחולקות

ונעלמות, נתלות ומתפוגגות. הן לא מתעסקות במונומנטלי ובמיתולוגי. יותר מדי מיתולוגיה הייתה לנו כאן והיא לא הביאה איתה בשורות

טובות. ההזמנה מגלמת את תודעת הצעיר הישראלי: את הדבר הזה שנקרא "אנרגיה", את הוולגריות, את הסקס, את האופטימיות חסרת השחר, את היצירתיות שאינה כבולה בהנחות

המוקדמות, אלא מאפשרת לעצמה להיות חופשית ומשוחררת, כל עוד היא עומדת במטרה

שהציבה לעצמה: לזמן מסות של אנשים אל הטקס, אל המסיבה. ליידע אותם שיש משהו,

שהלילה הוא לא חור שחור שבתחתיתו יש ואקום מאיים, אלא שקיימת איזו הבטחה מעורפלת

שעשויה להתגשם בכל זמן נתון, בכל מקום בעיר הזאת, ואם יקרה הנס האלכימי וכל האותיות

שעל ההזמנה או הכרזה אכן יתגבשו לכדי חוויה משמעותית, מי יודע מה יקרה אז. כבר היו

דברים מעולם. הרי הייתי שם. היינו שם. אנחנו יודעים במה מדובר. היו לילות, אני אותן זוכרת.

אבל זה לא המקום להתמזמז עם העבר. רק להעביר עליו איזה ליטוף עדין ופמיליארי. אף

על פי שתרבות המועדונים, ואיתה המוזיקה האלקטרונית, הן ישויות שמביטות אל העתיד

מתוך שאיפה אינהרנטית לשינוי ולקידמה,

ומתנגדות לסנטימנטליות יתרה, להתרפקות דביקה ובכיינית על מה שהיה ולא ישוב עוד,

נדמה לי שאולי הגיע הזמן לרופף קצת את המשמעת הפוטוריסטית, ולהרשות לעצמנו

להתבונן בפיסות הוויזואליות האלה בעיניים פקוחות ולחלוחיות. מסיבות מתאדות.

מועדונים נעלמים. ובכל זאת - ישנו שריד. ההזמנות, הפליירים, הכרזות, הם כעת פיסה של ממורביליה. למי שגדל אל תוך מועדוני

שנות ה־90 ותחילת המילניום, זה בוודאי נראה כמו חוצפה. ההורים שלנו הם העבר. אנחנו לא

העבר! אבל גם בנו תאחוז הנוסטלגיה, ואין שום דרך להתנגד לכך. לעולם לא נזכה להיות בנצח, לא משנה כמה ננסה, וכל מה שנותר לנו הוא לקחת את הרגעים ולהפוך אותם למצבות

זיכרון, ואולי להאריך עוד קצת את מה שלא ניתן להארכה, באמצעות ריבועי הנייר האלה, המקופלים והמקומטים. לכל הרוחות, אנחנו

היינו שם. אנחנו רקדנו. אנחנו יכולים להוכיח שכל פרט שכתוב על ההזמנות האלה אכן קרה.

היה לנו כיף. הנה כמה עדויות.

"תרימו - הזמנות, פליירים וכרזות בתרבות המועדונים הישראלית: רטרוספקטיבה,

1990־2012", ביוזמת עמותת "לצאת מהקופסא", 320 עמ'. הספר יימכר במסגרת

תערוכת הכרזות "סטריט פרינט", האנגר 1, נמל יפו, 17.5־19.5, וכן בחנויות הספרים הפרטיות. פאנל על הספר ייערך ביריד "צבע טרי", בית

הספר העל־יסודי החדש, רחוב שושנה פרסיץ 3, שבת, 12:30

ההזמנות עוברות מיד ליד. מבט חטוף וממשיכים קדימה. הן

מקומטות ומושלכות על האספלט האפור. זוהי לא אשפה. זהו סימן

לכך שמשהו מתרחש. הצבעוניות מדברת בשפה של התאגיד והסחר־

מכר - צבעים עזים, דימויים פתייניים, טיפוגרפיה מובלטת. זה

מה שהרגילו אותנו להבין

מסיבה של ליין הפאג30.9.11

מעצב: בן ורונה־פולסקי

רייב במצפה שלם ים המלח 24.4.00מעצב: אליעזר זוננשיין

גולם 14.6.96 מעצבים: דנה קסלר

ואורי ענבר

הצפה 5.3.04מעצב: ג'ובוי

קוסמונואט 22.1.04מעצבת: שירי עצמון

אלנבי 58 18.2.95מעצבים: אורי שטרק

ודפוס גידור

TIME OUT תל אביב 10>17 בנובמבר 542011

מוזיקה

קרולינה על דיוויד בואי )אנגליה(

דיוויד בואי הוא אדם גדול, אמן שיודע, לא בטוח שבמודע, שכל ההוויה שלו היא חלק מהמוזיקה. בגיל 9, עוד לפני עידן הדאבל

קאסט, היה לי טייפ רגיל קטן עם קסטה של זיגי סטארדסט. במשך חצי שנה ישנתי איתה בלילה,

לא הייתי מוכנה לשמוע שום דבר אחר. לימים התחילו לצאת הקליפים המדהימים שלו,

והאהבה שלי כלפיו הגיעה לשיא בביצוע שלו ל"Wild is The Wind". לא האמנתי שאפשר

לשיר ככה. מדובר בשיר האהבה הכי מדויק, עוצמתי וכואב.

בואי מבחינתי הוא כל כולו השראה. המאזין לו דרוך וסקרן לאן בואי יוביל אותו וגם סומך

עליו שהוא יוביל אותו למקום הנכון, לא זה הברור מאליו. גם העין הירוקה, תאונה ששינתה

את צבע עינו, המגבלה שלו, הפכה את בואי ליצור ויותר מזה, היא הפכה אותו לסמל. הוא

ילדה־גבר־נערה־אישה. הוא הכל.

רונה קינןעל Iron and Wine )ארצות הברית( ,Iron and Wine סמואל בים , הידוע בתור

הוא הגיבור שלי בשנים האחרונות.משה לוי נתן לי דיסק עם אסופת שירים

שלו לפני כמה שנים והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. הוא נראה קצת כמו ישו, עם זקן

עבות ועיניים כחולות, יש לו קול מלאכי ורך והמוזיקה שלו היא מוזיקה דתית. בעיבודים שלו יש תמיד שילוב מהפנט של כלי הקשה, גיטרות סלייד ובנג'ו ושכבות מוכפלות של

שירה שיוצרות הרמוניות יפהפיות. בשני אלבומיו האחרונים, ובמיוחד באלבום האחרון "Kiss Each Other Clean", הוא משנה כיוון

ומותח את הגבולות. התוצאה שמתקבלת עשירה, עתירת שומן במובן הטוב ואפילו יכולה לגרום לאנשים מסוימים להזיז את האגן. השיר הפותח את האלבום האחרון,

"I was Walking Far from Home", הוא השיר היפה ביותר ששמעתי זה שנים.

רן שם טוב )איזבו(על ג'ק ווייט )ארצות הברית(

כל אלו שהשפיעו עליי כבר לא בחיים או בבית אבות. אבל יש גיטריסט וזמר שבעיניי הוא כמה רמות מעל כולם: ג'ק ווייט - מהווייט סטרייפס.

הוא נשמע כאילו הגיע לפה מהעבר, העבר הטוב שבו הרוקנ'רול היה נושך, ראשוני

ואמיתי. הוא לא עושה כאילו. הוא שר ומנגן כאילו הוא רוצה להרוג משהו.

ג'ק ווייט יכול לקחת נעל ולנגן עליה ועדיין להישמע ג'ק ווייט.

הנגינה שלו ברברית ולא מלוטשת, הפזים שלו עסיסייים ושמנים והוא מנגן סלייד כמו שאף אחד - אפילו המורה שלו ושל ג'ימי פייג' -

לא ניגן.כמפיק הוא מינימליסטי מאוד, מעט מאוד כלים

בפלייבק וככה כל צליל קופץ החוצה. הוא גם מקליט לתוך טייפ ולא נוגע במחשב, דרך הרבה

פחות נוחה, אבל הסאונד הרבה יותר טוב. אני מצביע: ג'ק ווייט.

"הוא נראה קצת כמו ישו, עם זקן עבות ועינייםכחולות, יש לו קול מלאכי ורך והמוזיקה שלו

היא מוזיקה דתית"Iron and Wine רונה קינן על

TIME OUT תל אביב 17>24 בפברואר 482011

הממתג הלאומי

שלהם כבר 120 שנה, מרצדס לא עיגלו את השפיצים שלהם כי הם לא פוליטיקלי קורקט.

לדלק היה לוגו מקסים, ואז הם שילמו מיליונים לאיזו חברה מחו"ל שהחליפה את הפונט. הנה

דוגמה לפרימיטיביות: אנשים שלא מבינים בכלל את האות העברית ומכרו להם לוקש. אני קורא לתהליך שעבר העיצוב בארץ המבורגריזציה.

הרבה ממה שעושים פה היום הוא סטנדרטי, לא מיוחד במינו אבל גם לא רע, במחיר סביר - ממש כמו המבורגר. זה לא כואב, אבל גם לא עושה לך

משהו, לא מרים דגל של תרבות מסוימת".

העתק של העתקבימים אלה עובד ריזינגר, אב לשלושה, סב

לחמישה ונשוי לאנאבל יותר מ־50 שנה, על תערוכה מקיפה של מבחר פוסטרים שעיצב

במהלך הקריירה שלו ושתוצג בסוף מרץ במרכז הבינתחומי בהרצליה. במקביל הוא מציג עם

אנשי מגזין האמנות האולטרה־אופנתי "פיקניק" תערוכה בבית העיר.

ריזינגר יצר את העיצוב הצבעוני של קירות המבנה ההיסטורי, כמעין גריד אוצרותי שעליו נתלו היצירות. "זה כבר שיתוף הפעולה השני שלנו, אחרי שעשינו לו מעין רטרוספקטיבה בבינאלה בהרצליה בשנה שעברה", מספרת

עדי אנגלמן, אחת מעורכות כתב העת. "ריזינגר הוא הכי טרי ורלוונטי גם היום, ובניגוד להרבה

אמנים אחרים בגילו ובמעמדו הוא לא נוטה להתרפק ולמחזר. הוא מודרניסט במובן הזה

שיש לו הבנות קשיחות של הדברים, אבל משלב ביצירות שלו גם הרבה שעשוע. אנחנו חושבים

שהרבה יותר אנשים, בעיקר צעירים, צריכים להכיר אותו".

הוא, מצידו, מתעניין מאוד במה שעושים הצעירים. "היום הרבה יותר מעניין מה שעושים

באנדרגראונד. בכל מיני מודעות של הופעות וקונצרטים תלויות על הקירות - בלקן וכל מיני

כאלה. הן לא 'מעוצבות' אמנם, אבל מלאות בקוריוזים. יש ביניהן לא מעט שמוצאות חן

בעיניי, כי הן מגיעות מהשטח, והאנשים עושים אותן בעצמן".

ריזינגר מסתובב הרבה בעולם, פותח תערוכות, מקבל פרסים, ומציין הוצאה לאור של ספרים

מקיפים על הקריירה שלו במגוון שפות, אך לא בעברית. "פה אני מציג פחות מאשר בחו"ל כי אומרים עליי ישר 'גרפיקאי'. אף אחד לא יודה

בזה, אבל יש בארץ תפיסה מיושנת שאומרת שכל מי שמצייר עם שמן על בד הוא אמן, וכל מי שעושה עבודה שיש עליה אותיות הוא גרפיקאי,

ושיש הבדל מהותי בין השניים".היום גרפיקאי־העל כבר עושה הרבה פחות

עבודה מסחרית ומשקיע את עיקר המאמצים בציורים שלו ובכרזות פוליטיות שהוא מפרסם מדי פעם בהתאם למפלס הכעס. אחד הנושאים

שמטרידים אותו הוא המעורבות הגדולה של אמני ספינים כמו מוטי מורל וראובן אדלר

בפוליטיקה היומיומית. "אני מכיר את אדלר עוד מהתקופה שהוא לא היה כזה פוליטיקאי. בחור

מקסים, אבל המיתוג והפרסום יוצרים היום המון מלאכותיות. יש גבול גם לפרסומת, ויש מצבים

שבהם היא פועלת נגדך. בוא נגיד שצ'רצ'יל לא היה צריך פרסומאי לצידו וגם לא בן גוריון.

ככל שלפוליטיקאי יש פחות מה להציע לאנשים, ככה הוא צריך את היחצ"ן יותר. הכל העתק של

העתק של העתק, בלי שום טבעיות". בתחילת שנות השבעים הוא היה חבר בקבוצה

של מעצבים ואדריכלים שנפגשו בהתנדבות מדי שישי בצהריים לקפה עם סגן ראש העיר כדי

להעלות רעיונות לשיפור פניה של תל אביב. יום אחד הוא הוזעק לטיילת כדי לפקח על צביעה

קלוקלת של ספסלים. כשחזר לסטודיו נתקף פרץ יצירה ומיהר לצבוע מקטע ארוך של הטיילת

בציורי קיר מרהיבים שנשארו שם הרבה שנים, עד שנבנה עליהם מלון מפואר.

"כבר אז טענתי שצבע יכול לשנות את תחושת הנפח. פעם נורא פחדו בתל אביב מצבע, זו היתה

תקופת הבטון והאפור. חששו מלהיות וולגריים וניסו להיות כמה שיותר אירופים ומעודנים.

אני לא מאשים אותם - עם צבעים באמת אפשר לעשות שטויות. צבע הוא כמו מוזיקה: בשביל

להכיר צבע צריך שמיעה טובה. אגב, לדעתי יש היום אזורים בדרום העיר שבהם גרפיטי מושקע וטוב יכול להשתלב מצוין, כי הוא עדיף בהרבה

על לראות פחים חלודים ומוסכים".מה עוד היית עושה בתל אביב, עיר שמתגאה

כל כך בהיותה לבנה? "הרבה דברים נראים היום אותו דבר, והאחידות

מביאה לשיעמום. הייתי צובע את כל מעברי החצייה בכל מיני צבעים כדי ליצור אירוע

במקום תחושה של מונוטוניות משעממת. אולי גם הייתי נותן סממני צבע אזוריים לפי שכונות,

שם בכל אזור שלטי רחובות חדשים, בגובה העיניים ובצבעים. צריך לפנות לצעירים ולשאול אותם מה הם היו רוצים לעשות עם הרחוב. חשוב

להבין שאנשים זקוקים לצבע. לא סתם אנחנו יוצאים לטייל בין הפרחים, זה מרענן את הנפש".

"אנשי המכירות", ערוץ 8, שבת 22:00

"לדלק היה לוגו מקסים, ואז הם שילמו מיליונים לאיזו חברה מחו"ל שהחליפה את הפונט.

הנה דוגמה לפרימיטיביות: אנשים שלא מבינים בכלל את

האות העברית ומכרו להם לוקש. אני קורא לתהליך שעבר

העיצוב בארץ המבורגריזציה. הרבה ממה שעושים פה היום

הוא סטנדרטי, לא מיוחד במינו אבל גם לא רע, במחיר סביר -

ממש כמו המבורגר"

צילום: נטע אלונים מודרניסט. התערוכה בבית העיר. למטה: כרזות ולוגואים מהקריירה של ריזינגר

תל אביב

מגדליםבאוויר

תמונת מצב עכשווית של שוק הדירות המקומי, שכונות

המגורים הכי טובות בתל אביב, עשרת הפרויקטים הלוהטים

בעיר והמדריך המעודכן לשוכר המבולבל. גיליון נדל"ן עם

ארבעה כיווני אוויר, בלי חניה

מועדון הבלוק קם לתחייה אורנה ואלה פותחות סניף שניליגת�העל חוזרת ותל אביב בועטת

רוטשילד 30

רביעיית פלורנטין

מגדלי מאייר

2010

ט וס

וגבא

26-

19"ח

ש 1

0 יר

מח ה★

407

ס' מ

יוןיל

ג

TIME OUT תל אביב 29 בדצמבר 2011 > 5 בינואר 562012

מה כן לבזוז מהסופר? בננות )עשירות באשלגן ובפחמימות(, שקדים וגרעינים )טובים לשמירה על איזון( ושייק חלבונים )בונה שרירים(.

מה לקחת איתנו בתיק?

סכין רב־תכליתית טובה לסיתות, לבנייה, לביתור ובקיצור: סוף סוף מתנת בר המצווה שלכם הצדיקה

את עצמה.מצפן כדי שלא תאבדו את הצפון. פנס שיהיה קצת אור באפלה. נסו

להתארגן גם על סוללות ספר.חבל טוב לקשירה, הידוק, בניית

מלכודות וכידונים. אם התארגנתם על חוט פלדה - מובטח לכם מקום

בגיליון הקולים שלנו בגרסה הפוסט אפוקליפטית.

מחט עבה וחוט תפירה לתפירת טלאים ולניתוחי שדה.

משרוקית כדי שתוכלו להזעיק את גרילת החורבן שתוקם.

נייר טואלט אם תצליחו להתארגן על מגבונים לחים, אתם תהיו

העלובים הכי לוהטים בעיר. רוב הסיכויים שמהר מאוד כולנו נעבור

לעלי אקליפטוס.מחברת ועט כדי שתוכלו לשרטט

לעצמכם את נתיבי המחילות התת־קרקעיות שבהן תזחלו

מתחת למה שפעם היה עירנו האהובה, וגם כדי שתוכלו לשרבט שירים והרהורים. אתם לא רוצים לפספס את מקומכם במהדורת

2030 של "אין פרפרים פה".גפרורים אם נגמרו לכם הנרות

חפשו צמר פלדה ושפשפו אותו על סוללה. זה אמור לעבוד.

נרות למקרה שייגמר לכם הפנס.

אפשר גםקרסים לדיג כדי שתוכלו

לנשנש משהו לצהריים. אפשר לייצר כאלה מסיכות ביטחון או

ממחטים, או להשחיז קולבים.חוט דיג רצוי מניילון.

מיתר מצנח לקשירת מוטות במחסה, בניית מלכודות ועוד.נייר אלומיניום עוזר בחימום

הגופה המסמורטטת שלכם. ישפר לכם את איכות פילה הדג

שתתפסו בחכה. שקיות קטנות לנשיאת מים,

מזון, או כל דבר אחר.שקיות זבל ניתן למלא אותן

בעשב ובעלים וליצור בידוד לחימום הגוף ולהגנה מרטיבות.

סייע בהכנת הרשימה ובטיפים נוספים: חנוך בודין, פליט

"הישרדות" ומנהל בית הספר להישרדות "הישרדות בע"מ"

Get

tyIm

ages

ק/בנ

מג'אי

ם: לו

צי


אוכל

אסנת הופמן )מסעדת 44( על דיוויד צ'אנג )ארצות הברית(

דיוויד צ'אנג הוא השף והבעלים של רשת המסעדות האסייתית "מומופוקו" בניו יורק.

צ'אנג משלב סגנונות בישול וייטנאמיים, קוריאניים ותאילנדיים ובישול מערבי־אמריקאי

עם בסיס צרפתי. הבחירות וההחלטות שלו מעניינות מאוד ומראות שמדובר בבחור מבריק.

בין המסעדות שלו יש נודל בר, מסעדת ראמן )מרק יפני עשיר( והטרנד החם שהביא לניו יורק

- מסעדות סאם. הרעיון מאחורי מסעדות סאם הוא הגשה של בשרים קלויים, מטבלים ועלי חסה, שמגלגלים אותם יחד ואוכלים בצורה

אינטראקטיבית חווייתית: צריך להתעסק עם המזון, להרכיב את המנה לבד, לגלגל את הבשר

בחסה, לטבול, להרכיב.היופי של צ'אנג הוא בעובדה שהוא חושב על קונספטים פשוטים, לא יומרניים ולא מתוחכמים מדי, אבל באיכות גבוהה תוך

מחשבה על החוויה. בהחלט שווה לעקוב אחריו.

ארי ירזין )קבוצת ירזין: מוזס, זוזברה, קפה איטליה ועוד(

על רות רוג'רס ורוז גריי )בריטניה(רות רוג'רס ורוז גריי ממסעדת הריבר קפה

המפורסמת בלונדון הן שתי טבחיות שחרתו על דגלן איכות. גריי אמנם נפטרה בשנה

שעברה, אבל את מה שהיא ורוג'רס הביאו למטבח האיטלקי אי אפשר לקחת מהן.

האיכות והמקצועיות מתבטאת בחומרים שרוג'רס ממשיכה לעבוד איתם )היא עדיין מבשלת במטבח בעצמה(, שהם לא בהכרח

החומרים הכי יקרים בשוק, אבל האיכותיים ביותר: שעועית זו שעועית ותרד זה תרד כמו שהוא אמור להיות במטבח האיטלקי. ובסופו

של דבר זה גם מתבטא במה שרואים על הצלחת. הן אספו מתכונים ומאכלים מאזורים

שונים באיטליה ולמדו להכין אותם ברמה הכי גבוהה שאפשר, בלי להתפשר. אין פה

דקורציות ופרזנטציות, אלא אוכל פשוט וטוב וכל כך טעים.

אבי ביטון )אדורה, צינה(על גי מרטן )צרפת(

בעולם הקולינרי של השנה האחרונה אפשר לזהות תופעה קצת מוזרה: מתקיים לו מעין

כור היתוך בין מטבח מודרני למטבח מסורתי קלאסי. מצד אחד יש משיכה מצד הרבה שפים

צעירים אל מטבח מולקולארי טרנדי וקל, ומצד אחר אפשר לראות דווקא חזרה למסורות

ישנות. במזרח אירופה למשל, יש חזרה מובהקת אל הנקניקיות והכרוב המבושל, או

אל תבשילים כבדים.אם אני צריך להצביע על מישהו שמסמל את התהליך הזה, זה יהיה השף הצרפתי גי מרטן, שמדלג בין העולמות. מרטן, שהיה השף של

מסעדת Le Grand Vefour, שזכתה בשלושה כוכבי מישלן, ושל מסעדות אחרות שזיכו אותו

בכוכבים, החליט לשחרר את העניבה מעל סינר הטבחים שלו ולפתוח מסעדה באווירה

יותר משוחררת בפריז.

"מרטן החליט לשחרר את העניבה מעל סינר הטבחים שלו"אבי ביטון על גי מרטן

10-3 ביוני 2010גיליון מס' 396 ★ המחיר 10 ש"ח

בישראל - פעם - אי - שהיה - גדול - הכי - המוזיקה - פסטיבל - כאן - יתקיים - מתמיד

- שלום - של - בעקרונות - לתמיכה - במה - הפך - הפסטיבל - ב�1969 - בוודסטוק

- משם - גזענית - ולאפליה - למעמדות - והתנגדות - חופשית - אהבה - אדם - זכויות

שהחלו - הגדולים - והתרבותיים - החברתיים - השינויים - את - שהוביל - שלם - דור - יצא

ב�2010 - אביב - בתל - גם - לקרות - יכול - זה - - הברית - בארצות - השישים - בשנות -

- הפיקסיז - עם - ההופעה - הגדולה - של - השנה - - הקלקסונז - השנתי - המוזיקה גיליון

- - גבריאל - בלחסן - לנדסמן - מזילה - דמעה - עם נילי - - - ומתכננים - קאמבק - מגיעים

הקרוב - לקיץ - שלכם - המלא - והפלייליסט

- הסתבכויות - של - שבוע - אחרי - דווקא

- ודחויים - מבודדים - כשאנחנו - - פוליטיות

"הי!" - פיקסיז

≥∏

∞∞

≤∞∞π ¯‡ÂÈ· ±µ≠∏≥≤≥ ßÒÓ ÔÂÈÏÈ‚¬Á¢˘ ±∞ ¯ÈÁÓ‰

≥∏

∞∞

˙Â¯„˘Ï ‰ÊÚ ÔÈ· ·È·‡ Ï˙

˙‚È„ÂÈÙ‰˘ÏÂÌ

shaar-323-final 7/1/09 0:27 Page 1

מונוגמיהושיטותאחרות

47 17>24 בפברואר TIME OUT 2011 תל אביב

הממתג הלאומי

קרח בפינת רחוב. היום אתה רואה בפרסומות אמבטיות של זהב. פעם, גם כשמפא"יניק גנב, הוא גנב בשביל המדינה. בימינו נשאר ההרגל

של הגנבה, אבל המטרה השתנתה". ועדיין, ניסיתם למכור מוצר.

"ברור שהכסף תמיד היה חשוב, אבל הוא אף פעם לא היה הכי חשוב. הכי חשוב היה לעשות

הרבה, כדי שגם לנו, במזרח, תהיה אונייה מרשימה, שיהיו לאל על מטוסים יפים ממש כמו אלה של סוויסאייר. כשעיצבתי את המטוסים של

אל על לא חשבתי אם זה יגרום למישהו לקנות שני כרטיסים יותר בשבוע, הכל נועד לתפארת המדינה, וזה לא היה מטעם, זו היתה התחושה הפנימית של מי שגרו במדינה צעירה והרגישו

שמגיע להם הכי טוב. לא היתה לי מטרה להיות

מעצב ציוני או ישראלי. להפך, רציתי להיות כלל עולמי, לומר שאנחנו כמו בכל העולם.

"חשוב לזכור שהישראליות היא תרבות של 'מה' ולא תרבות של 'איך'. התרבות היפנית, למשל,

היא כולה תרבות של 'איך'. לכל דבר שם יש קודם כל צורה - ככה מתנהגים, ככה הולכים. זה כמעט התוכן של התרבות שלהם. אצלנו התוכן הוא תוכן. השאלה תמיד היא 'מה יוצא לי מזה'

וככה גם הדברים נראים, לטוב ולרע". הגעת למשרדי הפרסום בארץ אחרי כמה שנים

בלונדון שטופת הפופ־ארט והשנינות, ניגוד מוחלט לארץ התכל'ס הקוצנית, ותוך כמה

שנים הצלחת לשכנע את כולם שעיצוב, פרסום ותדמית הם דווקא דברים חשובים.

"זה היה תהליך. רוב העבודה שלי אז היתה בדיאלוג עם הלקוח. עיצוב הרי זה לא רק יופי

אלא גם סדר ורגישות. לא דיברתי עם הלקוחות שלי במושגים של יפה או לא יפה, אלא במושגים

של יעילות, קומוניקטיביות וסדר. לא עבר הרבה זמן, והתוצאות הוכיחו את עצמן. זה תחום

ההשפעה האמיתי שלי בארץ - המיתוג. מובן שלא קראנו לזה ככה אז, כי המילה לא היתה

קיימת. קראנו לזה 'תדמית'".

טלית מעופפת במקום אמת פנימיתריזינגר נולד ב־1934 ביוגוסלביה, בן לשושלת

אומנים שעסקו בדקורציה ובצביעה של מבנים בבלקן. בשואה איבד את אביו וחלק

גדול ממשפחתו. הוא עצמו שרד הודות לכמה משפחות סרביות שהסתירו אותו. לאחר שעלה

לישראל בסוף שנות ה־40 עם אמו ועם אביו החורג, החל לצייר על פיסות עץ שמצא במחנה

העולים שבו שוכנה המשפחה. יום אחד סיירו במקום אנשי הסוכנות היהודית, נתקלו ביצירות

המאולתרות ומיהרו לשלוח את ריזינגר בן ה־15, שבקושי ידע מילה בעברית, לירושלים,

ללימודים בבצלאל. לאחר שהשתחרר מהצבא טס לאירופה ועבד בלב תעשיית הפרסום המתפתחת.

כשחזר לארץ בסיקסטיז, ימי הצנע כבר נגמרו באופן רשמי, אך רוח הגיוס הכללי עוד הניעה

את הציבור הישראלי לחשוד בכל גילוי של מקוריות ושל הקפדה חזותית: קודם שיהיה בית, אחר כך שיהיה יפה. "הצנע סגר את כולנו בתוך

סופר־פשטות. עד אז הסנסציה הגדולה ביותר שקרתה בארץ היתה הגעתו של האספרסו", נזכר ריזינגר. "אפילו מכנסי ג'ינס לא היו. כולם הלכו במכנסי חאקי קצרים, גרביים גבוהים ונעלי קרפ

לבן בשתי לירות וחצי. גיליתי הבדל עצום בין מה שראיתי באירופה לבין מה שעשו כאן. פה

הכל נראה לי כל כך מאובק. אמרתי לאשתי: 'את יודעת מתי ארגיש שהתאקלמתי בחזרה? כששוב

איעצר ליד חלונות ראווה'". זה לא לקח הרבה זמן. "עם קבלת הפיצויים

מגרמניה הופיעו פה גם המכוניות", הוא נזכר, "החיפושית הגיעה ואיתה גם הבדלי הסטטוס, כי למי שקיבל פיצויים היה כסף פתאום, ואז הופיעו גם הטוסטוס, מכשירי החשמל, דפי זהב, הכולבו,

הפיצות, הקולה והקינלי בבקבוקים מזכוכית". ריזינגר, שכבר הספיק לצבור מוניטין כמעצב

כרזות, השתלב במהירות בענף הפרסום הצומח. כל חברה שהגיעה לסטודיו שלו לעיצוב תדמית

זכתה לטיפול חזותי מקיף, כולל הרגישות הייחודית לצבעים שהפכה כל כך מזוהה איתו.

תיאטרון הבימה, למשל, זכה ללוגו חדש שנשאר איתו עד היום, למודעות פרסומת מרהיבות וגם

לעיצוב מדוקדק של השטיחים בקפטריה ושל הידיות באולמות.

"התחלתי לעבוד עם טבע, אל על, המשביר לצרכן, אלקטרה ועוד עשרות חברות, מתוך

לוגיקה מאוד פרקטית - לעצב מוטיב ויזואלי

אחד שחוזר על עצמו בכל מקום כדי לסמן ללקוחות שמדובר באותה חברה. המהפך הגדול

קרה במכביות. חוץ מהפוסטר הגשתי להם - בלי שיבקשו, הם לא חשבו על זה אפילו - הצעה לעיצוב של הגופיות, הדגל, הבול, הקטלוג.

לפני זה כל מומחה עיצב בנפרד והכל יצא מאוד בערך. המהלך התקבל בהמון התלהבות וגם חסך תקציב ללקוחות. זה נראה לי כל כך מובן מאליו

שהתפלאתי למה זה לא קרה קודם".ריזינגר מסוגל לנמק ולהסביר כל קו וכל גוון

בעבודות שלו. כך, לדוגמה, הוא חושף בגאווה את החוקיות שעומדת מאחורי בחירת הצורות והצבעים המעטרים את אריזות התרופות של

טבע: שפת רוקחים מתוחכמת שמונעת מהם לתת לכם בטעות את התרופה הלא נכונה. "לא צריך לעצב לפי 'בא לי פתאום'", הוא אומר. "תמיד צריך הצדקה, אמת פנימית, אפילו אם היא לא

תמיד ברורה לקהל - יש לדברים ערך".ומה קורה כשמעדכנים את הלוגו שעשית? "היום כל דבר זה מיתוג: היי־טק זה מיתוג,

מסטיק זה מיתוג, זמר ופוליטיקאי הם מיתוג. אני מבין את זה שעושים מיתוג מחדש, אבל עם סמל חברה אסור לעשות ככה. בארץ כל מנכ"ל חדש משנה את הלוגו כי הוא רוצה שיזכרו אותו. לא

מזמן שינו את הלוגו שעיצבתי לאל על. זה עוזר למישהו? אתה יודע כמה עולה להחדיר סמל

חדש? זה בזבוז כסף. אני צבעתי את המטוסים שלהם בשני גוונים של כחול ולבן. כששינו את

זה הם לא התייעצו איתי, הרי הם יודעים הכי טוב, ועשו לפני כמה שנים פס כסף שנעלם כשמסתכלים עליו מרחוק ופס בכחול כהה

שנראה כמו שחור. אולי על השולחן זה היה יפה, אבל קיבלנו טלית מעופפת.

"לוגו הוא כמו שם טוב. פורד לא שינו את הלוגו

"על מיתוג לוקחים היום הרבה מיליונים טובים, אז

בשביל להצדיק את הסכום צריך גם להראות משהו -

תחקיר, מסמכים, פסיכולוגים. זה כבר לקוח מהעולם של

שדרות מדיסון ויש בזה הרבה יותר פלצנות"

חבל שהוא לא עושה גם את האוכל. מתוך עבודותיו של ריזינגר: אל על, טבע וציור הקיר בטיילת

‰ÚÈ‚Ù ÏÂ· ÌÚ ÔÂÈ‡¯ÏÂ· ÔÏ‡ÏÂ„‚ ÈÎ‰ ÔÂ‡‚‰ ¨

˙¯„Ò ˙‡ˆ „Â·ÎÏ ¨‰ÈÊÈÂÂÏË·¢È˙ÈÓ‡ Ì„¢ ˙¯·Â„Ó‰ ÌÈ„Ù¯Ú‰

°‰ÓÁÏÓ ø‰¯˜ ‰ÓÈ˜Ò·ÂÁÂ‡ Ï‚ ¨ÔÂ‡‚ ÊÚ· ¨ÈÂÏ ÔÂÚ„‚

ÂÒ‰ ‰¯ÈÓÚ¯ÚÂÒ‰ ÚÂ·˘‰ ÏÚ‰È„Ó‰ ÏÚ ¯·Ú˘

ÏÈÈËÒ‰ ‡È˘˙ÂÙ˙˙˘‰· ÈÙ¯ÂÁ ‰ÙÂ‡ Ë˜ÈÂ¯Ù

ÏÙ¯˜ ÈÏÈÓ‡ ¨Ô·˘ ÈÓÂÏ˘ ¨¯ÙÙ È¯Â‡¨‚ÈËÒÂÏ ‰Ù„ ¨ı·Ï‚ ¯Ó˙„ÂÚÂ

≤∞∞π ¯‡ÂÈ· ∏≠±≥≤≤ ßÒÓ ÔÂÈÏÈ‚¬Á¢˘ ±∞ ¯ÈÁÓ‰

ÌÎÈÏÚ ÌÈ˘·Ï˙Ó

ÏÚ ˙Ú„Ï Ì˙Èˆ¯˘ ‰Ó ÏÎ

ÚÂ·˘‰ ¯ÊÂÁ˘ ¨ÌÈ·ˆÚÓ‰ ˜Â˘

„ÈÓ˙Ó È·ÈÒÂÏ˜Ò˜‡

‰ ¯ È Î Ó Ï ‡ ÏÈÂÓ ˙ÓÊ‰Ï

509091-700-1

shaar-3≤≤ 31/12/08 1:44 Page 1


דרור בורשטייןעל ג'ון ברג'ר )אנגליה(

ג'ון ברג'ר הוא חוקר אמנות, רשם, משורר, סופר ובעיקר מורה. אני מנסה ללמוד ממנו איך להתבונן באופן ישיר בציורים, ומבעד לציורים גם בעולם שהוליד אותם. מברג'ר למדתי שמול ציור כדאי לשכוח את הידוע מראש. לא להתבונן בידע שלך אלא בדבר

עצמו, ולכל היותר לפזול אל הידע. בסדרת הטלוויזיה הנודעת שלו הוא כינס ילדים במוזיאון כדי להתבונן בציור. אני קורא

בספרו האחרון, "פנקס הרישומים של בנטו". ברג'ר יהיה החודש בן 85, ועדיין יכול

להתבונן ברקדנים כמו הילדים ההם, שכיום הם כבני 50, ולהבין שגוף של רקדנים "הוא,

לסירוגין, נותן המתנה והמתנה עצמה".

מאיה ערדעל אליף בטומאן )ארצות הברית(

אליף בטומאן )Elif Batuman( היא השם לעקוב אחריו. היא בת 34, אמריקאית

ממוצא תורכי, דוקטור לספרות רוסית, סופרת. רומן הביכורים שלה משנת 2010 - The Possessed: Adventures with"

Russian Books and the PeopleWho Read Them" - הוא מהספרים

של הצחוק הבלתי ניתן לשליטה. הוא מלא ברגעי התגלות, שגורמים לך להניח

את הספר ולעצור לחשוב על התובנות החכמות והעמוקות כל כך על העולם,

והוא גם מהספרים של החיוך המאושר עד כדי התפעמות, הרעד הזה בחוט השדרה

שנבוקוב דיבר עליו - זה שעובר בך כשאתה קורא ספר הכתוב בסגנון מושלם.

לכו לקרוא אותה באנגלית, תנדנדו להוצאת הספרים החביבה עליכם לתרגם אותה לעברית, חכו יחד איתי לספר הבא,

ובינתיים תיהנו מהפוסטים שלה בבלוג .elifbatuman.net

4. ספרות

הלבנוני שהכניס את הטראומה לספרות, האמריקאי שנדחה

על ידי 75 הוצאות והתאבד וההשפעה המשתקת של וולבק.

בחירת הסופרים

ברג'ר

בטומאן

בחירת המערכת בשמת בידרמן )עורכת לשון( על ג'.מ. קוטזי )דרא"פ(קוטזי לא מפחד לחטט בפצע האפרטהייד המדמם ומיישיר מבט לעבר פערי המעמדות

ושחיתות השלטון. תמרור אזהרה מהבהב באשר לצפוי לנו אם נמשיך לעצום עיניים.


בצפון יפן ישנה עיר שנקראת איטאטה, העיר ממוקמת לא רחוק מהכור הגרעיני שבפוקושימה. לפני הצונאמי

התגוררו בה כמה אלפי תושבים שחיו בשלווה, בנחת ובביטחון יפניים, שאנחנו, החיים במדינת ישראל, לעולם

לא נבין. היום אוכלוסיית העיר עומדת על אדם אחד, הירושי טאניקאווה שמו. העיר ננטשה לחלוטין לאחר

האסון, האזור נחשב מסוכן ובעל קרינה מסוכנת ביותר, אבל כל זה לא משנה להירושי שחיי באיטאטה כל חייו. מבחינתו הוא אדם זקן, משפחה וילדים כבר לא יהיו לו,

אז למה לו לעזוב?הירושי נהיה ראש העירייה והאחראי הבלעדי לעיר שהוא

תושבה היחיד. מה הוא עושה שם כל היום בין מאות הבתים והחנויות הריקות? הוא יכול לישון כל לילה בבית אחר,

הוא יכול להרהר לעצמו הרהורים במשרד אחר כל יום, הוא יכול להפעיל את הקולנוע המקומי כשרק יבוא לו לצפות

בקצת קולטורה, הוא יכול להיכנס למכולת הנטושה ולקחת כל מה שירצה, הוא יכול לעלות על הגלגל הענק בפארק

השעשועים המקומי ולא לרדת לעולם.

מה יקרה אצלנו כשהפצצה תיפול, או שרעידת האדמה תגיע )והן יגיעו, זה ברור, זה רק עניין של זמן(? רוב

הסיכויים שהבית שלכם יתמוטט. כמו שבטח נוכחתם לגלות בפעם האחרונה שניסיתם לתלות תמונה בסלון,

הקירות שלכם עשויים מצדפות ומחול, התקרה בעובי של קרטון, היסודות רעועים. רובנו כנראה ניכחד, חלקנו יברח

בזמן לערי הפריפריה )בתקווה שהקטסטרופה לא תגיע לשם(, אבל חלקנו ישרוד, וכמו הירושי נצטרך לבנות את

העיר הזו מחדש. סביר להניח שתל אביב החדשה שתיבנה תיראה יותר כמו השכונות החדשות בנתניה, קריית מוצקין

או ראשון לציון. בעצם כמו כל השכונות שנבנות היום בארץ ושנראות בדיוק אותו הדבר. שכונות שבינן ובין עיר ואורבניות אין שום קשר )מישהו אמר הגוש הגדול?(, וכך

באמת תמות הישות העירונית היחידה הקיימת בארצנו.אבל יש אופציות אחרות. ישנם לא מעט אדריכלים, ציירים,

סופרים, תיאורטיקנים והוגים שניסו לחשוב ולפתח את העיר שאחרי החורבן. העיר האחרת שיכולה לצמוח רק

מסוף העולם. הנה כמה מהם.

בזמן שאנחנו אוגרים קופסאות תירס לקראת הפצצה, יש אדריכלים שעושים ממנה קריירה. תכירו את האדריכלות של סוף העולם // ליאור עוז

חורבה זה השחור החדש

סוף העולם אדריכלות אסון

העבודות מימין לשמאל: לאביוס וודס, יונה פרידמן,

גיאקומו קוסטא, ארטה איסוזקי וסטודיו ארכיגראם

67 29 בדצמבר 2011 > 5 בינואר TIME OUT 2012 תל אביב

לגור באמבהלאביוס וודס

)Lebbeus Woods("אני אדריכל, קונסטרוקטור של עולמות, אני אדם חושני

שעורג לבשר, למלודיה, לצללית על רקע השמים

המאפילים. איני יכול לדעת את שמך. אינך יכול לדעת את שמי. מחר נתחיל יחדיו

את בניית העיר".כך מגדיר את עצמו

האדריכל/אמן/תיאורטיקן לאביוס וודס. בעולם

המדומיין שבו הוא פועל הוא אינו כבול לחוקים

ולמגבלות, לתקנות בנייה או לדרישות של לקוחות, אך הוא אינו יוצר דף חלק

ונקי, אלא נשען ויוצא מתוך עולם חרב והרוס, מתוך

אזורי מלחמה, אסונות טבע וקטסטרופות נוספות. דווקא

הקטסטרופה היא נקודת ההשקה שלו אל האוטופיה, אל המבנים ואל העיר שלא

ייבנו לעולם. אחת מעבודותיו

המפורסמות של וודס הייתה מקור ההשראה למתקן החקירה בסרט

האפוקליפטי "12 הקופים". בעבודות נוספות הוא יוצר

מבנים שהם ספק אמבות או עלוקות על "העולם

הישן", ספק יצורים חיים אשר מורכבים מהשלדים

ומהשאריות של אותן קופסאות שבהן אנו חיים

עד שתיפול עלינו הפצצה.

עיר על־חלל יונה פרידמן

)Yona Friedman(אדריכל והוגה יהודי צרפתי, ניצול שואה

שהתחיל לפעול בעולם החרב שלאחר מלחמת

העולם השנייה. הטראומה של המלחמה גורמת לו

לפתח מודלים של בנייה טרומית, זולה ומהירה

למען חסרי הדיור הרבים בערים החרבות, אבל

בהמשך דרכו נוטש פרידמן את השדה הפרקטי ומתחיל לפתח את "הערים המרחביות": מערך עירוני

נוסף המתקיים מעל הערים הקיימות, שהוא בעצם שלד

גמיש שבו כל אדם יכול לבנות את בית חלומותיו

לפי צרכיו ורצונותיו.

לבנות כדי להרוס

גיאקומו קוסטא )Giacomo Costa(

הצלם האיטלקי גיאקומו קוסטא יוצר מבני־על

עצומי ממדים שמפחידים כל אחד )אולי חוץ מרם

כרמי( ושתולים בלב ערים ספק אמיתיות ספק מומצאות. לאחר שהרכיב ובנה אותם הוא משמיד,

מציף, מפוצץ ומציג לנו את המשך קיומם

בעולם חסר אנשים, שכל מה שנשאר בו זה טבע

מתחדש.

נרקומן של חורבן

ארטה איסוזקי)Arata Isozaki(

האמן היפני חוזר בעבודתו "Re-Ruined Hiroshima"להריסות של הירושימה 22

שנה לאחר נפילת פצצת האטום. ארטה שותל את מבני־העל שלו בהריסות

העיר ואז הורס את המבנים מחדש. הוא כמו נרקומן של

ההרס - רק החורבן חשוב מבחינתו. הוא בונה והורס את הירושימה שוב ושוב. סטייל חורבן בית ראשון,

שני והשלישי בדרך.

לעיר ישרגלים

סטודיו ארכיגראם )Archigram Studio(העיר ההולכת של פיטר קוק וקבוצת ארכיגראם

משנות ה־60 לא תוכננה בצורה מפורשת בהקשר של

אסון או של קטסטרופה, להפך. אף שהם פעלו

בתקופת המלחמה הקרה, הם הסתכלו על העולם ועל

החידושים הטכנולוגיים הרבים בעין אופטימית,

מרדנית ומשועשעת כנגד העולם הישן וכנגד הממסד. אולי כדאי שגם

אנחנו נפסיק לשאוף לעיר אוהלים נוספת ונבקש מקוק שישלח לנו את

התוכניות. תחשבו, כל העיר עוברת לרביירה

הצרפתית - שמש, שקט ונקמה בתיירים הצרפתים

שתפסו לנו את כל הדירות.



בצפון יפן ישנה עיר שנקראת איטאטה, העיר ממוקמת לא רחוק מהכור הגרעיני שבפוקושימה. לפני הצונאמי

התגוררו בה כמה אלפי תושבים שחיו בשלווה, בנחת ובביטחון יפניים, שאנחנו, החיים במדינת ישראל, לעולם

לא נבין. היום אוכלוסיית העיר עומדת על אדם אחד, הירושי טאניקאווה שמו. העיר ננטשה לחלוטין לאחר

האסון, האזור נחשב מסוכן ובעל קרינה מסוכנת ביותר, אבל כל זה לא משנה להירושי שחיי באיטאטה כל חייו. מבחינתו הוא אדם זקן, משפחה וילדים כבר לא יהיו לו,

אז למה לו לעזוב?הירושי נהיה ראש העירייה והאחראי הבלעדי לעיר שהוא

תושבה היחיד. מה הוא עושה שם כל היום בין מאות הבתים והחנויות הריקות? הוא יכול לישון כל לילה בבית אחר,

הוא יכול להרהר לעצמו הרהורים במשרד אחר כל יום, הוא יכול להפעיל את הקולנוע המקומי כשרק יבוא לו לצפות

בקצת קולטורה, הוא יכול להיכנס למכולת הנטושה ולקחת כל מה שירצה, הוא יכול לעלות על הגלגל הענק בפארק

השעשועים המקומי ולא לרדת לעולם.

מה יקרה אצלנו כשהפצצה תיפול, או שרעידת האדמה תגיע )והן יגיעו, זה ברור, זה רק עניין של זמן(? רוב

הסיכויים שהבית שלכם יתמוטט. כמו שבטח נוכחתם לגלות בפעם האחרונה שניסיתם לתלות תמונה בסלון,

הקירות שלכם עשויים מצדפות ומחול, התקרה בעובי של קרטון, היסודות רעועים. רובנו כנראה ניכחד, חלקנו יברח

בזמן לערי הפריפריה )בתקווה שהקטסטרופה לא תגיע לשם(, אבל חלקנו ישרוד, וכמו הירושי נצטרך לבנות את

העיר הזו מחדש. סביר להניח שתל אביב החדשה שתיבנה תיראה יותר כמו השכונות החדשות בנתניה, קריית מוצקין

או ראשון לציון. בעצם כמו כל השכונות שנבנות היום בארץ ושנראות בדיוק אותו הדבר. שכונות שבינן ובין עיר ואורבניות אין שום קשר )מישהו אמר הגוש הגדול?(, וכך

באמת תמות הישות העירונית היחידה הקיימת בארצנו.אבל יש אופציות אחרות. ישנם לא מעט אדריכלים, ציירים,

סופרים, תיאורטיקנים והוגים שניסו לחשוב ולפתח את העיר שאחרי החורבן. העיר האחרת שיכולה לצמוח רק

מסוף העולם. הנה כמה מהם.

בזמן שאנחנו אוגרים קופסאות תירס לקראת הפצצה, יש אדריכלים שעושים ממנה קריירה. תכירו את האדריכלות של סוף העולם // ליאור עוז


סוף העולם אדריכלות אסון

העבודות מימין לשמאל: לאביוס וודס, יונה פרידמן,

גיאקומו קוסטא, ארטה איסוזקי וסטודיו ארכיגראם


לגור באמבהלאביוס וודס

)Lebbeus Woods("אני אדריכל, קונסטרוקטור של עולמות, אני אדם חושני

שעורג לבשר, למלודיה, לצללית על רקע השמים

המאפילים. איני יכול לדעת את שמך. אינך יכול לדעת את שמי. מחר נתחיל יחדיו

את בניית העיר".כך מגדיר את עצמו

האדריכל/אמן/תיאורטיקן לאביוס וודס. בעולם

המדומיין שבו הוא פועל הוא אינו כבול לחוקים

ולמגבלות, לתקנות בנייה או לדרישות של לקוחות, אך הוא אינו יוצר דף חלק

ונקי, אלא נשען ויוצא מתוך עולם חרב והרוס, מתוך

אזורי מלחמה, אסונות טבע וקטסטרופות נוספות. דווקא

הקטסטרופה היא נקודת ההשקה שלו אל האוטופיה, אל המבנים ואל העיר שלא

ייבנו לעולם. אחת מעבודותיו

המפורסמות של וודס הייתה מקור ההשראה למתקן החקירה בסרט

האפוקליפטי "12 הקופים". בעבודות נוספות הוא יוצר

מבנים שהם ספק אמבות או עלוקות על "העולם

הישן", ספק יצורים חיים אשר מורכבים מהשלדים

ומהשאריות של אותן קופסאות שבהן אנו חיים

עד שתיפול עלינו הפצצה.

עיר על־חלל יונה פרידמן

)Yona Friedman(אדריכל והוגה יהודי צרפתי, ניצול שואה

שהתחיל לפעול בעולם החרב שלאחר מלחמת

העולם השנייה. הטראומה של המלחמה גורמת לו

לפתח מודלים של בנייה טרומית, זולה ומהירה

למען חסרי הדיור הרבים בערים החרבות, אבל

בהמשך דרכו נוטש פרידמן את השדה הפרקטי ומתחיל לפתח את "הערים המרחביות": מערך עירוני

נוסף המתקיים מעל הערים הקיימות, שהוא בעצם שלד

גמיש שבו כל אדם יכול לבנות את בית חלומותיו

לפי צרכיו ורצונותיו.

לבנות כדי להרוס

גיאקומו קוסטא )Giacomo Costa(

הצלם האיטלקי גיאקומו קוסטא יוצר מבני־על

עצומי ממדים שמפחידים כל אחד )אולי חוץ מרם

כרמי( ושתולים בלב ערים ספק אמיתיות ספק מומצאות. לאחר שהרכיב ובנה אותם הוא משמיד,

מציף, מפוצץ ומציג לנו את המשך קיומם

בעולם חסר אנשים, שכל מה שנשאר בו זה טבע

מתחדש.

נרקומן של חורבן

ארטה איסוזקי)Arata Isozaki(

האמן היפני חוזר בעבודתו "Re-Ruined Hiroshima"להריסות של הירושימה 22

שנה לאחר נפילת פצצת האטום. ארטה שותל את מבני־העל שלו בהריסות

העיר ואז הורס את המבנים מחדש. הוא כמו נרקומן של

ההרס - רק החורבן חשוב מבחינתו. הוא בונה והורס את הירושימה שוב ושוב. סטייל חורבן בית ראשון,

שני והשלישי בדרך.

לעיר ישרגלים

סטודיו ארכיגראם )Archigram Studio(העיר ההולכת של פיטר קוק וקבוצת ארכיגראם

משנות ה־60 לא תוכננה בצורה מפורשת בהקשר של

אסון או של קטסטרופה, להפך. אף שהם פעלו

בתקופת המלחמה הקרה, הם הסתכלו על העולם ועל

החידושים הטכנולוגיים הרבים בעין אופטימית,

מרדנית ומשועשעת כנגד העולם הישן וכנגד הממסד. אולי כדאי שגם

אנחנו נפסיק לשאוף לעיר אוהלים נוספת ונבקש מקוק שישלח לנו את

התוכניות. תחשבו, כל העיר עוברת לרביירה

הצרפתית - שמש, שקט ונקמה בתיירים הצרפתים

שתפסו לנו את כל הדירות.



הסיפור של סגל

שרק ג'אגר מת, יוסי לא. ומישהו הרי צריך למות, אתה יודע, צריך דרמה. ואני לא בטוח

שאם תמתח קו בין כל הדמויות ההומואיות של איתן תקבל את אותו ייצוג הומואי, ומצד שני

יש משהו בייצוג הנורמטיבי שעליי אישית הקל. איתן עיצב את עולמי ואפשר לי לחיות בשלום

עם עצמי כהומו צעיר".אז אתה מסכים עם השימוש שהוא עושה בקול

שלו, באאוטינג )בראיון ל"גלריה" באוגוסט 2009 - בעקבות עצרת זיכרון לרצח בבר

נוער - פוקס הביע את אכזבתו שיהודה פוליקר, יהודית רביץ ואורנה בנאי לא נכחו באירוע,

הצהרה שנתפסה כאאוטינג לשלושת האמנים שהיו עד אז בארון(?

"הייתה לנו שיחה קשה על אאוטינג. מה מותר, מה אסור, מי קובע. אני נגד אאוטינג. כל אחד צריך לצאת בקצב שלו. מצד שני, אתה רואה

שזה עשה טוב. האם הוא היה צריך לעשות את זה? לא. אבל הם משוחררים ומאושרים עכשיו, ואני מניח שעמוק בלבם הם אסירי תודה. אני זוכר שהייתי בארון והתפללתי שמישהו ישאל

אותי. יש שלב שבו יש קשר שתיקה - כולם יודעים אבל נזהרים לא לדבר על זה - ורציתי

שמישהו ישאל כבר כי לבד קשה מאוד לעשות את הצעד הזה. אם ההורים היו מעזים יותר, היה

הרבה יותר קל".אתה מרגיש שאתה מייצג הומואים בישראל

בעשייה שלך?"אני רוצה להאמין שבמסגרת הכתיבה בעיתון הנקרא בישראל אני עושה מה שאפשר. זה לא התפקיד שלי, ובטח שלא בביקורות טלוויזיה,

אבל אם יהיה מצעד ההומואים הלוהטים בערוץ הבידור, אני אכתוב על זה".

אתה רוצה להמשיך לכתוב בעיתון?"ככל שזה תלוי בי, אני לא אוותר על כתיבה

בעיתון. אני אולד סקול, אוהב עיתון, למרות שזה

קשה ושוחק. ואני לא מאמין שהעיתונות בצרות כמו שמספרים לנו, עובדה שבישראל עדיין פועל

'ידיעות אחרונות' והוא עדיין עיתון משפיע שקובע סדר יום".

איך זה מסתדר, לבקר את התעשייה שאתה עכשיו חלק ממנה?

"קודם כל כתבתי סרט קולנוע ולא טלוויזיה. בשנתיים האלה קיבלתי הרבה הצעות שהיו מסדרות אותי במהירות גדולה וסירבתי. אין

בעיה אתית. זה מצחיק. הרי אומרים תמיד שמבקרים הם יוצרים מתוסכלים ולכן הם

מרירים. אז הנה, אין סכנה שאני אהיה מריר ואין לי אינטרס לנקום באף אחד. שמע, אני מכיר

הרבה אנשים, הרי אנחנו חיים בתל אביב, ויש אנשים שאני מעריך ואוהב וכותב עליהם דברים

לא נעימים לפעמים. אנחנו אנשים מבוגרים ומכירים את חוקי המשחק. ומצד שני, זה משנה את איך שאתה מבקר. לפעמים אתה כותב ויודע שמישהו עומד להתבאס מחר. אז אם פעם הייתי

מקדיש לזה שתי שניות, היום זה יהיה חמש שניות ואולי החלטה לרכך קצת. עכשיו, כשאני גם בצד השני, זה איפס אותי. אני מאמין בכוחה של המילה, אבל זה לא נורא חשוב, ביקורות. זו

רק דעה של בן אדם אחד".

"הסיפור של יוסי", במאי: איתן פוקס. עם אוהד קנולר, עוז זהבי, ליאור אשכנזי

החייל שבמאזדה ינצח. מתוך הסרט "הסיפור של יוסי"

"הייתה לי ילדות נחמדה וטובה, אבל אני חי בתחושה של דחייה

מתמדת. היום אני נראה הכי טוב שנראיתי, ועדיין אני מרגיש

שאני לא מיישר קו עם תרבות מכוני הכושר הזו, וזו תחושה

שתל אביב העצימה"

ביקורת"סיפורו של יוסי" הוא סרטו הטוב

ביותר של איתן פוקס // יעל שוב

עשר שנים חלפו מאז "יוסי וג'אגר", ובמהלכן אוהד קנולר הפך לשחקן מוכר ואהוד וגם

העלה משקל. "הסיפור של יוסי" אינו הולך נגד זה אלא עם זה, ומרוויח כנות נוגעת ללב.

יוסי הוא עכשיו רופא לב בבית חולים, גבר סגור ומתבודד ופגוע לב. בבית החולים לא

יודעים שהוא גיי והיותו רופא הופך אותו למושך בעיני האחיות. אבל מפגש מזדמן עם

בליין מטופח מבהיר לו ולנו את ערכו הירוד בשוק הגברים. זאת סצנה ישירה ולא נעימה

ואחת הטובות בסרט. משום שיוסי הוא דמות עמומה ומרוחקת

חלקו הראשון של הסרט נשען על האנרגיה של הקולגה מוטי )ליאור אשכנזי(, שחוגג את

גירושיו ומתעקש להשיג ליוסי זיון. אשכנזי מעצב וריאציה על דמות המאצ'ו החינני

שגילם ב"ללכת על המים". אלא שגם הוא כבר לא צעיר, ובהכרזת החופש הרעשנית שלו

יש משהו קצת נואש. זכרו של ג'אגר שנהרג בלבנון קבור עמוק ועולה אל פני השטח רק

כשאמו )אורלי זילברשץ( מגיעה לבדיקה. בהתחלה יוסי ממשיך להתחבא, אבל בהמשך

הוא אוזר עוז ומנסה לסגור את הסיפור הלא סגור שלו עם ג'אגר באמצעות ביקור

בבית הוריו. כשהוא עולה לחדרו של אהובו המנוח, הסצנה דומה מדי לסצנה ההיא ב"הר

ברוקבק", רק בלי החולצה. מעבר לכביש מדברי מסמל את יציאתו של יוסי לדרך חדשה ואת תחילת הפרק השני

של הסרט. בדרך לחופשה באילת יוסי אוסף במכוניתו ארבעה חיילים חמודים, בהם אחד

שמכנים אותו "ההומו" והוא באמת הומו, ולאף אחד )חוץ מההורים שלא יודעים( אין

בעיה עם זה - לא כמו בימים שיוסי היה חייל. עוז זהבי מקסים לחלוטין בתפקיד החייל תום שנדלק על הרופא המסוגר שקורא את "מוות

בוונציה" וגם מקשיב לפסקול של הסרט )כלומר לסימפוניה החמישית של מאהלר(. הרמזים לאותה יצירה ארכיטיפית על גבר מזדקן שיוצא לחופשה ליד הים ומתאהב

בנער יפה קצת מודגשים מדי, אבל החיזור העדין והבוטח של החייל הנינוח אחר הגבר

הבוגר - הכמה למגע אך חרד מחשיפה פיזית ונפשית - מתואר יפה וכובש את הלב. סצנת

הסיום החלומית )הדים של "הבוגר"( היא תיקון לסוף הבעייתי של "יוסי וג'אגר" וסיום הולם לסרטו הטוב ביותר של איתן פוקס, לא

מעט בזכות התסריט של איתי סגל.

HHHHH

הפרא האחרוןהפרא האחרוןהפרא האחרוןיורם קניוק

האאוטסיידר הגדול של הספרות הישראלית חוגג 80, מוציא ספר חדש ופרובוקטיבי, צופה ב"נבלות" - סדרת טלוויזיה

המבוססת על ספרו ונהנה לראשונה בחייו מקונצנזוס.פרויקט מיוחד בהשתתפות אמיר בן�דוד, רנה ורבין,

דביר צור ויורם קניוק עצמו

למנויים בלבדלגיליון זה

מצורף המדריך המלא לאירועי

צבע טרי

29 באפריל - 6 במאי 2010גיליון מס' 391 ★ המחיר 10 ש"ח


התקפות אויב זומבים

מה נאכל? עכברוש במרינדה

1

2

3 4

5

6

כיצד תנהגו במקרהשל מתקפת זומבים?

הכירו את האויב בדת היהודית תחיית המתים נחשבת לדבר חיובי, אבל חוץ מהעובדה שזה יפנה

קצת מקום בבתי הקברות, אין הרבה דברים טובים בכך שזומבים מסתובבים ברחובות.

תרחיש המתים מתחילים לקום מקבריהם ולהסתובב בעיר. החרדים בטוחים שזה סימן לביאת

המשיח ויוצאים לחגוג ברחובות, רק כדי להיאכל בעודם בחיים. הזומבים פונים אל המנהיג שלהם,

הרב עובדיה יוסף, שמתגלה כזומבי בתחפושת. הוא מצווה עליהם לכוון את המתקפה שלהם נגד בג"ץ, ארגוני השמאל וכלי התקשורת. הממשלה

מגלה את המזימה, אבל מורה לצבא לא להתערב. הפמיניסטיות מתלוננות על כך שהזומבים מדירים

נשים ונאכלות גם הן. איפה כדאי להתחבא בקומה העליונה של

דיזנגוף סנטר. ייקח להם שנים עד שהם ימצאואת הדרך לשם.

איך מזהים הגוף שלהם עשוי מבשר מרקיב, והם מריחים כמו בית אבות.

איך מביסים רצוי להשתמש בחפצים קהים כדי לשבור כמה שיותר עצמות. אלת בייסבול תעשה

את העבודה. מילים אחרונות "סבא? זה באמת אתה?".

אופן ההכנהכדאי לחתוך את ראשי העכברושים ואת הזנבות כדי

להקל את הפעולה מבחינה מנטלית. בעזרת סכין מנקים את הפרווה של העכברושים. לאחר מכן שורפים את גוף העכברושים בעזרת מבער או על מדורה. מניחים

להם להתקרר. מנקים היטב את העור משאריות פרווה )בעזרת חומר דמוי צמר פלדה, או שיוף באבן חדה(. פותחים את בטן העכברושים ומוציאים את המעיים.

משרים את העכברושים בחצי כוס שמן, עשבי התיבול והפלפלון ומניחים במקום קריר לחצי שעה. במחבת

מחממים רבע כוס שמן וחמאה ומטגנים את העכברושים עד להשחמה מלאה. מגישים.

החומרים4 עכברושים טריים )כלומר

שניצודו ב־4־5 השעות האחרונות(

1 כוס עשבי תיבול: פטרוזיליה, כוסברה, נענע, טרגון

3/4 שמן בוטנים 1 פלפלון צ'ילי יבש קצוץ דק

25 גר' חמאה1/2 כוס בוטנים

מה לאלאכול?

פיקוס אחרי שבעולם הקודם הפיקוס דפק לנו את כל הפוליש של הטוסטוס וגרם לנו להתבוסס במיץ פירות רקוב כל גשם, נדמה שזה זמן הנקמה. אבל

אל תלכו לשם. הפירות של פיקוס השדרות הנפוץ בעיר אינם ראויים

למאכל אדם, גם לא העלים. מעיים של פגרים פגר שלא נרקב

ראוי לאכילה. ניתן לזהות את הריקבון על פי הריח החריף או הצבע )אדום זה

טוב, אפור זה רע(. בכל מקרה, אסור לאכול מעיים )ענייני חיידקים צואתיים

וכו'(. שימו לב שאתם לא חותכים אותם, אלא מסירים בעדינות ומרחיקים

מהמקום. את הפגר עצמו רצוי לבשל מיד, אבל אם קר מספיק - אפשר

פשוט לקחת ביס. נא זה גורמה!

אף פעם אל תצאו לבד לשטח האסטרטגיה במקרה הזה זהה לאסטרטגיית יציאתן של בנות לבר.

איך נכין מלכודת

לולאהללכידת

עכברוש?מלכודת לולאה היא הקלה ביותר להכנה. יש ליצור לולאה ולנסות

לתלות אותה בגובה ארבע אצבעות מעל הקרקע. בנתיב המשוער של העכברוש הציבו מחסום כלשהו שיחייב אותו לסטות

לכיוון הלולאה שלכם, ובמרווח קל מהמחסום מקמו את הלולאה. את הלולאה חברו לעץ או לאבן

גדולה )כדי שהעכברוש לא יברח עם הלולאה עליו(. כדאי להימנע

מלגעת במלכודת בידיים חשופות, כדי לא להעביר אליה את הריח.

המתכון

מתוך הבלוג

,serialcooking

בהתאמהמקומית


התקפות אויב זומבים

מה נאכל? עכברוש במרינדה

1

2

3 4

5

6

כיצד תנהגו במקרהשל מתקפת זומבים?

הכירו את האויב בדת היהודית תחיית המתים נחשבת לדבר חיובי, אבל חוץ מהעובדה שזה יפנה

קצת מקום בבתי הקברות, אין הרבה דברים טובים בכך שזומבים מסתובבים ברחובות.

תרחיש המתים מתחילים לקום מקבריהם ולהסתובב בעיר. החרדים בטוחים שזה סימן לביאת

המשיח ויוצאים לחגוג ברחובות, רק כדי להיאכל בעודם בחיים. הזומבים פונים אל המנהיג שלהם,

הרב עובדיה יוסף, שמתגלה כזומבי בתחפושת. הוא מצווה עליהם לכוון את המתקפה שלהם נגד בג"ץ, ארגוני השמאל וכלי התקשורת. הממשלה

מגלה את המזימה, אבל מורה לצבא לא להתערב. הפמיניסטיות מתלוננות על כך שהזומבים מדירים

נשים ונאכלות גם הן. איפה כדאי להתחבא בקומה העליונה של

דיזנגוף סנטר. ייקח להם שנים עד שהם ימצאואת הדרך לשם.

איך מזהים הגוף שלהם עשוי מבשר מרקיב, והם מריחים כמו בית אבות.

איך מביסים רצוי להשתמש בחפצים קהים כדי לשבור כמה שיותר עצמות. אלת בייסבול תעשה

את העבודה. מילים אחרונות "סבא? זה באמת אתה?".

אופן ההכנהכדאי לחתוך את ראשי העכברושים ואת הזנבות כדי

להקל את הפעולה מבחינה מנטלית. בעזרת סכין מנקים את הפרווה של העכברושים. לאחר מכן שורפים את גוף העכברושים בעזרת מבער או על מדורה. מניחים

להם להתקרר. מנקים היטב את העור משאריות פרווה )בעזרת חומר דמוי צמר פלדה, או שיוף באבן חדה(. פותחים את בטן העכברושים ומוציאים את המעיים.

משרים את העכברושים בחצי כוס שמן, עשבי התיבול והפלפלון ומניחים במקום קריר לחצי שעה. במחבת

מחממים רבע כוס שמן וחמאה ומטגנים את העכברושים עד להשחמה מלאה. מגישים.

החומרים4 עכברושים טריים )כלומר

שניצודו ב־4־5 השעות האחרונות(

1 כוס עשבי תיבול: פטרוזיליה, כוסברה, נענע, טרגון

3/4 שמן בוטנים 1 פלפלון צ'ילי יבש קצוץ דק

25 גר' חמאה1/2 כוס בוטנים

מה לאלאכול?

פיקוס אחרי שבעולם הקודם הפיקוס דפק לנו את כל הפוליש של הטוסטוס וגרם לנו להתבוסס במיץ פירות רקוב כל גשם, נדמה שזה זמן הנקמה. אבל

אל תלכו לשם. הפירות של פיקוס השדרות הנפוץ בעיר אינם ראויים

למאכל אדם, גם לא העלים. מעיים של פגרים פגר שלא נרקב

ראוי לאכילה. ניתן לזהות את הריקבון על פי הריח החריף או הצבע )אדום זה

טוב, אפור זה רע(. בכל מקרה, אסור לאכול מעיים )ענייני חיידקים צואתיים

וכו'(. שימו לב שאתם לא חותכים אותם, אלא מסירים בעדינות ומרחיקים

מהמקום. את הפגר עצמו רצוי לבשל מיד, אבל אם קר מספיק - אפשר

פשוט לקחת ביס. נא זה גורמה!

אף פעם אל תצאו לבד לשטח האסטרטגיה במקרה הזה זהה לאסטרטגיית יציאתן של בנות לבר.

איך נכין מלכודת

לולאהללכידת

עכברוש?מלכודת לולאה היא הקלה ביותר להכנה. יש ליצור לולאה ולנסות

לתלות אותה בגובה ארבע אצבעות מעל הקרקע. בנתיב המשוער של העכברוש הציבו מחסום כלשהו שיחייב אותו לסטות

לכיוון הלולאה שלכם, ובמרווח קל מהמחסום מקמו את הלולאה. את הלולאה חברו לעץ או לאבן

גדולה )כדי שהעכברוש לא יברח עם הלולאה עליו(. כדאי להימנע

מלגעת במלכודת בידיים חשופות, כדי לא להעביר אליה את הריח.

המתכון

מתוך הבלוג

,serialcooking

בהתאמהמקומית

תנעלו את הדלת ותתפסו משהו חד - ז'אנר האימה עושה עלייה רשמית לישראל. פרויקט מיוחד עם מילון האימה השלם, קיצור

תולדות הזומבים, בחן את עצמך: איזה רוצח סדרתי אתה, וראיון

בלעדי עם יוצרי סרט האימה הישראלי הראשון, כלבת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש

אימיםפחד

שובו של האח

עוד לא הספקנו לנוח ממאסטר שף וכבר האח הגדול

חוזר. אסי עזר מתפנה להגיב

9-2 בדצמבר 2010גיליון מס' H 422 המחיר 10 ש"ח

leor gal - time out tel aviv

Documents