גבול עייפות החומר No True Endurance Limit

Curator: Meital Razאוצרת: מיטל רז

No True Endurance Limit

Zohar Gotesman | Liat Iris | Uri Shapira | Daniela Azoullay | Avinoam Sternheim Curator: Meital Raz

Gallery 121, Tel-AvivDecember 2012 - January 2013

No True Endurance LimitThis exhibition does not seek to establishany equivalence or common ground betweenthe participating artists, but to explore their distinct approaches to the sculpturalprocess and their choices of materials. The title of the exhibition refers to the scientificprocess of fatigue, which explains the behavior of materials when subjected to loads and consequently exposed to collapseor fracture. This concept used as a metphorfor the nature of the encounter betweenthe five artists, which at first sight seems impossible, chaotic and full of diverseand incomprehensible materiality.

The exhibition was born out of both personaland academic interest in the subject of the central role of material in contemporary art.This is well witnessed in museums’ shows,

local galleries and graduates exhibitions, which disclose the artists’ attraction to visualwealth – sensory and sensual, as well as their knowledge and proficiency in varied materials. It seems as though this trendcomes as an antithesis to the deliberate sloppiness of the “Want of Matter” aesthetics,which according to the Israeli curator, SarahBreitberg- Semel, one of its characteristicsis the abandoment of the material worldin favor of an estranged intellectualism.1

And thus, the impoverished and unrefinedobject, which is nothing but a vessel,an initial platform for the work of art, is taken away by spectacular materiality.This dictates the work’s cotent and functionsas a thematic anchor and a basis to theaesthetic experience.

The artists in the exhibition representdifferent approaches to sculpture, and to material in particular. The exhibition’sobjective is to emphasize the relentlessand richness of the artists’ work, ranging between different and even opposing poles –whether they work with traditional materials such as ston and ceramics, ortheir use of other mediums such as videoand sound, which stretches and challenges the boundaries of the matter. The exhibition was designed in a way thatdemands a slow and detailed viewing, its“theme” will not necessarily be revealedby attempting to unite the sum of the visual imagery, but rather its dissolution, in the quiet and meditative viewing, and in theexperience of each work through its material.

No True Endurance Limitabandons the ceramist materials and histool, the oven, which stabilizes the material,makes it static and absolute. Instead, hecreates kind of a “live” sculpture- still lifegrowings that behave as a living organism.

Shapira’s sculptural process begins in the studio, in a pseudo-scientific action, sort of an alchemy practice, in effort to examineand document chemical reactions betweenvarious materials such as zinc, hydrogenand lead. These materials confined in glassaquariums, and exist as a territory for asculptural potential. Video and photographyare additional tools which illustrate and enhance Shapira’s sculptural field. His gigantic photographic works freeze the magnificent microscopic world, presenting

abstract landscapes, almost touchable. his video works, which is created in a stopmotion technique, describes the evolutionof his growings in time, as documentedin thousands of stills images, from the moment of creation to their foretold death.

Liat Iris’s sculpture, like Shapira’s, is also a multimedia encounter of object, photography, sound and painting. Overflow is a hallmark of her work, manifested both in the combination of different materials, and in the enigmaticangles, distortions and illogical visual images.All of which serve the thematic basis of her work. Iris’s sculptural materials outline a world with its own regularities, having no disciplineto time or space- they stretch, liquefy, tiringand resisting. The matter and content, for Iris, support each other, endeavors to provide

An exceptional approach to sculpture isevident in the work of Uri Shapira, a graduate of the ceramics and glass design department at Bezalel academy. Shapira’s sculptural perception, seemingly remotefrom the traditional definition of the medium, is fully enclosed in a self nurturing cycle – between object, video and photography. All of which produce spectacular and seductive visual images. Shapira often describes his work as a monster that is never in a stable state, but growing and distorting, devouring and devoured, constantly changing its face and form, even after the work has completed and has been set in the gallery space. At the end of this process, the work often comes to a point of exhaustion and destruction. Shapira

Tower is a floor based painting that responds to the installation with a dynamicmomentum, sort of an echo to theexistential setting showing in the exhibition.

Avinoam Sternheim’s works correspond with a long tradition in art of recycled materials. Metals, slices of wood, wires, broken furniture, feathers, seeds and eggs, waste and debris which was collectedfrom the street– remnants of other people’s lives– these are Sternheim’s raw materials,in which he sees a potential for materialistictransformation and renewal. These materials themselves lack any graceand often create a sense of rejectionand embarrassment in the gallery space,but in a slow and laborious progress,with no preparation, while listening to

the materials and their internal rhythm,their impoverished nature changes andtransform into large-scale objects, withtheatrical quality. As opposed to the otherartists in the exhibition , who avoid the cheap and unrefined material, Sternheim finds in it a fertile ground for spectacular and sensualwealth. These materials, which transcend their dailiness, function as an antithesis to the “want of matter” and to the Duchampianbanal and anonymous object.

Zohar Gotesman’s material language is a hybrid of ancient and contemporary. Gotesman, a graduate of the art department at the Bezalel academy and a bachelor’s degree graduate in archeology, is a master of classicmaterials, stone is the most predominant, but he sabotages the meticulous traditional

No True Endurance Limitan expression to the undescribed, perhaps thenoise that floods the consciousness.

Iris’s new work, Ivory Tower, is an installation that perpetuates her language of multiplicity – a black painted angular wooden box is carryinga wrecked basaltic construction. This pedestalalso serves as a resonance box to a disturbingsound, bits of syllables taken from a fiery speech. Iris is playing with the voice, teasing and twisting it, responding to it with an irritating melody played on two untunedpiano chords. This is kind of an absurd muttering orchestration or meaningless Dadaist singing. The phallic object isaccompanied by a monocle lens witha sandy texture, and inside it – a multi layered image that seems liquefied ortwitching. Alongside the enigmaic Ivory

No True Endurance Limitto disguise to his brother, the “Shitting Dog”. The cheap and artificial plastic, whose elasticity allows it to resemble any other material, overcast the heavy and noblepresence of the stone, as if wishing to mock it.

Daniella Azoulay is also an artist of traditional material – ceramics. Azoulay, likeShapira, is a graduate of the Departmentof Ceramic and glass design at Bezalel,apparently, one of the main departmentsthat provides profound material knowledge.The work of the two significantly differone from the other, perhaps representing two opposite approaches to material– whileAzoulay devotes herself to the classic ceramicmaterial, Shapira never returned to use it since his graduating. Ceramics is usuallyassociated with decorative work for design

purposes, but Azoulay is not drawn to the functionality of this material, but to its fragile elasticity. Her work process is spontaneous and intuitive – she allows the material to crack, break and tire, not afraid of an unfinished product, on the contrary, she continues to work on it, sometimes in a rough and “unclean” way, putting the pieces back together and continues to createcrude and massive textures, but at the same time, insists on the soft and fragile transparency characterizing the ceramic.

techniques, whose mysteries he studiedin Carrera, Italy. In a defiant act,Gotesman implants elements, which are strange to the stone, and also contents that describe absurd and ridiculous situations. The junction between thehumorous content and the the luxuriousmaterial, mostly imported marble orlimestone, which in the past, had been used for monumental and religious purposes, undermine the material’scharacteristic and internal logic. In this exhibition, Gotesman is showingthree works that celebrates the marginal,grotesque and bestial, sort of a comicversion of the Gothic gargoyles figures. Next to the two heavy stone works is a sculpture made of plastic, attempting

1 The Want of Matter was a name of an exhibition curated by Breitberg- Semel in which she coined this phrase in regard to a genre in 1970’s Israeli art, sort of an equivalent to the Arte Povera movement:Sarah Breitberg Semel, The Want of Matter: a Quality in Israeli Art, 1986, exhibition catalogue, Tel Aviv Museum

Uri Shapira אורי שפירא

1. Untitled, glass, silicon, lead, copper plasticine, chemicals2. 24 Hours Lead Cub Timelapse, video, 01:43 min.3. Untitled, chromogenic print, leds

1. ללא כותרת, זכוכית, סיליקון, עופרת, פלסטלינת נחושת, כימיקלים

2. גור עופרת, וידיאו, 01:43 דק’

3. ללא כותרת, הדפסה כרומוגנית, לדים

1 2 3

Liat Iris ליאת איריס

סאונד, עץ, שן, מגדל .1 , ל ו ח ב ף ו ר ט ר מ י ל ו פצבע, צילום דרכים, אבק זכוכית, ברזל, מתכון אמן לשנהב

2. מגדל שן, פרט

3. חלל, שמן וספריי על בד, עץ

1. Ivory Tower, wood, sound, polymer devoured with sand, road dust, color photogrpah, glass, iron, hand made ivory

2. Ivory Tower, detail

3. Space/ Void, oil and spray on canvas, wood1

2

3

Zohar Gotesman זוהר גוטסמן

1. Untitled, limestone 2. Untitled, plastic 3. Untitled, Turkish marble

1. ללא כותרת, אבן גיר

2. ללא כותרת, פלסטיק

3. ללא כותרת, שיש טורקי

1 2 3

1. Wild Wire, cable wires & plastic

2. Untitled, umbrellas, wool & epoxy

Avinoam Sternheim אבינועם שטרנהיים

Wild Wire .1, חוטי חשמל ופלסטיק

2. ללא כותרת, מטריות, צמר ואפוקסי

1

2

2

1. Untitled, porclain

2. Untitled, porclain

Daniella Azoullay דניאלה אזולאי

פורצלן כותרת, ללא .1

פורצלן כותרת, ללא .2

1 2

No True Endurance Limit

ר מ ו ח ה ת ו פ י י ע ל ו ב ג

גישה יוצאת דופן לחומר הפיסולי נמצא בעבודותיו של אורי שפירא, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. תפישתו הפיסולית של שפירא, שלמראית עין רחוקה מכל הגדרה מסורתית של המדיום, נחשפת במלואה במחזוריות המזינה את עצמה- בין אובייקט, וידיאו מרהיבים חזותיים דימויים מולידים אלו וצילום, ופתייניים. שפירא נוהג לתאר את יצירתו כמפלצת, גדלה היא קבוע, במצב נמצאת איננה שלעולם ומתעוותת, טורפת ונטרפת, משנה את פניה ואת צורתה בכל זמן נתון, גם לאחר שהסתיימה העבודה והוצבה בחלל, כאשר סופה, לעיתים קרובות, הוא עייפות וכליון. שפירא זונח את החומרים של הקרמיקאי ואת כלי העבודה שלו, התנור, אשר מקבע את החומר והופך אותו לסטטי וגמור, ועובר לסוג של פיסול “חי”, מעין

גידולים דוממים המתנהגים כאורגניזם חי ונושם.

התהליך הפיסולי של שפירא תחילתו בסטודיו, בפעולה

ברייטברג- סמל, אחד ממאפייניה הוא זניחת עולם החומר לטובת השכלתניות המרוחקת.1 וכך, את מקומו של האובייקט הדל וה“זרוק”, שהוא אינו אלא כלי מתווך, מצע ראשוני ליצירת האמנות, תופסת ספקטקולריות חומרית, אשר מכתיבה את תוכנה של העבודה, ומשמשת

לה עוגן רעיוני ובסיס לחוויה האסתטית.

לתערוכה זו נבחרו אמנים בעלי גישות שונות לפיסול ולחומר בפרט, זאת על מנת להדגיש את העושר הבלתי נלאה, שנע בין קטבים שונים ואף מנוגדים- אם זה השימוש בחומרים מסורתיים כגון אבן וקרמיקה, ואם הפנייה למדיומים כמו ווידיאו וסאונד, אשר מותחים תוכננה התערוכה החומר. גבולות את ומאתגרים באופן שדורש התבוננות איטית ופרטנית בכל עבודה, ה“נושא” יתגלה לאו דווקא בניסיון לאחד בין מכלול הדימויים החזותיים, אלא דווקא בפירוקם, במבט עבודה באמצעות החומר. כל ובחוויה של השקט

תערוכה זו איננה מבקשת לטוות קו מחבר או מכנה משותף בין האמנים המציגים בה, כי אם לתור אחר גישתו הייחודית של כל אחד מהם לתהליך הפיסולי ולבחירת החומר המרכיב את יצירתו. שמה של התערוכה מתייחס למונח, המתאר את התנהגותם של חומרים, אשר נמצאים תחת עומס ובשל כך חשופים לקריסה או לשבר. מושג זה משמש כמטאפורה לאופי המפגש בין חמשת האמנים, אשר במבט ראשון נראה כבלתי אפשרי, כאוטי

ועמוס בחומר ובחומריות שונה ומשונה.

נולדה מתוך עניין אישי ואקדמי בנושא התערוכה מרכזיותו של החומר באמנות העכשווית, ניתן לחוש זאת היטב לאחרונה בתצוגות במוזיאונים, בגלריות ובתערוכות הבוגרים, המעידים על משיכתם של אמנים לעושר חזותי- חושי וחושני- כמו גם שליטתם ובקיאותם בחומרים מגוונים. נדמה כי מגמה זו באה בניגוד לרישול המכוון של אסתטיקת דלות החומר, שלטענת שרה

ר מ ו ח ה ת ו פ י י ע ל ו ב ג

משחקת עם הקול, מתגרה בו, מעוותת אותו ומגיבה לו בניגון מציק על שני תווי פסנתר לא מכוונים, מעין תזמור אבסורדי של מלמולים או שירה דאדאיסטית חסרת משמעות. על האובייקט הפאלי משקיפה עדשת מונוקול בעלת מרקם חולי ובתוכה דימוי רב שכבתי כמו נוזל או מתעוות. ולצד מגדל השן החידתי, מוצג ציור- רצפה, המגיב בתנופה דינמית למיצב הסמוך לו, ומשמש כהד לתפאורה הקיומית המוצגת בתערוכה.

עבודותיו של אבינועם שטרנהיים מתכתבות עם מסורת ארוכה באמנות של עיסוק בחומרים ממוחזרים. מתכות, פיסות עץ, חוטים, רהיטים שבורים, נוצות, גרעינים וביצים, פסולת ושיירים שנאספו מהרחוב, שאריות חיים של אחרים- אלו הם חומרי הגלם של שטרנהיים, בהם הוא מוצא פוטנציאל לטרנספורמציה ולחידוש חומרי. חומרים אלו כשלעצמם הם חסרי חן ולעיתים אף יוצרים תחושה של דחייה ומבוכה בחלל הגלריה, אך בתהליך

וציור. הגודש הוא מסימני ההיכר של עבודותיה, והוא בא לידי ביטוי הן בשילוב בין חומרים שונים, והן בזוויות האניגמטיות, בעיוותים ובוויזואליה הבלתי הגיונית, אשר משרתים את הבסיס הרעיוני של יצירתה. החומרים הפיסוליים המשמשים את איריס משרטטים עולם בעל ולחלל, הם לזמן חוקיות משלו, אינם ממושמעים נמתחים ונוזלים, מתעייפים ומתריסים. החומר והתוכן עבור איריס נתמכים זה בזה, הם מבקשים לתת ביטוי

לבלתי ניתן לתיאור, לרעש המציף את התודעה.

העבודה החדשה המוצגת בתערוכה, מגדל שן, היא מיצב המנציח את שפת הריבוי, שכה מאפיינת את עבודותיה של איריס- על תיבת עץ זוויתית צבועה שחור ניצבת קונסטרוקציה בזלתית טרופה, שמפינותיה מציצות שיניים טוחנות מפוסלות בטכניקה דמויית שנהב. הפודיום עצמו משמש כתיבת תהודה לסאונד טורד מנוחה, חלקיקי הברות מתוך נאום חוצב להבות. איריס

פסאודו- מדעית, מן מעשה אלכימיה, שמטרתו לבחון ולתעד תגובות כימיות בין חומרים שונים כגון אבץ, מימן ועופרת. חומרים אלו נכלאים בתוך אקווריומים מזכוכית, המשמשים כגבול טריטוריאלי בו מתקיים פוטנציאל פיסולי. הוידיאו והצילום הם כלים נוספים עבור שפירא, אשר ממחישים ומעצימים את השדה שלו הממדים עצומות הצילום עבודות הפיסולי. מקפיאות את העולם המיקרוסקופי המרהיב, ומציגות צורות ביומורפיות מופלאות ונופים מופשטים קסומים, בעבודות זאת, לעומת בהם. לחוש כמעט שניתן הוידיאו, הנעשות בטכניקת סטופ מושן, מתואר תהליך האבולוציה של הגידולים בזמן, כפי שתועד באלפי תמונות סטילס, שצולמו במשך ימים ארוכים, מרגע

בריאתם של הגידולים ועד לקיצם הידוע מראש.

בדומה לשפירא, גם אצל ליאת איריס מעשה הפיסול הוא מפגש בין- מדיומלי שבין אובייקט, צילום, סאונד

ר מ ו ח ה ת ו פ י י ע ל ו ב ג

מתמסרת לחומר הקרמי הקלאסי, שפירא מעולם לא חזר לקרמיקה מאז סיום לימודיו. הקרמיקה נקשרת לרוב לעשייה דקורטיבית בעלת תכלית עיצובית, אך אזולאי איננה נמשכת לפונקציונליות של החומר, אם כי לאלסטיות השברירית שלו. תהליך העבודה שלה הוא ספונטני ואינטואיטיבי - היא מאפשרת לחומר העדין להיסדק, להתפרק ולהתעייף, איננה נרתעת מתוצר לא מוגמר, להיפך, היא ממשיכה לעבוד עליו, לעיתים בעבודה מחוספסת ולא “נקייה”, מאחה את השברים וממשיכה ליצור מרקמים גסים ומאסיביים, אך באותה נשימה מקפידה על השקיפות הרכה והשברירית,

המאפיינת את הקרמיקה.

לרוב שיש או אבן גיר מיובאים, אשר בעבר שימשו לפיסול מונומנטלי ודתי, מערערים על אופיו והגיונו הפנימי של החומר. בתערוכה מציג גוטסמן שלוש והחייתי, הגרוטסקי עבודות החוגגות את השולי, הגרגוילים דמויות של משעשעות גרסאות מעין הגותיים. לצד שתי עבודות אבן כבדות, מוצג פסל עשוי פלסטיק, שכמו ביקש להתחפש לאחיו “הכלב המחרבן”. הפלסטיק הזול והמלאכותי, שהאלסטיות שלו מאפשרת לו להידמות לכל חומר אחר, מעיב על נוכחותה האצילית והכבדה של האבן, כמו מבקש ללעוג לו.

גם דניאלה אזולאי היא אמנית של חומר מסורתי- הקרמיקה. אזולאי, כמו שפירא, היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, שמסתמנת כאחת המחלקות המעמיקות בכל הנוגע להכרת חומרים. יצירתם של השניים שונה לחלוטין האחת מן השנייה, ואף מייצגת שני קטבים מנוגדים של גישה לחומר- בעוד אזולאי

עיבוד איטי ועמלני, ללא הכנה מראש, ומתוך קשב לחומרים ולריתמיקה הפנימית שלהם, משתנה מהותם הדלה וכך הם הופכים לאובייקטים גדולי ממדים, בעלי איכות תיאטרלית. בניגוד לארבעת האמנים האחרים המציגים בתערוכה, אשר מתרחקים מהחומר הזול וה“זרוק”, שטרנהיים מוצא בו קרקע פורה לעושר מרהיב וחושני, אשר מתעלה מעל היומיומית שלו- אנטיתיזה לדלות החומר ולאובייקט הדושאני הבאנאלי והאנונימי.

שפתו החומרית של זוהר גוטסמן היא תוצר כלאיים שבין הקמאי לעכשווי. גוטסמן, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ובעל תואר ראשון בארכיאולוגיה, הוא אשף של חומרים קלאסיים, האבן בראשם, אך הוא מחבל בטכניקות המסורתיות והמוקפדות, שאת רזיהן למד בקררה שבאיטליה, כשהוא משלב באקט מתריס מרכיבים הזרים לחומר, כמו גם תכנים המתארים מצבים מגוחכים ונלעגים. המפגש בין התכנים הקומיים לחומר היוקרתי,

1 שרה ברייטברג- סמל, כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר

כאיכות באמנות הישראלית, 1986, קטלוג תערוכה, מוזיאון תל אביב

גבול עייפות החומר

זוהר גוטסמן l ליאת איריס l אורי שפירא l דניאלה אזולאי l אבינועם שטרנהייםאוצרת: מיטל רז

גלריה 121דצמבר 2012 - ינואר 2013